Oct 10 2020

קוביות מתגלגלות ברקע באייקון 2020

לפני יומיים הסתיים לו כנס אייקון 2020, כנס שעלה במתכונת מקוונת לחלוטין אחרי הרבה הפתעות ובעיות, ובאופן מאד מרשים, רוב הזמן פשוט עבד. קצת בעיות עומסים בבוקר היום הראשון, שתוקנו מהר, ומשם הכל היה די שקוף למשתמש, גם כקהל וגם כמרצה. אז באמת שכל הכבוד והערכה אין קץ לסגל אייקון, גם לאנשים המחשוב שהרימו את המערכת, גם לאנשים הפקת התוכן שעבדו מולי באירועים שלי (יעל, גלעד וחננאל) וגם למקרינים (סיון וסיה) שתפעלו את השידורים של האירועים שלי עצמם.

* * *

באייקון השתתפתי בשני אירועים. הראשון הוא ההרצאה שעליה אני אכתוב בהמשך הפוסט. השני היה הקלטה חיה של פרק לפודקאסט The Sci-Fi Eye שאני מקליט בחודשים האחרונים יחד עם טליה ואיש ונעמי כרמי, ובו דיברנו על יצירות מדע בדיוני שחוזות או מתכתבות עם הבחירות בארה”ב ובחירות בכלל, ועל הפרק הזה נעדכן באתר הפודקאסט. שני האירועים יהיו זמינים למי שקנה כרטיס (“צמיד”) כניסה לאייקון, למשך השישה החודשים הקרובים באתר הכנס. ואחרי זה, כל ההרצאות יהיו זמינות באופן חופשי לכולם באתר

* * *

“קוביות מתגלגלות ברקע” היתה ההרצאה שהעברתי ביום השני של אייקון, שסקרה מספר ספרים וסדרות טלוויזיה שהתולדה שלהם, במפתיע או שלא, היתה במשחקי תפקידים שולחניים שהיוצרים שיחקו או הנחו בעברם, והתגלגלו ליצירות אחרות בהמשך. אני לא אכתוב כאן את כל תוכן ההרצאה, אבל אני ארצה לסכם קצת את הנקודות המשותפות שעולות כשבוחנים את כל היצירות הללו, ואז אתן רשימה חלקית של מקורות שהסמכתי עליהם במחקר להרצאה הזו, מחולקים על פי יצירה. אם יש לכם שאלות נוספות, אתם מוזמנים ליצור קשר במייל (blog@strawjackal.org) או בטוויטר (@lisardggY) ולשאול.

* * *

כשעברתי על רשימת היצירות שמצאו את דרכן להרצאה – ספרי רומח הדרקון, מלחמת הבקיע, Wild Cards וספר הנופלים של מלאזאן, והסדרות Firefly, המרחב והספרנים – היו כמה אלמנטים משותפים שאפשר היה למצוא בהרבה מהם שנראו קשורים למקורות שלהם במשחקי תפקידים. והם:

דמויות מתוך רומח הדרקון, עם התכונות שלהם במשחק מבוכים ודרקונים
  1. יצירה אינטנסיבית. הרבה מהיוצרים דיברו על איך משחקי תפקידים תפסו נתח מכובד של זמנם בשלבים הרלבנטיים בחייהם (הרבה פעמים בזמן שהיו באוניברסיטה, אבל לאחרים, כמו טרייסי היקמן, זו היתה פרנסתו, ולג’ורג’ ר.ר. מרטין זה בא במקום להתפרנס). למשחקי תפקידים יש נטיה לכרות לך את הבור הזה לפעמים. אתה בונה עולם שבו השחקנים שלך משוטטים ואתה כל הזמן צריך לדעת עליו עוד. כל פעם הם מגיעים למקום חדש, נתקלים בדמות אחרת, שואלים עוד שאלות שמחייבות את המנחה המחויב להעמיק ולהעמיק את ההיכרות שלו עם העולם הדמיוני.
  2. יצירה שיתופית. טרייסי היקמן הזכיר בראיון שדמותו של רייסטלין, אחת הדמויות המזוהות ביותר עם רומח הדרקון, נבנתה במידה רבה מהאופן שבו שיחק אותה טרי פיליפס, חבר של היקמן ועובד נוסף ב-TSR שמינף את הרקע שלו בתיאטרון לשחק את רייסטלין כדמות מלחשת וקריפית, והאפיון הזה נכנס לדמות הספרותית. קבוצת גיבורי-העל של מרטין הכילה מספר סופרי מד”ב ופנטזיה שתרמו מהיצירתיות שלהם לעולם המשותף, וחלקים נרחבים ממידקמיה, העולם שבו מתרחשים סיפורי מלחמת הבקיע של ריימונד פייסט, הומצאו ע”י הקבוצה עוד לפני שפייסט הצטרף אליה. היצירות הללו, גם כשחתום עליהן רק יוצר אחד, נהנו מאינפוט יצירתי של מוחות רבים.
  3. יצירה לא צפויה. רוב משחקי התפקידים מכילים אלמנטים רנדומליים ולא צפויים – הקוביות. גלגול קוביה יכול לשנות את מהלך הסיפור באופן שאף אחד מהמשתתפים, יצירתי ככל שיהיה, לא היה חושב עליו בעצמו. הדוגמה הקלאסית מרומח הדרקון היא הדמות של בופו, גמדית המחילות, אשר הידידות שלה עם רייסטלין מיוחסת לרוב לגלגול קוביה מוצלח בכישוף ההקסמה שהטיל השחקן של רייסטלין סביב השולחן. כמו טכניקת ה-cut-up בספרות, מדובר בהזרקת אלמנט חיצוני שנועד לתת הקפצה ליצירתיות של הסופר.
קבוצה של דמויות פנטזיה סביב שולחן, משחקות משחק תפקידים
ציור מאת אולי בולדאדור: https://olieart.artstation.com

אבל דבר נוסף חוזר בראיונות עם היוצרים, וזו הזהרה חוזרת ונשנית: אל תנסו לקחת את הסיפור שלכם משולחן המשחק ישירות לספר! תעתוק של משחק מציף לך את ההבדלים המהותיים בין סיפור שטוב למשחק לסיפור שטוב לספר. כשמרטין לקח צעד אחורה והסתכל על גיבורי העל במשחק שלו, הוא שם לב לכל הקלישאות שממלאות אותו: עוד תאונה במעבדה שנתנה למדען כוחות! עוד נבל שרוצה רק להשתלט על העולם! עוד זהות סודית לא אמינה! ג’וס ווידון מתחמק במשך שנים מלתת תשובות על משחקי התפקידים שנתנו לו השראה ל-Firefly, יתכן שבגלל שכמה מהאלמנטים שם רחוקים מלהיות מקוריים – כי משחק בין חברים יכול להרשות לעצמו להיות לא מקורי, להעתיק ממלא מקורות, כי התפקיד של הסיפור הוא לבדר את השחקנים, לא לעמוד בסטנדרטים יצירתיים של יצירה לפרסום.

אבל מעבר לזה, אחת הסיבות שתעתוק משחק לספר לא יעבוד הוא כי הקצב של סשן משחק, המבנה הנראטיבי שונה. במשחק, יתכן שהמנחה יתכנן את העלילה לסשן כך שתסתיים בקרב דרמטי, כי השחקנים אוהבים, ובכן, לשחק, וקרבות הם הרבה פעמים החלקים הכי משחקיים במשחק. לפעמים השיקול הוא לתת זמן שווה לכל השחקנים סביב השולחן למרות שזה גורם לעלילה לחרוק, או השיקולים של השחקנים ושל המנחה הם לאו דווקא שיקולים נראטיביים. כפי שכתב מעצב המשחקים רובין ד. לוס (Robin D. Laws) בספרו Hamlet’s Hit Points, ספר תאוריה וטכניקה לתכנון עלילות למשחקי תפקידים:

האופי המאולתר ושיתופי של משחקי תפקידים משחרר אותנו מהעריצות של המבנה. אנחנו לא סתם סלחניים לבלאגן בעלילה, אנחנו מצפים לו, ודורשים אותו. בלי הבלאגן הזה, שחקנים חוששים לאבד שליטה למספר-על שמשתלט על הנראטיב.

משחקי תפקידים, אם כך, הם מקור נהדר לרעיונות לסופר או יוצר. דינמיקות קבוצתיות, היזון חוזר יצירתי בין המשתתפים לבין המכניקה המשחקית, כולם מייצרים חומרי גלם יצירתיים נהדרים – אבל חשוב לזכור שהם רק חומרי גלם, לא סיפור מוגמר, אפילו לא שלד של אחד, אלא רק אסופה של רעיונות ודמויות שאותן יש לארגן מחדש לסיפור קוהרנטי. לסיום, הנה כתבה מעניינת של קייטלין פאקסון, סופרת ומספרת סיפורים, שיצא לה גם לכתוב וגם לקבל לעריכה יצירות שניכר בהן שנולדו מסשן משחק, עם רשימה של טיפים לכתיבה של סיפורים כאלה.

* * *

ועכשיו, לרשימת המקורות:

תמונה מתוך משחק התפקידים של Firefly
  1. רומח הדרקון, מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן
    1. “Dragonlance: The Story and the Game”, מאת טרייסי היקמן, מהבלוג שלו: https://trhickman.com/dragonlance-story-game/
    2. “Designers & Dragons: The 1970s”, מאת שאנון אפלקליין, ספר שמרכז את ההיסטוריה של תעשיית משחקי התפקידים, עשור אחרי עשור. דרגונלאנס נמצא בכרך של שנות ה-70, למרות שנולד בשנות השמונים, בגלל שהוא מופיע בפרק על TSR ומו”ד.
      https://www.evilhat.com/home/designers-dragons-1970s/
  2. Wild Cards, מאת ג’ורג’ ר.ר. מרטין (עורך) ורבים אחרים
    1. “From Game to Book or, the Birth of a Shared World” מאת ג’ורג’ ר.ר. מרטין. התפרסם באתר הוצאת TOR.
      https://www.tor.com/2011/06/06/2-from-game-to-book-or-the-birth-of-a-shared-world/
    2. “Playing With a Full Deck”, מאת ג’ון ג’. מילר (אחד השחקנים המקוריים). התפרסם במגזין Roleplayer:
      http://www.sjgames.com/gurps/Roleplayer/Roleplayer16/WildCards.html
    3. “Origins”, באתר Wild Cards Online:
      http://www.wildcardsonline.com/origins.html
  3. מלחמת הבקיע, מאת ריימונד א. פייסט
    1. “A Conversation with Raymond Feist”, מאת קלייר א. וייט, באתר The Internet Writing Journal.
      https://www.writerswrite.com/journal/raymond-feist-3001
    2. האתר של Midkemia Press, ההוצאה לאור של חבריו של פייסט ששיחקו והמציאו איתו את עולם מידקמיה:
      http://www.midkemia.com/
    3. “Designers & Dragons: The 1970s”, מאת שאנון אפלקליין, שוב, בפרק על Midkemia Press.
  4. ספר הנופלים של מאלאזן, מאת סטיבן אריקסון
    1. “Role-playing Game Origins of the Malazan Series”, באתר Malazan Wiki:
      https://malazan.fandom.com/wiki/Role-playing_Game_Origins_of_the_Malazan_Series
    2. מלא, מלא ראיונות איתו שמקושרים מהעמוד הנ”ל.
  5. פיירפלי, מאת ג’וס ווידון
    1. “Is Joss Whedon’s Firefly based on the Traveller RPG he played?”, שאלה באתר Science Fiction & Fantasy Stack Exchange, והתשובות שמפרטות את המידע שקיים, במיוחד של aramis (כאן) ושל Steve Turner (כאן)
  6. המרחב, מאת ג’יימס ס. א. קורי (טיי פרנק ודניאל אברהם)
    1. “The Expanse, once a homebrew tabletop RPG, is going legit”, מאת צ’ארלי הול, באתר Polygon:
      https://www.polygon.com/2018/8/7/17660410/the-expanse-tabletop-rpg-kickstarter-green-ronin
    2. “Leviathan Wakes: Part One”, ראיון עם הסופרים בערוץ היוטיוב של הוצאת Orbit:
      https://www.youtube.com/watch?v=Yu0xJpCy95o
    3. “לכתוב לטלוויזיה זה מבוכים ודרקונים לעשירים”, בטוויטר של ג’יימס ס.א. קורי:
      https://twitter.com/JamesSACorey/status/846834494032130048
  7. Leverage ו-The Librarians, מאת ג’ון רוג’רס
    1. התייחסויות רבות בטוויטר של רוג’רס למשחקי תפקידים וכתיבה לטלוויזיה (כאן, כאן, כאן וכאן, לדוגמה)
    2. הסבר על חוקי שיטת Fate, כולל האספקטים, בצורת קומיקס, מאת ערן אבירם ואביב אור באתר Up To Four Players:
      https://www.uptofourplayers.com/ready-to-roll/fate-core-rules/

Comments Off on קוביות מתגלגלות ברקע באייקון 2020

Aug 17 2020

המדיום הוא המשחק

אז Magic: the Gathering, מכירים? המשחק שהמציא את ז’אנר משחקי הקלפים לאספנים (Collectible Card Game) שבו סבבי המשחק מול שחקנים אחרים זה רק חלק מכלל המשחק, וחלק לא קטן ממנו הוא האיסוף – היכרות עם מגוון הקלפים שקיימים, רכישה של חבילות קלפים בתקווה לקבל קלפים טובים, והאסטרטגיה של לדעת איך לקחת את הקלפים שיש לך ולבנות מהם חפיסה מתואמת של קלפים שעובדים אחד עם השני ומאפשרים לנצח בתחרויות עצמן. המג’יק הזה. לא שיחקתי מעולם ואין לי כוונה, אבל הוא עדיין משחק מרתק, בגלל שהוא המציא את הז’אנר, בגלל שהוא ממשיך להיות פופולרי ורווחי גם 27 שנים אחרי שיצא, שהתמודד באופן מרשים עם המעבר למדיום הדיגיטלי ומשחק מקוון במקביל למשחק הקלאסי פנים-אל-פנים, ובגלל תופעה מרתקת סביב המשחק: התחלופה העונתית של קלפים.

Local Players Conjure Magic: The Gathering | WMRA and WEMC
קלפים של Magic: the Gathering

בשביל שמשחק כמו מג’יק ימשיך להיות פופולרי כ”כ הרבה זמן, כמה דברים צריכים להתקיים. אחד הוא שיהיה בו תוכן חדש, אחרת השחקנים ישתעממו וימשיכו הלאה, ואז זה מקבלים מהכנסה תקופתית של קלפים חדשים, שמגוונים את המשחק ומכניסים אפשרויות חדשות לתכנונים טקטיים ואסטרטגיים – בניה של חפיסות חדשות שיותר או פחות אפקטיביות מול החפיסות שהיריבים בנו. אבל דבר נוסף שחשוב בשביל לשמור על עניין הוא שהמשחק לא ירגיש שבור. מה זה משחק שבור? זה משחק שבו אתה יכול להשיג קלפים ולבנות חפיסה בלתי מנוצחת. או שיש פערים כ”כ גדולים בין החפיסות הטובות (ואנשים משקיעים המון זמן ומרץ בדיונים על מה זו חפיסה ממש טוב ואיך לשחק אותה) לבין החפיסות “סתם”, עד שאין שום הצדקה, בטח שבמשחק תחרותי, לשחק משהו חוץ מאותן חפיסות אופטימליות בודדות. זה גורם למשחק להיות משעמם יותר, ולכן וויזארדס, החברה שמוציאה את מג’יק, עובדת כל הזמן על איזון המשחק, בין השאר ע”י הוצאה מהמחזור – ואיסור שימוש בתחרויות רשמיות – של קלפים שהוכחו כבעייתיים, חזקים מדי, בעלי חוקים שבורים או סתם מבאסים.

“אבל אבנר,” בטח התחלתם לשאול את בן-דמותי הוירטואלי שאליו אתם ודאי מפנים שאלות בזמן קריאת הבלוג, “אני הרי כבר יודע איך מג’יק עובד, ו/או לא ממש איכפת לי איך הוא עובד, אז לאן, בדיוק, אתה חותר?” אז אני שמח ששאלתם, קוראים וירטואלים שאליהם אני מפנה שאלות רטוריות בזמן כתיבת הבלוג. אני חותר למשהו מעניין שנתקלתי בו לפני כמה ימים סביב ההכרזה התקופתית הסטנדרטית של וויזארדס על הוצאה קלפים מהמחזור:

הפתיל הנ”ל בטוויטר מתייחס להוצאה מהמחזור של קלף בשם Cauldron Familiar, והסיבה לכך היא לא רק שהוא קלף חזק במיוחד, אלא שהחוקים שלו היו מעצבנים. מה הכוונה? אני לא שחקן מג’יק כאמור, אבל נראה שהבעיה היא בצירוף קלף אחר (Witch’s Oven) שמאפשר לולאה מעצבנת – קלף אחד הורג את ה-familiar ומייצר ממנו food token שאיתו אפשר להחיות את ה-familiar, וחוזר חלילה.

הסיבה שניתנה לאיסור על הקלף היא שבעוד שבמשחק פנים אל פנים, עם קלפי נייר, צירוף החוקים הזה לא מאד מפריע לזרימה של המשחק, כשמשחקים באופן מקוון עם האפליקציה של מג’יק, הוא נהיה ממש מעיק מסיבות לוגיסטיות – פנים אל פנים אפשר בקלות לראות מה השפעה וכל שחקן יעדכן את הנתונים שלו, אבל במחשב לשחק את הקלפים הללו גורר המון עדכונים מהמחשב, הודעות קופצות בגלל קלפים שהשימוש שלהם חייב להעשות כתגובה לקלפים אחרים, והפרעות דומות שהופכות את השימוש לאיטי, מעיק, וקוטע את רצף המשחק. וזו אחת הסיבות שניתנו לאיסור השימוש בקלף, להפוך את המשחק הדיגיטלי לזורם יותר. וכאן, אה, כאן נכנסו כבר עמוק יותר לתוך השטח הרגיל של הבלוג, לא?

Magic: The Gathering Arena is MtG at its most approachable | Rock Paper  Shotgun
Magic: the Gathering Arena, הגרסה המקוונת של המשחק

התגובות למהלך של וויזארדס לא איחרו לבוא, ובנוסף להתנגדויות הקבועות שיש סביב כל שינוי במשחק, היו קולות שהתרעמו על כך שהחלטה לגבי המשחק התקבלה לא ע”פ קריטריונים “אמיתיים” של המשחק, אלא ע”פ קריטריונים טכנולוגיים, כביכול חיצוניים למהות המשחק. “המשחק”, על פי אותם קולות, לא צריך להיות מושפע מהמדיום שעליו משחקים אותו.

הטיעון הזה הוא, כמובן, מוטעה לחלוטין.

הוא מוטעה לחלוטין בגלל שהמשחק הוא מאז ומתמיד המדיום שלו, והמדיום שלו מאז ומתמיד היה “קלפים שזול להדפיס ולשנע ולשים בתוך חבילה אטומה בשביל שאפשר יהיה למכור ערכות ביוקר בלי שתדע מה יש בפנים”. המדיום שלו הוא של collectibles, ולכן זה חייב להיות משהו שניתן לשמור, וקל לאגור, וקל לשחק עם זה ולבנות חפיסות ולקחת אותן איתך בקופסאות גדולות (שוק משני בפני עצמו). המדיום הוא המשחק, והמשחק תוכנן סביב המדיום שלו. אז להגיד שהגלגול הדיגיטלי שלו הוא לא חלק מהמשחק ולא צריך לבוא לידי ביטוי בתכנון, זה להתעלם – או יותר נכון, לא לשים לב – מהעובדה שהטכנולוגיה תמיד השפיעה על התכנון, על העיצוב, ועל הבחירות האמנותיות של כל יצירה.

כשאני אומר “כל יצירה”, אני בהחלט מתכוון לזה, לא רק לכל משחק אלא גם לצורות מסורתיות יותר של אמנות, כמו ספרות, קולנוע ומוזיקה. מאז ומתמיד הטכנולוגיה של היצור היתה כרוכה (הבנתם? ספרים? כרוכה?) באופן בלתי נפרד ביצור התוכן. כשהדפסה של כל ספר היתה דבר יקר, הקהל של הספרות היה קהל עשיר, והתוכן שנכתב, כוון אליהם. כשהדפוס נהיה זול, הקהל התרחב, והתכנים בהתאם. זה ברור. אבל לטכנולוגיה יש השפעות יותר הדוקות על התוכן. במשך כל המאה ה-20 וה-21, במאי קולנוע נמצאים כל הזמן בדיאלוג מתמשך עם טכנולוגיות הצילום, עריכה והקרנה שלהם. הם מתלהבים מכל שיפור טכנולוגי – החל מדיבור, וצבע! וצבע טוב יותר! – כי זה נותן להם ליצור יצירה קולנועית שונה, מגוונת, חדשה, שמנצלת את המדיום הטכנולוגי. רוק מתקדם לא היה יכול להתקיים ולהוציא יצירות בנות 45 דקות (מחולקות לשתי מערכות) אם לא היו את התקליטים אריכי הנגן שיכולים להכיל 22.5 דקות על כל צד, אבל גם הפופ לא היה מתכוונן לשירים בני 3 דקות אם זה לא מה שהיה נוח לרדיו לשדר. והיום, כשיותר ויותר מעשיית המוזיקה נמצאת באתרי סטרימינג? אז בפודקאסט Switched on Pop מראים תופעה מרתקת שכתיבת השירים מתאימה את עצמה לטכנולוגיה (ולשיקולים המסחריים שאיתו), כששירי פופ נהיים קצרים יותר (כדי להכניס יותר השמעות, שעל פיהם נמדדות ההכנסות), ועם ה-hook הקליט או הפזמון מיד על ההתחלה כדי למשוך את המאזין פנימה מהר לפני שילחץ על Next ונאבד עוד השמעה אחת שתכנס לחשבון החודשי.

לשחק מג’יק בטלפון. לא, לא ככה.

לכן זה לא נראה לי מפתיע, ובטח לא מדאיג, שוויזרדס עושים שינויים במשחק שמושפעת מהמדיום הדיגיטלי שבו יותר ויותר מהמשחק נמצא. זה בלתי נמנע, וזה מתבקש, וזה בסדר גמור.

Comments Off on המדיום הוא המשחק

Jul 04 2020

על רות ביידר גינסבורג, הלן לואיס ופרסי ההוגו

לפני כמה חודשים התפרסמו המועמדים לפרסי ההוגו, הפרס השנתי לספרות המד”ב והפנטזיה הטובה ביותר. מעיון ברשימה של הספרים המועמדים לפרס הספר הטוב ביותר עולה משהו מעניין – כל הספרים השנה נכתבו ע”י נשים: צ’רלי ג’יין אנדרס, טמסין מויר, ארקדי מרטין, שונן מגוויר ואליקס א. הארו. לא עשיתי סקירה מקיפה, אבל כן עברתי על רשימת המועמדים ב-20 השנים האחרונות, ואני די משוכנע שזה משהו שלא קרה עד כה בהיסטוריה של פרסי ההוגו.

Review: 2020 Hugo Award Finalists – The Short Stories | Pixelated Geek

זה לא לגמרי מפתיע. כבר דובר רבות על כך שבשבנים האחרונות יש פריחה עצומה של ספרות מד”ב ופנטזיה שנכתבת ע”י נשים, כמו גם ע”י לא-אמריקאים, לא-לבנים, להט”בים וקבוצות אחרות שבמשך עשורים לא זכתה לייצוג מלא ביצירות המד”ב הבולטות – אלה שמגיעות למועמדות להוגו – ובקרב הקהילות שבוחרות בהוגו. ועדיין, אני חושב שזה מאד מרשים לראות רשימה כזו, בעיקר כשבדיקה מהירה מראה שהפעם האחרונה שהיתה רשימה הפוכה – שמכילה רק ספרים שנכתבו ע”י גברים – לא היתה לפני כל כך הרבה זמן: שנת 2009, ולפניה גם 2008 ו-2006, אם כי כדי להגיע לשנים שבהם בעקביות יש העדר מוחלט של נשים, צריך לחזור עד לאמצע שנות ה-70.

ואיזו מחשבה עלתה בי לאור הרשימה החדשה הזו? שאני נכנס, כבר עכשיו, לכוננות ספיגה לוויכוחים עם

Ruth Bader Ginsburg - Wikipedia
רות ביידר גינסבורג

אנשים באינטרנט (באינטרנט ? ויכוחים? מי היה מאמין) לגבי הרשימה הזו, והאם היא “פוליטית”, והאם היא משקפת את מיטב הסיפורת של השנה, או שההצבעות לספרים הללו (שעברו סבב הצבעות ראשוני שהביאו אותם לחמישיה הפותחת) הן בגלל שהם נכתבו ע”י נשים. וכשאני כבר מתכונן נפשית לויכוחים הללו, אני נזכר בציטוט הזה של רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, מ-2012:

כששואלים אותי מתי יהיו מספיק נשים בבית המשפט העליון, ואני אומרת “כשכל התשע יהיו נשים”, אנשים מזועזעים. אבל כבר היו הרכבים של בית המשפט שהכילו רק גברים, ואף אחד לא חשב לשאול משהו בקשר לזה.

הציטוט שלה מצוין (גם אם פעמים רבות הוא מפורש לא נכון כקריאה למנות רק נשים לבית המשפט העליון) ומדגיש מאד יפה את מה שאפשר להגיד גם על רשימת המועמדות להוגו השנה: אי אפשר להגיד “רשימה של חמש נשים היא פוליטית” אבל לטעון שרשימה של חמישה גברים אינה פוליטית. טענה שרשימה של גברים בלבד היא “נייטרלית” מכילה בתוכה טענה פוליטית מאד מובהקת, אבל שקל מאד לאנשים לא לשים לב אליה, כי היא מסוג הטענות השקופות שמשמרות מצב קיים או תפיסה קיימת, ולכן קל לחשוב עליה כ-“נייטרלית” פוליטית. אבל כמובן שלשמר מצב קיים זו תפיסה פוליטית לא פחות מאשר הקריאה לשנות את המצב.

השאלה היא, כמובן, מתי זה כבר יפסיק להיות עניין. מתי אפשר יהיה להסתכל על הרכב שופטים או רשימת מועמדים ולא והתייחס בכלל להרכב המגדרי שלו. התשובה לזה, אני חושש, תגיע מתי שחוק לואיס יפסיק להיות רלבנטי. חוק לואיס, המיוחס לעיתונאית הבריטית הלן לואיס, גורס כי “התגובות לכל מאמר בנוגע לפמיניזם מצדיקות את הפמיניזם”. כשאף אחד לא יופתע מהרכב של תשע שופטות, אפשר יהיה להפסיק לשאוף להרכב של תשע שופטות. כשרשימה שמורכבת מחמש סופרות לא תגרור האשמות בפוליטיזציה, אפשר יהיה לדבר על כך שאין “צורך” ברשימה של חמש סופרות. עד אז?

Comments Off on על רות ביידר גינסבורג, הלן לואיס ופרסי ההוגו

Jun 05 2020

עלילה מזוקקת בריצה קצרה אחת

זו לא תהיה הגזמה להגיד שבחודשים האחרונים נהייתי קצת אובססיבי לסדרה סטיבן יוניברס, סדרה מצוינת עם דמויות נהדרות, התפתחות מרתקת של הדמויות לאורך העונות, וגם שירים מצוינים. וספציפית בתוך האובססיה שלי, אני כרגע אובססיבי לגבי 20 שניות מתוך הגרסה המורחבת של שיר הפתיחה של הסדרה, שלדעתי היא מופת של לדחוס התפתחות עלילתית של כמעט סדרה שלמה לתוך visual קצר וקומפקטי.

למי שחושש – כן, אני אעשה קצת ספוילרים לסדרה, אבל לא אדבר על אירועים ופרקים ספציפיים, יותר בקווים כלליים על ההתפתחויות של הדמות. הסרטון עצמו (שפורסם ביוטיוב באמצע העונה השלישית) מכיל קטעים בעיקר מאזור סוף העונה הראשונה, אם כי הם ברקע, אז מי שמעדיף להזהר, שיזהר)

מה אני אוהב בקטע הזה? שהוא מצליח להעביר את תהליך ההתפתחות שעובר על סטיבן לאורך כל הסדרה, בפריימים בודדים, ומצליח להעביר אותו במטאפורה פשוטה של ריצה.

הקטע שחתכתי מתחיל בסטיבן מסתכל בעצב על אבן החן הכבויה שלו, שמזכירה לו שהוא עוד ילד ולא יודע לשלוט בכוחות הקסומים/חייזריים כמו שאר המשפחה שלו, ומיד עובר לריצה על החוף אחרי שאר ה-Crystal Gems, כשסטיבן מתאמץ לעמוד בקצב שלהן ונשאר מאחור. זה משקף את התמה הראשית של סטיבן לאורך העונה הראשון במיוחד, ובכלל – הוא רוצה להיות חלק מה-Crystal Gems, אבל הוא לא ממש יכול. הוא עוד ילד. אבן החן שלו עוד לא פעילה, והוא לא יודע להפעיל או לשלוט בכוחות שלו. הוא רוצה להיות אחד מכולם, אבל כל הזמן משאירים אותו מאחור.

השלב הבא בקליפ הוא רצף של סצינות מאחורי הקבוצה הרצה שמייצגות אירועים מכוננים לסטיבן לאורך העונה הראשונה, אירועים שהובילו להתבגרות שלו והפיכתו ל-crystal gem אמיתי. דווקא הקטעים עצמם פחות מעניינים, לדעתי – הם clip show חביב למי שרוצה להזכר בעונות הקודמות כשהשיר יצא, אבל הם לא מה שהופך את הסצנה למוצלחת בעיני. מה שמוצלח זה ה-gems שממשיכות לרוץ להן, כצלליות, ומשאירות את סטיבן הרחק מאחור – כמו שהן משאירות אותו באמת מאחור, בבית, בפרקים המוקדמים.

אבל כמובן שתוך כמה שניות סטיבן מגיח מאחור, מגיע אל ה-gems ואפילו עוקף אותן, עם קפיצה חיננית שמזכירה את סופר מריו יותר מכל דבר אחר. וכאן אנחנו רואים את המשך התהליך שלמיטב זכרוני לא הושלם באמת עד העונה החמישית של הסדרה, כמה שנים אחרי הקליפ הזה. סטיבן לא רק מוצא את מקומו כחבר שווה זכויות ב-crystal gems. הוא נהיה ממש המנהיג שלהם. וכל זה מקודד בתוך 20 שניות של ריצה על החוף.

ואם כל זה לא מספיק – אז בפתיח הרגיל של הסדרה, זה שיש בתחילת כל פרק, יש את כל התהליך הזה, מזוקק לשתי שניות בלבד.

לסיכום – תראו סטיבן יוניברס. זו סדרה ממש, ממש מוצלחת.

Comments Off on עלילה מזוקקת בריצה קצרה אחת

May 08 2020

כל דירוג הוא סיפור

יש משחק אחד, No Man’s Sky. לא משנה כרגע בדיוק מה קורה בו. הוא יצא כשהוא מבטיח הרים וגבעות, אבל הכיל, בהשקה, הרבה פחות מההבטחה. הפער הזה גרם לשנאה עזה למשחק שהתבטאה בביקורות גרועות ללא פרופורציות למה בעצם היה בו. אבל לאורך השנים הוא הלך והשתפר, ואפשר לראות את זה פער בין הביקורות שהוא קיבל ב-Steam, פלטפורמה מקוונת למכירת משחקים:

Screenshot of the Steam store page for No Man's Sky, showing the game's user ratings

סך הביקורות על המשחק כוללות את המאסה הראשונית, המבקרים שבאו בגלל ההייפ וקיבלו במקרה הטוב הבטחה שקוימה רק חלקית, במקרה הרע גרסת ניסוי לא מתפקדת, אבל בהחלט לא קרוב למה שהם ציפו, והביקורות בהתאם. ולביקורות שליליות יש נטיה למשוך אליהן עוד ועוד, כשמשחק או סרט הופך לשק חבטות אז באים רבים להוסיף את הביקורות שלהם למדורה, והתוצאה היתה אלפי ועשרות-אלפי ביקורות גרועות.

אבל אז עבר זמן, ואיתו שני דברים קרו: הראשון הוא שהמשחק השתפר. המפתחים המשיכו לפתח, להוציא תיקונים ושיפורים, והמשחק התקרב קצת יותר לחזון המקורי. אבל במקביל, ההייפ סביב המשחק ירד, אנשים הפסיקו לשחק בו רק בשביל להתעצבן עליו, ומי שבא אל המשחק בשלבים מאוחרים יותר, שנה או שנתיים אחרי שיצא, קיבל משחק בשל יותר, אבל גם קיבל את המשחק שהוא ציפה לקבל, ולא את ההבטחות המקוריות. ואז הביקורות התחילו להשתפר, ולהשתפר, ולהשתפר. מספיק בשביל שגם אם סך הביקורות מעורבות, הביקורות האחרונות של המשחק נהיו חיוביות באופן מובהק, ומספרות סיפור אחר לגמרי על המשחק הזה, והאם כדאי למישהו לבחור לקנות ולשחק בו. וזה גרם לי להבין ש-Steam עשו משהו מאד מעניין עם הביקורות כאן, ובעצם סיפרו כאן סיפור באמצעות המתח בין שני הדירוגים הללו.

דירוג בתוך הקשר ונוסחאות בייזיאניות

כל זה גרם לי לחשוב שאולי, בעצם, אני לא באמת יודע מה אני רואה, כשאני רואה דירוג באתר כמו סטים או IMDB. יש ציפיה, אני חושב, שכשאני רואה דירוג מספרי, הוא יהיה משהו פשוט יחסית – ממוצע של המדרגים, מוצג כפי שחושב. אבל אין באמת סיבה שככה יעבדו הדירוגים. אם זה היה המצב, אז סרט או משחק שקיבל דירוג אחד בודד יעמוד בראש הרשימה עם 10 עגול, בעוד סרט עם 100 דירוגים כמעט בטוח יהיה מתחתיו.

חשבתי לעצמי שבטח יש נוסחאות מקובלות להגן על הדירוג מהטיות כאלה, וכמובן שמצאתי שיטה מקובלת כזו, המכונה “ממוצעים משקוללים בייזיאנים” (Bayesian Weighted Average), על שמו של הסטטיסטיקאי בן המאה ה-18 תומאס בייז, ולמרות שאני לא ממש טרחתי לנסות להבין את המשוואות שלה, הרעיון הבסיסי מאחורי הטכניקה יחסית פשוט: כשאנחנו באים לחשב את הממוצע, אנחנו לא מסתמכים רק על הנתונים עצמם, אלא גם על ידע מוקדם שלנו על העולם ועל מה שהממוצע בא לייצג. כלומר, אם אנחנו יודעים שסרטים, בדרך כלל, *לא* יקבלו דירוג של 10 מושלם, אז כשאנחנו באים לראות את ממוצע הדירוגים של סרט שקיבל הצבעה בודדת עם דירוג 10, אנחנו נשתמש בידע המוקדם כדי להניח שכנראה לסרט הזה לא צריך להיות דירוג סופי של 10.

אני לא באמת מבין את הנוסחה עד הסוף, אבל כל החלק הזה נראה יותר רציני כששמתי אותה, נכון?

אז אפשר לקחת את הציון הממוצע לסרט בכל המאגר (שב-IMDB עומד על אזור ה-6.8, כך מצאתי), ולהגיד “בהיעדר עדויות משכנעות אחרות, לכל סרט חדש גם יהיה דירוג של 6.8”. הצבעה אחת היא לא עדות מספיק משכנעת, ולכן היא תעלה את הדירוג רק קצת מעל הממוצע. אבל ככל שיש יותר הצבעות, כך התפקיד של הממוצע הראשוני הולך ויורד – אם 100 איש נתנו דירוג 10, או אם 10,000, אז המשמעות של הדירוג שלהם משמעותי יותר, והדירוג יהיה קרוב יותר לממוצע האמיתי של ההצבעות.

כמובן שיכולים להכנס למשוואה עוד משקלים ותיעדופים, ובמקרים כמו IMDB אין לנו שום דרך לדעת מה הם – האם אולפנים יכולים לשלם כדי לקבל תוספת לדירוג? כנראה שלא, אבל אין דרך לדעת, מה שיכול להוביל לחשדנות כלפי הדירוג כשאין בו שקיפות, כמו בפוסט הזה של קולנוען בהונג קונג שמרגיש שעושים מניפולציות בדירוג של הסרטים שלו. אבל גם אם נוריד את מפלס הרטוריקה שלו (“פגיעה בזכויות הצרכן ובזכויות האדם!”), מה שהוא מתאר – סרט שהדירוג שלו השתנה בלי שהגיעו הצבעות חדשות – פשוט מראה ש-IMDB מעדכנים את הדירוגים בהתאם לאותו ידע חיצוני – אם מחר הממוצע של הסרטים באתר יעלה ל-7.1, זה ישפיע רטרואקטיבית על הדירוגים של כל הסרטים, בטח אלה עם מעט הצבעות (כמו שלו). אבל כשאין שקיפות, אין לו דרך לדעת או להבין את זה, רק לנחש.

סיפור מתוך הדירוג

אתר אחד שכן משקיע בשקיפות הדירוגים שלו הוא AnimeNewsNetwork, אתר ביקורות ודירוגים לסרטי וסדרות אנימה שמשתמש בדירוג ה-Top 10 שלו בטכניקה הבייזיאנית שציינו למעלה. אבל בניגוד ל-IMDB, הוא כותב את זה במפורש בתחתית הרשימה: הוא מסביר בקצרה על הנוסחה, מציין את הדירוג הממוצע ממנו הוא מתחיל (7.5034, בזמן כתיבת שורות אלו), ואפילו מסכם בשפה פשוטה: “אלה סרטים וסדרות שהמון אנשים חושבים שהם מצוינים”. הסבר מצוין.

אבל האתר הולך עוד צעד כאן ונותן עוד חיתוכים שונים, דירוגים אחרים שנגזרים מההצבעות של הגולשים. למשל, הם נותנים גם את דירוג ה-Best Rated, כלומר ממוצע של דירוגי הגולשים בלי הנוסחא הבייזיאנית שמצמצמת השפעות של סרטים נדירים (אם כי הם עדיין מקטינים את ההשפעה של הצבעות שיתכן שאינן בתום לב, כמו מצביע שהתחבר לאתר ומיד נתן 10 לכותר אחד ו-1 לאחרים). מה שאנחנו מקבלים זה דירוג אחר מאותם נתונים שמספר לנו סיפור אחר – במקום הסיפור הקודם של “סרטים שהמון אנשים אהבו”, יש לנו “סרטים שיש אנשים שממש אהבו אותם, ואולי לא הכרת כי הם פחות פופולריים”. בראשון יש הטיה ליצירות עם הרבה הצבעות (כדי להרומם מעל הממוצע) אבל בסיפור הזה אין – אותם נתונים גולמיים, סיפור אחר לגמרי.

אבל אז יש להם עוד כמה סיפורים לספר. האתר מאפשר לגולשים מזוהים לנהל רשימה אישית של הסרטים והסדרות שהם ראו, ומהנתון הזה אפשר לדעת איזה סדרות וסרטים הם הכי נצפים באתר. כשמחברים את הנתון הזה עם הדירוגים, מקבלים פתאום סיפורים חדשים: Most Underrated הוא דירוג שמצליב בין המיקום בטבלת “הכי נצפים” עם דירוג ה-“Top 10” הראשון, ומוצא את הסרטים עם הפער הגדול ביותר בין הדירוג שהם קיבלו לבין כמה מעט אנשים צפו בהם. במקום הראשון כרגע, למשל, יש סדרת סרטים בשם Made In Abyss שהדירוג המשוקלל שלהם הוא 8.11 אבל רק 23 איש סימנו שצפו בהם. אם היו צופים בהם בפרופורציה לדירוג שלהם, מספרת הטבלה, הם היו עולים 6223 מקומות בטבלת הצפיה. מרשים!

יש כמובן גם את המדד הנגדי, Most Overrated, שמציג יצירות עם המון צופים אבל דירוג נמוך (כאן מככבים Dragon Ball, פוקימון, וסדרות ילדים ונוער רבות). או Most Divergent, היצירות עם סטיית התקן הגדולה ביותר בקרב המצביעים לה. וזה מראה איך אפשר לקחת משהו פשוט כמו דירוגים שאנשים נותנים ליצירות ולספר איתם סיפורים הרבה יותר מעניינים מאשר “מה הסרט הכי טוב”.

כשאני כותב או מדבר על אינפוגרפיקה, אני אוהב להדגיש שאינפוגרפיקה זה סיפור – זה סיפור שמישהו מנסה לספר באמצעות גרפים ומספרים, עם צבעים והדגשות. לפעמים בצורה מכוונת ולפעמים בלי להתכוון. באותה מידה, גם דירוגים הם דרך לקחת מספרים ולספר איתם סיפור, ויש הרבה סיפורים שאפשר לספר. סיפור על משחק שהתחיל ברעש וכעס וטיפס החוץ מתוך הבוץ כמו במקרה של No Man’s Sky. סיפור על סדרת סרטים עלומה שהיא הדבר הכי טוב שעוד לא ראיתם כמו במקרה של Made in Abyss. סיפורים מורכבים שאפשר לספר אם אנשים יטרחו לחשוב מה אפשר לעשות, מה אפשר להוציא מהנתונים הגולמיים שלהם.

Comments Off on כל דירוג הוא סיפור

May 03 2020

ולמה שלא יהיו קוסמים בחלל, בעצם?

אחת המסורות הגיקיות ארוכות השנים ביותר שאני מכיר, בכנסים, במסיבות ובאינטרנט, היא הוויכוח הקבוע, החוזר, העקר – האם “מלחמת הכוכבים” (או סטאר וורז, בלעז) היא סדרת סרטי מדע בדיוני או פנטזיה. “ברור שמדע בדיוני”, יגיד הראשון. “יש שם חלליות! ורובוטים! ורובי לייזר!”. “מה פתאום”, תגיד בת הפלוגתא, לרוב בשביעות רצון קלה של מי שפיצחה את הקוד וראתה עמוק יותר לקרבי הסרטים. “יש שם קוסמים, גם אם בשם אחר, ונבואה עתיקה על הנער התמים, נצר לשושלת המכשפים, שיקום על אימפריית הרשע ויביס אותה. אלה ללא ספק סרטי פנטזיה”.

כמה פעמים נכחתי כבר בדיון הזה? כל כך הרבה עד שמצאתי את עצמי מכין הרצאה קצרה, לקראת יציאת הסרט “הכח מתעורר”, מס’ 7 בסדרה, שבה אני מנסה לעשות סדר בשאלה הזו. ואז יצא לי להעביר את ההרצאה שוב בהקשר חברתי אחר. ואז שוב. ואז, במסיבת פורים אחת, שש פעמים נוספות במצבים שונים של שכרות. אז כן, השתתפתי בדיון הזה מספיק פעמים – על במה, בשיחה, בטוויטר – כדי שאחליט שהגיע הזמן שאכתוב את מסקנותיי כאן בבלוג.

הטענה הראשונה היא שסטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני. וזו טענה נכונה. יש בו חלליות ורובי לייזר, יש אימפריה גלקטית ורובוטים. אי אפשר להתכחש לכך שכל אלה הם טרופים (tropes) של ז’אנר המדע הבדיוני, ותת-הז’אנר של space opera, ספציפית. אפשר לדבר על ההשפעה של סטאר וורז על סרטי מדע בדיוני אחרים, על ספרים וסופרי מדע בדיוני – כל הדברים שאפשר לחשוב עליהם כשאומרים שסרט הוא בז’אנר מסוים. סטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני.

הטענה השניה היא שסטאר וורז הוא סרט פנטזיה. וזו טענה נכונה. יש בו אבירים-נזירים ממסדר עתיק בעלי כוחות מיסטיים לא ברורים הנלחמים עם חרבות. יש בו נבואה עתיקה על כך שיום אחד יגיע זה אשר הקסם מתגלם בבשרו, אשר יוביל את כוחות האור למלחמה בכוחות החושך, יביס את אימפריית הרשע האפלה ויציל את העולם. אי אפשר להתווכח לכך שכל אלה הם טרופים של ז’אנר הפנטזיה, ותת-הז’אנר של epic fantasy, ספציפית. סטאר וורז הוא סרט פנטזיה.

אחת התשובות המעצבנות לכל שאלה היא “גם וגם”, או “תלוי”, או איזו תשובה לא מתחייבת בסגנון הזה. ועל פניו, זו עומדת להיות התשובה שלי – סטאר וורז זה גם מד”ב וגם פנטזיה – אבל האמירה שלי היא יותר חזקה מ-“גם וגם” פשוט, לדעתי, וגם רחבה יותר מאשר אמירה על סרטי סטאר וורז בלבד. והאמירה היא זו:

יצירה ספרותית לא נמצאת אינהרנטית “בתוך” ז’אנר מסוים. הגדרה בז’אנר היא לא קלאסיפיקציה אקסקלוסיבית שקובעת שיצירה יכולה להיות או X או Y, או בדוחק באיזה מרחב גבולי שלוקח קצת מכאן וקצת מכאן ולא באמת באף אחד מהם. ז’אנר, מבחינתי, זו תווית שמוצמדת ליצירה בשלב הכתיבה, הקריאה או הניתוח בשביל לתת ערך מוסף כלשהו לדיון, לשיחה שמתרחשת סביב היצירה הזו.

כלומר סטאר וורז היא יצירת מד”ב ככל שמעניין אותנו לדבר עליה כיצירת מד”ב – לדבר על האספקטים המד”ביים שלה, על ההשפעה שלה על הז’אנר או על השימוש היא עושה בטרופים של מד”ב, בעיקר בבניית

Peralta GIFs | Tenor

העולם ואפיונו, בעיצוב הויזואלי או, ובכן, בכותרת. והיא יצירת פנטזיה ככל שמעניין אותנו לדבר עליה ככזו, על הדימיון במוטיבים הנראטיביים שלה לספרות פנטזיה.

באופן דומה, אני אוהב לדבר על ספרי “הדרקונים של פרן” של אן מק’קאפרי כיצירות מד”ב. למרות שהן מסווגות אוטומטיות אצל רוב מי ששומע עליהן כפנטזיה בגלל שהן מתרחשות בעולם דמוי-ימה”בי עם דרקונים, הן מד”ביות באופן מובהק כפי שאפשר לראות בפוסט המקושר. אבל באותה מידה אני יכול לעצור ולדבר עליהן בהקשר של ספרות דרקונים, שמקשר אותן לעולם של פנטזיה, וגם זה יהיה בסדר.

אני לא אומר שצריך לבטל את כל התוויות, לשלב את כל מדפי הספרים בבתים ובחנויות הספרים ולשאוף לחזון אוטופי ללא הגדרות, חלילה. להפך, אני חושב שצריך יותר הגדרות, פשוט פחות קשיחות, אקסקלוסיביות ומחייבות. כשהוצאת ספרים מוציאה ספר, היא צריכה להחליט איך היא אורזת ומשווקת את הספר: להגדיר ספר כ-“מותחן” או “מדע בדיוני” עוזר לשווק ולמכור אותו לקהל שמחפש מותחנים וספרי מד”ב, וזה לא משנה שמותחן יכול להיות מד”בי וספר מד”ב יכול להיות מותחן, פנטזיה יכולה להיות רומנטית וטלנובלה יכולה להיות בחלל.

Jane the Virgin' “Chapter 92” recap: How Xio and Ro got their ...

גם כשסופרת כותבת ספר, ההגדרה של הז’אנר בהחלט חשובה. היא עוזרת לכתוב על פי (או בהפרה של) הקונבנציות הכתובות והבלתי כתובות של הז’אנר, לקשר אותו עם התייחסויות ליצירות קודמות, ולתת לסופרת סט של כלים תוך-ז’אנריים (במקביל לכלים הכלליים, חוצי הז’אנר) בזמן הכתיבה.

אבל אפשר להגדיר ספר כדבר אחד כשהוא נכתב ומשווק, דבר אחר כשהוא נקרא, ומשהו שלישי כשכותבים עליו פוסט בבלוג או הרצאה באייקון. הדיון, השיחה סביב הדבר, היא ההקשר שבו הז’אנר משנה, ובשביל זה לא חייבים שהיצירה תהיה בז’אנר. היא צריכה להיות בז’אנר לצורך ההרצאה, לצורך הפוסט, לצורך הדיון בטוויטר. לא צריך יותר מזה.

3 תגובות

May 01 2020

טיול בעקבות הנתונים

אז היום מצאתי את עצמי בעמוד הויקיפדיה של גוש דן. לא משהו יוצא דופן, סתם תהיתי בנוגע לנתוני האוכלוסיה. וככל שהתעמקתי, יותר דברים היו מבולבלים, ולא ברור לי כבר אשמת מי זה – ערבוב של טעויות עריכה, לינקים מתים, נתונים לא זמינים ואחרי כל זה, בסופו של דבר, בחירה לא ברורה של *איזה* נתונים להציג. אז בואו, אני אנסה להוליך אתכם בתהליך שאני עברתי היום אחר הצהריים, בתקווה שהוא יהיה מעניין גם לכם.

בעקבות טעות ההקלדה

ראשית, כך נראית טבלת נתוני האוכלוסייה בעמוד הויקיפדיה בעברית, בראשון למאי, 2020:

מה שהציק לי במבט הראשון הוא החלוקה האתנית של האוכלוסייה. כלומר יש לנו סה”כ, ויש נתון של “יהודים ואחרים” (לא ברור מה זה אחרים כאן), ואז נתון היהודים, מתוך הנתון הקודם, ואז ערבים, ספציפית, כנראה לא מתוך ה-“אחרים”. אז בעצם אנחנו רואים את היהודים פעמיים, בשתי עמודות. מבלבל? כן. אז חיפשתי נתונים באתרים אחרים, לראות אם יש הבדל.

הגעתי די מהר לאתר בשם “המכלול”, גם הוא מבוסס ויקי, המתאר את עצמו כ-“אנציקלופדיה שיתופית, יהודית ומהימנה בלשון נקייה ובאספקלריה תורנית”, מה שזה לא אומר. ובעמוד הזה ראיתי מה שנראה, במבט ראשון, כהעתק של הטבלה מויקיפדיה:

אין באמת בעיה עם העתקה מויקיפדיה – זה חלק מתנאי השימוש של האתר – אבל משהו קפץ לי לעין, וזה שהנתון הסופי של סך האוכלוסייה שונה מהטבלה בויקיפדיה – הפרש של כמעט 350 אלף איש, וזאת למרות שהנתונים אמורים להגיע מאותו מקור (אותו דו”ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ורוב הנתונים בטבלה נראים זהים. כאן חשדתי. אבל הופתעתי לגלות שהתשובות יותר מבלבלות משחשבתי שיהיו.

דבר ראשון, הטבלה בויקיפדיה פשוט לא הגיונית:

אם סך האוכלוסייה מורכב מיהודים, ערבים ואחרים, אז הוא אמור להיות פשוט 408,200 + 17,900, כלומר 426,100 – המספר הרשום באתר המכלול. מאיפה הגיעו ה-75,009 הנוספים בת”א? ממש לא ברור. עוד יותר לא ברור למה הסה”כ כ”כ שונה. מכיוון ששאר העמודות לא השתנו, אמור להיות הבדל של 75,009 בסה”כ, לא של כמעט 350 אלף. (ואני מתעלם כאן מטעות ההקלדה בויקיפדיה שהשמיטה את הספרה 0 מסוף המספר, והורידה 90% מהאוכלוסייה בטעות)

מה שקרה כאן, לדעתי, הוא שמישהו בא לעדכן את ויקיפדיה עם נתונים חדשים יותר מאשר של 2014. אבל נעשתה עבודה חלקית – הוזנו נתונים עדכניים לסך התושבים בעיר ת”א, ונתונים עדכניים לסך גוש דן, אבל בלי להשלים את כל הנתונים, מה שהוביל לערבוב נתונים ממקורות שונים, בלי שום הגיון. אפשר לראות שהעדכונים האחרונים, מה-26 לאפריל 2020, עשו בדיוק את זה: שינו רק את שני התאים הללו בטבלה בלי להתחשב בשאר (ועוד טעו בהקלדה). אין מסתורין גדול, אבל עדיין נשארתי מוטרד לגבי החלוקה האתנית של הנתונים. אז החלטתי ללכת לדו”ח המקורי של הלמ”ס להבין. כאן החיים נהיו מסובכים עוד יותר.

בעקבות הנתונים

אז כמובן שהלינק שמופיע בהערות השוליים של הערך בויקיפדיה (וגם במכלול) כבר לא תקין ומוביל לעמוד שגיאה באתר הלמ”ס. חיפוש בגוגל אחר שם הקובץ מוביל לאותו לינק שבור, ולמגוון מאמרים, כתבות וספרים שציינו אותו במקורות, וכמובן שאתר הלמ”ס לא חשב לשמר את מבנה הכתובות שלו כחלק מאחריותו כגוף האמון על מידע ציבורי לאורך זמן (ועל הסוגיה הזו אפשר לכתוב פוסט נוסף, או ספר).

אז ניגשתי לעמוד הראשי של אתר למ”ס ואמרתי לעצמי שלא אמור להיות קשה למצוא את נתוני האוכלוסייה של גוש דן ב-2014, לא? חיפוש די פשוט. ואכן אפשר ללכת לעמוד של “מידע על פי מיקום גאוגרפי”, לבחור את מטרופולין גוש דן, להבין שהמונח לא קיים באתר, לחפש ע”פ “תל אביב” במקום, למצוא את הגדרה “גלעין” שתואמת לטבלה בויקיפדיה, ושם לראות מפה יפה שמראה בדיוק מה גבולות הגזרה של האזור, לבחור ב-PDF של המפקד, ולקבל…
את זה:

כן, זה פשוט PDF שיוצא מתוך אקסל (גם גרסת האקסל שם זהה), שלא מכיל שום נתונים חוץ מהשם של הישוב והסמל שלו. אה, והלוגו של הלמ”ס.

אם מחפשים נתונים על תל אביב עצמה, כעיר (ולא כחלק ממטרופולין), אז אפשר למצוא נתונים, אם כי הם מעודכנים ל-2018 והמספר בהם לא תואם למספר שבויקיפדיה (שטוען שהוא מ-2020), אבל כן אפשר למצוא את החלוקה האתנית הלא ברורה גם שם – כלומר זו לא המצאה של עורכי ויקיפדיה, אלא של הלמ”ס עצמו, אם כי הניסוח שם מבהיר שגם הערבים הם חלק מהמכלול, ולא משהו חיצוני:

זה כמובן לא מסביר כמה דברים, כמו מה זה “אחרים” (מהגרי עבודה ופליטים? תושבי קבע?), למה הם לא מופיעים בעמודה משלהם אלא כלולים עם היהודים (מה ששם את הערבים כקטגוריה מופרדת ומובחנת, לעומת “לא ערבים”, שממנה גוזרים את היהודים), ומה המטרה הסטטיסטית שזה מוצג ככה. כלומר, יש הפניה ל-“ועדת הישובים” בלמ”ס האחראית על המידע, אבל אין הסבר על ההיגיון שמאחוריו, לפחות שזמין למי שמעיין בנתונים.

אבל מעבר לזה, אני עדיין לא הצלחתי למצוא באתר הלמ”ס את המספרים שעודכנו בשבוע שעבר בויקיפדיה. לא במאגר הנתונים העירוני (שנותן לך את שנת 2019 כברירת מחדל לחיפושים, אבל יחזיר תמיד תוצאות ריקות כי המידע העדכני ביותר הוא מ-2018), ולא ברשימת הפרסומים העדכניים שבאתר. וכמובן שלא טרחו להוסיף מראה מקום לנתון הזה בויקיפדיה.

לסיכום, יצאתי מהחיפושים שלי עם תשובות לשאלות המקוריות, פחות או יותר, אבל עם יותר שאלות חדשות משהתחלתי. מי עדכן את עמוד הויקיפדיה בצורה כ”כ עקומה, ומאיפה הוא הביא את הנתונים? למה הלמ”ס בוחר בחלוקה כזו של האוכלוסייה ל-“ערבים” ו-“לא ערבים”? למה אתר הלמ”ס לא דואג להגן על קישורים רשמיים שהוא מפרסם בשביל שימשיכו לחיות לאורך זמן? לכל אלה אין לי תשובות עדיין.

ובואו לא נדבר על הגרסה בויקיפדיה באנגלית.

Comments Off on טיול בעקבות הנתונים

Apr 23 2018

שירים קשורים: גבר הולך לאיבוד דרך גיטרה

כחלק מפרויקט ההאזנה שלי לתוכנית הרדיו המיתולוגית של יואב קוטנר מ-1981 על הביטלס, מסע הקסם המסתורי (זמין בחינם כפודקאסט!), הגעתי עכשיו לסוף שנת 1964 ולאלבום Beatles for Sale, שנחשב לרוב לאחד האלבומים הגרועים של הלהקה, אבל שעדיין יש בו כמה וכמה פנינים. אחת אותן פנינים, שיר שאני אוהב כבר שנים אבל לא חשבתי לעומק על המילים שלו, הוא I’ll Follow The Sun. עם ההתעמקות, הבנתי פתאום שהשיר הזה מתקשר לי פתאום לשיר אחר שאני מאד אוהב, שיצא כמעט עשור מאוחר יותר ובארצות הברית, אבל בכל זאת – מרגיש מאד קשור.

 

אז מה הקשר בין I’ll Follow the Sun של הביטלס באנגליה ב-1964 ל-Old Shoes (& Picture Postcards) מאלבום הבכורה של טום וייטס בקליפורניה, 1973? חוץ מהעובדה ששניהם מובלים ע”י גיטרה? בטח שלא השירה, ההרמוניות הצלולות של הביטלס מול ה-growl המחוספס של וייטס. אבל התוכן, התוכן, מציג את אותו סוג של גבריות מרוחקת, חוששת ממחויבות, שבימינו היא כבר הרבה מעבר לקלישאה.

מה הטקסטים אומרים?

יום אחד את תביטי ותראי שהלכתי. מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש. יום אחד את תביני שאני הייתי האחד, אבל מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש

מחויבות? מערכת יחסים ארוכת טווח? זה בשבילה, בשביל האשה שיכולה לראות בו האחד. הוא? הוא לא רוצה בכלל להגיע לימים הגשומים, לדעיכה של הקסם הראשוני של מערכת היחסים. הוא ימשיך הלאה לדבר הנוצץ הבא.

ואצל וייטס?

כל פעם שניסיתי לומר לך שאיבדנו את הקסם שהיה בהתחלה

בכיתי כשראיתי את המבט בעיניך, וחיפשתי שוב אחר הניצוץ

אז היי שלום, והתראות, הדרך קוראת לי שוב,

ודמעותיך לא יקשרוני עוד אליך

אז היי שלום, נערה עם השמש בעיניה

אנשק אותך ואצא לדרכי

הדובר כאן אולי רך יותר, אמפתי יותר, אבל בסופו של דבר, זה בדיוק אותו סיפור. את עדיין מאוהבת בי, אבל אני? אני כבר לא מרגיש את זה. ניסיתי, כן? שוב ושוב ניסיתי, ואני מספר לעצמי שהייתי ממש בסדר, אבל זה פשוט לא זה. אז הדרך קוראת לי (הדרך, כן? היא זו שמושכת אותי, לא אני), ואת כבר לא תקשרי אותי אליך בבכי (מניפולציה נשית סטריאוטיפית). כן השמש היא בעיניים שלה, אבל הסוף אותו סוף.

ועדיין, שניהם שירים שאני מאד אוהב. מוזיקלית, וגם, כן, את המילים. כי בסופו של דבר שיר טוב, כמו סיפור טוב, יכול לקחת אותך לתוך סיפור שהוא לא הסיפור שלך, שגם לא היית רוצה להיות, אבל יכול להיות נחמד לקחת חופשה לתוכו.

* * *

ניסוי: יצרתי פלייליסט בספוטיפיי עם שני השירים האלה. לא יודע אם יש ממש ערך בפלייליסט עם שני שירים. אולי אני אעשה פלייליסט עם כל השירים שהיו בפרוייקט “שירים קשורים”. זה יהיה משמעותי יותר?

Comments Off on שירים קשורים: גבר הולך לאיבוד דרך גיטרה

Apr 10 2018

יומן צריכה: ביקור מצומצם בניכר

בדרך כלל, טיולים בחו”ל גוררים פוסטים עמוסי הפתעות ומטעמים לפינה הזו של הבלוג. אני אוהב לבקר בסופרמרקטים, לדגום חטיפים אקלקטיים ומוזרים ולהחרד מטעמם – או לחילופין, להבין שהם פשוט אותו הביסלי בשינוי אדרת. הטיול הזה – ארבעה ימים בלונדון בסוף השבוע הארוך של החג השני – היה קצת שונה. זו הפעם הראשונה שיצאנו לטיול בחו”ל עם הילדה הגדולה (בת חמש בקרוב), וידעתי שאם אוכל את כל הג’אנק שארצה לאכול, היא פשוט גם תאכל רק ג’אנק, ואנחנו רצינו שהתזונה שלה תהיה מורכבת רק מאחוזים דו-ספרתיים של ג’אנק, לא תלת-ספרתיים. לכן אני צמצמתי בג’אנק, וגם היא. לשמחתי, בלונדון בכל פינה אפשר למצוא Pret-a-Manger או סנדוויצ’יה אחרת שמוכרת כוסות עם פירות טריים, ועל זה הילדה חיה. אני? אני יכול לחיות על Meat pies ו-Cornish pasties.

אבל בכל זאת הספקתי להגניב איזה שלוק

Image result for coke zero peach

או שניים של משקה שאין בארץ. לא יכולתי לגמרי להתאפק. הראשון היה האיזוטופ התורן של קוקה קולה, חברה שעסקה בלייצר תחרות פנימית למוצרים המובילים שלה, מה שתמיד משאיר אותך בתוך המותג. הפעם טעמתי לי קולה זירו בטעם אפרסק, שהיה… ובכן, בדיוק כמו שציפיתי. המחשבה הראשונה שלי היתה “היי, זה כמו אייס טי אפרסק, אבל בקולה!”. השניה היא “אה, כלומר קולה עם חומרי טעם של אפרסק? כן”. לא מפתיע. אבל חביב.

2018-04-05 16.42.48

 

 

 

הנסיון השני היה פחית של גזוז מתחכם ויוקרתי בטעם רברבר, או rhubarb, ירק מוזר שאף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו, אבל שהאמריקאים אוהבים להכין ממנו rhubarb pie. המשקה היה… קצת מתקתק, קצת חמצמץ, ובגדול חביב אבל לא מלהיב.

 

 

 

 

ולסיום, במכולת שליד הדירה ששכרנו, מצאתי בקבוק חביב, תעשייתי אבל מעניין 2018-04-07 20.37.26

 

: גזוז אבטיח וגויאבה. אתם מכירים את זה שבדוכני מיץ, בקיץ, עושים שייק אבטיח טרי וקר-קר, ומוסיפים עוד טיפה משהו לתת טוויסט לטעם? אז המשקה הזה בכלל לא דומה לזה. הוא דומה לקרטיב אבטיח, ואפילו בלי הסוכריות. אבל מה? טעים, נחמד ושונה. מומלץ.

Comments Off on יומן צריכה: ביקור מצומצם בניכר

Sep 08 2017

כשהמוח מחבל בעצמו

לפני שנים גרתי בדירה עם צמד מתגי חשמל מעצבנים. ליד הדלת של השירותים היו שני מתגים, כשהמתג שקרוב לשירותים היה מדליק את האור במסדרון, והמתג השני, הרחוק יותר, דווקא הוא מדליק את האור בשירותים. במשך חודשים הייתי תמיד מכבה את האור במסדרון בניסיונותי ללכת לשירותים. מעצבן.

אז התאמצתי. שיננתי. אמרתי לעצמי כל הזמן “לך על המתג שלא אינטואיטיבי. לך על המתג שנדמה לך שהוא לא המתג הנכון”. ולאט לאט זה עבד. תוך כמה חודשים הייתי מדליק את האור הנכון ב-99% מהמקרים. האקינג-עצמי! חיווט מחדש של המוח! ניצחון הרוח על… הרוח, אני מניח. או משהו.

אבל אחרי כמה זמן, פתאום הבחנתי במשהו משונה. אחוזי ההצלחה שלי התחילו לרדת. פתאום הייתי מכבה את האור במסדרון שוב, למרות שחשבתי שנגמלתי. מה קרה? המנטרה המנמונית שלי, “לך על המתג שנדמה לך שהוא לא המתג הנכון”, נפלה קורבן להצלחה שלה עצמה. התרגלתי שהמתג הרחוק הוא המתג הנכון. היד שלי כבר נשלחה אליו אוטומטית. ואז, ה-hack שלי היה מסיט את היד למתג השני, ובוּם! חושך במסדרון!

* * *

לפני כמה חודשים, כתבתי על חשבון טוויטר שהתחלתי לעקוב אחריו, CyberPrefixer, שמפרסם מחדש כותרות של אתרי חדשות מרחבי הרשת, רק עם תוספת הקידומת Cyber לפני חלק מהמילים בכותרת. התוצאה היתה, לרוב, משעשעת, בעיקר כשיצאו דברים כמו Cybercyber-security. אבל אחרי כמה חודשים שהחשבון מטפטף לו כותרות לרצף הטוויטר שלי, התחלתי להרגיש שכבר אין לו את ה-kick שפעם היה לו. לפעמים הייתי בוהה בציוץ כזה ותוהה אם התפלקה להם כותרת בלי לעבור את העיבוד בדרך, בלי להוסיף סייבר בשום מקום.

ואז, פתאום, הייתי רואה אותו. הסייבר הסורר. הוא פשוט נהיה לי שקוף. כ”כ טבעי, שכותרת כמו PM Appoints Cyberminister in charge of Brexit פשוט לא נתפסה אצלי כאילו עברה טיפול כלשהו. המוח שלי התחיל לסנן את ה-cyber באופן אוטומטי. הפרוייקט של חשבון הטוויטר הזה, מבחינה זו, כשל – או לחילופין, הצליח באופן מוחלט. הניסיון להגחיך את שימוש-היתר במילה הזו הוביל לשימוש יתר במילה עד שהיא נעלמה.

* * *

המח מסתגל. טריקים זולים עובדים עליו רק עד נקודה מסוימת.

בסופו של דבר, מה שפתר שאת הבעיה במסדרון היה להחליף בין החיבורים של המתגים.

למילה סייבר עוד לא נמצא פתרון.

תגובה אחת

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים