הרחבת גבולות הלולאה: משחקי תפקידים במדיום המקוון

פורסם ב:

כמו על כמעט כל אספקט בחיינו, הקורונה השפיעה גם על תחום משחקי התפקידים, וספציפית דחפה הרבה מאד אנשים שקודם היו נפגשים לשחק פנים אל פנים אל חיקו החם של המשחק המקוון.  זה לא שלפני כן לא היו פלטפורמות למשחק מקוון, כן? בין אם זום או סקייפ שמספקים ערוץ שיחה פשוט דרכו מתנהל המשחק, ובין אם אתרים מתוחכמים יותר, כמו Roll20 או Fantasy Grounds, שמותאמים ספציפית למשחקי תפקידים ומאפשרים לגלגל קוביות ולנהל מפות ודפי דמות. אבל מה שלפני כן היה אלטרנטיבה, פתרון אולי לבעיות לוגיסטיות, אבל לא ברירת המחדל של איך מתנהל משחק, נהיה בימינו, עם הסגרים, הריחוק והמגפה שמשאירה אנשים בבית, לאופציה הטובה ביותר ליותר ויותר אנשים. ועכשיו, כמה חודשים טובים אל תוך המציאות החדשה הזו, צורת המשחק הזו, המקוונת, מרוחקת ומשולבת טכנולוגיה מתחילה להצמיח לנו רעיונות מעניינים שאולי מרחיבים את הגבולות של "מה אנחנו עושים כשאנחנו משחקים משחק תפקידים" – רעיונות שלפעמים מרתיעים, אבל גם מהפכניים יותר לגבי מה שאפשר לעשות עם התחביב.

לולאת המשחק הבסיסית

כמו בהרבה דברים בחיינו שניסו להתאים את עצמם לימי המגיפה – מלימודים בזום ועד הופעות רוק – אנחנו יכולים לראות כמה שלבים בכניסה המואצת של הטכנולוגיות הללו לחיים ולתחביבים שלנו. השלב הראשון הוא שלב ההעתקה הישירה, ובה אנחנו מנסים לשחק בדיוק כמו ששיחקנו פנים אל פנים, אבל דרך האינטרנט. יש לזה יתרונות (עקומת למידה שטוחה ומהירה), אבל כמו בלימודים בזום, מהר מאד מבינים שזה לא עובד מאד טוב. הדינמיקה של שיחות וידאו שונה מאד מזו של פנים אל פנים, החל מניואנסים של שפת גוף וכלה במגבלות טכניות לחלוטין של זמן השהיה – הזמן שעובר מהרגע שמישהו מדבר ועד ששומעים אותו, שנמדד אולי בעשיריות ומאיות שניה, אבל זה מספיק בשביל לקטוע את היכולת שלנו לנהל שיחה חלקה וזורמת.

שלב מתקדם יותר של ההתאמה למציאות המקוונת היא המשחק דרך הפלטפורמות הייעודיות שהזכרתי. הן בפני עצמן לא חדשות, כאמור, אבל היכולות שהן באות לספק נהיו חשובות יותר בימים אלה.  מה שהאתרים האלה מנסים לעשות הוא לקחת הרבה מההתעסקות הפיזית שסביב שולחן המשחק – גלגול הקוביות, הדפדוף בספרים, הזזת המיניאטורות על המפה (או בקיצור, ה-kinesis) – ומעבירים אותן לפורמט דיגיטלי. המפות מופיעות על המסך של כל השחקנים, הקוביות מתגלגלות בלחיצת כפתור, וספר החוקים נפתח בדיוק בעמוד הרלבנטי כשצריך אותו. זה ניסיון לקחת את רוב האספקטים של המשחק חוץ מהאינטראקציה הבין-אישית ולמחשב אותו, להפוך אותו במובן מסוים דומה למשחק מחשב, אבל עדיין מנוהל ע”י מנחה אנושי.

Roll20: Online virtual tabletop for pen and paper RPGs and board games
משחק תפקידים דרך אתר Roll20.

מכירים את הסיפור על האפיפיור ששאל את מיכאלאנג'לו איך הוא פיסל את הפסל הידוע של דוד המלך בכזו גאונות, והוא ענה "זה פשוט, קח בלוק שיש ותוריד ממנו כל דבר שהוא לא דוד"? אז אם מסתכלים על מה האתרים הללו מנסים למכן ולמחשב לעומת מה שהם משאירים כמו שהיה במשחק פנים אל פנים, אפשר להבין מזה מה ה-"דוד" בכל הסיפור הזה – מה המהות, מה הדבר עצמו. את הדפדוף בחוקים או גלגול הקוביות אפשר ליעל, לשכלל, ולהחליף בחלופות מכניות (אם כי אוי ואבוי למי שיטען ברוב הפורומים שאין ערך בגלגול קוביות פיזיות), אבל מה שנשאר כפי שהיה, הלב של האינטראקציה של המשחק, הוא ה-core gameplay loop, "הלואלה" שהיא המחזור של הפעולות שמהווים את המשחק: המנחה מתאר את הסיטואציה המדומיינת, השחקן מתאר את התגובה של הדמות, ואז הפרטים הטכניים, בתיווך השחקנים והמנחה, קובעים מה "באמת" קרה בעולם המדומיין, ואז ממשיכים בלולאה.
אתרי המשחק מנסים אולי להוריד את המכשולים הטכניים, את החיכוך שמונע מהשחקנים להגיע ללולאה הבסיסית הזו, אבל לא מנסים להחליף אותה. זה "שלב מתקדם" יותר בשימוש בטכנולוגיה כי הוא, ובכן, משתמש יותר בטכנולוגיה, אבל הטכנולוגיה עדיין לא מנסה לערער על הלולאה הבסיסית של המשחק.

הלולאה מתרחבת

עד עכשיו דיברנו על שינויים ושיפורים בחווית המשחק המקוונת שלא מנסים לערער על המבנה הבסיסי של המשחק. אבל השבוע נתקלתי בשתי הודעות שונות של בקבוצות שחקנים בפייסבוק שהציעו, כל אחת בנפרד, הפרות שונות של לולאה המשחק הבסיסית הזו. איך אני יודע שיש כאן הפרה? כי בשני המקרים, האינסטינקט הראשוני שלי היה לדחות את ההצעות שלהם כ-“מה זה זה? זה בכלל לא משחק תפקידים!”. ובגלל התגובה הזו שלי, שאותה מיד עצרתי, תפסתי, והרמתי לאור בשביל להסתכל עליה מקרוב, הבנתי שיש כאן משהו מעניין. בוסרי אולי, לא מגובש. אבל מעניין.

ההצעה הראשונה היתה להחליף את סצינות המעבר – “אותם חלקים במשחק שבהם אנחנו בעצם מספרים את הסצנה לדמויות”, כדברי המציע – בקטעי קישור “מצולמים” מראש – בעיקר בסגנון machinima, שבהם “מפעילים” דמויות באמצעות מכניקה של משחק מחשב, ומצלמים את הסצנה. מבחינת הכותב, זה פשוט המשך מתבקש של הכלים הדיגיטליים שאתרי המשחק מציעים לנו, אבל לי היתה התנגדות אינסטינקטיבית ומיידית: “למה שאני ארצה להחליף את הקטעים במשחק שבהם אנחנו מספרים את הסצנה? זה הרי חלק מהותי ומרכזי בלולאת המשחק!”. אבל אחרי שנרגעתי, עצרתי לחשוב – האם זה באמת משהו מרכזי, או ששלב ההקדמה לסצנה הוא גם ככה בשוליים של הלולאה, ולא קטע שלרוב מצפים מהשחקנים להגיב אליו? וגם אם כן, האם זה חלק שאי אפשר, שלא ראוי לגוון איתו, להחליף, או להרחיב עם אמצעי מדיה חדשים? 

במשך שנים, בקמפיין Unrelated Incidents, המנחה (הנאה במיוחד ושאולי גם עזר לערוך את הפוסט הזה) היה פותח כל מפגש בקטע וידאו קבוע, כמו פתיח של סדרת טלוויזיה. וזה היה חלק נהדר שכולנו ציפינו לו, ועזר למסגר את הכניסה לסשן. אז אם זה מתאים לפתיחת מפגש, למה שלא יהיה גם אפקטיבי לפתיחת סצנה? למה לא לשלב את הוידאו כחלק מהאקספוזיציה השוטפת שקיימת כל הזמן במשחק? זה לא שונה, לטעמי, מסדרת live action שפתאום עושה פרק באנימציה, או משחק תפקידים שולחני שפתאום משלב אלמנטים של לארפ, של משחק חי: כשאנחנו משחקים עם גבולות הגזרה של המדיום ושל הז'אנר, ולא פוחדים לחרוג אל תוך השכנים ואפילו לקחת מהם אלמנטים, אנחנו מעשירים את המשחק שלנו. האם זה אומר שאנחנו בפועל לא נצמדים ללולאה הבסיסית שזיהינו למעלה? כן, בהחלט. אבל אז מה? הלולאה הזו היא תיאור של איך משחקים קורים – או קרו – בפועל. היא לא ציווי מוסרי של איך משחקים צריכים להתרחש. חדשנות היא היכולת והנכונות להסתכל על התחביב, המוצר או הרעיון שלך ולהיות מסוגל לפרק אותו, לאתגר את ההנחות שלך ולהחליף ולתקן דברים גם אם "תמיד עשינו ככה". תפיסות כמו "עמדות המשחק" עשו את זה כשהרשו לעצמם לקחת אלמנט בסיסי במשחק ("אתה יכול להשפיע על העולם המדומיין דרך הדמות שלך") ואמרו "לא! אתה, השחקן, יכול גם להשפיע על העולם ישירות כשחקן, ולא דרך הדמות", ומשחקים נהדרים כמו Fate יצאו מכך. ההתנגדות האינסטינקטיבית מובנת, אבל לא יכולה לקבוע לנו את ההתנהגות ללא הסתכלות מושכלת על הסיבות לקיומה – יכול להיות שהשינוי יהפוך את המשחק למשהו אחר, אבל אחר זה לאו דווקא רע.

הרעיון השני שבו נתקלתי היה הזמנה לשחקנים למשחק מקוון, שוב מבוסס על אתר Roll20, שיכיל, כדברי המפרסם, “חפצים אינטראקטיביים”. מה הכוונה? שבמפה המשותפת עם השחקנים באתר יהיו גם נקודות שהשחקנים יכולים להפעיל לבד, דרך הממשק הממוחשב, ולא דרך הלולאה שעליה דיברנו. “לפתוח ארונות, להדליק משואות, להזיז דברים כדי לגלות פתחים וכדומה”, אמר היוזם. גם כאן, כמובן, קפצה לי ההתנגדות האוטומטית. “זה משחק מחשב”, אמרתי. “זה לא משחק תפקידים”. פתאום המפה, שהוכנה מראש, לוקחת חלק מתפקידי המנחה של לתאר מה קורה כשהדמויות עושות משהו, בדומה לסרטונים בדוגמה הקודמת, שגם הם נועדו להחליף את אחד התפקידים המסורתיים של המנחה. במקום שהמנחה יתאר את ההקדמה, הסרטון עושה את זה. ובמקום שהמנחה יתאר את החדר, השחקן מתאר את הדמות שלו פותחת ארון, המנחה יתאר את התוכן, וכו’,  המנחה מעביר חלק מהאחריות הזו לתשתית, לפלטפורמה הממוחשבת. למה שהמנחה יתאר כל ארון שנפתח וכל לפיד שנדלק כאפשר לעשות לזה “אאוטסורסינג” לטכנולוגיה? 

אבל כשחושבים על זה, האם יש כאן באמת שינוי מהותי של הלולאה? האם זו באמת קפיצה מהותית גדולה יותר מאשר בין משחק תפקידים שבו יש רק תיאורים מילוליים (“theater of the mind”, מונח שהגיע מהרדיו ומצא את מקומו גם במשחקי תפקידים שולחניים) לבין משחק (פנים אל פנים!) שעושה שימוש בעזרים ויזואליים כמו מפות ומיניאטורות? הכלים הללו נפוצים מראשית ימי התחביב, והם העבירו חלק מהדמיון המשותף מהמילה המדוברת – מהדמיון המשותף – לגורם חומרי, שקיים במציאות המשותפת ולא רק בדימיון המשותף, ומאפשר לשחקנים לבצע פעולות במרחב המדומין דרך טכנולוגיה אינטראקטיבית, גם אם לא ממש דיגיטלית ממוחשבת – שהרי להזיז מיניאטורה על מפה זו גם טכנולוגיה, והיא ללא ספק אינטראקטיבית. 

כל מה שיש לנו כאן, אם כך, זו אבולוציה של טכניקות שמאז ומתמיד היו קיימות. מפות ועזרים ויזואליים תמיד חסכו למנחה תיאורים מילוליים מפורטים. ואם כאן מדובר בעזרים אינטראקטיביים, אז עדיין מדובר כאן בהתקדמות, לא בשבירה של התפיסה. יש כאן שאילה של טכניקות ממשחקי מחשב, ללא ספק, בדיוק כמו שלהציג סרטון או פתיח למפגש זו שאילה של טכניקות מהמדיום הטלוויזיוני. וכמו שאמרנו קודם, אפשר בהחלט להרוויח הרבה מזה. והאם הלולאה הבסיסית נפגעת מזה? היא משתנה, זה בטוח, כי האיזון של מה החלק במשחק שמועבר בלולאה הזו משתנה, ואולי היא בעצם נהיית חלק פחות מרכזי, פחות מהותי במשחק. אבל שוב, זה לא בהכרח רע – זה פשוט שונה.

לסיכום, אני חושב ששנת הקורונה שלנו, על כל נזקיה ומגבלותיה, נותנת דחיפה מעניינת לכל מיני חידושים והמצאות גם בתחום של משחקי התפקידים. וכמו כל חידוש, הוא לא תמיד מתקבל אוטומטית ע”י מי שרגיל לשחק אחרת. כפי שכתב דאגלס אדאמס על טכנולוגיה – כל דבר שקיים בעולם עד גיל 15 הוא פשוט קיים ותמיד היה קיים. כל דבר שהומצא בין גיל 15 ל-35 הוא חדשני, מלהיב וראוי להתעסק בו. וכל דבר שהומצא אחרי גיל 35 הוא נגד הסדר הטבעי. ההתנגדויות שלנו (או לפחות שלי, שככבר עברתי מזמן את גיל 35) הן טבעיות. אבל חשוב לעצור ולהסתכל עליהן ולהבין מאיפה הן באות. חשוב להבדיל בין התנגדות אמיתית לבין שמרנות תפיסתית. חשוב להיות מסוגלים להבין ששינויים דומים כבר עברו על התחביב בעבר לפני שהתקבענו על המודל שאצלנו בראש. לא כל שינוי מתאים לכולם, כמובן  – לא כולם אוהבים לארפים, או קרבות טקטיים עם מיניאטורות, או משחק מקוון בכלל. וזה בסדר. אבל גם אם אתה דוחה את הכיוונים החדשים הללו, צריך להבדיל בין "זה רעיון רע וראוי שיקבר" – גישה שלטעמי די כמעט אף פעם לא ראויה בתחביבים, לבין "אני מבין מה זה בא לעשות אבל זה לאו דווקא איך שאני רוצה לשחק" – גישה שמבינה שאין דרך אחת לשחק, גם אם היא לא רואה צורך לשנות את הדרך שלך. גם אם אנחנו לא מעוניינים בלשנות את צורת ההתנהלות שלנו במשחק, חשוב להבין את הערך שבחדשנות, ולברך על זה שאנשים אחרים כן מוצאים בה ערך.


פורסם ב:

by