Jul 10 2021

הטכנולוגיה שהשארנו מאחור

מכשיר טלפון נוקיה e66
נוקיה e66. מאד אהבתי אותו בזמנו

ב-2007, כשיצא האייפון הראשון, הייתי סקפטי. “מסך מגע זה גימיק”, אמרתי. “איך לך פידבק במגע על איזה כפתור אתה לוחץ. אתה לא יכול להחליק את האצבע לאורך המקשים ולמצוא את האותיות שרצית גם בלי להסתכל. זה לא יתפוס”. אז כן, טעיתי בגדול בנוגע לכיוון שהשוק תפס, כמובן, אבל ההסתייגות שהיתה לי מהטכנולוגיה עצמה עדיין מחזיקה, לדעתי.

למסכי מגע יש חסרונות רבים. גם יתרונות, כמובן; מסכי מגע מאפשרים לנו ממשקים מגוונים שמתאימים את עצמם לאפליקציה הספציפית

שאנחנו עובדים איתה. מאפשרים עושר רב של אינטראקציה עם המחשב והטלפון. אבל אנחנו גם מאבדים איתם משהו, משהו שמכונה “haptic feedback” – פידבק שמגיע דרך חוש המישוש. טלפונים חדשים מנסים לפצות על זה עם רעידה קלה כשכפתור נלחץ בשביל שנחוש שעשינו משהו, אבל זה לא תחליף לחלק מהיכולות ההאפטיות שהיו לנו בטכנולוגיות ישנות שנזנחו להן עם תום עידן הבלאקברי והנוקיה e66.

אבל ככה זה עובד, לא? קידמה! מה שעובד טוב יותר “מנצח”, הופך להיות הסטנדרט, מה שפחות טוב נזרק לפח הזבל של ההיסטוריה. זה לא אמור לעבוד ככה?

שלושה גברים יושבים על מכונית חשמלית משנת 1895, צילום תקופתי בשחור לבן.
המכונית החשמלית של תומס פארקר, אנגליה 1895

אז לא, לא ממש. המילים “קידמה” ו-“התפתחות” יוצרות מצג שווא של טלאולוגיה טכנולוגית – התפיסה שהטכנולוגיה מתקדמת בקו ישר, שמה שהיה קודם תמיד נחות למה שיש עכשיו מכיוון שההיסטוריה של ההתפתחות הטכנולוגית מובילה אותנו מנקודה X לנקודה Y. אבל זה כמובן לא המצב. אין “קדימה”, חוץ מאשר בציר הזמן. דברים משתנים כל הזמן, אבל דברים שהיו פעם יכולים לחזור. מכוניות חשמליות הומצאו כבר במאה ה-19, והיוו תחרות משמעותית למנועי הבעירה הפנימית המזהמים שאנחנו מכירים. למה הם “הפסידו”? בגלל מגוון סיבות טכנולוגיות, כלכלית וחברתיות, כמו שהעובדה שהן התאימו יותר לסביבה עירונית של נסיעות קצרות מאשר לכפרית (שהייתה הדומיננטית אז) ונסיעות ארוכות. אבל היום מכוניות חשמליות חזרו לאופנה, כי ההקשר הטכנולוגי והחברתי השתנה, והישן נהיה חדש שוב.

חשוב לזכור שטכנולוגיות לרוב באות בעסקאות חבילה. מנוע הבערה הפנימי איפשר תדלוק קל וזול עם דלק קל לשינוע לכל מקום (לעומת חשמל בתחילת המאה ה-20), אבל מגיע עם רעש וזיהום. מסך המגע של האייפון וממשיכי דרכו מאפשר אינטראקציה גמישה ואינטואטיבית עם אפליקציות, אבל מאבד את הפידבק ההאפטי.

שלט רחוק לבן

למה חשבתי על כל זה? כי לאחרונה קניתי סטרימר חדש לטלוויזיה, Chromecast w/Google TV, שמגיע עם שלט רחוק קטן ונוח, שבראשו d-pad – העיגול הלבן שם למעלה שמורכב מארבעה כפתורי כיוון (למעלה, למטה, ימינה שמאלה) וכפתור אמצעי לבחירה. אלה כפתורים אמיתיים, פיזיים, לא כפתורי מגע. והם אכן לא מאד גמישים – אבל יש להם פידבק האפטי ברור ומוצק, והם כל כך נוחים. אני יכול להחזיק את השלט ביד ולעצור את הצפיה, ללכת קדימה ואחורה, וכל זה בלי להסתכל בכלל על השלט. האצבעות שלי מוצאות את הכפתור בשבריר שניה ואני לא צריך לפצל את הקשב בין הטלוויזיה לבין השלט. וזה מראה לנו שגם אם ממשקי מגע כבשו את עולם ממשקי המשתמש, הם לאו דווקא צריכים להחליף את כל הממשקים האחרים. הם לא העתיד, הם לא הפתרון להכל. הם פתרון טכנולוגי לדברים מסוימים – למשל, לטלפונים וטאבלטים שבהם תשומת הלב שלי היא למסך שבידיים שלי ואני רוצה אינטראקציה ישירה עם מה שעליו – אבל לאו דווקא לצפייה בטלוויזיה – שם תשומת הלב שלי היא למשהו שנמצא כמה מטרים ממני – או אפילו לעבודה מול מחשב, שם מקלדת ועכבר מאפשרים לי לתפעל עם הידיים נמוכות מול מסך בגובה העיניים. לכל אחד מהפתרונות הטכנולוגיים האלה יש יתרונות וחסרונות, והם לא תחליף אחד לשני – הם לא העתיד, ולא העבר.

Comments Off on הטכנולוגיה שהשארנו מאחור

התגובות סגורות כעת.

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים