על רות ביידר גינסבורג, הלן לואיס ופרסי ההוגו

פורסם ב:

לפני כמה חודשים התפרסמו המועמדים לפרסי ההוגו, הפרס השנתי לספרות המד"ב והפנטזיה הטובה ביותר. מעיון ברשימה של הספרים המועמדים לפרס הספר הטוב ביותר עולה משהו מעניין – כל הספרים השנה נכתבו ע"י נשים: צ'רלי ג'יין אנדרס, טמסין מויר, ארקדי מרטין, שונן מגוויר ואליקס א. הארו. לא עשיתי סקירה מקיפה, אבל כן עברתי על רשימת המועמדים ב-20 השנים האחרונות, ואני די משוכנע שזה משהו שלא קרה עד כה בהיסטוריה של פרסי ההוגו.

Review: 2020 Hugo Award Finalists – The Short Stories | Pixelated Geek

זה לא לגמרי מפתיע. כבר דובר רבות על כך שבשבנים האחרונות יש פריחה עצומה של ספרות מד"ב ופנטזיה שנכתבת ע"י נשים, כמו גם ע"י לא-אמריקאים, לא-לבנים, להט"בים וקבוצות אחרות שבמשך עשורים לא זכתה לייצוג מלא ביצירות המד"ב הבולטות – אלה שמגיעות למועמדות להוגו – ובקרב הקהילות שבוחרות בהוגו. ועדיין, אני חושב שזה מאד מרשים לראות רשימה כזו, בעיקר כשבדיקה מהירה מראה שהפעם האחרונה שהיתה רשימה הפוכה – שמכילה רק ספרים שנכתבו ע"י גברים – לא היתה לפני כל כך הרבה זמן: שנת 2009, ולפניה גם 2008 ו-2006, אם כי כדי להגיע לשנים שבהם בעקביות יש העדר מוחלט של נשים, צריך לחזור עד לאמצע שנות ה-70.

ואיזו מחשבה עלתה בי לאור הרשימה החדשה הזו? שאני נכנס, כבר עכשיו, לכוננות ספיגה לוויכוחים עם

Ruth Bader Ginsburg - Wikipedia
רות ביידר גינסבורג

אנשים באינטרנט (באינטרנט ? ויכוחים? מי היה מאמין) לגבי הרשימה הזו, והאם היא "פוליטית", והאם היא משקפת את מיטב הסיפורת של השנה, או שההצבעות לספרים הללו (שעברו סבב הצבעות ראשוני שהביאו אותם לחמישיה הפותחת) הן בגלל שהם נכתבו ע"י נשים. וכשאני כבר מתכונן נפשית לויכוחים הללו, אני נזכר בציטוט הזה של רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, מ-2012:

כששואלים אותי מתי יהיו מספיק נשים בבית המשפט העליון, ואני אומרת "כשכל התשע יהיו נשים", אנשים מזועזעים. אבל כבר היו הרכבים של בית המשפט שהכילו רק גברים, ואף אחד לא חשב לשאול משהו בקשר לזה.

הציטוט שלה מצוין (גם אם פעמים רבות הוא מפורש לא נכון כקריאה למנות רק נשים לבית המשפט העליון) ומדגיש מאד יפה את מה שאפשר להגיד גם על רשימת המועמדות להוגו השנה: אי אפשר להגיד "רשימה של חמש נשים היא פוליטית" אבל לטעון שרשימה של חמישה גברים אינה פוליטית. טענה שרשימה של גברים בלבד היא "נייטרלית" מכילה בתוכה טענה פוליטית מאד מובהקת, אבל שקל מאד לאנשים לא לשים לב אליה, כי היא מסוג הטענות השקופות שמשמרות מצב קיים או תפיסה קיימת, ולכן קל לחשוב עליה כ-"נייטרלית" פוליטית. אבל כמובן שלשמר מצב קיים זו תפיסה פוליטית לא פחות מאשר הקריאה לשנות את המצב.

השאלה היא, כמובן, מתי זה כבר יפסיק להיות עניין. מתי אפשר יהיה להסתכל על הרכב שופטים או רשימת מועמדים ולא והתייחס בכלל להרכב המגדרי שלו. התשובה לזה, אני חושש, תגיע מתי שחוק לואיס יפסיק להיות רלבנטי. חוק לואיס, המיוחס לעיתונאית הבריטית הלן לואיס, גורס כי "התגובות לכל מאמר בנוגע לפמיניזם מצדיקות את הפמיניזם". כשאף אחד לא יופתע מהרכב של תשע שופטות, אפשר יהיה להפסיק לשאוף להרכב של תשע שופטות. כשרשימה שמורכבת מחמש סופרות לא תגרור האשמות בפוליטיזציה, אפשר יהיה לדבר על כך שאין "צורך" ברשימה של חמש סופרות. עד אז?


פורסם ב:

by