אחח, ביסלי, ביסלי. אחד המותגים המוצלחים והותיקים בשוק. למה אתם מתעקשים להרוס אותו, אסם? מה הוא עשה לכם רע?

כבר כתבתי על ביסלי בעבר, כי אני חושב שהוא דוגמה נפלאה לבנייה של מותג. יש לך מגוון של טעמים ככה שאנשים שונים יכולים לאהוב ביסלי גם אם הטעם שלהם שונה. יש להם צורות שונות, מה שמוסיף playfulness לחטיף, מאפשר לך לבנות מהם דברים (גלגלי פיצה מחוברים בצירי פלאפל, למשל). וכמובן, בצק מטוגן עם מונוסודיום גלוטומט, בשביל ההתמכרות. ועד כמה שאני חושב שהטעמים החדשים שמגיעים חדשות לבקרים הם חסרי יחוד או עניין יחסית לטעמים המקוריים (או לטעמים האבודים המיתולוגיים, שום-בצל וטאקו), הם עושים עבודה נהדרת בלשמור עניין במוצר. אני יודע על עצמי לספר שאני לא יכול לעמוד בפני איזוטופים חדשים של מוצרים קיימים. קוקה קולה וניל? פסק זמן לימון? אוזני המן במילוי כבש? Bring it on!

אבל אז מה באים אסם ועושים לי? את זה הם עושים:

ספין-אוף. הם עשו ספין-אוף לביסלי, סדרה חדשה, מקבילה, של חטיפים מלוחים תחת השם “ביסלי יאללה”, עם אותן שתי דמויות מעצבנות מהסדרה הראשית. ובשלושה טעמים – “חריף”, “ברביקיו אמריקאי” (אמריקאי? באמת?) וכמובן, “טבעי”, שהוא כנראה אמור להיות בטעם של חיטה. עדיף, עדיין, על טעם של קונוס. רכשתי את שלושתם, ואני יכול להעיד על משיכת כתפיים קולקטיבית שנרשמה בקרב הטועמים. החריף לא חריף, הברביקיו לא אמריקאי (אבל מזכיר קצת את הביסלי ברביקיו הרגיל), והטבעי? ובכן, יש לו טעם מובהק של בצק מטוגן ומונוסודיום גלוטומט. כמו שסבתא היתה מכינה.

אבל הדבר הנוראי באמת שהם עשו כאן זה לזרוק לפח את התרומה הבולטת של הביסלי לשוק החטיפים הישראלי, והוא השפה העיצובית של החטיף. גריל הוא בצורת פוזילי מסולסל, בצל הוא טבעות. גם מותגי הבית של רשתות השיווק ידעו לא לשחק עם זה, פן יבלבלו את הלקוח המתוסכל שמזמן איבד אמון בשם של החטיף, ומזהה אותו ע”פ צבע האריזה וצורתו. אבל תראו איך נראים הביסלי יאללה החדשים:

אתם יכולים לזהות מה כאן הטבעי, מה החריף ומה הברביקיו אמריקאי? כמובן שאתם לא. אי אפשר. כולם נראים אותו הדבר, חוץ מהחריף, שהוא קצת כהה יותר (שני העליונים משמאל). בשביל היכולת התיאורטית לטבול את הביסלי בדיפ, הם זרקו לפח ארבעים שנה של בידול!

אני מבין למה חברה תיקח מותג מוצלח ותשתמש בו למוצרים אחרים. עלית עשתה את זה עם פסק זמן בהצלחה לא מבוטלת. אבל כאן לא ברור מה ההבדל בין הביסליים החוורים הללו לבין המקור. לבלוג זה לא נותר אלא לפסוק: שערוריה!

בימינו, שנת 2012, כבר ברור לרוב מי שטרח לחשוב על זה שיש איזשהו קצר בהנחות היסוד של אנשים בנוגע לפרטיות באינטרנט. כבר נתקלתי בלא מעט מקרים של אנשים ששיתפו מידע בפייסבוק בלי לחשוב על ההשלכות של לאיפה המידע הזה יגיע, כמו המקרה שהזכרתי בביקור שלי בפודקאסט הכוורת (פרסום מוצלב חסר בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של הספקטרום, מצד שני, כבר מספידים את הפרטיות, ואומרים שכל מי שרוצה לשמור על פרטיות, שלא יעלה את המידע שלו לאינטרנט. אני, יש לציין, לא מהאנשים הללו. אבל לא על זה באתי לדבר היום.

נחזור למקרה שעליו דיברתי בפודקאסט לעיל בתור מקרה מבחן. סטייסי שניידר, מורה אמריקאית בבית ספר יסודי, פרסמה ב-2006 בעמוד המייספייס שלה (אמרנו כבר 2006, כן?) תמונה שלה מחזיקה בכוס משקה אלכוהולי. שניידר לא חשבה על ההשלכות האפשריות אם התמונה הזו תחשף לאנשים מחוץ למעגל החברים שלה, והיא כמובן נחשפה, והובאה לידיעת מנהל הבית-ספר, והיא פוטרה. מקרים דומים רבים התרחשו מאז: החל מחברות ביטוח שבולשות אחרי פרופילים של מבוטחים, ועד מעסיקים פוטנציאליים שמסתכלים בחשבונות הפייסבוק של המועמדים.

עד יעשיו, רוב השיח סביב הנושא הזה, לפחות שאני נתקלתי בו, הוא סביב האחריות של הנבלש על המידע שלו. האם שניידר נהגה בחוכמה כשפרסמה את התמונה? האם היה עליה לאבטח יותר את הפרופיל שלה? האם כל סטטוס ותמונה שלי צריכה לעלות לפייסבוק מתוך הבנה שכל מעסיק פוטנציאלי יראה אותה, או שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים שינעלו את המידע כך שיחשף רק לחברים. הפוקוס הוא סביב האחריות, היכולת והמודעות של האדם על המידע האישי שהוא חושף ברשת. אבל לאחרונה הציקה לי גם הסוגייה של הזכות של הבולש לגשת למידע. הזכות החוקית, אולי. המוסרית, כנראה. והנימוסית.

הרי אם לא אבטחתי את פרופיל הפייסבוק שלי, אין שום מניעה טכנולוגית שמעסיק פוטנציאלי יחטט לי בפרופיל. זה יקח בדיוק דקה. חיפוש אחר השם יוביל כל אחד מיד לפרופיל, ומשם אפשר לחפור בהיסטוריה שלי, באירועים שבהם נכחתי ותמונות שבהן תוייגתי, לעיתים בליווי בקבוק בירה או שניים. ואף אחד לא יחשוב שיש כאן אקט בעייתי. הרי אני זה שהעלתי, אני זה שתייגתי, אני זה שלא נעלתי, לא?

אבל תחשבו כך: נגיד שבסוף ראיון העבודה הייתי שוכח את הטלפון הסלולרי שלי במשרד. האם המעסיק הפוטנציאלי יכול לחטט לי בטלפון, להסתכל על הודעות ותמונות? עזבו שניה את האפשרות שהטלפון נעול או מוצפן, האם זה ראוי? כי מה ההבדל בין טלפון שששכחתי על שולחן לבין פרופיל ששכחתי לנעול לגישה לחברים בלבד? נכון, לגשת לפרופיל זה קל יותר. ואנחנו התרגלנו לכך שאם משהו הוא באינטרנט ולא מוגן בסיסמא, אז אין שום מניעה לא לגשת אליו. לכן גם כ”כ הרבה אנשים מורידים סרטים ומוזיקה בלי רגשות אשם – כי הם שם. אבל האם אנחנו לא מכפיפים כאן את המוסר, או את הנימוסים, לפרמטר הטכנולוגי של נגיש/לא נגיש? אם היומן האישי של מישהו היה מונח מולנו, זמין ופתוח, זה היה הופך את החיטוט בו ללגיטימי? ואם נקצין את הטיעון – אם אני לא נעלתי את דלת הבית שלי, זה אומר שחוקי ולגיטימי להכנס אליו? הרי עבירת הפריצה לא מחייבת גם גניבה, נכון?

מבחינה חוקית אין לי מושג מה הסטטוס של רשתות חברתיות לא נעולות. אני לא יודע מה התקדימים בנושא, ואם יש למישהו תובנות על הצד המשפטי, אני אשמח לשמוע. אבל מהבחינה החברתית אני מרגיש שיש כאן העברת מלוא האחריות אל הפרט המתגונן, תוך כדי הורדת אחריות מוחלטת מהשואף לפגוע בפרטיות. זה לא לגמרי מפתיע, לאור העובדה שיש יותר ערך כלכלי בפגיעה בפרטיות, אבל זה בהחלט לא מחויב המציאות.

לפני כמה שנים כתבתי סמינר בבלשנות על נושא היופמיזמים, שפה מכובסת. למרות שלא יצאו לי תוצאות מעניינות או משמעותיות מהמחקר, הטענה הבסיסית עצמה עדיין מעניינת, לדעתי: שביטויים יופמיסטים של שפה מכובסת (כמו “הלך לעולמו” או “נוחיות”) באים כדי למלא צורך חברתי של המנעות מטאבו, אבל עם הזמן, המונחים עוברים קונבנציונליזציה, כלומר נכנסים לשפה כביטויים בפני עצמם ולא רק כמעטפת לביטוי אחר, ואז הם נהיים גסים בעצמם – ואז צריכים יופמיזמים חדשים סביבם. דוגמא קלאסית היא המילה “זין” לאבר המין הגברי, שבהתחלה היתה רק אות קיצור, ז’, למילה הגסה האמיתית (או “זרג” או “זנב”, על בסיס schwanz הגרמני. האטימולוגיות מטושטשות). אבל עם הזמן ה-”ז’” הפך ל-”זין”, ונהיה גס בפני עצמו.

אז למה נזכרתי פתאום בסמינר מלפני שלוש שנים? פוסט קצר בחדר 404 של עידו קינן מדגים את התופעה הזו באופן משעשע:

יש לציין שבכדי לפגוע באופן מינימלי בעובדי החברה הוחלט על התייעלות נמוכה מחברות המדיה האחרות, שקיצצו ב-10%.

הציטוט הזה, של אתר חדשות הספורט וואן, מראה שהמילה “התייעלות”, מילה מכובסת לפיטורים הבאה להציג אותם כאקט חיובי. כבר עברה קונבנציונליזציה והיא שוות ערך לחלוטין למילה פיטורים. עד כדי כך שוואן מסוגלים להשתמש בה כמילה עם מטען שלילי, דבר שצריך לעשות באופן מדוד ומינימלי כדי להמנע מפגיעה, ולהשתמש בה באופן שקול ל-“קיצוצים” בסוף המשפט.

עידו קינן רואה בזה אבסורד, אני רואה בזה תהליך טבעי של השפה. אתה לא יכול לכבס מילים עד אינסוף. בסופו של דבר הן דוהות.

במסגרת השטף הבלתי פוסק של סיכומי סוף שנה שממלא כל חלקה טובה ורעה בחודש דצמבר, המגזין של הניו-יורק טיימס פרסם לפני שבוע כתבה קצרה – קצרצרה, אפילו – ולא מאד מורכבת, שבכל זאת הפתיעה אותי, ועוררה בי תגובה חזקה מציפיתי.

הכתבה – LastTweet# – היא ריכוז של שמונה ציוצים בטוויטר, בעיקר של סלבריטאים, שמתו זמן קצר לאחר העדכון. חלק מהעדכונים מודעים למצבם – כמו זמרת הפאנק פולי סטיירין שגססה מסרטן, או העיתונאי טים הת’רינגטון שדיווח מלוב תחת אש חיה של חייליו של קדאפי. רובם היו ציוצים תמימים, יום-יומיים לחלוטין, של אנשים שלא יודעים שזה יהיה הדבר הבנאלי האחרון שהם ישדרו לעולם. הסקסופוניסט קלרנס קלמונס התלהב מסיום העונה של American Idol. אליזבת’ טיילור קישרה לראיון שערכה עם קים קרדשיאן. הקומיקאי פטריס או’ניל קיטר על AT&T, מפעילת הסלולר שלו. סתם ציוץ של חול.

אבל מה יוצא דופן כאן? למה הכתבה הזו תפסה אותי כל-כך? אני חושב שיש כאן שני עניינים שקשורים ספציפית לטוויטר, דומים אבל נפרדים. הראשון הוא שטוויטר הוא עדיין מדיום מאד צעיר. לא רק שהוא קיים מעט זמן, גם הקהל שלו נוטה להיות צעיר יחסית, אם כי זה כבר הרבה פחות נכון מבעבר. לכן זה מוזר לחשוב על זה שמשתמשי טוויטר יכולים למות. אנחנו לא נופתע לקרוא את המכתב האחרון שכתב אדם לפני מותו. גם לא לראות תמונות אחרונות שלו, או את הראיון האחרון שנתן לטלוויזיה יומיים לפני שמצא את מותו. אבל ציוץ? עדכון סטטוס בפייסבוק? עוד לא מתיישב טוב. התחושה הזו תיעלם, כנראה, ברגע שטוויטר ישתלב לו טוב טוב בהלכות החיים שלנו. אבל בינתיים, זה פשוט מוזר לחשוב על זה.

הדבר השני הוא קצת יותר ספציפי לטוויטר, עוד יותר מאשר בפייסבוק אפילו. הסיבה כאן היא האופי של טוויטר כאזור של הווה מתמשך, כפי ששחר כתב כאן. סביבה שבה אין עבר ואין עתיד. יש רק את הציוץ ואת השיחה, אבל הזכרון מתפוגג ושום דבר שקרה לפני יותר משבועיים לא קיים יותר. בסביבה כזו, עוד יותר קשה להסתכל על טוויט ולמקם אותו בצורה כ”כ חזקה בזמן, במהות של המצייץ. זה הציוץ האחרון של אותו אדם. לא יהיו עוד. הוא Fixed point in time באופן שהציוצים הרגילים אף פעם לא יכולים להיות. אבל אפילו את זה הוא לא יכול להיות כמו שצריך, כמו שאפשר לראות מהטוויטר של הראפר Heavy D, שנמחק זמן קצר לאחר מותו, כנראה על ידי חברים או קרובי משפחה. מנגנון הריטוויט “החדש” של טוויטר (כבר לא כזה חדש, אבל הכל יחסי, לא?) לא יוצר ציוץ חדש אצל המרטווט, אלא רק הפניה לציוץ המקורי. כשהחשבון המקורי נמחק, כך גם כל הריטוויטים שלו. אם כולם היו עובדים עם המנגנון הזה, אז הרבה מהנוכחות של Heavy D בטוויטר היתה נעלמת, רטרואקטיבית, כשרק התגובות אליו נשארות, תלויות באוויר, דיאלוגים לאדם אחד. אבל לא כולם עובדים עם מנגנון הריטוויט המובנה, שלא מאפשר להוסיף הערות משלך לציוץ, או שסתם עובדים עם תוכנות ישנות, ולכן יש לנו עוד שאריות של אותו ציוץ, שמקבעות אותו בזמן. בניגוד לתכנונים של טוויטר.

[האקלקטיקה שמחה לארח את דורי אורין, מעצב, שותף ומיסד קבוצת Umamy וחבר לספסל הלימודים]

השכלה אקדמית, כך אומרים, מרחיבה את אופקיך ומאפשרת לך ללמוד דברים חדשים שלא ידעת. אבל היא גם מאפשרת לך, לפעמים לדעת טוב דברים שכבר ידעת.

במסגרת לימודי בתוכנית למדע חברה וטכנולוגיה, נתקלתי בבעיה מתחום עיצוב הממשקים: כיצד ניתן לעצב ממשק אשר יבטיח שכל משתמש הדיוט יוכל להפעיל מיקרוגל לחימום למשך עשרים ושלוש שניות בדיוק?

בבעיה, אגב, לא נתקלתי כחלק ממהלך הלימודים הסטנדרטי, כי אם חלק מהבילוי בקפטריה. (אם מחשיבים את הקפה+קרואסון בקפיטריה בילוי, ולא נניח, הוצאת שם רע למושג “קרואסון”, ופגיעה בשמו הטוב של ה”הפוך”).

כפי שניתן לראות בתמונה. מפעילי הקפיטריה מצאו פיתרון, לדעתי מבריק, לשימוש במיקרוגל סטנדרטי בכדי לאפשר למגוון הסטודנטים לחמם את הרכישות (לא ממש קרואסון כבר אמרתי?) מבלי להטריד את העובדים אלפי פעמים בשאלות “כמה זמן?” “חימום או הפשרה?” או “איך מפעילים את המיקרו כאן?”

כמעצב, אתה חושב (או יותר נכון בטוח) שהחכמה כולה נתונה אצלך. מקרים מעין אילו מזכירים שמי שבאמת יודע הוא המשתמש.

כרווח נוסף אפשר לראות כאן את שבחי הגמישות. אם היו מתעקשים לחמם במשך 20 שניות, סידור המספרים היה הופך נח הרבה פחות. הקרואסון אמנם מתחמם 3 שניות נוספות. אך הפשטות, אין כמוה.

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי¹ אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, GraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי"). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.

אנדי באיו, בלוגר תקשורת וטכנולוגיה פופולרי והכותב מאחורי Waxy, פרסם בסוף השבוע פוסט מעניין, No Copyright Intended, על היחס של צעירים לזכויות יוצרים. נקודת ההתחלה שלו היה פרוייקט שהועלה לפני כמה שבועות, המסדר מחדש את ספרות זולה, סרטו של טרנטינו, על פי סדר כרונולוגי של אירועים. באיו יוצא מהמקרה הזה, שבאופן פלאי עדיין לא הורד מיוטיוב עקב הפרת זכויות יוצרים, כדי לנתח את היחס של צעירים לזכויות יוצרים.

הטענה של באיו פשוטה: צעירים אשר נולדו לתוך המציאות הטכנולוגית המקוונת – כמו האחראי לרימיקס הנ”ל, אשר באיו משער שהוא בן 16 ע”פ שם המשתמש שלו – גדלו עם הנחות שונות על המהות של זכויות יוצרים. מאות אלפי סרטונים מועלים ליוטיוב אשר מכילים דיסקליימרים כמו “אין כוונה להפר זכויות יוצרים”, כאילו עצם הדיסקליימר מספיק כדי לגרום לכך שלא תהיה הפרה. אבל לא מדובר כאן סתם בנסיונות כסת”ח, אלא בצעירים רבים שמאמינים באמת ובתמים שעיבוד של יצירה קיימת – תוך מתן קרדיט למקור וללא כוונות רווח – הוא דבר חוקי לחלוטין. באיו מייחס את זה להתבססות של Remix Culture, תרבות הסימפול והשיתוף והעיבודים המחודשים שלורנס לסיג כתב עליה, אשר הפכה לצעירים – אנשים אשר גדלו על יוטיוב ונאפסטר – למובנת מאליה.

* * *

עד כאן, נחמד ומעניין. באיו ללא ספק נמצא בלב תרבות הרימיקס הזו, בתור האוצר של Waxy Links, בלוג קישורים לאתרים, ממים, סטארטאפים ונושאים אחרים שמעניינים אושיות רשת כמוהו. אבל אז באיו הולך צעד אחד הלאה, וכאן כבר יש לי בעיה איתו.

כל מי שהיה בן 12 ב-2005, כשיוטיוב הושק, הוא עכשיו בן 18, ובעל זכות הצבעה. תוך כמה שנים, הצעירים הללו יתחילו להשפיע על דפוסי הצבעה. חוקים שהיו רלבנטים לדורות שלפני יהיו פחות רלבנטיים אליהם, ותוך כמה שנים מציע באיו, אבל נמנע מלהגיד במפורש, חוקי זכויות היוצרים יזכו לתיקון-העשרים-ואחד-לחוקה משלהם, וכמו חוקי היובש יהפכו להיות אפיזודה תמוהה מהעבר.

ואני בהחלט מבין לליבו של באיו. אני אמנם לא הייתי בן 12 ב-2005, אבל כן גדלתי יחד עם תרבות הרשת, ואם נחבר את זה לזלזול הכללי בזכויות יוצרים בישראל, נקבל גישה שלא שונה בהרבה: אם אני יוצר עבודה נגזרת, נותן קרדיט כראוי ולא מנסה להרוויח מזה כסף, איזו סיבה יש שזה לא יהיה חוקי? אולי אני (בן 32) יוצא דופן כאן, כמו גם באיו (34) ולורנס לסיג (50), אבל הצעירים, דור היוטיוב, הם עוד מעט יקומו וישנו סדרי עולם, לא?

אז זהו, שלא. לפחות לא נראה לי. אני חושב שבאיו סובל כאן מאפקט תיבת התהודה, שבו הקהל שאליו הוא מדבר כ”כ דומה לו, שהוא מקבל את ההרגשה שכל העולם כמוהו. באיו נמצא בלב הניו-מדיה, וקשה לו לראות שאולי לא כל העולם – ואפילו לא כל בעלי זכות ההצבעה בארה”ב – נמצאים באותו מקום כמוהו.

בנוסף, הטיעון של באיו סובל באופן קיצוני מהטיית בחירה. הוא רואה מאות אלפי סרטונים שהועלו כשהם מלווים בטענה שהם צריכים להיות חוקיים. הוא מקשר אל מאות יוצרים שמפיקים יצירות מופת מתרבות הרימיקס, השכבה העילית של תרבות הרימיקס. הוא מקבל עשרות תגובות – בין השאר לפוסט הזה שלו – שמגבות את האמונה שלו שהצעירים תומכים ברפורמה מקיפה של חוקי זכויות היוצרים. וכל זה יוצר אצלו את ההרגשה שזה הלך הרוח הנפוץ. אבל זה נגרם בגלל שהאנשים אליהם הוא חשוף הם האנשים שמלכתחילה נמצאים בקבוצה שלו, שתומכת במהלכים הללו. מי שיש לו את הידע, את ה-technological savvy להעלות יצירות מרומקסות ליוטיוב נמצא מראש בקבוצה מובחנת, בחוד החנית. מי שקורא את הבלוג של באיו, כנראה יש לו עניין בתרבות רשת. אבל מה עם כל האנשים האחרים, שלא נכנסים למדגם? מה עם כל מי שצופה בסרטונים ביוטיוב אבל לא יחלום להעלות אחד בעצמו? מה עם מי שאפילו לא יצפה בקליפים, אלא יכנס להולו או ישלם לנטפליקס? מה עם האנשים, רחמנא לצלן, שבכלל לא מתחברים לאינטרנט, ולא חיים בארה”ב?

אני חושב שמשאל אמיתי, מקיף, יגלה שאחוזים נרחבים בציבור אדישים לסוגיה שבאיו רואה כמרכזית כל-כך, ואחוזים לא מבוטלים אחרים מתנגדים לליגליזציה של הרימיקס. הגיל משחק כאן תפקיד, ללא ספק, אבל זה לא עניין דורי מובהק, ולא מהפכה של הצעירים. גם חוקי היובש שהוא מביא לא ממש מייצגים הבדלים דוריים. שלוש-עשרה שנה עברו בין התיקון השמונה-עשרה לחוקה, שאסר על מכירת אלכוהול, ועד ביטולו עם התיקון העשרים-ואחד. לא התחלפות של דור, אלא חוסר ההצלחה של המדיניות, הצביעות המגולמת בה, והכח שהיא נתנה דווקא לפשע המאורגן כספק האלכוהול המוביל. אם תהיה התגייסות בציבור לשינוי חוקי זכויות היוצרים, זה לא יהיה רק בגלל שהצעירים יעלו לשלטון (גם אם יש בסיס לטענה שהצבעות מתחלקות על בסיס גיל), אלא שהדברים האלה יגיעו כי פלחים גדולים יותר ויותר מהאוכלוסיה ידרשו אותם, וכי אינטרסים כלכליים יאפשרו אותם, ובגלל אלף ואחד סיבות – אבל אף אחת מהן היא לא פשטנית כמו זו של באיו.

אני עמוס בדד-ליינים בלתי סבירים בעבודה, בלימודים ובמחויבות אחרות, אותן אני חייב לסיים לפני הטיול הממשמש-ובא לאנגליה בהמשך השבוע. לאור זאת, זה לא מפתיע למצוא אותי משוטט בעמודי שיחה נידחים בויקיפדיה, ונתקל בכמה תופעות שמשעשעות אותי בשעת לילה מאוחרת.

העמוד אליו אני נטפל הערב הוא העמוד המוקדש למילים באנגלית להם אין אף חרוז. למרות שגם אני, כמו רבים, ביליתי שעות בצעירותי בלנסות למצוא חרוז ל-silver או orange, אני עדיין חושב שהערך הזה בויקיפדיה סובל מבעיה חמורה של חוסר רלבנטיות, חוסר חשיבות, וקבעון מחשבתי שמוביל לאינרציה. אבל על זה – בהמשך.

נתחיל בכך שהערך נפתח ברשימה נרחבת של מילים שדווקא יש להן חרוז, אבל הוא נידח במיוחד. אפשר למצוא כאן את כל החשודים המידיים, כמו silver שמתחרז עם  chilver, טלה ממין נקבה, ו-orange האיקוני, שמתחרז עם (אני לא ממציא את זה!) Blorenge, גבעה בויילס. כאן אני רואה הרבה מאד טעם לפגם, אם אנחנו מתחילים לחרוז עם שמות של מקומות ודברים, Proper nouns. אז כבר אין לנו שום מעצורים או מגבלות, ולכן שום משמעות לרשימה הזו. הרי גם אם angst עדיין פותחת את רשימת המילים הבלתי-מחורזות, אני יכול מחר להקים סטארט-אפ בשם “smangst”, שם שלא ירים אף גבה בשוק ההי-טק העכשווי – לגרום לטקראנץ’ או עיתון כלכלי כלשהו לכתוב עלי, ולהעיף את המילה מהרשימה.

* * *

אבל משהו הפריע לי עוד יותר שם, משהו שראיתי בעמוד השיחה של הערך, בויכוח סביב המילה Wolf. בדיון על מילים שמתחרזות במבטאים מסוימים, פסל העורך kwami את השאלה, בהסבירו כי הערך מתבסס על Received Pronunciation, המבטא הרשמי והנורמטיבי באנגליה, הידוע גם בתור “אנגלית של ה-BBC” – מבטא לונדוני/דרום-אנגלי אשר מאז תחילת המאה ה-20 נחשב למבטא של המעמד הביניים העשיר, ובהשלכה – של אנשי עסקים אמידים ופוליטיקאים מצליחים, עד שהפך להיות מבטא חובה לכל מי שרצה להצליח בזירה הלאומית באנגליה. הבחירה ב-RP נראתה הגיונית לחלוטין לקוואמי ושאר עורכי העמוד. זהו מבטא מוכר ומכובד, ידוע ומתועד. אמנם RP נמצא בשימוש של אחוז זערורי מדוברי האנגלית בעולם, אבל אם נאפשר חריזה בכל מבטא, הוא מסביר, אנחנו נמצא חרוזים כמעט לכל מילה! angst יתחרז עם thanks, fifth עם width, ולפני שהרגשנו, האנרכיה תחגוג. “That doesn’t help much”, מסביר קוואמי בפסקנות.

והוא צודק, כמובן. זה באמת לא עוזר. אם אתה לא בוחר מבטא אחד להתמקד בו, אין הרבה משמעות לערך על חריזה של מילים ספציפיות. אבל אם אתה כן בוחר מבטא ספציפי, אז אתה לא הרבה יותר רלבנטי. אתה מציב הנחת יסוד שיש אנגלית אחת נכונה, ואלה המילים שלא מתחרזות בה. וזה לא משנה אם כמעט אף אחד מקוראי הערך לא מדבר ככה בכלל. זה לא משנה אם הקוראים ימלמלו בשקט את המילים ולא יבינו מה בדיוק מתחרז או לא מתחרז כאן, כי האנגלית שלהם היא לא האנגלית של קוואמי, שהיא בתורה, סביר להניח, לא RP בכלל. והאנשים האלה ימשכו בכתפיים, ויגידו לעצמם שהבעיה היא בהם, שלא דוברים אנגלית נכונה, וישננו רשימות חסרות משמעות של מילים-לא-מתחרזות שמתחרזות דווקא סבבה, אם הם רק ינסו.

קוואמי ו-EPA101 ממשיכים לנסות לפתור את הבעיה, להגדיר קריטריונים למה צריך להכנס למאמר ומה לא. מה מספיק נכון להכנס לערך הסופי, האחרון, הסמכותי בנושא. אבל הם מפספסים את הפואטנה של אנציקלופדיה שיתופית כמו ויקיפדיה. כאן זה לא בריטניקה, עם ועדה מסדרת של עורכים ויועצים, מומחים וסמכותיים, שקובעים את האמת. ויקיפדיה אמורה לייצג ידע מבוזר מכל העולם. וכל עוד היא מגדירה את עצמה כ-“ויקיפדיה של השפה האנגלית”, היא אמורה לייצג את כלל דוברי האנגלית. לא משנה כמה קוואמי ו-EPA101 יעבדו, הם רק ירחיבו את ההגדרה של “האנגלית הנכונה”, ולא יצליחו להתעלות מעל ההגדרה הזו ולהתייחס לחריזה כמשהו פלואידי ומשתנה. וזה קצת חבל לי. לפחות בשעה זו של הלילה.

`שני דברים מעניינים קרו הקיץ בתל-אביב. הראשון, וללא ספק החשוב מבין השניים, הוא תנועת המחאה לצדק חברתי, ובמיוחד מאהל רוטשילד. אחד מעקרונות המחאה הוא הרצון של אזרחים לקחת חזרה את מה ששלהם, ואחד הייצוגים של העקרון הזה – סימבולי כמו גם פרקטי – זה בהשתלטות על מרחבים ציבוריים שהופקעו, דה-פקטו, ע”י גורמים פרטיים. זה יכול להיות שדרות רוטשילד, בית העם ומגוון מקומות אחרים.

דבר נוסף שקרה בחודשים האחרונים הוא השקת פרוייקט “תל-אופן” בעיר, פרוייקט שעליו כתבתי בהרחבה מספר פעמים, שבמסגרתו נפרסו עשרות עמדות להשכרת אופניים ברחבי העיר. בלי להכנס לנושא הבעיות שיש או אין עם הפרוייקט, הוא נותן לנו יופי של הזדמנות להסתכל על היחס של אנשים לרכוש משותף במרחב הציבורי.

הדבר הראשון שמבחינים בו, כמובן, הוא שמצב התחזוקה של האופניים לא בשמים, והחברה שמפעילה את השירות נמצאת במאבק סיזיפי לתקן ולתחזק את האופניים, בעוד אנשים מתייחסים אליהם כמו אל ציוד חד פעמי. זה לא מפתיע, אם כי תמיד מתסכל.

אבל מה שיותר מעניין מזה, לדעתי, הוא האופן שבו אנשים מנסים להטביע חותם אישי על הרכוש הציבורי הזה, לאו דווקא להפקיע אותו לעצמם כמו להפוך אותו לציבורי יותר, ופחות שייך לגופים פרטיים (כמו FSM, מפעילת השירות) או כאלה שנתפסים כבעלי אינטרסים זרים לציבור (עיריית ת”א). המקום הראשון שראיתי את זה היה בעמדת ההשכרה בסוף שדרות רוטשילד, סמוך ללב המאהל, בתחילת חודש אוגוסט. כפי שאפשר לראות בתמונה למעלה, העמדה ספגה ריסוס גרפיטי ומדבקות, ואנשים רבים יראו אותה כ-“מלוכלכת” או “מושחתת”, אבל אני דווקא מאד אוהב את איך שהיא נראית. כל עוד הגרפיטי לא פוגע בתפקוד העמדה ומשאיר את המסך נקי, אני חושב שיש כאן משהו מאד יפה. הגרפיטי משלב את העמדה במרחב העירוני שבו היא נמצאת, נותן לה אופי ייחודי משאר העמדות, ועדיין משאיר אותה פונקציונאלית. אם זה היה אפשרי מבחינה לוגיסטית וטכנולוגית, הייתי מעדיף שהעמדות היו משולבות ממש בתוך הבניינים, כמו כספומטים, וככה מפריעים עוד פחות ומשתלבים עוד יותר.

תופעה נפוצה נוספת היא הדבקת מדבקות או ריסוס כתובות על האופניים עצמם, וכאן אפשר לראות את הקשר הישיר ביותר עם תנועת המחאה של הקיץ. הסטיקרים הם כמעט כולם לשביתה הכללית, או לעצרת המיליון, או לצדק חברתי באשר הוא.

לפעמים המסרים הם יותר ספציפיים – כמו הסטיקר האנטי-ליברמני שראיתי כבר על שני זוגות אופניים שונים, או סטיקר נגד ג’סטין ביבר שמתחבא שם מתחת. בכל המקרים אפשר להרכיב כאן מעין פרופיל של רוכב האופניים התל-אביבי, משתמש התל-אופן. הפרופיל הזה יהיה מוטעה, כמובן – אי אפשר לבנות פרופיל שימוש רק על פי מי שטורח להדביק מדבקות – אבל זה בכל זאת אומר משהו על האוכלוסייה בעיר. זה לא שחסרות בעיר כרזות הקוראות לצניעות נשים או מפרסמות ערבי תיקוני חצות (באמת שיש, תסתכלו ותראו), אבל לא נראה כאלה על האופניים, לדעתי. וגם לא “יש”ע זה כאן”¹

אבל הסטיקר החביב עלי הוא דווקא זה, הארמדילו החביב שבתמונה. אני יודע שהסטיקר הוא מסחרי, והוא של רשת של פאבים (די חביבים, האמת) בעיר, אבל בכל זאת אני אוהב אותו. אני אוהב אותו כי הוא קטן וחמוד ולא מתעקש על נוכחותו על כל האופניים. ואני אוהב אותו כי זוג האופניים הזה הוא במקרה נוח לי, במצב תחזוקה טוב (בינתיים) ולא עושה בעיות גם לאנשים גבוהים כמוני. ובעיקר אני אוהב איך מדבקה קטנטנה כזו מייחדת זוג אופניים, אחד מתוך אלף שמסתובבות בעיר לאחר שירדו מאותו פס יצור. הוא כבר לא מספר, הוא ארמדילו חופשי.

ביום שני האחרון העברתי הרצאה בפסטיבל אייקון על סייברפאנק: על ההיסטוריה של הז’אנר, נקודות בולטות בהתפתחות שלו, הקשר הישיר שלו להתפתחות תרבות הרשת וקשרי הגומלין בין עליית האינטרנט לשקיעתו של הז’אנר.

אני מקווה להעלות את ההרצאה, או סיכום שלה, בתור פוסט בבלוג. אבל זה יקח זמן. בינתיים, ולבקשת כמה מהנוכחים, אני אעלה רשימת קריאה וצפייה של ספרים, סרטים ומאמרים שהוזכרו בהרצאה, עם הערות על הרלבנטיות שלהם לנושא.

עליית הסייברפאנק

1) ברוס בתקה – סייברפאנק

בתקה, סופר לא ידוע במיוחד, טוען לכתר טביעת המונח Cyberpunk בסיפור קצר שכתב – אך לא פרסם – ב-1980. הקישור מכיל הסבר של בתקה על מקור המונח, את הסיפור הקצר במלואו, וגם קישור להורדה של הספר שכתב ב-1989, Cyberpunk, בו הוא מאגד מגוון סיפורים קצרים שכתב בז’אנר.

2) רידלי סקוט – בלייד ראנר

הסרט, מ-1982, מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק מ-1968, אבל דווקא החזון של רידלי סקוט של העיר המלוכלכת והמנוכרת הוא זה שקבע את הטון העיצובי של הסייברפאנק לעשור לפחות, והשפיע על ויליאם גיבסון ישירות.

3) ויליאם גיבסון – נוירומנסר

הספר הארכטיפי של הסייברפאנק, שביסס את מרבית מוסכמות הז’אנר – האקרים, סייברספייס ושתלים קיברנטיים. לספר גם שני המשכים – Count Zero ו-Mona Lisa Overdrive, שממשיכים את סיפוריהם של חלק מהדמויות ואת התימות המרכזיות של הספרים. מומלץ.

4) ברוס סטרלינג – איים ברשת

הרגל השניה, יחד עם נוירומנסר, שעומדת בבסיס הז’אנר. כאן הטכנולוגיה משרתת אנשים מהשורה ומאפשרת להם להתמודד על ארגונים וממשלות ותככים מאחורי הקלעים. בניגוד לנוירומנסר, אני הרבה פחות נהנתי מהספר הזה, כספר, ואפילו (הודאה דרמטית!) לא סיימתי אותו. אבל גם הוא תרם רבות להתפתחות האידאולוגיה הסייברפאנקית, יותר אפילו מנוירומנסר, בגלל שהוא יותר מעוגן בהווה ממנו.

5) ויליאם גיבסון / רוברט לונגו – ג’וני מנמוניק

הסרט, מ-1995, המבוסס על סיפור קצר מצוין של ויליאם גיבסון מ-1981, מכיל כמות דחוסה של קלישאות סייברפאנק, ומעיד בעיקר על איך הז’אנר הצליח להכנס למיינסטרים ההוליוודי. לרוע המזל הסרט ממש גרוע, למרות המעורבות של גיבסון בכתיבת התסריט, ויכולות המשחק המפוקפקות של קיאנו ריבס לא עוזרות. מומלץ לקרוא את הסיפור במקום, שפורסם בקובץ הסיפורים הנהדר של גיבסון Burning Chrome.

שקיעת הסייברפאנק

1) ניל סטיבנסון – Snow Crash

Snow Crash הוא ספר נהדר. באמת. הוא מופתי. הוא מרתק. הוא אחד מהספרים הטובים שקראתי. אבל כספר סייברפאנק, הוא כבר מסמל את הסוף. הסמטאות המלוכלכות הופכות להיות שכונות סוריאליסטיות שם המאפיה מוכרת זכיונות למכירת פיצה, והסייברפייס החתרני של גיבסון מזכיר הרבה יותר את פייסבוק של ימינו מאשר את מרחבי המידע בצבעי הניאון של נוירומנסר:

2) ויליאם גיבסון – טרילוגיית הגשר

הטרילוגיה השניה של גיבסון, שנכתבה עשור לאחר נוירומנסר ומתרחשת בעתיד קרוב הרבה יותר, מראה איך גיבסון הולך ומתקרב לתקופה של ימינו, מבחינה כרונולוגית כמו גם טכנולוגית. הספרים נכתבו בתקופה שטכנולוגיות מחשוב ומידע כבר היו נפוצות יותר בקרב הציבור, ומראות איך הסייברפאנק מתחיל להתכנס לתוך ההווה.

3) האחים וואשובסקי – המטריקס

שובו של קיאנו ריבס לסרטי הסייברפאנק מסמלת לדעתי (אם כי לא באשמתו) את סתימת הגולל הסופית של הז’אנר. המטריקס, למרות שהוא מכיל המון מאפיינים סייברפאנקיים, הוא בעצם הפוך אל הז’אנר כמעט מכל בחינה. הטכנולוגיה אינה משחררת, היא כובלת. המציאות הוירטואלית היא משהו שיש לברוח ממנו, לא אליו, אך העולם האמיתי, המוחשי והמיסטי, ורק שם למצוא את מקומך.

4) ויליאם גיבסון – זיהוי תבניות

ויליאם גיבסון שוב מככב כאן, בספר מ-2003 – עשור נוסף מאז טרילוגיית הגשר, עשרים שנה אחרי נוירומנסר. בספר הזה – ובשני המשכיו, גיבסון אוהב טרילוגיות – העלילה מתרחשת כבר בהווה לחלוטין. הטכנולוגיה היא האינטרנט, אנשים משתמשים בגוגל, והספר כולו – למרות שבאווירתו מזכיר את הסייברפאנק, כבר מראה קריסה מוחלטת של הז’אנר אל תוך המציאות.

5) קורי דוקטורוב – האח הקטן

ספרו של דוקטורוב, שיצא ב-2007, הוא סמן בולט של מצב הרלבנטיות של הז’אנר: הספר מתאר את מאמציהם של בני נוער להתמודד עם הצמצום בחירויות הפרט שלהם, בעיקר הדיגיטליות, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר. אם הספר היה מתפרסם בשנות ה-90, אין ספק שהוא היה יכול להיות ספר סייברפאנק מצוין. אבל כיום, הוא בעיקר מדריך למשתמש הצעיר של איך להשתמש בטכנולוגיות העתידניות נוכחיות שלנו בצורה טובה יותר, חכמה יותר מאשר הממשלות והגופים הגדולים.

תרבות הרשת

1) Mondo 2000

המגזין מונדו 2000, שיצא לאור בין 1989 ל-1998, היה מגזין תרבות-נגד חתרני שהעלה את תרבות הסייבר על ניסו, חיבר אותה לתרבויות נגד קודמות, כגון ההיפים של שנות ה-60, והיה משפיע מאד על דור הראשונים של האינטרנט. כתבו בו ויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג ואחרים, והמגזין לא הסתיר – ואפילו הדגיש, במניפסט שלו – את השאיפה לשלב את חזון הסייברפאנק במציאות העכשווית.

2) חכים ביי -  T.A.Z

T.A.Z, או “איזורים אוטונומיים ארעיים”, הוא מניפסט אנרכיסטי מתחילת שנות ה-90 ששואף, במקום להפיל את החברה והממשל, להקים בתוכה כיסים מבודדים אשר חופשיים מהכללים והנורמות של החברה החיצונית. דוגמא בולטת לכך הוא פסטיבל Burning Man השנתי בארה”ב. כותב המניפסט מביא, שוב, את גיבסון וסטרלינג ואת רעיונותיהם ככלים למימוש ה-T.A.Z ברשת האינטרנט, לאפשר לאנשים ליצור קהילות וירטואליות עצמאיות.

3) ברוס סטרלינג – The Hacker Crackdown

הספר הזה של ברוס סטרלינג אינו סייברפאנק של ממש, אלא תיאור של תרבויות ההאקרים של תחילת שנות ה-90, מערכות היחסים הפנימיות שלהם והחיצוניות על המשטרה והשלטונות, ואירועים בולטים בהיסטוריה של ההאקרים. העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מסופרי הסייברפאנק הבולטים עזרה גם לקשר באופן הדוק בין הז’אנר לבין הסצנה האמיתית.

4) ג’ון פרי בארלו – הכרזת עצמאות של סייברספייס

ג’ון פרי בארלו  הוא טיפוס מעניין.  בשנות ה-60 וה-70 הוא כתב מילים לגרייטפול דד. בשנות ה-90 וה-2000 הוא היה פעיל פוליטית, בהתחלה במפלגה הרפובליקנית ואח”כ, אחרי שלא הסתדר עם הזרם הניאו-שמרני של המפלגה, לעומת הזרם הליברטריאני שהאמין, מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית. בין לבין הוא הספיק להיות ממקימי ה-EFF, ארגון חירויות הפרט באינטרנט, ולהיות חלק בולט בזרם הסייבר-ליברטריאני. המסמך המקושר, שפורסם ב-1996, היה השראה פופולרית גם הוא לדור של משתמשי אינטרנט. גם אם הוא לא מזכיר כבר את סטרלינג וגיבסון ישירות, הוא לא מפחד להשתמש במונחים ורעיונות שהגיעו מהם.

זהו, אלו הטקסטים הראשיים שאליהם התייחסתי בהרצאה. היו עוד רבים שהוזכרו על ידי הקהל, או שסתם קצרה היריעה מלציין, אבל הם מהווים נקודת התחלה טובה.