היססתי בהתחלה עם הפוסט הזה, לא הייתי בטוח שהוא לגמרי מוצדק. לא מתוך לויאליות למערכת כלשהי, אלא כי החטא כאן הרבה פחות מובהק מאשר במקרים אחרים. אבל בכל זאת, אינפוגרפיקה מטעה היא אינפוגרפיקה מטעה.

בכתבה הזו של עומר כביר בכלכליסט (גילוי נאות וכו’: אני עובד עם עומר בדסק הטכנולוגי של כלכליסט, אבל לא הייתי מעורב בשום צורה בכתבה הזו) שולבה אינפוגרפיקה לגבי היקף מכירות ספרים דיגיטליים מתוך סך הספרים שנמכרו בארה”ב:

כל הזכויות שמורות לכלכליסט. התמונה מובאת לצורכי ביקורת

הגרף לא משקר ישירות, ואפילו לא חוטא למטרה שלו, שהיא להדגיש את הגידול המרשים בהיקף המכירות של הספרים הדיגיטליים. אבל הוא מציב שני נתונים שונים אחד ליד השני, והעיצוב הגראפי מוביל לבלבול:

הגרף עצמו לא מייצג אחוזים, אלא נתון ישיר – מכירות, במליוני דולרים. הבעיה היא שהנתון מוצג כגרף אופקי, ולא אנכי, והוא תחום בתוך ספר לבן, מה שיוצר את הרושם שסוף הספר הוא הסוף, כלומר המקסימום האפשרי לנתון הזה. התחושה הזו לא הייתה ממש מפריעה אם לא היה את הנתון השני שמוצמד משמאל, שהוא השיעור של הספרים הדיגיטליים מכלל מכירות הספרים. ביחד, הגרף יוצר את הרושם שב-2009 היקף הספרים הדיגיטליים היה כ-90% משוק הספרים בכלל, כי הוא מגיע כמעט עד הדופן הימנית של התרשים. בגרף כזה מאד קל לרפרף על המספרים ולהסתכל על הגרפיקה, וכאן זה נראה שהעמודות של הגרף מייצגות את המספר משמאל.

זה כמובן לא המצב. ב-2009 מכירות הספרים הדיגיטליים היו רק 3.3%. והנתון הרי רשום שם, שחור על גבי צהוב, וכל קריאה קפדנית תראה את זה. אבל כל המטרה של אינפוגרפיקה היא לתמצת נתונים באופן גראפי כך שלא נצטרך קריאה קפדנית, אלא שתעביר את המסר, את הטרנד הכללי, באופן מיידי. וההצבה הזו של שני הנתונים כחלק מאותו תרשים משדרת תחושה שהספרים הדיגיטליים מהווים נתח נכבד משוק הספרים. בכתבה שדנה בשליטתה המממשת ובאה של גוגל בשוק הספרים הדיגיטליים, התחושה הזו תורמת, כמובן, למסר של הכתבה. רק חבל שהיא משתמשת כאן באינפוגרפיקה דמגוגית, במכוון או שלא במכוון, כדי לתמוך במסר. אני חושב שהוא חזק מספיק בפני עצמו.

אני יושב לי כאן על דיזנגוף, בבית הקפה הקבוע שלי, ושומע את צלילי הזמר של המכונית המתקרבת. לא, לא אוטו-גלידה, עד כמה שזה היה יכול להיות נחמד. אני מדבר על צ’יק-צ’ק-ג’וק, חברת ההדברה שהפכה לתופעת פרסום תל-אביבית אשר מטילה את חיתתה על תושבי העיר מפלורנטין ועד בזל, בעיקר בימי שישי. משאית גדולה שעליה עומדות בובות-ראווה מפחידות של ילדים במסכות גז ומבוגרים עם מכשירי ריסוס שמרקדים להם במעגלים לצלילי שירים עליזים וג’ינגלים קליטים.

אבל היום אני יושב לי על דיזנגוף, בבית הקפה הקבוע שלי, ושומע את צלילי הזמר של המכונית המתקרבת. וזה לא אוטו גלידה, זה צ’יק צ’ק ג’וק. אבל הילדים המסתובבים על המכונית לא לובשים מסכות גז, אלא תחפושות וסרטים. והכיתוב על צד המשאית לא מפרסם הדברת מזיקים וריסוס, אלא מסיבות יום הולדת ואירועים. ואני מבין פתאום שצ’יק צ’ק ג’וק הצליחו להתעלות מעל מקדם ההצקה הגבוה שלהם, ואפילו מעל מקדם הקריפּיוּת מעורר החרדה, ולהפוך לאייקון תל-אביב ברמה כזו שאנשים רוצים להזמין אותם בתור ה-main attraction של מסיבות ימי ההולדת של הילדים שלהם. ושהילדים בעצם ישמחו לראות אותם!

אני חושב שזה די מרשים, שהטקטיקה השיווקית האגרסיבית הזו, שתמיד היתה מגובה במודעות קלילה לגיחוך שבעניין, תאומץ על ידי העיר. כן, הם עושים רעש והם קצת מעצבנים, אבל הם ללא ספק תל-אביביים, ואני שמח שהעיר למדה לקבל אותם.

הברסלבים המרקדים, לעומת זאת, סתם מעצבנים.

כרוכב אופניים במדרכות תל-אביב, אתה לומד לזהות כל מיני סוגים של הולכי רגל – האטומים, המתעלמים, החוסמים במופגן. אבל דווקא סוג אחד מציק לי כל פעם מחדש, אבל באמת שלא באשמתו: הזוג המתחשב.

זה קורה כשאתה רוכב על המדרכה ומולך באים שני אנשים, או לפעמים יותר. הם מתחשבים ונותנים לך לעבור, ולרוב הזוג יתרחק לשני צידי המדרכה בשביל לתת לך לעבור באמצע. זו הטעות, הטעות המציקה.

אני יכול להתקרב לקיר או לעץ, או לקצה המדרכה, הרבה יותר משאני יכול להתקרב לבן-אדם כשאני על האופניים. מאנשים חייבים לשמור יותר מרחק, בשביל לא לגרד אותם עם הארגז או לאבד שליטה לרגע. אם שני האנשים היו מצטופפים לצד אחד, הייתי יכול בעצמי להצטופף לצד השני ולחלוף בקלות. אבל כשהם מתרחקים ואני עובר ביניהם, אני חייב לשמור מרחק משני הצדדים, והשטח מדרכה שאני יכול לעבור בו נהיה צר יותר. מציק, ונובע אך ורק מההתחשבות של הצד השני.

אז בקשתי אליכם, הולכי רגל קבוצתיים: אם אתם רוצים לתת לרוכב אופניים לעבור, תצמדו כולכם לצד אחד ותנו לו לרכב בצד השני. הוא יודה לכם. בשקט. בלב.

אני אחד מאותם יושבי בתי קפה קבועים, המעמד הזה שיושב לו באמצע היום, באמצע השבוע, וגורם לעובדי התשע-עד-חמש שנמצאים במקרה בחופשה לנענע את ראשם בפליאהו לתהות איך כל-כך הרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד. אבל בין אם אני יושב כאן בבית הקפה כפרילאנסר ועובד או באמת מבטל את זמני לריק (מה שקורה לא מעט), זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני יושב הרבה, ובמשך שעות ארוכות, בבתי הקפה הקבועים שלי, ושומע שוב ושוב, לרוב ברצף, את הפלייליסטים שלהם.

יש גיוון, זה נכון. לרוב לכל אחמ”ש יש העדפות מוזיקליות שונות. ויש פלייליסטים של בוקר, ושל ערב, ושל סופי שבוע. ופונקציית השאפל דואגת שלא תוכל אף פעם לדעת בדיוק מה יהיה השיר הבא, אבל עדיין, אחרי כמה חודשים, זה ממש מתחיל לחזור על עצמו.

אני לא מאשים אותם. זו עבודה לא קלה לבנות פלייליסט. למצוא את השירים המתאימים, להחליט על סגנון שלא יהיה אזוטרי מדי וירחיק אנשים, אבל לא בנאלי מדי ומאוס. לערבב קלאסיקות ושירים מודרניים, ולשמור על האווירה שאתה מעוניין בה – זו עבודה. ואף אחד לא רוצה לעשות אותה פעמיים. לכן אני מציע, כשירות לציבור, את הטכניקה שלי לייצור פלייליסטים.

מתחילים מפלייליסט קיים. כן, כן, צריך לעשות את העבודה פעם אחד. לוקחים את הפלייליסט הקיים ועוברים עליו שיר-שיר, ופשוט מחליפים כל שיר בשיר חלופי של אותו זמר או להקה. אפילו אם מדובר ב-one hit wonders, אפשר לבחור one hit wonder חלופי מאותו סגנון. כמעט תמיד אפשר למצוא ללהקה שיר אחר עם אותה אווירה או סגנון, והיתרון הוא שככה אפשר להשתמש בשירים פחות לעוסים ומאוסים, אולי אפילו בשירים שהם לא סינגלים נפוצים, אלא שירי אלבום מוצלחים שלא מקבלים מספיק תשומת לב.

זהו. אלה היו חמש דקות על פלייליסטים. בתקווה שעזרתי.

באקוודור רואים הרבה את האינדיאנים המקומיים, בעיקר מחוץ לקיטו ולערים הגדולות. יש להם מאפיינים גופניים מאד בולטים ואופייניים: הם נמוכים, לא יותר ממטר שישים בערך, לגברים, ומטר וחצי לנשים. לא שמנמנים, אבל גוצים.

לכן נורא צרמה לי התמונה הזו, של הצייר האקוודרי קאמילו אגאס, שפעל בין שנות ה-20 עד ה-60 של המאה הקודמת, ונע לו בין סגנונות לאורך השנים, מאקספרסיוניזם לניאו-קוביזם לאני-לא-יודע-מה, והתמחה, בעיקר בשנים המוקדמות שלו, בייצוג האינדיאנים של הרי האנדים בציוריו:

מה צרם לי? הפרופורציות של הנשים הללו. כל מבנה הגוף שלהן ארוך מדי, גבוהות ורזות כולן, ועם חזה קטן יחסית. כל זה הפוך לחלוטין לפרופורציות של אותן נשים מקומיות שהוא רצה לייצג. הפמפלטה של המוזיאון הסבירה שהוא ניסה לייצג “דימוי אידיאלי” של אנשי האנדים. דימוי אידיאלי, כך מסתבר, זה דימוי אירופאי. שוודיות כהות-עור ושחורות-שיער, עם מנהגים מלבבים ומרתקים, אבל לא היינו רוצים ממש לגעת בהן. נמוכות ושמנמנות. איכס.

מצד שני, הציור הזה הוא משנת 1922, כשהוא בן 33 בלבד. בהמשך הסגנון שלו השתנה משמעותית. בשנות ה-50 הוא עבר לסגנון קוביסטי, או נאו-קוביסטי, או משהו, וגם חזר לצייר את האינדיאנים שהוא נטש בשנות ה-30 בעבור נדכאי השפל הכלכלי בארה”ב. אבל גם כאן, האינדיאנים שלו גבוהים ורזים:

אבל תמונה שמצאתי באינטרנט – אבל לא ראיתי במוזיאון – גורמות לי לחשוב שהוא אולי קצת ירד מהאידאליזציה הזו של הצורה האירופאית. מצד שני, הסגנון מאד לא מזכיר את שאר הציורים שלו, ויכול להיות שהאינטרנט פשוט טעה בתיוג. מצד שלישי, גם רוב הציורים שלו לא מזכירים אחד את השני, אז יכול להיות, בכל זאת:

בסוף שנות ה-90, הכלכלה באקוודור היתה על סף קריסה. אינפלצה מטורפת, אבטלה גואה – הכל. המצב היה קשה במיוחד לאינדיאנים, החיים מחוץ לערים הגדולות. הרבה מהם נאלצו למכור את האדמות שלהם לספקולנטים וחברות פיתוח גדולות ולהגר מהמדינה, בעיקר לארה”ב ולאירופה, רובם באופן לא-חוקי, ולחפש עבודה.

מאז הכלכלה האקוודורית התייצבה – ב-2000 הם ויתרו על המטבע המקומי ועברו להשתמש בדולר האמריקאי, ובשנים האחרונות גם האבטלה נשארת יציבה בכ-6% – אבל רבים מהאינדיאנים עדיין נשארו להם באירופה, והם שולחים הביתה כסף. באקוודור המשכורת הממוצעת היא $500 לחודש, והאינדיאנים רובם חיים מתחת לממוצע. אז הם נשארים באירופה ושולחים חזרה כסף, ועם הכסף הזה בני המשפחה קונים חזרה את האדמות שלהם, ומשפצים את הבתים המשותפים ואפילו בונים בתים חדשים.

אבל חוץ מכסף, מהגרי העבודה שולחים גם תמונות. תמונות של אירופה הקלאסית שבה הם מסתובבים ובה הם עובדים. תמונות של בתים בגרמניה עם גגות רעפים משופעים, ושל בתי כפר ספרדיים. והתמונות הללו מגיעות יחד עם הכסף, ומסמנות לאינדיאנים באקוודור את השפע של אירופה. רובם לא יכולים לקבל ויזה לאירופה, בעיקר בגלל כל המהגרים הלא-חוקיים, ולכן אירופה היא ארץ עשירה ואסורה, מרוחקת חצי-כדור מהם. אז הם לוקחים את התמונות הללו ובונים את הבתים שלהם בדוגמתם. אז הכפרים הקטנים בהרי האנדים, המונים מאות אנשים כל אחד, בנויים להם בדוגמת כפרים אירופאים. עם הרעפים, והגגות, והצריחים. והקולוניאליסטים האירופאים כבר לא צריכים בכלל לשלוח ספינות וכובשים לקצוות העולם. הם אפילו לא צריכים לשלוח נציגים של חברות, או להפיץ את התרבות שלהם. הם רק יושבים להם בבית באירופה העשירה ומחכים שעניי העולם יבואו אליהם לקבץ נדבות, לעשות את העבודות השחורות. ועם הכסף האירופאי, הם ישלחו חזרה גם את התרבות המערבית, ביוזמתם, בלי שום מאמץ מהצד של הקולוניאליסטים.

* * *

ואם כבר על האירופאים בדרום אמריקה דיברנו, העיר קוטַקאצ’י, כשעתיים צפונית מקיטו הבירה, בנויה כולה על תעשיית העור שלה. מעילי עור, נעלי עור, ארנקים וחגורות ממלאים את כל החנויות ברחוב הראשי. התעשייה צמחה, כך הסביר לנו המדריך, בשנות ה-40 המאוחרות וה-50, אחרי המלחמה, כשמהגרים מאירופה באו לשם והביאו את טכניקות עיבוד העור. מגרמניה, הם באו, מיד אחרי מלחמת העולם השניה. פתאום מוצרי העור נהיו הרבה פחות אטרקטיביים.

* * *

ואם כבר על הנאצים בדרום אמריקה דיברנו, את הכתובת הזו ראיתי על קיר באוטבאלו, העיר האינדיאנית הגדולה ביותר באקוודור, כ-50,000 איש ש-90% מהם אינדיאנים. הם פיספסו עם הכיוון של צלב הקרס, נראה לי, אבל הכוונה ברורה. מה שלא ברור לי זה מה הטריגר לכתובת הזו.

כפולו-אפ קצר לפוסט האחרון, אני אעדכן את הקוראים הקבועים ואציין שלרשת מגה, הגלגול האחרון של רשת קו-אופ-הריבוע הכחול הותיקה, יש גם סט של חטיפים גנריים, אבל שם הם העדיפו להשאר עם המילה “חטיף” הנייטרלית, ולא להכנס לפירוט מלא של ההרכב בשם:

מצד שני, למגה אין קונוסים.

מה שכן, גם לרשתות צבריות ותיקות יש לפעמים הברקות ביזאריות שלא היו מביישות את מיטב הקניינים יוצאי ברית המועצות:

אני אוהב לקנות בטיב טעם, ומאד שמחתי כשהם פתחו את רשת הסופרמרקטים העירוניים שלהם בתל-אביב. בתור מי שגדל על היצע השופרסל-היפרכל-ריבוע הכחול רוב חייו, אבל עם מספיק נגיעות של חו”ל בשביל לדעת שיש המון דברים שם בחוץ, אני תמיד אוהב את השונות והזרות שיש שם. בין אם זה סתם נקניק חזיר ופחיות של ד”ר פפר, או דברים תמוהים יותר כמו טבעות דיונון מיובשות או פורשמק, סלט הרינג ותפוחי עץ, דברים שתמיד מוזרים ומפתיעים ומסעירים בשבילי, לרוב לפני שאני טועם אותם יותר מאשר אחרי.

אני אוהב לקנות שם דברים אקראיים, בין אם זה דמוי-קוויאר מן הצומח או גזוז בטעם אוכמניות וורד-בר. אני אוהב את הבירות המזרח-אירופאיות ואת החטיפים שאני לרוב לא יודע בכלל מה הם עד שאני מעביר אותם בקופה ורואה את השם (בעברית!) מופיע על הצג. למדתי להתרחק מהנקניקים האקזוטיים יותר, כמו הסולץ שניסיתי פעם אחת ולא יכולתי לסיים, אבל אני תמיד אוהב את ההפתעות, גם אם הן רעות.

* * *

אז למרות שהמצלמה בטלפון שלי ממש מחורבנת, אני אצא למסע ויזואלי קצר בביקור שלי היום בטיב טעם, סניף המגדלור, בן-יהודה 1, ת”א. תרגישו חופשיים ללחוץ ולקבל תמונות גדולות יותר.

טבעות דיונון מעושנות

מעושנות? מיובשות? אני באמת שלא יודע. קניתי משהו דומה לפני כשנה בסניף אחר, רק ששם זה  היה תוצרת יפן, והפעם תוצרת רוסיה, או מדינה כותבת-קירילית כזו או אחרת. אם זכור לי, זה מתקתק ולעיס כמו גומי, ומריח קצת כמו ים. תענוג.

פורשמק

עוד מוצר שלקח לי זמן (ואת מלוא ידיעת הקירילית שלי) להבין איך הוגים. אני אוהב סלטי דגים למיניהם, אבל עם תפוח עץ? את זה צריך לנסות.

פטיסונים

את זה ראיתי כבר כמה פעמים בטיב טעם, וכל פעם עצרתי ותהיתי מה הם הדברים הללו, מוחמצים  להם בתוך צנצנת. יש להם צורה של מאפה משולב עם פלפל ירוק משולב עם צלחת מעופפת, ואם לא הייתי מצלם, לא הייתי זוכר לבדוק מה הם לעזאזל. מצד שני, התמונה יצאה כ”כ מחורבנת שאני מעדיף כבר לשים תמונה מהאינטרנט.

אבקת סוכר בצבע תפוז

כאן כבר אין את האלמנט האקזוטי, סתם תהיה שלי אם הניסוח הוא מתחכם-שיווקי, או סתם תרגום  קלוקל מאנגלית. מדובר באבקת סוכר שמתאימה לשימוש במאפים כתומים שבהם הסוכר הלבן יפריע, אבל הביטוי “צבע תפוז” צורם לאוזן העברית – בעיקר כשצבעי המאכל בו הם פפריקה וקארוטן.

תואמי-חטיפים

כאן נטשנו סופית את האקזוטיקה ועברנו לתחום הלשוני, כמו שאני אוהב. לטיב טעם יש מותג-בית, כמו רשתות אחרות, והם משווקים תואמי-חטיפים לביסלי, במבה, ושאר הקלאסיים. אני אבל אהבתי את השמות המאד פרקטיים-תיאוריים שהם נתנו להם:

לא קשה להבין בדיוק מה החטיפים האלה מנסים לדמות. “חטיף חיטה” זה תיאור לא רע של ביסלי למיניו, ו”חטיף תירס מצופה בוטנים” מתאר יפה את הדואליות הרגילה של הבמבה.

אבל כל נסיון תיאורי הולך לאיבוד עם החטיף הזה:

שמשום מה שם את “קונוס” באותה קטגוריה כמו “חיטה” או “תירס”. ואפילו אם קיבלנו את זה שאין להם תיאור טוב יותר מאשר “קונוס” לתאר את דמוי האפרופו הזה, מה בדיוק המשמעות של “טעם טבעי” בשביל קונוסים?

אחד מאבני היסוד של העתיד החזותי – של העתיד כמו שהוא אמור היה להיות, בראיית העבר, של ה-Retro-futurism, קראו לזה מה שתרצו, הוא הטלפון-וידאו. גם ה-Jet-pack, כמובן. אי אפשר לשכוח את הג’ט-פּאק שלעולם לא מגיע, אבל ללא ספק – גם הטלפון-וידאו. אחרי הכל, טלפונים עם מסך היינו לנו כבר לפני שנים, שמציגים את הטלפון אליו אנחנו מחייגים – כמה קשה זה יכול להיות להוסיף גם תמונה?

אבל זה לא קרה. טלפונים קווים שמרו על הניוון שלהם, ודווקא טלפונים סלולריים, שלא היו כל כך מרכזיים בתמונת עולם המד”בית הישנה, הפכו להיות נפוצים בכל מקום. וגם שם, לרגע, חשבנו שאולי החזון יתממש לו, אי-אז בראשית ימי הדור השלישי, כשכל ספקיות האינטרנט התהדרו בשיחות וידאו, והמכשירים התהדרו במצלמות קדמיות.

אבל גם שם ההבטחה לא התקיימה. באיכות המחורבנת של המצלמות התחרתה רק האיכות המחורבנת של הרשת הסלולרית, ושני טלפונים באותו חדר הראו רק גושים מפוקסלים ומקוטעים במקום שיחה.

אבל במקביל לכל האכזבות הללו בתחום הטלפוניה, במחשב לאט לאט נכנסו שיחות הועידה לשימוש נפוץ יותר ויותר. האיכות היתה גם גרועה בהתחלה, גם של המצלמות וגם של החיבור, אבל די מהר כבר היו לנו מצלמות רשת באיכות HD, ופס רחב, וסקייפ לכל בית. אבל איכשהו זה לא נכנס לאותה נישה תודעתית כמו הטלפון-וידאו שאליו ייחלנו. סקייפ היה משהו שאתה מתקין בשביל לדבר עם חברים בחו”ל, או עם הילדים בטיול-אחרי-הצבא, או בקונטקסט עסקי. או סייברסקס, כמובן. לא משהו יומיומי. לא משהו עתידני. סתם משהו שעושים.

אבל אז פתאום יוצא לי לראות כתבה כזו, מהיום בבוקר, על שילוב סקייפ בטלוויזיות. ופתאום הבנת י עד כמה המד”ב הזה נתקע לנו בראש ולא מרפה, וממש מפריע לנו לפעמים לנצל את הטכנולוגיות  באופן מירבי. הפתרון הזה פשוט ואינטואיטיבי. לוקחים את טכנולוגיית שיחות הוידאו שהוכחה כעובדת, משלבים אותה בטלוויזיה שגם ככה יש בסלון, וגמרנו! ואין סיבה שזה לא יעבוד, ברגע שזה יעבור את חבלי הלידה.

האובססיה על זה שהטלפון יעבוד כמו בקליפ של הסימפונס כאן למעלה, או להתעקש שנסתובב לכל מקום עם ג’ט-פאק, הוא זה שגורם לנו לחשוב כל הזמן שהעתיד עוד לא הגיע. זה נכון שהעתיד הזה שעליו חלמנו לא הגיע. אבל הוא לא העתיד שלנו. הוא העתיד של העבר, של הסימפסונס בשנות התשעים, שהיא בתורה נשענת על נוסטלגיה לג’טסונס של שנות השישים. אנחנו לא צריכים את  הרטרו-פיוצ’ריזם הזה, עד כמה שהוא אולי חינני ואסתטי. יש לנו מספיק עתיד סביבנו.

הגעתי למסקנה שאני תמיד צריך לאמץ איזו להקה צעירה. זה נורא נחמד שיש לך להקה כזו שאתה יכול לעקוב אחריה, ללכת לכל ההופעות שלה, גם אם הן מחוץ לעיר. לחגוג איתה את ימי ההולדת של הגיטריסט או המתופף. לזהות פרצופים מוכרים בקהל מפעם לפעם, גם אם אתה אף פעם לא מדבר איתם. זה גם עוזר אם הם להקה טובה, אבל זה לא חובה, העיקר שתהיה לך להקה משלך, כמו קבוצת כדורגל, שאתה יכול להתלהב ממנה גם אם אף אחד אחר לא אוהב אותה, ולהגן עליה מול אחרים. בזמנו היה לנו את אגרול, בתקופת הקאברים שלהם. ואת בינתיים, עד שאלון עבר לחו”ל. אבל רוב הזמן אני מזניח באופן מחפיר את העובדה שאני גר מטר מהאוזן-בר ורבע שעה מהלבונטין, ולא שומע מספיק להקות חדשות. זה תמיד כיף להיות חלק מקהילה קטנה כזו, אפילו אם ברור שזה לא ישרוד לעד. לכן אני תמיד שמח למצוא לי להקה חדשה ומוצלחת לאמץ.

* * *

בגדול, אני אוהב רוק מתקדם. אני אומנם כבר כמעט לא שומע פרוג, בטח שלא דברים חדשים, אבל שנים רבות זה היה הסגנון החביב עלי, קינג קרימזון וג’נסיס וג’נטל ג’יאנט ואפילו אמרסון לייק ופאלמר. אבל לפרוג, ובעיקר להקות פרוג חדשות, יש נטייה לשקוע לתוך הטכניקה ולאבד את הכיף שבמוזיקה. הם עושים מוזיקה למוזיקאים, שנהנים ממעברי האקורדים המורכבים וההברקות הטכניות בזמן שאני משתעמם. אין לי ויכוח על יכולותיהם כנגנים, רק על העניין שביצירה. וגם כשהמוזיקה שלהם לא משעממת (ואני חלילה לא אומר שכל דבר שנוגע בפרוג הוא משעמם), המוזיקה של הפרוגרים נוטה להיות מורכבת יותר, מתלהבת פחות. יותר נוטה לנענוע ראש בהערכה מאשר לקפיצות מלאות התלהבות.

לכן זה מעניין כשלהקת טובה ופרוגית, יותר או פחות, מנגנת שיר רוק פשוט יותר,straightforward. אולי איזה קאבר אירוני, או סתם נוסטלגי. ופתאום הכשרון הטכני המפותח מקבל לידיים לא איזה מאפה פילו אוורירי או תבשיל מעודן, אלא נתח בשר עסיסי, עוד על העצם, ופתאום לא רק הידיים של הגיטריסט רצות להן על צוואר הגיטרה, אלא כל הגוף שלו מתחיל לקפוץ, והידיים של המתופף הופכות לטשטוש לבן, והבסיסט מחליף את ה-counterpoint המורכב בקו בס פשוט יותר אבל שמהדהד לך בכלוב הצלעות, ואתה מתחיל לתהות למה הם לא יכולים להכניס כל-כך הרבה התלהבות גם לשירים הרגילים שלהם.

טוב, לפעמים הם יכולים.

* * *

אני גם אוהב להקות שיש להם שני זמרים ראשיים. לא כל שיר מתאים לכל סגנון שירה, ואם יש שני זמרים, זה כמו להוסיף עוד כלי נגינה להרכב. זה פותח אפשרויות. גם הרמוניות קוליות מעניינות יותר, וגם פוטנציאל לשירי סולו מותאמים אישית. ואם יש זמר וזמרת אז בכלל יש לנו מנעד רחב של אפשרויות.

* * *

הפשרות היא להקה ממש נחמדה. נגיעות של פרוג בלי שיהיה יותר מדי מזה. מדי פעם איזה קאבר נוסטלגי. גיטריסט מצוין שחגג אתמול יום הולדת. נגן סוזאפון על הבמה במקום גיטרה בס. שני זמרים ראשיים. שווה.