Apr 26 2013

על מקומו של הנייר בעיתון

שחר פרסם היום פוסט על רענן שקד ומלחמתו באינטרנט – וספיציפית, בכל אותם אספקטים של האינטרנט שמאיימים על העיתונות הממוסדת. שחר מתמקד בפוסט שלו דווקא בהיסטוריה של שקד עצמו, על איך עיתונאים צעירים ומהפכניים הופכים לעיתונאים מבוגרים וריאקציונריים – תופעה פופולרית גם אצל עיתונאי מוזיקה, כמו כאן או כאן. אבל אותי יותר מעניין איך שאנשים נהיים כבולים למושגים מאד קשיחים של “מה זה עיתון” (או כל מוסד תרבותי אחר, כמובן), נדבקים למאפיינים שלהם נראים מהותיים, אבל במבט לאחור, או במבט חיצוני, נראים שוליים, ולא רלבנטיים למהות האמיתית.

ואז, בעודי חושב על כך, נתקלתי בפוסט בבלוג Paleofuture של מוזיאון הסמיתסוניאן, שסוקר כמה תפיסות רטרו-עתידניות מ-150 השנים האחרונות על איך יראה עיתון העתיד. עיתונאים, יוצרים ואחרים ישבו וניסו לחשוב על חידושים מהותיים, על מהפכות טכנולוגיות והשפעתן על העיתון – ובאופן לא מפתיע, רוב התחזיות גם הן מקובעות על הרעיון של עיתון כאסופת דפי נייר כרוכים זה בזה. רוב הפתרונות העתידניים שמופיעים שם לא מנסים לאתגר את ההגדרה של “מה זה עיתון”, אלא רק לטפל בבעיה היחידה שהיתה עם המודל הזה, בזמנו: הלוגיסטיקה. איך להביא את העיתון לידי הקורא.

פתרון אחד, שעדיין קוסם לי, הוא של שפופרות האוויר. הרעיון עדיין בשימוש בהרבה ארגונים גדולים וותיקים, כחלק מהתשתיות הפיזיות של בניינים ישנים – צינורות עם לחץ אוויר שלוקחים קפסולות עם הודעות ומנתבים אותם לחדרים שונים בבניין. ואם זה עבד ברמת ועד הבית, למה שלא יעבוד ברמה העירונית? רק צריך לרשת את העיר בצינורות, אפשר להעביר את הדואר במהירות ה…רוח?

שפופרות אוויר הן רעיון שללא ספק שבק חיים. הוא רעיון עתידני שחי אך ורק בעבר, עד כדי כך שכל יוצר – סופר, צייר, במאי – שמשלב שפופרות אוויר, יעשה את זה היום רק כהומאז’ לרטרו-עתידנות, או כפארודיה מודעת על הז’אנר – כמו ב-Futurama, מה-Jetsons, שם שפופרות אוויר גדולות מספיק להסיע אנשים ברחבי הבית (Jetsons) או העיר (Futurama) משתלבות ברטרו-פיוצ’ריזם החינני (Jetsons) או המוקצן (Futurama) של הסדרה.

 

אז אם בתחילת המאה ה-20 אנשים ניסו לחשוב איך לשגר את העיתון עצמו – אותם ניירות שיצאו ממכבש הדפוס התאגידי במשרדי העיתון, אז בשנות ה-30 כבר אנשים מתחילים להבין שהפעולה הפיזית של ההדפסה לא חייבת להיות בידיים של המו”ל, בהכרח, ואפשר לבזר אותה הלאה.

יש ל-Paleofuture פוסט שלם על מדפסות-עיתון ביתיות, מכשירים המקבלים את המידע להדפסה על גלי רדיו ומדפיסים אותו בבית, לרוב בלילה בזמן שהמשפחה ישנה. הביצוע החביב עלי הוא זה שמופיע בתמונה למטה, מה שנראה כמו שילוב של מכשיר טלגרף עם מכבש דפוס. הרבה קרדיט מגיע, באופן לא מפתיע, להוגו גרנסבק – שאמנם מוזכר שם כעורך ומו”ל של מגזיני מדע פופולרי כמו Radio-Craft ו-Short Wave and Television, אבל הוא גם היה המו”ל של Amazing Stories, מגזין המדע הבדיוני הראשון.

אבל אם הרעיון של הדפסת העיתון בבית הוא חינני בשנות ה-30, כשדיו על נייר זה המדיום הסביר היחיד, אז בשנות ה-60 אנחנו רואים כבר התקדמות, הבנה שהעיתון הוא לאו דווקא הנייר, אלא המילים, הכתבות. גרסת שנות ה-60 למכבש הדפוס הביתי של גרנסבק כבר מציגה את החדשות, כברירת מחדל, על מסך אלקטרוני, ורק מוציאה הדפס פיזי אם הקורא מעוניין בעותק לעיון חוזר או לארכיון. גם אצל ה-Jetsons כבר אפשר לראות את העיתון כולו, ערוך ומעומד, מוצג על מסך טלוויזיה.

 

ואז, סוף סוף, יש לנו את המודל העכשווי של חדשות, פלוס מינוס. הטאבלט. להפתעתי, אפשר לראות את זה מוקדם משחשבתי, עם סרטון הדגמה עוד מ-1994 שחוזה את השימוש העכשווי בטאבלטים לצפיה בחדשות – שאפילו במקרים רבים ערוכות ומוצגות באופן דומה לעיתון המודפס.

אבל מה שמעניין אותי הוא דווקא המהלך ההפוך, שאותו אפשר כבר לנבא באמצעות ספרי מדע בדיוני (ובאופן מפתיע, פנטזיה), והוא החזרה לנייר. ב-Paleofuture מזכירים את העיתונים בסרט Minority Report, עיתונים שנראים כמו עיתוני הנייר של היום, אבל עם יכולת להתעדכן עם מידע עדכני מהרשת ולהציג וידאו בנוסף לטקסט ולתמונות. אפשר לראות עיתונים כאלה גם בספרים כמו The Diamond Age של ניל סטיבנסון, ואפילו בהארי פוטר. הרעיון הזה, של נייר חכם, הוא מה שהניע את הפיתוח של טכנולוגיות הדיו הדיגיטלי שבבסיס הקינדל וספרים אלקטרוניים אחרים, והוא לא רחוק מלהיות מציאותי. וכשהוא יהיה זמין ויעיל וזול, אני חושב שהוא באמת יבלע מחדש את שוק העיתונים, ויתן לנו עיתונים עם תחושה של עיתונים ישנים, אבל יכולות של אתרי חדשות מודרניים.

והוא יעשה את זה לאו דווקא בגלל סנטימנטליות נוסטלגית לאיך שעיתונים נראו פעם. לא רק, בכל מקרה. אלא גם בגלל שיש הרבה נוחות בנייר, במדיום קל ודק ונוח, שלא מחייב להחזיק טאבלט במשקל חצי קילו ביד אחת למשך שעתיים. הנייר עוד יחזור, אני אומר. אבל חכם יותר.

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “על מקומו של הנייר בעיתון”

  1. אבשלוםNo Gravatarבתאריך 26 Apr 2013 בשעה 19:27

    יש גם נייר “חכם”, שהוא למעשה טאבלט שניתן לקפל ולהכניס לכיס, בעולם של Battlestar Galactica (בערך פיסת הטכנולוגיה ה”עתידנית” היחידה שם למעט ספינות חלל), וכמובן יש גם את ה Psychic paper בדוקטור הו, אם כי זה לא בדיוק אותו דבר (ומצד שני נמצא גם הוא על התפר בין מד”ב ופנטזיה).

  2. […] כפירה קל: ואולי בעצם אני זה שנאחז כאן בתולדה של מגבלה טכנולוגית אנכרוניסטית, כזו שחייבה את המוציאים לאור לפרק את העיתון לחלקים […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים