Don’t Judge a Book By Its Cover

פורסם ב:

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק'נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין creem_tשהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

Comments

תגובה אחת על “Don’t Judge a Book By Its Cover”

  1. […] – תופעה פופולרית גם אצל עיתונאי מוזיקה, כמו כאן או כאן. אבל אותי יותר מעניין איך שאנשים נהיים כבולים למושגים […]