אפר 12 2016

על אמנזיית גל-מאן וחרב הפיפיות שבספקנות

כשראיתי שאחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט 99% Invisible (שכתבתי עליו גם כאן) הוא על התחנה המרכזית החדשה בת”א, מיד התלהבתי, כי זה נושא שאני מכיר וקרוב לליבי. אבל באותה מהירות גם התעצבנתי, כששמעתי את המראיין הראשי של הפרק מנסה להכניס את הסיפור של התחנה לתור נראטיב שנשמע מגניב, אבל מרגיש לי מאולץ ומטופש.

על הפרק עצמו והמחשבות שלי עליו אולי אני אפרסם פוסט בהמשך, אבל ההתרעמות שלי על הבניה של הפרק הזה מיד גרמה לי לחשוב. אם ככה אני מרגיש לגבי נושא שאני קצת מכיר, מה זה אומר לגבי הנושאים בפרקים אחרים? האם אני באמת יכול לסמוך על מה שאומרים שם על ההיסטוריה של שכונת Soho וג’נטריפיקציה של שכונות בארה”ב, או על הקשרים ההיסטוריים בין צבא ארה”ב והנדסת המזונות שאנחנו מכירים? האם אני מקבל את הפרשנויות הרגילות שלהם פשוט בגלל אמנזיית גל-מאן?

ואז פתאום שמתי לב למשהו.

אין אף עמוד בעברית שמסביר על אמנזיית גל-מאן.

וזה כבר הרבה יותר מעניין מאשר התחנה המרכזית החדשה בת”א.

* * *

מוריי גל-מאן הוא פיזיקאי מכובד, זוכה פרס נובל על עבודתו בפיזיקת חלקיקים אלמנטריים וגילוי הקווארקים, ואיש שחסר כל קשר להמצאת המונח. המונח נטבע ע”י הסופר מייקל קרייטון (פארק היורה, זרע אנדרומדה, וכו’), כשהוא מכנה אותו כך כי

פעם שוחחתי על הנושא עם גל-מאן, ואני יודע שכשאני זורק שם ידוע בהקשר הזה, אני מייחס אליו – ואלי – חשיבות גדולה יותר.

זו לא סתם התחכמות – או לפחות, לא רק התחכמות – כי יש לזה רלבנטיות להגדרה של אמנזיית גל-מאן:

אפקט אמנזיית גל-מאן הוא כזה: אתה פותח עיתון וקורא מאמר בנושא שאתה מכיר היטב. במקרה של גל-מאן, פיזיקה. במקרה שלי: עסקי השעשועים. אתה קורא את הכתבה ומבין שלכתב אין הבנה ולא הבסיסית ביותר של העובדות או הסוגיות. במקרים רבים, הכתבה כ”כ מוטעית שהיא מבלבלת סיבה ומסובב – אני קורא לכתבות הללו כתבות “כבישים רטובים גורמים לגשם”. יש המון כאלה.

אז אתה עובר על הטעויות הרבות שבסיפור, בזעם או בשעשוע, ואז עובר לכתבה הבאה, על נושאי פנים או עניינים בינלאומיים, וממשיך לקרוא את שאר העיתון כאילו האמינות שלו בנושאים של יחסי ישראל-פלסטין גבוהה יותר, משום מה, מאשר השטויות שקראת לפני רגע. עברת עמוד ושכחת כל מה שאתה יודע.

אמנזיית גל-מאן היא העובדה שכשאנחנו נתקלים בתוכן שבו אנחנו מבינים אנחנו יכולים להיות ביקורתיים כלפי מקור המידע, אבל מיד אחרי זה להשעות את אותה ספקנות וביקורתיות.

זה נובע מכך שאנחנו מורגלים מגיל אפס להסתמך על התקשורת, ספציפית תקשורת ההמונים, כמקור המידע הראשי, אם לא היחיד שלנו להתעדכן בנעשה בעולם. במשך שנות דור, עיתונים היו הגורם הסמכותי הראשי לענייני דיומא. וקשה להשתחרר מזה.

אבל זה הלב של תנועת הספקנות, הרי. להפעיל ביקורת כלפי הטקסטים (או הגרפים) שאנחנו קוראים. לא לקבל כמובן מאליו את מה שמוצג כאמיתי, ולא לקבל אוטומטית כל דבר שנמצא בעיתון כסמכות.

* * *

אבל יש לספקנות הזו גם צד אחר, ובעייתי יותר. הכלי של הספקנות נועד לעזור לאנשים להשתחרר מקבעונות ולבדוק שמידע עומד בזכות עצמו, ולא בזכות ההקשרים התרבותיים שהביאו אותו. אבל באותה מידה אותן סיסמאות של “אל תאמין לכל מה שאתה קורא” משרתות את האינסטינקט האנושי לסנן החוצה את מה שהם לא רוצים לשמוע.

קרייטון עצמו נודע בזכות ההתנגדות שלו להתחממות גלובאלית – או, ליתר דיוק, להתנגדות שלו לחשיבות שמייחסים להתחממות גלובאלית, בעוד בעיות אמיתיות יותר (כמו עוני) לא מקבלות את אותו היחס. הוא התבטא בנושא גם בנאומים וגם דרך הספרים שלו (State Of Fear, 2004), בערך באותו זמן כשנשא את הנאום שבו ניסח את אמזנזיית גל-מאן, ואני לא אתפלא אם זה לא בא בתגובה לאנשים שאמרו לו “איך אתה יכול לא להאמין בהתחממות גלובאלית, הנה, קרא את המאמר הזה והזה בנושא”. אבל עם נפנוף של “למה להאמין לתקשורת” אפשר לפסול כל טענה שפורסמה.

לכן לא הופתעתי שמצאתי את אמנזיית גל-מאן מצוטטת בפתיל רדיט בקבוצת KotakuInAction, קבוצה של גיימרים שמתלוננים על איך שהסיבה שתנועת GamerGate קיבלה שם רע היא בגלל השמצות בתקשורת (ולא, נגיד, בגלל אלימות מילולית, איומים באונס ורצח ומיזוגניה כללית), ושאסור להאמין למה שכותבים עליהם בתקשורת.

בסופו של דבר, גם את הקריאות לקריאה ביקורתית צריך לקחת בביקורתיות, ולהבין אם מי שקורא להטיל ספק עושה את זה מתוך רצון להשתחרר מקבעונות או לבטל ערעורים על דעותיו? האם יש, בעצם, הבדל בין השניים שניתן להבחנה?

לא ברור.

6 תגובות

אפר 04 2016

יוגורט מקצועי למקצועני היוגורט

שטראוס הוציאו לאחרונה יוגורט חדש תחת מותג הדנונה הבינלאומי שלה. "דנונה PRO".

danone_pro_lavan_2.4_2015_0

ואני שואל את עצמי, למה Pro? האם באמת יש כאן הפרדה בין יוגורט שהוא תחביב בלבד, לעומת יוגורט למקצוענים? אני מקבל את זה במהדורות של מערכות תוכנה, אבל ביוגורט? האם אתלטים שצורכים הרבה חלבון (שהם כנראה קהל היעד האמיתי או המדומין של המוצר) באמת מקצוענים יותר בצריכת מוצרי החלב שלהם?

או שפשוט, כמו בתוכנה, מדובר במיצוג שמאפשר לגבות יותר כסף בעבור פיצ'רים שלא ברור שמישהו בכלל צריך. ובמקרה הזה, ליצור קטגוריה פיקטיבית שבין יוגורט לבין תוסף-חלבון שאתלטים אמיתיים יתעלמו ממנה, ומי שיקנה את זה הם אנשים שרוצים להרגיש שהם מקצוענים. מה שזה לא יהיה.

2 תגובות

מרץ 30 2016

על קסמים, ערים ואופניים: מחשבות על פנטזיה אורבנית

בספרו Expiration Date1, מביא טים פאוורס את התיאור הבא (בתרגומי):

סולומן שאדרו הפנה את מכונית השבי נובה האפורה והחבוטה שלו [,] מהלך שיכל לעשות בקלות, עקב נסיון ממושך, למרות שאחורי הרכב התנודדו. ציר הגלגלים האחורי התנתק מזמן מהמתלים, והציר האחורי כבר לא היה מקביל לקדמי. בנהיגה קדימה בקו ישר, הרכב תמיד נטה בזווית מקו הנסיעה”.

הדימוי הזה, של רכב שתלוי בזווית, כך שהנהג אף פעם לא פונה בדיוק לכיוון הנהיגה, הוא לא סתמי, אלא משתלב באופן יפה בצורה שבה הקסם עובד בספרו של פאוורס, כפי שאפשר לראות בציטוט מאוחר יותר:

“קח את הרכב שלי. היא שבי נובה. מיכל דלק מלא. נוסעת קצת הצידה, אבל זה דווקא יעזור – יפריע לאנשים מלראות לאיפה אתה נוסע”

הדובר כאן לא מדבר על מישהו שסתם יעקוב אחרי סאליבן, גיבור הספר. אלא על גורמים מיסטיים שיחפשו אותו באמצעים קסומים, ושציר הגלגלים האחורי של המכונית יבלבל את הקסמים שלהם. כשאתה לא פונה לאיפה שאתה הולך, אתה יוצר איזה קצר קיומי בפעולה הזאת, וקסם – שאצל פאוורס הוא לא תחליף טכנולוגי פשוט, אלא משחק על הקשרים הסמיוטיים שבין שמות ופעולות, יתבלבל.

* * *

למה נזכרתי בציטוט הזה מספר שקראתי לפני כמעט שני עשורים? חלק מזה, אני מניח, נובע מכך שהכידון באופניים שלי יצא מהמקום והוא סוטה שמאלה, כך שכשאני רוכב עליהן, אני תמיד מביט בזווית לאיפה שהגלגלים נוסעים. אני לא יודע אם זה מבלבל מכשפים שמנסים לאתר אותי, אבל זה בהחלט מבלבל אותי.

אבל מעבר לזה, האלמנט הקטן הזה מהספר מלווה אותי כבר שנים בתור אחד הדברים שהופכים את הקסם בעולם של פאוורס לכ”כ מוצלח. בקטע אחר בספר, סאליבן דואג להוציא את האוויר מכל הצמיגים שלו ולמלא מחדש כשהוא מגיע ללוס אנג’לס, בשביל שלא יהיה על הרכב שלו אוויר מאריזונה, משם הגיע, שיוכל לאפשר למישהו לזהות אותו בקלות – כיסים קטנים של אוויר זר בתוך העיר.

כי פאוורס, שכותב מה שנקרא urban fantasy – פנטזיה אורבנית, המתרחשת בערים מודרניות, אבל עם אלמנטים פנטסיים – עושה עבודה מצוינת בלשלב את שני האלמנטים האלה לאחד. הקסם של פאוורס הוא קסם אורבני, מודרני, שמשתלב מצוין עם הטכנולוגיה ועם החיים המודרניים, ולא מרגיש תלוש ומנותק מהם.

* * *

לא כל הפנטזיה האורבנית בנויה ככה. לעולם-לא-עולם של ניל גיימן, כפי שכתבתי בביקורת המקושרת, ממוקם בלונדון העכשווית, אבל כל העולם הקסום נמצא מתחת לאדמה או מעל הגגות, והוא מתקיים בנפרד לחלוטין מהלונדון המודרנית.

בסדרת תיקי דרזדן של ג’ים בוצ’ר הקוסמים והיצורים המכושפים כן חיים בכפיפה אחת עם ה-“מוגלגים”, אלא שלא מודעים לעולם הקסם, אבל הם זרים להם – הם מגיעים מהעולמות שמעבר (ה-Nevernever), או שחיים במנותק מהחברה המודרנית, והקסם שלהם באופן מהותי הוא אנטיתזה לטכנולוגיה – כל טכנולוגיה שחדישה יותר משנות ה-50 נוטה להתקלקל כשהיא בנוכחות מכשף, כך שהקסם הוא, במהותו, זר לעיר המודרנית2.

דוגמה דומה לזו של דרזדן אפשר למצוא לקראת סוף העונה השניה של באפי קוטלת הערפדים: באפי וחבורתה נאבקים בשופט, שד עתיק שחסין ל-“כל נשק שחושל”. תגובתה של באפי? להוציא בזוקה. “That was then. This is now”.

* * *

אצל פאוורס הקסם הרבה יותר מחובר להוויה. אולי בגלל שאצל פאוורס הקסם הוא מאד אישי – הוא מתעסק באלמנטים מאד בסיסיים בהוויה האנושית, ומגיע מתוכם – הוא לא משהו חיצוני שמעוגן בשדים או בחשיבה מיסטית ימי-ביניימית. לכן הוא עובד טוב גם כשפאוורס כותב על וינה במאה ה-16 וגם על לוס אנג’לס בסוף המאה ה-20.

  1. פורסם 1996, לא יצא בעברית למיטב ידיעתי []
  2. קראתי רק שלושה ספרים בסדרה בינתיים. אם יש שינויים או תוספות בהמשך, עוד לא הגעתי אליהם []

אין תגובות

מרץ 28 2016

סייבר-כותרת לסייבר-פוסט בסייבר-בלוג

נתקלתי לאחרונה בשני חשבונות טוויטר מלבבים, שלצערי הגעתי אליהם – לפחות לראשון מביניהם – קצת לקראת סופו. הראשון נקרא CyberEveryWord והשני CyberPrefixer, שניהם מתופעלים ע"י אחת Jill @ None, ושניהם סובבים סביב אותו רעיון בסיסי – לקחת את הקידומת "סייבר", שממש קרובה לאובדן כל משמעות אמיתית, ולתת לה את הדחיפה הקטנה שהיא צריכה מעבר לקצה.

 

 

מבין השניים,  CyberEveryWord הוא החביב עלי. המשימה של החשבון פשוטה – לעבור על המילון כולו, מילה מילה, ולפרסם אותו כשהיא עם הקידומת "סייבר". לצערי הצטרפתי יחסית מאוחר, באזור האות U שהיתה מלאה בהרבה מילים לא הכי מעניינות עם הקידומת Un, אבל הרעיון עדיין קסם לי, באבסורדיות המוחלטת שלו, החל מ-Cybervegetation ועד Cyberwasherwoman. הזכיר לי ציטוט מהספר Microserfs של דאגלס קופלנד, אותו ציטטתי לא פעם:

Abe has a friend in research who's working on "metaphor-backwards" development of software products. That is, thinking of a real-world object with no cyber equivalent, and then figuring out what that cyber equivalent should be. Abe's worried because at the moment he's working on "gun."

 החשבון השני, CyberPrefixer, לוקח כותרות מעיתונים ומוסיף את הקידומת Cyber לפני שמות עצם ופעלים. התוצאה, באופן מחשיד ודי מדכא, לא מאד קיצונית. אבל לא רק שהכותרות שנוצרות לא שונות בהרבה מהכותרות האמיתיות, הן בעיקר נראות כמו מנוע ליצירת תקצירים לסיפורי מד"ב עצלניים. Not that there's anything wrong with that.

2 תגובות

מרץ 05 2016

יומן צריכה: פגישת מחזור בטיב טעם

מזמן לא ביקרתי בטיב טעם. מאז שעברתי דירה, הוא כבר לא ה-go-to שלי להשלמת מצרכים בערב או סופ”ש, ואני קרוב עכשיו מספיק לשוק הכרמל בשביל להתמקד בחנויות המכולת הרוסיות והאסייתיות שם. אבל היום יצא לי לקפוץ לעשות כמה השלמות, ונתקלתי במגוון מוצרים ששעשעו או עניינו אותי, מסיבות מוצדקות יותר או פחות.

גבינה

2016-03-05 21.41.23

השקיק הקטן הזה טוען שהוא “חטיף גבינה מיושנת”, שמכיל אך ורק גבינה איטלקית מיושנת שאפויה בתנור. אז קניתי. ופתחתי. ומה אני אגיד? גבינה. מיושנת. ואפויה. ואני אומר את זה לגמרי לחיוב.

זה לא זול (10 שקלים ל-24 גרם), אבל זה טעים. בטיב טעם מול הבימה זה התחבא במדף התחתון ליד הלחמים. שווה לחפש.

בירה2016-03-05 21.36.56

יש המון בירות בעולם, ועל המדפים בארץ המבחר משתנה עם השנים בהתאם לתנודות השוק והיבואנים, אבל הבירות שהיו פופולריות בפאבי ארצנו כשהתחלתי לשתות תמיד יחרתו על זכרוני. לכן שמחתי להתקל ב-McEwans Scotch Ale, שזכור לי כבירה שממש אהבתי לפני כעשור וחצי. מצד שני, הטעם שלי בבירות די השתנה מאז, ואני חושש שאתאכזב. בכל זאת, קניתי בקבוק.



עוגות

שתי עוגות תפסו את עיני על המדף, גם אם לא היתה לי שום כוונה לקנות אותן. הראשונה היא “צ’אק צ’אק”, מאפה טטארי מסורתי, על פי התווית, שמתוארת כ-“עוגת דבש” בתווית העברית. בעיקר עניין אותי העובדה שהמרכיבים כוללים כ-25% דבש, ושהיא נראית כמו ערימה של במבה.

2016-03-05 21.36.17

והעוגה השניה ששיעשעה אותי היא הבת-קייב!
הבנתם?
Bat-cave?
כמו של באטמן?
לא נורא. נמשיך הלאה.

2016-03-05 21.36.06

שונות

ולסיום, שקית פשוטה של אנשובי וייטנאמי מיובש ומומלח. אין כאן התחכמויות, רק העובדה שרשימת המרכיבים כוללת 77% אנשובי ו-23% מלח – רק לקרוא את זה גורם לרקמות הפה שלי להתכווץ בכאב לתוך עצמן, בזמן שבלוטות הטעם שלי זועקות “עוד! עוד!”

2016-03-05 22.24.29


2 תגובות

מרץ 02 2016

פודקאסטים משתלבים: סקירה תקופתית

אחרי הפסקה לא קצרה משמיעת פודקאסטים, בעיקר עקב מחסור בזמן נסיעות מתאים לעבודה, חזרתי השבוע להשלים פערים, גם כמאזין וגם, לשמחתי, כמתראיין (בקרוב!).

שיחה או סצנה

הלן זלצמן, באחד הפודקאסטים החביבים עלי, The Allusionist (עליו כבר כתבתי בעבר), אירחה את היוצרים של פודקאסט אחר (כחלק מיוזמת פרסום הדדי כזה של פודקאסטים ברשת רדיוטופיה), ואף שידרה במלואו פרק של אותו פודקאסט, Criminal. הפרק אמנם היה מעניין (ומספיק קשור לשפה ומילים בשביל לעשות את הקישור – הוא היה על שקרים וגלאי אמת), אבל מה שבאמת קפץ לי לאוזן היתה הערה של העורכות והמגישות של Criminal בנוגע לקשר בין הפודקאסט שלהן ולמילים:

הרבה מהנושאים שאנחנו מביאות בנושאים הם חומרים שבהם המילים שבהם אנחנו משתמשות יכולות להיות רגישות לאנשים מסויימים. […] אנחנו מסוגלות להתווכח על מילה בודדה […] בכל תסריט תמיד תהיה מילה אחת שהיא רוצה או שאני רוצה שהשניה חושבת שהיא מופרעת לחלוטין”.

הדגשתי את המילה שקפצה לי, כי המילה הזו (הבודדה, האחת) עזרה לי לנסח משהו שמפריד אצלי בראש בין סוגים שונים של פודקאסטים, בין כאלה כמו Pop Culture Happy Hour או על כתפי גמדים, אל מול Radiolab ודומיו. העובדה שיש להם תסריט.

אחד הדברים שאני אוהב בפודקאסטים זו הספונטניות. העובדה שאני מרגיש שאני מאזין לשיחה אמיתית בין אנשים, גם אם שיחה שמודעת לכך שיש לה קהל שצריך למשוך פנימה. פודקאסטים עם תסריט, לעומת זאת, מרגישים יותר כמו סרט דוקומנטרי קצר – מתוסרט, מהודק ומתוכנן יותר, אבל ספונטני הרבה פחות. אין שום דבר רע בזה – ולראיה, גם The Allusionist הוא פודקאסט מתוסרט שאני מאד אוהב. אבל אלה שני ז’אנרים מאד שונים במדיום הזה, שמתנהלים אחרת ופועלים אחרת לגמרי – ומספיק לראות את מספר האנשים שעובדים על פודקאסט בשביל להבין את ההבדל.

הופעות אורח

ואם דיברנו כבר על הופעת האורח של Criminal, ההרגשה שלי היא שיש הרבה שיתופי פעולה כאלה, הופעות אורח בין פודקאסטים לאחרונה, לפחות באלה שאחריהם אני עוקב. יש כאן הגיון – זה סוג של syndication, האפשרות לפרגן אחד לשני וגם לתת לך שבוע מנוחה מלמצוא משהו לשדר – כולם מרוויחים. זה ללא ספק עוזר לי למצוא פודקאסטים חדשים לשמוע. נכוויתי ממספיק פודקאסטים כך שבלי שאני אשמע איזה snippet שיתן לי להתרשם, הסיכוי שלי לנסות פודקאסט חדש הוא נמוך.

מה-Allusionist הגעתי גם ל-99% Invisible, פודקאסט על “המחשבה שמאחורי הארכיטקורה והעיצוב הבלתי נראים שמשפיעים על חיינו”. 99% עשה סיבוב ויראלי בימים האחרונים עם פרק וידאו קצת שטחי ומאכזב על העיצוב הרע של דלתות, אבל הפרקים הפודקאסטיים פרופר שלו בינתיים מעניינים מאד, כמו אחד ששמעתי היום על ההיסטוריה של שלטי ניאון.

הפרק האחרון ששודר, כשיתוף פעולה עם אחד מהכתבים של פודקאסט אחר, Snap Judgement, שאותו עוד לא בדקתי. אבל הפרק עצמו היה לא פחות מנפלא, והוא מומלץ בחום – הוא מדבר על טלפון ציבורי באמצע מדבר המוהאבי בדרום מערב ארה”ב שכן או לא קיים, ועל בחור שנהיה אובססיבי לגביו בסוף שנות ה-90. לכו והאזינו!

תגובה אחת

פבר 17 2016

שירים קשורים: The Bleeding Heart Show / The Flesh Failures

בפוסט של היום אני עומד להתחיל ניסוי חדש, פורמט חדש לפוסט, שבו אני אכתוב על שירים שאני אוהב שביניהם אני מוצא קשר כלשהו, בתקווה לא טריוויאלי. נראה עד כמה הפורמט החדש יתפוס.

 

בשביל לחנוך את הפינה, אני אתחיל עם שני שירים שאני אוהב. מאד אוהב, אפילו. הראשון אפילו כיכב בתור הרינגטון שלי במשך כמה שנים, ואפילו זה לא המאיס אותו עלי, כל כך אני אוהב אותו.

השיר הוא The Bleeding Heart Show של ה-New Pornographers, סופר-גרופ של עילית מוזיקאי האינדי הקנדי של סוף המאה העשרים (הא!), והוא שיר שתמיד ממלא אותי אושר, בעיקר בזכות ה-“היי, לה, היי לה” המדבק שממלא את סוף השיר”". אבל בראש שלי הוא יושב בקטגוריה אחת דווקא עם The Flesh Failures, השיר הסוגר של פסקול הסרט “שיער”.

אבל מה מקשר בין רוק אינדי מתקתק של שנות ה-2000 עם המנון היפי מריר מ-1967? התשובה מתחילה בדקה 3:32 אצל הפורנוגפרים – זה הרגע שהמתופף, קורט דאל, מתחיל ממש להתפרע, לתת לשירה המתקתקה counterpoint אקטיבי, לא רק לקבוע את הקצב. וזה אחד הקטעים האהובים עלי בשיר.

וגם ב-Flesh Failures יש קטע דומה – לפחות בגרסה שאליה קישרתי, הגרסה מהפסקול של הסרט מ-1980 (אותה מצאתי מיוטיוב מלווה קטעים ערוכים מהסרט “צלף אמריקאי”). כאן, בנקודה 4:25, המתופף מתחיל גם להכניס יותר צבע לתיפוף, שמלווה בצורה נהדרת (בדומה ל-Bleeding Heart Show) את הקודה הארוכה שחוזרת על עצמה עד סוף השיר.

שני שירים, שני עשורים שונים, אבל שתי קודות נהדרות עם תופים נהדרים שמלווים אותן.

3 תגובות

פבר 15 2016

תיאום ציפיות

העיר מלאה בימים האחרונים בשלטי פרסומת לחנות חדשה, “לחייל ולטייל”, שהשם שלה, אני חייב להודות, נתקע לי בעין ובפה שוב ושוב כשניסיתי לעכל אותו.

 

לחייללטייל

איך אתם חושבים שקוראים לחנות? איך הייתם מנקדים את השלט? גם לכם זה פתאום נתקע, לא מסתדר? מרגיש קצת עקום?

כוונת המשורר כאן, כך נראה לי, היא ששתי המילים יהיו מנוקדות באופן דומה. לחַיָל ולטַיָל (Hayal, Tayal). יש כאן סימטריה ברורה. הבעיה היא שבעוד “חַיָל” היא מילה נפוצה מאד, “טַיָל” היא הרבה פחות נפוצה, בעוד “לְטַיֵל” גם היא מילה מאד נפוצה. זה גרם לי לקרוא את השם, אינסטינקטיבית, עם הפירושים הנפוצים, כשהמילים לא מתחרזות. התוצאה? התנגשות בין החרוז שראיתי לבין חוסר-החריזה ששמעתי בתוך הראש.

אז המוח שלי מיד ניסה לתקן את זה, להתאים את ההגיה לראיה ולבחור בפירוש אחר לאחת המילים. הבעיה היא שגם בין שני הפירושים האלטרנטיביים למילים הכתובות, החלופה למילה הראשונה – “לְחַיֵל” היא יותר נפוצה מאשר “טַיָל”. אז הנסיון השני שלי להגות את זה הפך לשמות הפועל – “Lehayel veLetayel”, שמסתדר מצוין מצלולית – אבל לא מבחינת משמעות. בסופו של דבר מדובר בחנות, אחרי הכל, וחיול זו פעולה שעושה, ובכן, הצבא.

רק אז, כאופציה שלישית ואחרונה, הסכים המוח שלי לבחור בפירושים המיועדים של צירופי האותיות, ולימד אותי שיעור נוסף בחשיבות של לבדוק את הרעיונות שלך גם מול אנשים שלא מעורבים בפרוייקט, שאולי היו אומרים לבעלי החנות שאנשים שלא שמעו את השם מראש, אולי יקראו משהו אחר בשלט.

4 תגובות

אוק 02 2015

בשביל מי המשחק הזה בכלל?

[הפוסט הזה הוא תקציר של ההרצאה "בשביל מי המשחק הזה בכלל?", שהעברתי בפסטיבל אייקון 2015]

לפני הרבה שנים יצא לי לעבוד מעל אולם ביליארד, והייתי יורד לשחק בהפסקות צהריים עם חבר. אני לא רע במשחק, אבל אף פעם לא הייתי ממש מקצועי, ואני לרוב נהניתי לקחת את המשחק בקלילות, מהרעש של הכדורים ומהבירה שליד יותר מאשר מלהצליח להקפיץ את הכדור בול מהדופן אל החור. השותף שלי למשחק, לעומת זאת, היה צופה באדיקות בתחרויות סנוקר בינלאומיות, לומד טכניקות באינטרנט, ובגדול, הוא כמעט תמיד היה מנצח. ובכל זאת, אני לרוב נהניתי יותר במשחקים האלה.

למה אני נהניתי יותר? כי הסיבות שבשבילן אני באתי לשחק, המטרות שלי במשחק, היו, בגדול, קצת לשחק, לצחוק ולדבר. המטרות שלו היו להצליח, לנצח, ולהרגיש שיש אתגר שעליו הוא מתגבר. אני קיבלתי מענה לדרישות שלי. הוא – ממני – קצת פחות.

משחקי תפקידים הם תחביב יותר מורכב מביליארד. הם משלבים די הרבה אספקטים – מטקטיקות וחשיבה על חוקים, אינטראקציות חברתיות, כתיבה וגילום דמות, ועוד. ובעוד התחביב מורכב מכל הדברים הללו, לא כל השחקנים, בהכרח, נהנים מכל דבר באותה מידה. וקבוצה של חברים שנפגשת לשחק לא בהכרח תקלע לטעם של כולם. זה טבעי, וזה הגיוני, אבל זה לא חייב להיות ככה. אם אותו חבר היה מבין בצורה ברורה את המניעים שלי ושלו במשחק, יתכן שהוא לא היה רוצה לשחק איתי, כי אנחנו לא בעצם באים לשחק את אותו המשחק. או, לפחות, אולי הוא היה יכול לבוא בגישה אחרת כשהוא משחק איתי, ובגישה אחרת עם שחקנים אחרים. כך גם במשחקי תפקידים – אם ננסה להבין את המניעים שלנו כשחקנים, ואיך הם משתלבים ואיך הם מתנגשים, נוכל, אני חושב, להנות יותר מהמשחק.

מודלים מוקדמים – סוגי שחקנים, סוגי משחקים

הנסיון לסווג משחקים הוא לא חדש. עוד בראשית ימי התחביב התגבשו להם "מחנות" סביב סגנונות משחק שונים, שלרוב היו עסוקים בלרדת אחד על סגנון המשחק של השני. החלוקה הפופולרית הראשונה שראיתי קיבלה הגדרה יפה במאמר Aspects of Adventure Gaming של גלן בלאקוב במגזין Different World בשנת 1980, חלוקה שתראה מוכרת לרוב השחקנים:

  1. Power Gamers, שחקנים שנהנים מצבירת כח ועוצמה לדמויות שלהם.
  2. Role Players, שחקני הנהנים מגילום דמות.
  3. War Gamers, שחקנים הנהנים מהטקטיקה ותחושת נצחון.
  4. Story Tellers, שחקנים הנהנים מהסיפור שנרקם ועולם המערכה העשיר.

החלוקה הזו שרדה הרבה שנים, בעיקר בגלל שיש בה הרבה אמת, אבל היא גם לא היתה מאד פרודוקטיבית. היא סיווגה שחקנים בקווים גסים מדי, שגם יצרו אבחנות בין אנשים שאולי נהנים מיותר מאספקט אחד, או לחילופין קיבצה ביחד סגנונות משחק בלי להתייחס למניעים של השחקנים – יש שחקנים שיהנו מעצם ההתעסקות בחוקי המשחק, ויש כאלה שנהנים מלהתגבר על אתגרים במשחק, ושניהם יקוטלגו ביחד, אבל הם לא בהכרח מחפשים את אותו הדבר.

מודלים מתעדנים – מחשבות על מניעים

ב-2001 פרסם רובין ד. לוס (Robin D. Laws) ספר נחשב בשם Robin's Laws of Good Gamemastering. בין השאר, בנה לוס על המודל הקלאסי ויצר קטגוריזציה חדשה, בת שבע קבוצות, שהראתה ניצנים של שינוי חשיבה. בנוסף לארבעת הקטגוריות המקוריות, התווספו שלוש חדשות:

  1. The Butt-Kicker, שחקן שבא למשחק כדי לפרוק אגרסיות על אויבים דמיוניים.
  2. The Specialist, שחקן שנהנה מאספקט צר של המשחק – שנהנה מלשחק פיות, או אנשי חתול, או שאוהב לפתור חידות, ושאר המשחק פחות מעניין אותו.
  3. The Casual Player, שלא חשוב לו שום דבר ספציפים במשחק או בסגנון שלו, אבל בא כחלק מהטקס החברתי – החברים שלו משחקים, והוא משחק איתם.

שלוש הקטגוריות האלה מעניינות כי בניגוד לארבע הקודמות, הן לא מדברות על סגנונות משחק, אלא על המניעים שמביאים את השחקנים אל שולחן המשחק, שיכולים להשתלב עם ההגדרות האחרות.

ה-Butt-Kicker, למשל, יכול להיות Power Gamer שמקבל את פורקן הכעסים שלו מהתגמולים המכאניים של XP ודרגות, War Game שנהנה מתחושת הנצחון הטקטי, או Role Player שמחפש קתרזיס רגשי בתוך הדמות שלו. ה-Specialist נהנה מהאסקפיזם שבאספקט הצר שלו, אבל יכול להתעניין גם בכל אספקט אחר במשחק. וה-Casual Player, עם כל הזלזול שהופנה אליו בטקסט המקורי, מגיע מתוך רצון לבלות זמן עם חברים.

הבחירה בקטגוריות כאלה, שמתבססות על ניסיון להבין מה השחקן רוצה מהמשחק, מראה רמה של בשלות בהתייחסות למי האנשים השונים שיושבים סביב השולחן, ומה, למה ואיך הם משחקים

הפסקה מתודית לביסוס אקדמי

בשלב הזה, נעשה תפנית חדה וניתן קצת רקע אקדמי. ב-1958 פרסם הסוציולוג והפילוסוף הצרפתי רוז’ר קאיווה (Caillois) ספר בשם “האדם ומשחקיו”, שבו הוא ניסה להסביר את פעילות המשחק האנושית – מכדורגל לשחמט לריקוד ולמשחק חופשי של ילדים – ולתת מונחים לאספקטים שונים. אצל קאיווה אפשר לראות חלוקה לארבעה מאפיינים:

  1. Agon – תחרות או יריבות
  2. Alea – מזל
  3. Mimesis – העמדת פנים
  4. Ilinx – ערפול חושים

בנוסף, קאיווה דיבר על הציר שבין paidia, או הנאה ממשחק חופשי שלא מוגדר בחוקים ברורים ועד ludus, שהוא הנאה ממשחק (ונצחון) ע”פ חוקים ברורים ומוגדרים.

קל לראות איך רוב המאפיינים האלה נכנסים לתוך עולם משחקי התפקידים, חוץ מ-ilinx שקצת פחות רלבנטי (כולל לרוב הלארפים שבהם שיחקתי). חלקם עוברים באופן ישיר, כמו alea להנאה מגלגול הקוביות, mimesis לגילום הדמות או ציר paidia/ludus שמתבטא גם בהבדלים בין שחקני שיטה לשחקי פריפורם/חופשיטה, וגם כהבדלים (בשיטה כמו D&D, למשל) בין אופי המשחק המוגדר ומוסדר בקרב לבין החלקים העלילתיים/בין-אישיים.

Agon, לעומת זאת, דורש קצת יותר פירוק, והבדלה בין יריבות בין דמויות לבין יריבות בין השחקנים לעולם/מפלצות/דמויות המנחה, שהם מניעים שונים קצת במ”ת שולחניים (וגם מעניינים במשחקי מחשב, שגם בקרב מעצביהם אפשר לראות השפעה של קאיווה). לשמחתי, את הפירוק כבר עשו אנשים אחרים, בהודעות אינספור בפורומים אינטרנטיים לאורך השנים.

מודלים מודרניים – יעדים מטא-משחקיים

המודל החביב עלי מכונה ה-Manyfold Model (להפרדה מה-Threefold Model הישן יותר), או ה-What-I-Like Glossary, והוא מנסה לפרק את המודלים הישנים של ה-4 או 7 טיפוסי שחקנים, לשלב אותם עם המונחים הסוציולוגיים של קאיווה, ולתת רשימה של מניעי שחקנים שיכסו, בתקווה, את המניעים של מרבית השחקנים.

חשוב להדגיש שהרשימה הזו לא מנסה לתאר סוגים של משחקים, אלא מניעי שחקנים. אותו משחק יכול לספק את הצרכים של כולם, או של חלקם, או של אף אחד מהם (מה שכנראה אומר שהשחקנים לא ממש נהנים).

באותה מידה, חשוב לציין שהיעדים הללו לא בלעדיים ולא סותרים. לא רק שאותו שחקן יכול להנות מכמה דברים שונים ולבוא עם כמה מניעים שונים למשחק. לא רק זה, שחקן יכול לבוא עם מניעים שונים למשחקים שונים – למשחק אימה וחקירה הוא בא בשביל העלילה ומשחק הדמות, ול-dungeon crawl הוא יבוא בשביל ההומור, התעסקות עם החוקים ומיניאטורות. המטרה של המודל היא לא לתת הגדרות קשיחות, אלא לעזור לנו, כשחקנים, יותר כלים לחשוב איתם על ממה אנחנו נהנים. ובתקווה, לעשות עוד מהם.

(הערה: המודל המקורי שפורסם כלל רק 16 מניעים. האחרון, Asabiyyah, התווסף מאוחר יותר).

  1. יריבות (Agon) – ההנאה שבלהביס שחקן אחר סביב השולחן
  2. גורל (Alea) – ההנאה שבהימור
  3. אחדות (Asabiyyah) – הסיפוק שבעבודת צוות למען מטרה משותפת
  4. קתרזיס (Catharsis) – פורקן שבא אחרי חוויה רגשית
  5. סגירת מעגל (Closure) – ההרגשה שסיפור הגיע לסיומו המלא
  6. התבטאות (Expression) – הרצון להביע יצירתיות בזמן המשחק
  7. הומור (Humor) – לצחוק ולהצחיק סביב השולחן
  8. הישגיות (Fiero) – הסיפוק מלהביס אתגר, של נצחון
  9. התפתחות (Kairosis) – הסיפוק מהתפתחות של דמות בתוך ה-story arc שלה
  10. הקשרות לדמות (Kenosis) – בין אם ב-"משחק דמות עמוק" או רק באיכפתיות
  11. התעסקות (Kinesis) – הנאה מקוביות, מיניטאורות, מפות ועזרים
  12. משחקיות (Ludus) – הנאה מהתעסקות בחוקים ושליטה בהם
  13. חוויה חופשית (Paidia) – הנאה בה החוקים לא מגדירים את המשחק
  14. חניכה (Naches) – ההנאה שבלהעמיד חניכים וממשיכי דרך
  15. חברתיות (Sociability) – הנאה מהמפגש החברתי עם שאר השחקנים
  16. שמחה לאיד (Schadenfreude) – בנפול אויביך, שמח!
  17. הוצאת קיטור (Venting) – אסקפיזם זול

 

לא כל הקטגוריות הללו בהכרח ברורות לחלוטין, אז תרגישו חופשיים לבקש הבהרות.

אז מה עושים עם זה?

הדבר הכי חשוב כשמתחילים משחק חדש הוא תיאום ציפיות. שחקנים צריכים להגיד מה הם רוצים לראות מהמשחק – גם מבחינת תוכן, גם מבחינת דינמיקה – ולראות שהצרכים והרצונות של אנשים משתלבים בזה היטב. המודל הזה, עם סדרת המניעים המפורטת שבו, יכולה לעזור לנו לעשות תיאום ציפיות מפורט, מפורש ואפקטיבי יותר.

 

קישורים

2 תגובות

ספט 17 2015

פינת הקידום העצמי: אייקון 2015

כן כן, הנה מגיע לו הזמן הזה בשנה. מחג לחג, אנחנו מתקרבים לחג המרכזי של תשרי – פסטיבל אייקון, שנערך בחול המועד סוכות במתחם הסינמטק ועירוני א’ בת”א. מכירת הכרטיסים התחילה, אז זה הזמן להזכיר את האירועים שלי – שלושה מהם, השנה, שיא אישי – ולקרוא לכם לבוא ולהקשיב ולהשתתף ולהגיד להנחלת הפסטיבל שאני, ואני בלבד, הסיבה הראשית והיחידה שלכם להגיע. או משהו.

פסטיבל אייקון 2015

השנה הדגש שלי הוא פחות ספרותי ויותר בצד של משחקי התפקידים, שלא מקבלים מסורתית המון הרצאות פרונטליות בנושא מעבר למשחקים עצמם, וחבל. וספציפית, אני מתמקד בחלקם של השחקנים במשחקי תפקידים, לעומת תפקידו של המנחה – לא כי הוא לא חושב, אלא כי תפקידו של המנחה זוכה להרבה יותר התייחסות בספרות, בדיונים ובאינטרנט, ויש רבים שרואים בשחקנים משתתפים פסיביים יחסית, taken along for a ride. אני לא מסכים עם זה, ובמיטב המסורת, אם אתה רוצה לשמוע דברים שמעניינים אותך, אתה צריך לבוא ולדבר עליהם.

מכיוון שהטקסטים בתוכניה כבר עברו תחת ידיו האמונות של רמי, עורך התוכן של הכנס, אני פשוט אביא את התקצירים כמו שהם.

בשביל מי המשחק הזה בכלל?

יום ד’, 30 לספטמבר, 14:00

שחקני תפקידים ברור לנו למה הדמויות שלנו יוצאות להרפתקאות – כסף, תהילה ועוצמה. אבל למה אנחנו, השחקנים, באים למשחק? בהרצאה ננתח את המניעים שמביאים שחקנים למשחק, נראה איך יעדים שונים של השחקנים יכולים להשלים זה את זה או להתנגש סביב השולחן, ונדבר על איך אנחנו השחקנים רואים את עצמנו כשחקנים (מלשון "Actors") של הדמויות שלנו, ככותבי סיפור חייהן וכבמאים של האקשן.

הצד האפל של ההרפתקה

יום ה’, 1 לאוקטובר, 18:00

אנחנו רגילים לחשוב על הדמויות שלנו במשחקי תפקידים כעל גיבורים – אלה שמביסים דרקונים ומצילים את הנסיכות. אבל כשמסתכלים על דמויות D&D בעיניים מודרניות מה שרואים אלה נוודים רצחניים חסרי בית ומצפון ושאר תמהונים. בהרצאה נדבר על המקורות שמהם התגלגלה דמות ההומלס הרצחני הזאת למשחקי המבוכים והדרקונים, מקונאן הברברי ועד ג'ק ואנס, ונראה איפה עומדים משחקי התפקידים בסוגיה הזאת כיום.

מיתוסים ישנים – הרפתקאות חדשות

יום ה’, 1 לאוקטובר, 14:00
אני משתתף בפאנל הזה, בניהולו של אהוד מימון

מיתוסים עוברים מדור לדור, מסופרים מחדש ומעובדים. בפאנל נעקוב אחרי סופרי מדע בדיוני ופנטזיה – ריק ריירדן, רוג'ר זילאזני, דן סימונס ואולי גם אחרים – ששואבים מהמיתוסים הישנים והמוכרים ויוצרים מהם סיפורים חדשים ומרתקים.

* * *

ובנוסף,  יש אירוע נוסף מומלץ – “תוכנית הלילה של אייקון” -  פאנל מומחז לכבוד ההשקה של הספר השני בסדרת "תיקי דרזדן". לא רק שיש שם יצוג הולם למשפחת שחר קשתן, הוא גם צפוי להיות משעשע.

אין תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      שרשור גרפיטי. תקריאו בקול בשביל שיתחרז.
      רח’ שינקין, ת"א, נובמבר 2015

    • photo from Tumblr

      Safety First.
      רח’ שינקין, ת"א, נובמבר 2015

    • photo from Tumblr

      ארוחת בוקר. תל אביב, נובמבר 2015

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים