Nov 04 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק ב’)

פוסט זה הוא חלק ב’ של סקירת הנובלטות שהיו מועמדות לפרס ההוגו 2014.

חלק א’ התפרסם כאן.

The Exchange Officers / Brad R. Torgersen

אחרי הסיפורים הקצרים של ההוגו הזה, ואחרי שתי הנובלטות הקודמות, הסיפור הזה בא לי קצת מוזר. הוא לא היה רע, אבל הוא גם לא ממש היה טוב. הוא היה קצת חסר אקשן וחסר ריגוש וחסר חידוש, וכל זה בגלל שהוא הרגיש כמו מד”ב, בלי ממש להיות מד”ב.

הסיפור מספר על פרוייקט צבאי אמריקאי לתפעול מרחוק של רובוטים, ועל שני קצינים שמועברים לפרוייקט ולומדים לאהוב את הרובוטים הענקיים שלהם, שנשלחים לחלל לעבוד בתחזוקה של תחנת חלל. ואז הסינים מתקיפים את תחנת חלל בשביל לגנוב את הטכנולוגיה. ואז הם מגינים עליה. הסוף.

הוא היה חסר ריגוש כי לא היה שם שום דבר שלא ראינו בעבר, בעולם של מד”ב צבאי ובכלל. הוא היה חסר ריגוש כי למרות הסצנות בהם הרובוטים הענקיים נאבקים באסטרונאוטים הסינים, אנחנו יודעים שדן ומאבי, שני הקצינים, בעצם נמצאים על כדור הארץ ולא נשקפת להם סכנה אמיתית. והוא לא ממש היה מד”ב, במידה דומה לסרט Gravity, כי הטכנולוגיה בסיפור לא מאד רחוקה ממה שאפשר לעשות היום.

למען האמת, מהיכרותי עם התקדמויות ברובוטיקה רפואית, אני בטוח שהחסם היחיד לרובוטים שהוצגו שם הוא כלכלי, או אולי קצת פיתוח טכנולוגיה להתגבר על איטיות הפידבק בתקשורת לתחנת חלל מרוחקת. וגם זה בקושי. גם הפחד מהשתלטות סינית על פיתוחים טכנולוגיים אמריקאיים הוא לא עתידני בשום צורה – אם כבר, הוא טיפה ריאקציונרי, כי סין כבר מזמן התחילה, במקביל לגניבות מאסיביות של קניין רוחני מערבי, להתקדם בכוחות עצמה.

התחושה שלי מהסיפור – שבהחלט לא היה כתוב רע – היא שהוא לא חידש לי, לא עניין אותי, לא ניסה לטעון טענה או להעביר מסר, ולא הצליח אפילו להלהיב אותי באקשן או בעלילה מעניינת. הוא היה… סתם סיפור, וכזה שהיה יכול להכתב בכל שלב ב-50 השנים האחרונות בלי שום שינוי. וזה לא אומר עליו דברים טובים.

The Truth of Fact, The Truth of Feeling / Ted Chiang

בקורס “מבוא להיסטוריה של הפילוסופיה של המדע” לפני אי אילו שנים קראתי מאמר נהדר של ג’ק גודי, אנתרופולוג בריטי, בשם What’s In a List, שפורסם בספרו Domestication of the Savage Mind, שבו הוא מדבר על ההשפעה של האוריינות והתפתחות הכתב על התהליכים הקוגניטיביים שעוברים במוחם של בני אדם. הכתב לא רק אפשר לאנשים לתעד את מילותיהם, הוא שינה את איך הם חושבים, פירק את המחשבות למילים דיסקרטיות, העביר את החשיבה למימדים אבסטרקטיים, ועוד.

אני לא אתפלא אם גם טד צ’יאנג קרא את הספר הזה של גודי, כי הסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא חקירה בנושא הזה של השפעת הטכנולוגיה (וכתיבה היא לגמרי טכנולוגיה) על הקוגניציה האנושית. צ’יאנג מציג שני מצבים מקבילים, הראשון הוא מיסיונר שמגיע לכפר באפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-20 ומלמד נער צעיר לקרוא ולכתוב, ומראה איך הידע הזה מרחיק אותו ממנגנוני הבניית הידע של שאר הכפר שלו. במקביל, הסיפור מדבר על עתיד לא רחוק שבו אנשים מצלמים את כל חייהם מבעד לעיניהם, וטכנולוגיה חדשה, בשם Remem, מאפשרת להם “להזכר” בכל רגע בעברם ולהציג את הוידאו של ההתרחשויות, ובכך בעצם מייתרת את הצורך בזכרון האפיזודלי, החזותי, של בני האדם, ומוציאו אותו למנגנון חיצוני, אובייקטיבי ועמיד.

הבעיה שלי עם הסיפור של צ’יאנג היא לא בבחירת הנושא – להפך, זה נושא שמרתק אותי, וסיפורים בז’אנר הזה של הנוירו-מד”ב עם חקירה פנימה אל תוך המוח והקוגניציה האנושית נוטים להיות מעניינים.. הבעיה גם לא היתה בטכנולוגיה שצ’יאנג מציג – היא לא מופרכת, ובהחלט מספקת בשר מד”בי מעניין בשביל צלילה לנושא. לא, הבעיה היחידה שלי עם הסיפור היא שהוא לא סיפור. לא ממש, בכל מקרה.

הסיפור הראשי, על אדם שמתקין את ה-Remem ומגלה שהזכרונות שלו לא מאד אמינים, מסופר בגוף ראשון, אבל בגוף ראשון שעסוק כל הזמן ללעוס את הנושא בשבילנו. הגיבורפונה אל הקורא כל הזמן לדון בהשלכות של הזכרון האנושי ומה יקרה אם נפסיק לשכוח. עד שאנחנו מגיעים לקטע שבו קורה משהו, שבו Remem מראה לו שהזכרונות שלו מוטעים, עבר כבר 80% מהסיפור שבו הוא מדבר ללא לאות על המשמעויות הפילוסופיות של הזכרון. המשמעויות הללו אמורות לעלות מהטקסט, לא לצוף עליו. ואם זה לא מספיק, אז הסיפור המקביל, זה על השפעות הכתב באפריקה, הופך להיות כפוף גם הוא לברברת המאסיבית הזו כשהדמות המרכזית פתאום מסבירה שהיא זו שמספרת לנו, הקוראים, את מה שקרה שם עם הכתב, ומתנצל על כך שהוא שיחק קצת עם העובדות בשביל הסיפור.

החוויה הכוללת היא של מאמר. מאמר מעניין, אולי, אבל עדיין מאמר בנושא של היסטוריה ופילוסופיה של הטכנולוגיה. מאמר שמעביר את הנקודה שלו באמצעות המחזה דרמטית ובאמצעות השלכה עתידנית של הרעיונות שלו.

אני כבר כמה זמן אומר (ולא זוכר ממי שמעתי את זה) שמדע בדיוני הוא הזרוע הנסיונית של מדעי הרוח, שמאפשרת לנו לבנות הקשרים תרבותיים והיסטוריים עם טוויסט ולנסות לראות מה יקרה אז. זה מה שצ’יאנג עושה כאן. אני נהניתי לקרוא ונהניתי מהתוכן, אבל סיפור? זה לא ממש סיפור.

The Waiting Stars / Aliette de Bodard

לוקח לסיפור הזה קצת זמן להתפתח. עשרת אלפים מילה – בדיוק! – של שני סיפורים מנותקים שהקשר ביניהם לא מתחוור עד הסוף (ולי לפחות, לקח זמן לנחש). אבל הוא מתפתח יפה, והוא (בניגוד, שוב לסיפורים הקצרים) הוא מדע בדיוני בכל רמ”ח איבריו – חלליות עם מוח של אנשים, אימפריות גלאקטיות ומלחמות בין כוכבים.

אני מאד נהניתי מהסיפור, מהדמויות והרקע שלהן, מהמציאות הטכנולוגית והרמזים למאבקים פוליטיים ותרבותיים גדולים יותר. הבעיה היחידה שיש לי איתו, אם בכלל, זה שהוא מכיל יותר מדי אלמנטים. תרבות וייטנאמית עתידנית מצד אחד (הסופרת היא וייטנאמית-צרפיה), ואימפריה גלאקטית מצד שני, שההתייחסות אליה היא פעם כמרכז היקום והתרבות, ופעם כ-Outsiders, תלוי בנקודת המבט של הדמות הנוכחית. .

כל זה מעיד על עולם גדול ומעניין, שדה בודאר אכן כותבת כבר שנים:  כהיסטוריה אלטרנטיבית שמתחילה עם יישוב אמריקה בידי הסינים, חמישים שנה לפני קולומבוס, והלאה דרך המאות ה-18 עד ה-22.  זה נראה עולם מאד מעניין, אבל בסיפור קצר, זה קצת נותן הרגשה שהסופרת מנסה לדחוס אותו במורד הגרון שלנו. אבל מה שאפשר לקלוט ממנו נראה מוצלח, והסיפור עצמו הוא טוב מספיק בשביל שאני אחפש סיפורים אחרים שלה בעולם הזה.

אין תגובות

Nov 03 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק א’)

פוסט זה הוא החלק השני של פרוייקט קריאת ההוגו שלי, שהתחלתי עם קריאת הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים להוגו בשנת 2014. אחרי שסיימתי איתם, הגיע שעתן של הנובלטות – סיפורים בני 7,500 עד 17,500 מילה.

משיקולי אורך, הפוסט פוצל לשניים, וחלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים.

והנה המועמדים:

הזוכה: The Lady Astronaut of Mars / Mary Robinette Kowal

לפני שקראתי את הסיפור הזה, הזוכה בקטגוריה שלו, היו לי חשדות כי לזכיה שלו היה קשר לאותו דיון מתמשך בנוגע למגדר ולגזע, לאינקלוסיביות ואקסקלוסיביות שממלא את קהילות הז’אנר בשנים האחרנות (והנה דיון פייסבוק ארוך מדי ולא ממש מייצג, אבל מעניין). השם של הסיפור נשמע מגדרי, ולא קשה למצוא קשר בין זה לבין הזכיה. אבל לשמחתי, זה ממש לא המצב.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור הזה, התחלתי לפתח חשדות אחרים לגבי הסיבות לזכיה. יש משהו בסיפור שפונה באופן מודע ומובהק אל הקהילה המבוססת והותיקה של קוראי המדע הבדיוני ומצביעי ההוגו – משהו מאד נוסטלגי, מאד רטרו: אסטרונאוטים בשנות ה-50, עם מבט נוצץ לעבר החלל והעתיד המבטיח של התיישבות בכוכבי לכת אחרים. והיי, יש אפילו אזכור של ריי ברדבורי! על מאדים! זה בדיוק סוג ההתעסקות העצמית בתוך הז’אנר שאנשים אוהבים להתחפר בו. אבל לשמחתי, שוב, גם זה לא כל הסיפור.

המשכתי לקרוא, ורוב החשדות שלי נעלמו. ראיתי סיפור שהוא על אשה, כן. והוא נוסטלגי, כן. אבל בנוסף לכל זה הוא גם סיפור נהדר. סיפור מאד אנושי ומאד נוגע ללב, וסיפור שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. הוא משלב את כל זה עם עולם התוכן והשקפת העולם של מד”ב קלאסי, והתוצאה היא סיפור שללא ספק ראוי להוגו שבו הוא זכה.

Opera Vita Aeterna / Vox Day (Theodore Beale)

ווקס דיי היה מועמד מאד שנוי במחלוקת השנה. הוא נוצרי שמרן המתנגד לזכויות נשים (עד כדי “מעולם לא הוכחה שום תועלת מלתת לנשים זכות הצבעה”), שהסתבך עם אמירות וגזעניות (עד כדי לכנות סופרת מד”ב שחורה “סופרת משכילה אך חצי-פראית”) שבעקבותיהן הוא הודח מאיגוד סופרי המד”ב האמריקאי, ועכשיו הוא גם ממצב את עצמו בצד של אנשי גיימרגייט, באופן לא מפתיע. אבל הוא הוציא לא מעט ספרים, וצבר הרבה קוראים נאמנים שבזכותם הוא הגיע לרשימת הגמר של ההוגו. עצם המועמדות שלו, להרגשתם של רבים, קצת הכתים את הפרס והקהילה. זה אולי נראית לי תגובה קצת מוגזמת, אבל אי אפשר ללהתכחש לתחושת ההקלה הקולקטיבית כשמנין הקולות הראה שהוא הגיע למקום השישי. מתוך חמשת המועמדים. כלומר שיותר אנשים העדיפו שהפרס לא יגיע לאף אחד (בחירת “No award”) מאשר שיגיע אליו.

דווקא בגלל זה החלטתי כן לקרוא את הסיפור שלו, ואפילו לפתוח את פרוייקט קריאת ההוגו שלי איתו. אמנם באתי מראש עם קצת אנטי, אבל הייתי מוכן לתת לו צ’אנס. אחרי הכל, זה שהוא חרא של בן-אדם לא הופך אותו בהכרח לסופר נורא, לא?

הנובלטה שלו, “Opera Vita Aeterna” (משהו כמו “יצירות חיי נצח” בלטינית) היא איפשהו בין פנטזיה לבין תאולוגיה. בעולם פנטזיה דמוי-ימה”בי כלשהו (שהוא עולם שרבים מספריו מתרחשים בו, להבנתי) מגיע אלף מכשף (elf, כן?)לשעריו של מנזר דמוי-נוצרי כדי להתעמק בדברי האל, ומבלה את שארית הנובלטה בדיונים תאולוגיים על השְלמוּת האלוהית והאם לאלפים יש נשמות, ועם טיפה אקשן בסוף.

כסיפור פנטזיה, הוא לא מלהיב. לא קורה בו המון, ומה שיש מרגיש בעיקר כמו התלהבות מלאת שביעות רצון עצמית של מי שלמד קצת סכולסטיקה של ימי הביניים ורצה לשלב אותו בסיפור. יתכן שאם הייתי מכיר את שאר העולם הבדיוני שבו הסיפור הזה מתרחש הוא היה מעניין יותר. יכול להיות גם שאם הייתי יותר נפעם מגדולתו של האל, הייתי יותר מתרשם מהטריקים הרטוריים שבהם אלף עוצמתי מבין את קטנותנו מול האל. אולי. אבל לא נראה לי.

ומבחינת בעיות האישיות של דיי, הן לא היו מאד בולטות בסיפור, חוץ מאולי העדרן המוחלט של נשים (מה שמסתדר עם העובדה שהסיפור מתרחש במנזר, אבל גם זו, כמובן, בחירה), ואיזו הערה מטופשת בהתחלה, כשהאלף מתואר לראשונה: “שיערו היה ארוך, כשל אישה, אך לא היה בו שום דבר נשי: כל כולו שידר עוצמה ובטחון”. אבל כנראה אם זה היה סופר אחר, לא הייתי אפילו שם לב לזה. מה שכן, בבלוג שלו עצמו הוא לא בוחל בסופרלטיבים לעצמו – “מי שמעוניין במצוייניות במד”ב ופנטזיה מוזמן לקרוא את הסיפור” – והתבכיינות כל הרדיפה הפוליטית שלו – “כל מי שיבחר ב-no award מעלי יראה עד כמה התחום מושפע מהשמאל התקין-פוליטית ואנשים שמעוניינים במשטור מחשבות”.

בקיצור, התחושה הכללית מדיי היא של בלעכס. אם הסיפור היה ממש מוצלח, אפשר היה אולי לאזן את זה, או להצדיק, או לתת לו הנחות. אבל הוא פשוט לא מספיק מעניין או מוצלח בשביל זה.

[חלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים]

אין תגובות

Oct 16 2014

מעבר לסטימפאנק – רשימת קריאה

בפסטיבל אייקון השנה זכיתי להרצות לקהל מוצלח על נושא שמעניין אותי לאחרונה, והוא לידתם של ז’אנרים ותת-ז’אנרים ספרותיים, קולנועיים ועיצוביים שלקחו את העקרונות הבסיסיים שעליו מושתת ז’אנר הסטימפאנק.

בהרצאה נתתי סקירה קצרה של ההיסטוריה של הז’אנרים, החל מהסייברפאנק, האב הקדום וההשראה, אל תוך הסטימפאנק ומשם אל ההתפצלויות אל תתי הז’אנרים הספציפיים, יותר או פחות.

אני אשתדל לכתוב סיכום של התוכן של ההרצאה בפוסט עתידי, אבל בינתיים רציתי לרכז את כל הספרים, סרטים, משחקים ואתרים שהזכרתי בסקירה, למי שרוצה להמשיך ולקרוא ולהעמיק.

סייברפאנק

  • רשימת קריאה לסייברפאנק, האב הרוחני, פורסמה כחלק מהרצאה שהעברתי באייקון לפני כמה שנים, כאן.
  • הרצאה נוספת שהעברתי בכנס עולמות השנה בנוגע למקומו של הסייברפאנק במאה ה-21 אפשר למצוא כאן.

סטימפאנק

המונח “סטימפאנק” נטבע ע”י קווין ג’טר ב-1987, כשהוא מתייחס בעיקר לספרים של שלושה סופרים – ג’יימס בליילוק, טים פאוורס והוא עצמו. הציטוט המקורי, כפי שפורסם במגזין לוקוס, הוא:

אישית, אני מאמין שפנטזיות ויקטוריאניות יהיה הדבר הגדול הבא, אם רק נמצא שם הולם שיכלול את פאוורס, בליילוק ואותי. משהו שמבוסס על הטכנולוגיה של התקופה, כמו “סטים-פאנקס”, אולי.

  • ק.וו. ג’טר – ליל המורלוקים (Morlock Night, 1979)
    הספר ממשיך את “מכונת הזמן” של ה.ג. וולס, ומתאר מצב בו המורלוקים מהעתיד חוזרים ללונדון הויקטוריאנית.
  • ק.וו. ג’טר – אביזרים שטניים (Infernal Devices, 1987)
    הרפתקה בלונדון הויקטוריאנית הכוללת אנשי דג, רובוטים בדמות אנוש ומכשיר המאפשר לצפות בעתיד. מה עוד צריך?
  • ג’יימס בליילוק – סדרת נרבונדו (Narbondo, 1984-2014)
    סדרת ספרים המתחילה ב-“הלוויתן החופר” מ-1984 שעוד לא ממש היה סטימפאנק (עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-60 של המאה ה-20) אבל מרחיב את העולם והעלילה עם “הומונקולוס” (Homunculus, 1986) ו-“המכונה של לורד קלווין” (Lord Kelvin’s Machine, 1992), אשר מבססים את האלמנטים הסטימפאנקיים הקלאסיים.
  • טים פאוורס – שערי אנוביס (The Anubis Gates, 1983. מאנגלית ורד טוכטרמן, 2000)
    הספר מתאר את מסעו של פרופסור לספרות אנגלית מ-1983 לתחילת המאה ה-19 (טכנית, תקופה טרום-ויקטוריאנית וטרום כניסת הקיטור לשימוש נרחב), שם הוא נתקל במושאי המחקר שלו ומסתבך בצרות.
  • פול די פיליפו – טרילוגיית הסטימפאק (The Steampunk Trilogy, 1995)
    שלוש נובלות המשלבות אלמנטים סטימפאנקיים מוכרים. הראשונה מביניהן, “ויקטוריה”, היא הסטימפאנקית ביותר, עם מדען ומהנדס המסתבך עם תככים פוליטיים והמלכה ויקטוריה (או אשת-הלטאה שתפסה את מקומה). הסיפורים האחרים קצת חורגים מהז’אנר, וכוללים אלמנטים לאבקרפטיים בעיירה קטנה ב-“הוטנטוטים”, ופנטזיה תקופתית עם “וולט ואמילי”, שם וולט וויטמן ואמילי דיקינסון יוצאים למסע בין-ממדי.
    • בונוס: מאמרו של די פיליפו “קדימה במלוא הקיטור” על תנועה הסטימפאנק תורגם לעברית ע”י אהוד מימון, ופורסם באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.image
  • אלן מור – ג’נטלמנים מובחרים (The League of Extraordinary Gentlemen, 1999-)
    סדרת קומיקס מוערכת שעובדה גם לסרט (פחות מוערך), המשלבת ממגוון הדמויות הספרותיות מהתקופה הויקטוריאנית (מכתביהם של ז’ול ורן, ארתור קונן דויל, בראם סטוקר ואחרים) לקבוצה שתוארה כ-“ליגת הצדק הויקטוריאנית”.
  • פיליפ ריבס – סדרת הערים הטורפות (Predator Cities, 2001-2006)
    סדרה המכוונת לנוער, בעולם עתידני פוסט-אפוקליפטי בו העולם הפכך לגלי הריסות עקרים לאחר מלחמה גרעינית, והערים כולן התקינו להן גלגלים והן משוטטות ברחבי העולם, טורפות אחת את השניה בשביל להצטייד באוכל, דלק ומשאבים. הסדרה עתידנית, אבל הטכנולוגיה בה מבוססת קיטור והחברה היא ויקטוריאנית.

קלוקפאנק

  • מנגנון אנטיקיתרה, מכונת חישוב יוונית עתיקה המבוססת על גלגלי שיניים ומהווה מחשבון לחיזוי תנועת גורמי השמיים.
  • הלבוי  (-Hellboy, 1993)
    סדרת קומיקס שעובדה גם לסרט (וסרט המשך) על שד שהובא לכדור הארץ ע”י חוקרים נאצים וחונך ע”י בני אנוש להיות אדם טוב. הסרט מכיל אלמנטים קלוקפאנקיים רבים, כולל מתנקש נאצי זומבי מכאני.
  • ברנדון סנדרסון – סדרת הריתמטיסט (Rithmatist, 2013)
    סדרת פנטזיה עם אלמנטים קלוקפאנקיים המתרחשת בארה”ב של תחילת המאה ה-20, עם שילוב של מנגנונים מכאניים וקסם המבוסס על ציורי גיר.
  • מרטין סקרוסזה – הוגו (Hugo, 2011)
    סרט שאינו ממש קלוקפאנק או מדע בדיוני, אבל משיק לז’אנר, על נער יתום החי בתחנת רכבת בצרפת, עוזר לתחזק את השעונים שם ולהמשיך את עבודת חייו של אביו, בניית אוטמטון מכאני.

אטומפאנק

  • וולט דיסני – ידידנו האטום (Our Friend The Atom, 1957)
    סרטון של וולט דיסני, בכיכובו של וולט עצמו, המדבר על העתיד המבטיח של האנרגיה האטומית.
  • ויליאם גיבסון – רצף גרנסבק (The Gernsback Continuum, in Burning Chrome, 1986)
    סיפור קצר שבו צלם בשנות השמונים מוצא את עצמו מזגזג בין ההווה העגמומי לבין הווה חלופי שבו החלום העתידני של הוגו גרנסבק ותור הזהב של המד”ב המשיך להתקיים. הסיפור עובד לסרטון קצר ב-1993.
  • רייגאן גות’יק (Raygun Gothic)
    מונח שנטבע ע”י גיבסון בסיפור הנ”ל המתאר את הסגנון העיצובי של האטומפאנק, הכולל אלמנטים רטרו-פוטוריסטיים וארכיטקטורת גוגי (Googie) ו-Art Deco.
  • משפחת סילוני (The Jetsons, 1962-1963, 1984-1987)
    סדרה המתרחשת בעתיד הרטרו-פוטוריסטי, הנגזר, כמו אצל גיבסון, מהחזון העתידני של שנות ה-40 וה-50.
  • פיוצ’רמה (Futurama, 1999-2013)
    כמו ה-Jetsons, אבל מוקצן, מוגזם, סטירי ופרודי.
  • Fallout
    סדרת משחקי מחשב המתרחשים בארה”ב ההרוסה שאחרי מלחמה גרעינית. השפה העיצובית של המשחק קורצת כל הזמן לתקופת הפחד האטומי של המלחמה הקרה משנות החמישים, כמו סרטון ה-Duck and Cover.

דיזלפאנק

  • המונח דיזלפאנק נטבע ע”י יוצר משחק התפקידים (הנידח) Children of the Sun, שמערב טכנולוגיה של תחילת המאה ה-20 עם אלמנטים קסומים.
  • אנציקלופדית הדיזלפאנק מרכזת המון מידע על הסגנון הזה בעיצוב, אמנות, קולנוע וספרות.
  • הדיזלפאנק מנסה להגדיר את עצמו במאמר הזה מ-2008, המתייחס למקורות הז’אנר ומגדיר שני זרמים מרכזיים בו – הדיזלפאנק הפייקראפטי (ע”ש כותב המאמר, פייקראפט) המתמקד במלחמה ובאספקטים האפלים יותר של הטכנולוגיה, ועומת הדיזלפאנק האוטנסי (ע”ש ניק אוטנס, עורך אתר ה-Gatehouse בו התפרסם המאמר) המנסה לבנות עתיד אוטופיסטי ואופטימי יותר.
  • סקיי קפטן ועולם המחר (Sky Captain and the World of Tomorrow, 2004)
    סרט הדיזלפאנק האיקוני, המשלב טכנולוגיות דיזל (מטוסים, טנקים, רובוטים) עם אסתיקת נואר.
  • הרוקטיר (The Rocketeer, 1982-, 1992)
    סדרת קומיקס, ומאוחר יותר סרט, על גיבור-על לבוש jetpack הנאבק בנאצים.

דנג’נפאנק

  • סדרת הארי פוטר עושה שימוש נרחב בקסם טכנולוגי, או טכנולוגיה קסומה, המחליפה את הטכנולוגיה בעולם כמעט-מודרני.
  • עולם הדיסק של טרי פראצ’ט הפך עם השנים מעולם ימי-ביניימי פנטסטי סטנדרטי, לעולם דנג’נפאנקי שבו הקסם מתפעל את האנכרוניזמים של העולם, לעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת בפני עצמה.
  • אברון (Eberron), עולם מערכה של משחק מבוכים ודרקונים המשלב אלמנטים של פנטזיה קלאסית עם אלמנטים מודרניים יותר, החל מטכנולוגיה קסומה (ספינות אוויר, רכבות, רובוטים) וכלה באלמנטים של פילם נואר וסגנון הרפתקאות הפאלפ שמאפיין את הדיזלפאנק.

תגובה אחת

Sep 19 2014

פינה קטנה ומקושקשת

יש פינה בתל-אביב, פינה קטנה בין רח’ זמנהוף ורח’ שולמית, שהיא אחת מפינות המוצלחות בעיר.

אין הרבה שם בפינה. קיר בטון, ספסל, עץ מעל. אבל איכשהו הקיר הזה, קיר בטון חלק ורחב, בלי מודעות או שלטים, הפך להיות אזור הנסיונות והיערכות של הרבה מאמני הגרפיטי (וסתם משרבטי הקירות) שבעיר. 

IMG_20140823_090955

מהזווית הזו הוא לא נראה מאד מרשים, אבל הוא ממשיך עוד משני הצדדים, ותמיד יש עליו משהו. לפעמים זה סתם tagging מעפן. לפעמים זה מישהו שרוצה לבדוק את הסטנסילים, ואפשר למצוא את אותה הדוגמה עשרים פעם, בצבעים שונים וכמויות ספריי שונות. משמאל שם, באדום, אפשר לראות שני חצילים של epk על רקע אדום זרחני. וכל כמה שבועות מישהו בא וצובע את הקיר מחדש באפור, וכל הסיפור מתחיל שוב, מההתחלה. מלא הפתעות.

2014-08-23 09.08.34

לפני כמה שבועות עברתי שם וראיתי את הגרפיטי הזה, תבנית פשוטה של “הייתי רוצה ______”, שכל השורות מולאו ע”י עוברי אורח ואנשים שהחליטו להוסיף את ההערות שלהם במקומות המיועדים. מה שהם רוצים נעו בין הבנאלי (שלום עולמי) לילדותי (המון סמים) לסוריאליסטי, ואני מאד נהיתי לראות את זה.

והנה, לסיום, עוד כמה פיסות גרפיטי מהאזור. לא כולן מהפינה הזו ספציפית, אבל ברדיוס קרוב, ומכולם נהניתי:

2014-09-06 17.06.29

2014-08-23 09.07.53

2014-08-23 09.08.01

2014-08-23 09.08.11

תגובה אחת

Sep 10 2014

יומן צריכה: התאקלמות

‘לפני שנה וחצי בערך כתבתי על דוריטוס, ספציפית על איזה מיקס טעמים סר-טעם שהם הוציאו אז. כתבתי גם את השורות הללו אז:

דוריטוס הוא מותג אמריקאי, מאד אמריקאי. לא היה מותג חטיפי תירס ישראלי חזק שדוריטוס נכנס לתוכו כשעולם השיווק האמריקאי הסתער על ישראל בשנות ה-90, כמו שהיה עם תפוצ’יפס, למשל. אז המיתוג של המוצר הוא כמוצר אמריקאי, וככזה – צריך אנגלית!

וכך באמת היה, רוב הזמן. הטעמים שדוריטוס הגיע בהם היו דברים כמו “נאצ’ו מקסיקני” או “אמריקן צ’יז” האמריקאים, או “ברביקיו” ו-“גריל” ו-“חריף” הגנריים. או “חמוץ חריף” הביזארי שלא נשמע כאילו הוא יהיה מוצלח, אבל הוא ממש סבבה.

2014-09-10 12.18.05

אבל אני שמח לבשר שאתמול נתקלתי בניצנים הראשונים של התאקלמותו המלאה של הדוריטוס בארץ: דוריטוס פלאפל! האין זה מרגש? קיבוץ גלויות נוגע ללב של חטיפי תירס אמריקאיים עם אבקת מונוסודיום גלוטומט ישראלית. היש מראה מלבב מזה? האם לא הגיע הזמן שאבקת טעם הפלאפל של ביסלי תמצא בית טוב יותר מאשר המקלות הקטנים הללו?

2 תגובות

Sep 07 2014

אייקון ואני, מהדורת 2014

אז הנה הגיע לו הרגע בשנה שבה כל העבודה שאנשים עובדים כבר חודשים על פסטיבל אייקון מגיעה לפני השטח. לפני כמה ימים עלתה התוכניה של הכנס לאוויר, ואתמול בערב נפתחה גם ההרשמה המוקדמת לאירועים, אז מהרו לתפוס את מה שאתם רוצים.

אולי בהמשך אני אפרסם רשימת המלצות או אירועים שאני מתכוון ללכת אליהם, או משהו על אורחי הכבוד מחו”ל, אבל בינתיים אני אצטמצם ואתמקד בשתי הפעילויות שלי בכנס השנה, שאליהן אתם כמובן מוזמנים:

מעבר לסטימפאנק

את מנועי הקיטור ואת הניאו-ויקטוריאניות של הסטימפאנק כבר הכרנו. אבל מה לגבי הקלוקפאנק המתרחש בימי הרנסנס? או הדיזלפאנק המבוסס על טכנולוגיות של תחילת המאה ה-20? מהסטימפאנק התפצלו תתי-ז’אנרים רבים, שכל אחד סב סביב הטכנולוגיה, האווירה והאסתטיקה של תקופה אחרת. בהרצאה נסקור את כל ה”פאנקים” הללו, את מאפייניהם השונים והמשותפים, ונראה מה הם אומרים לנו על מקומה של הטכנולוגיה בחברה.

ההרצאה שלי השנה תנסה לקחת את אחת הנושאים החביבים עלי – מקומה של הטכנולוגיה בחברה והיחסים ההדדיים בין שניהם – ולהסתכל דרך הפריזמה הזו על מלא תתי-ז’אנרים שפורחים (יחסית) בשנים האחרונות, בהן טכנולוגיות תקופתיות שונות – מנועי דיזל של תחילת המאה ה-20, מנגנוני שעון מורכבים או אפילו מרכבות ברזל פרימיטיבות – משמשות כמסמן לסט של ערכים תרבותיים תקופתיים מחד, ומאידך כדרך להזריק לתוך תקופות היסטוריות ערכים תרבותיים מודרנים, אנכרוניסטיים.

ההרצאה תהיה ביום שני, ה-13 לאוקטובר (שהוא גם היום השני של הכנס), ב-18:00, באולם 2 שבאשכול פיס אשר מאחורי הסינמטק.

משחקים מהבוידעם – Castle Falkenstein

לפני כמה חודשים העלתה עדי אלקין תהיה לגבי מלא משחקי תפקידים שהיו פופולריים אי אז, בשנות ה-90 (אם לא קודם לכן), אבל שנעלמו מהנוף. אולי לא יצאו להם מהדורות חדשות, או שהיו להם מכניקות מורכבות מדי שלא התעדכנו, או שסתם הם נשכחו לצד הדרך. רצועת משחקים מהבוידעם באה לתת חשיפה לכמה משחקים נוסטלגיים.

אני עומד להריץ, כחלק מהרצועה, משחק המבוסס על Castle Falkenstein, משחק הרפתקאות סטימפאנקי, המשלב טכנולוגיה וכישוף באירופה אלטרנטיבית של המאה ה-19. בואו. יהיה כיף.

המשחק יתקיים ביום ראשון, ה-12 לאוקטובר, בשעה 18:00, בחדר 1 שבבניין עירוני א’, שממוקם סביב הרחבה המרכזית של הכנס.

3 תגובות

Sep 02 2014

החיים קצרים מדי לפודקאסטים גרועים

אחרי שנים רבות בהם הייתי סרבן פודקאסטים, כמו גם ספרים מוקלטים, היה לי את הסוויץ’ במוח (והנסיעות הארוכות לעבודה) והתחלתי לאמץ את הפורמט, שעוזר להעביר את הזמן, ואפילו מחכים יותר מאשר לשמוע מוזיקה או (חו”ח) לשמוע את תוכניות הרדיו המשודרות. אבל גם כמאזין טרי, הספקתי די מהר לגבש לי רשימה של דברים שהופכים פודקאסט לטוב, לטעמי, ומה הבעיות (הנפוצות מדי) שגורמות לי למחוק פודקאסט מרשימה ההשמעה אחרי פרק אחד, במקרה הטוב.

תוכנית, לא שיחה

פודקאסט, בסופו של דבר, זו תוכנית רדיו. זה מגיש או קבוצה של מגישים שפונים לקהל מאזינים ומנסים לעניין אותם בדבריהם. כשאני מקשיב לפודקאסט, אני לא רוצה מעוניין לשים מיקרופון ליד שיחה שאנשים מנהלים עם עצמם, שנונים ומעניינים ככל שיהיו, כי בשיחה כזו יהיה הרבה זמן מת, הרבה בדיחות פנימיות והרבה נושאים לא רלבנטיים. אני רוצה תוכנית, שיש לה מטרה, שיש לה תוכן שהיא רוצה להעביר. זה לא אומר שההגשה צריכה להיות יבשה ועניינית – להפך, פודקאסט טוב חי על הדינאמיקה בין המשתתפים, על ה-banter שלהם – אבל השיחה בין המשתתפים צריכה לשרת את התוכנית, ובעיקר צריכה להיות מודעת כל הזמן לעובדה שהשיחה היא בשביל מאזינים, לא שיחת סלון אישית.

דוגמה טובה לזה היא על כתפי גמדים, פודקאסט משחקי התפקידים של ערן אבירם ואורי ליפשיץ (גילוי נאות, הם חברים שלי), שממקדים את התוכנית שלהם בנושאים מוגדרים ומכתבים מגולשים. דוגמה טובה אחרת היא Pop Culture Happy Hour, של ארגון הרדיו האמריקאי NPR, שמורכבת משיחה בין ארבעה משתתפים שחלקם מכירים אחד את השני שנים רבות, אבל עדיין מאד מודעת (כראוי להפקה של NPR) להיותה תוכנית.

דוגמה קצת פחות מובנית, יותר שיחתית, אבל עדיין מודעת לקהל שלה הוא ה-SF Squeecast, שזכה כבר בפרס הוגו או שניים לפודקאסט המד”ב הטוב ביותר, ובו מספר סופרי וסופרות מד”ב ופנטזיה מדברים על נושאים הקשורים לז’אנר. השיחה סוטה פעמים רבות מהנושאים המוגדרים, אבל תמיד בגישה של “תשמעו משהו שיש לי להגיד”, ולא “אתמול ראיתי את X והוא אמר לי ש-Y”.

נגישות ובדיחות פנימיות

יש פודקאסטים שרצים כבר שנים. זה יפה, זה מכובד וזה מרשים. אבל עדיין, אפילו הפודקאסטים הללו צריכים להיות נגישים, ברמה בסיסית, למאזין חדש. אם אתה אומר לי שבשביל לשמוע את הפרק החדש לך אני צריך להאזין ל-85 הפרקים האחרונים, אני כנראה לא אטרח.

בנוסף, אולי יש אנשים שמקשיבים לפודקאסטים כדי להרגיש חלק מהחיים של השדרנים, אבל אני באתי בשביל לשמוע תוכן מעניין שמוגש בצורה מעניינית. כשאחד המשתתפים בפודקאסט משחקי תפקידים כלשהו פותח את הפרק בלשאול את המגיש השני אם הוא עשה משהו בסוף השבוע, אני אשמח לשמוע על פעילויות משחקי תפקידים, לא על העובדה שחמותו באה לבקר והוא יכל ללכת על אישתו למסעדת טפניאקי יפנית (#טרוסטורי).

דוגמאות לפודקאסטים ששברו אותי ככה הם Fear The Boot, שהתמדתי איתו כמה חודשים עד שהפוקוס שלהם על דמויות עבר של חלק מהמשתתפים והתייחסויות ילדותיות לחיי המין של חברים משותפים שברו אותי. גם Happy Jacks עשו לי את זה ואפילו מהר יותר.

התחלה, אמצע וסוף

ב(לפחות) אחד מהפרקים של על כתפי גמדים, שהוזכרו לעיל, דובר על החשיבות של טקס התחלה של סשן משחקי תפקידים. לשים את הטלפון בצד, להוציא את הקוביות מהשק, להקריא את סיכום הסשן הקודם, ואולי אפילו להשמיע אות פתיחה. זה עוזר להתמקד, להכנס ל-head space של המשחק. זה נכון לא פחות גם לפודקאסטים. אם אני לוחץ פליי ופתאום אני נזרק לתוך שיחה, in medias res, יקח לי כמה עשרות שניות ארוכות ומתסכלות עד שאני אבין מי נגד מי ועל מה מדברים. אות פתיחה פשוט (ואם אפשר, לא ארוך מדי) הוא נהדר כדי להכנס לאווירה, לסמן את תחילת התוכנית ולציין על מה היא.

על כתפי גמדים (שוב) עושים את זה נכון, עם אות פתיחה קליל וציון שם התוכנית. Ken and Robin Talk about Stuff הולכים על קו מקצועי, אם כי הפתיח קצת ארוך ומתלהב מדי.

גם מעברים באמצע התוכנית הם חשובים. לפני שנים, כשהשתתפתי בקורס הדרכה יעילה, הדגישו את הטכניקה של לרשום, בתחילת הרצאה, את הנושאים שעליהם נדבר (על הלוח, או במצגת) ולחזור אל הרשימה הזו בהמשך, כדי שיהיה לקהל ברור בכל שלב מה הכותרת הראשית שלנו כרגע. זה חשוב עוד יותר בפודקאסטים, שם אין לי שום מידע נלווה חוץ מקו השיחה הנוכחי לדעת מה הנושא, ומאד קל לאבד את הריכוז לרגע. על כתפי גמדים עושים את זה עם צליל קצרצר של שלוש שניות שמפריד בין נושאים. ל-Ken and Robin, שוב, יש אות מעבר קצת ארוך מדי אבל שמסביר היטב מה הסגמנט הבא.

Atomic Array, לעומת זאת, לוקחים את זה רחוק מדי, כשהם משלבים קטעי מוזיקה/שירה/סאמפלים רועשים וצורמים בין הסגמנטים, שחושבים שהם מגניבים אבל הם בעצם ממש, ממש מעצבנים ומתלהבים. יש דרכים לעשות את זה.

העדפות אישיות

כל הדברים שציינתי הם, כמובן, ההעדפה האישית שלי בפודקאסטים. יש אנשים שמעדיפים שיחה לא מובנית על תוכנית מכוונת. יש אנשים שרוצים לשמוע על חייהם של המשתתפים ולא רק על נושא התוכנית. גם לאלה יש מקום, והאינטרנט מספיק גדול לכולם.

אין תגובות

Aug 31 2014

הוגו 2014: הסיפורים הקצרים

קצת לבושתי כחובב וקורא של מדע בדיוני ופנטזיה, אני ממש לא מעודכן בכתיבה העכשווית בתחום. אז החלטתי השנה, לכבוד זה שיצא לי בפעם הראשונה לבקר בוורלדקון ולצפות בהענקת פרסי ההוגו, להשקיע את המאמץ לקרוא אם כל המועמדים, בין אם בקטגוריית הסיפור הקצר, נובלטה, נובלה או הרומן. ובשביל להעלות את הסיכוי שאני באמת אעשה את זה, אני אנסה לכתוב כאן בבלוג ביקורות על כ-ו-ו-לם, ללא יוצאי דופן. לאו דווקא ביקורות ארוכות ומפורטות, אבל לכל הפחות התייחסות לכל אחד. ונתחיל עם הקלים ביותר לקריאה, הסיפורים הקצרים:

הזוכה: The Water That Falls On You From Nowhere / John

Chu

הסיפור הזוכה בפרס ההוגו השנה הוא באמת סיפור מאד חמוד. סיפור קטן, מינורי, על בחור אמריקאי ממוצא סיני שמתקשה לצאת מהארון מול הוריו, ועל ארוחת חג אצל אחותו אליה מצטרף גם בן זוגו. הוא סיפור נחמד מאד, אבל אם תשאלו אותי עכשיו “רגע, אבל איפה כאן הז’אנר? איפה המד”ב או הפנטזיה”, אז תדעו שגם אני שאלתי את זה. כלומר כן, יש אלמנט פנטסטי ברקע – אותם מים שנופלים עליך מכל מקום הם באמת מים. משהו קרה מתישהו בעבר, בעולם, וכשאנשים משקרים, או אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם, אז מופיעים מים משום מקום ונשפכים עליהם. וכשהם אומרים דברים ממעמקי הלב, אז הם מתייבשים פתאום. אבל האלמנט הפנטסטי הזה, שנתן אולי נופך קצת מיוחד לסיפור, הרגיש בכל זאת די שולי. הסיפור לא היה משתנה משמעותית גם בלעדיו. בסה”כ אהבתי, ואולי הוא גם היה הסיפור, כסיפור, הכי טוב מבין המועמדים, אבל הוא לא ממש היה יצירת המד”ב או פנטזיה הכי טובה, כיצירת ז’אנר. וזה מעלה שאלה מעניינת על מה ההוגו היה רוצה להיות.

If You Were A Dinosaur, My Love / Rachel Swirsky

אולי הסיפור הקודם הרגיש כאילו הוא בקושי סיפור ז’אנר, אבל את הסיפור הזה, קצרצר אפילו יחסית לסיפורים קצרים, הייתי מצפה למצוא באנתולוגיה כללית של סיפורים קצרים, לאו דווקא במגזין כמו Apex שמתמקד במדע בדיוני.

שוב, אני לא אומר כאן שהוא לא מוצלח. אני מאד אהבתי אותו. אהבתי את השימוש בגוף שני, הפניה לבן הזוג החסר, השפה שמתגלגלת מפסקה לפסקה ללא עצירה. אני אהבתי את הסיפור. אבל לא הרגשתי שיש כאן ממש ז’אנר, אלא אם כל מטאפורה לא-ריאליסטית הופכת את היצירה ליצירת ז’אנר? אם, בתוך סיפור ריאליסטי, דמות תגיד “הלוואי ויכולתי להפוך לבלתי נראה. כמה טובים יותר היו חיי. הייתי יושב לי בשלווה בלי שיפריעו לי.  אנשים היו באים ומנסים לגלות את הסוד שלי, אבל הייתי מתחמק מהם בקלות. ” – האם פתאום מדובר ביצירת ז’אנר?

אני לא בטוח. ובכל קונטקסט שהוא לא פרסי ההוגו, זה גם לא ממש היה משנה. אבל כאן זה חוזר לשאלה מהסיפור הקודם. ברגע שהפרסים הם, בהגדרה, לסיפורים במסגרת הז’אנר, אולי מעניין לדעת מה גבולות המסגרת הזו.

The Ink Readers of Doi Saket / Thomas Olde Heuvelt

Selkie Stories Are For Losers / Sofia Samatar

בשלב הזה אני כבר אכתוב על שני הסיפורים האחרונים ביחד. לא בגלל שהם קצרים במיוחד (למרות ש-Selkie Stories די קצר) ולא כי הם גרועים במיוחד (הם לא, שניהם די סבבה), אלא כי כבר אין לי כוח לכתוב את אותו הדבר בפעם הרביעית, ואני אסתפק לכתוב אותו רק שלוש פעמים: גם שני הסיפורים האלה,, לפי רוב הקריטריונים שנראים לי, הם לא ממש בז’אנר. ואני מתחיל לתהות בקשר לזה.

הסיפור הראשון, The Ink Readers of Doi Saket, הוא סיפור אבסורדי ומשעשע, שאחד המגיבים באתר השווה לסגנון של פראצ’ט, ושמדבר על לוי קראתוננג, פסטבל המשאלות התאילנדי, כשהוא משחק יפה על המתח בין ישן וחדש, אמונות מסורתיות וקצת טכנולוגיה מודרנית בתאילנד של ימינו. השני, Selkie Stories Are For Losers, הוא סיפור אישי על אישה צעירה ואבודה, כשאגדות הסלקי הסקוטיות או איריות הישנות מהוות מטאפורה לנטישה, לחוסר התאמה, להיות כמו דג מחוץ למים.

בשני המקרים, האלמנט הפנטסטי שולי ו/או אגבי ו/או אלגורי. בין אם זו פרה המאי חונגחה, אלת הנהר, שמגיחה לרגע מהנהר ומפתיעה את סואה הנזיר, או אמה של הגיבורה נטולת השם של סמאטאר, שחזרה אל הים אחרי שמצאה את עורה מחדש. בשני המקרים אפשר לקרוא את הסיפורים באופן פנטסטי או לא פנטסטי באותה קלות. ובשני המקרים הפנטסטי משמש במקרה הטוב כתפאורה, לא כמנה העיקרית. השאלה, כמובן, היא אם יש בעיה עם זה?

איפה הז’אנר?

ברור לי שהפוסט הזה נקרא כביקורת, אולי אפילו כתוכחה. גם לעצמי, כשאני קורא מחדש את הטקסט, נראה שאני מתרעם, אולי אפילו מרגיש מרומה. אז דבר ראשון, אני רוצה להדגיש שאני לא ממש מוטרד. היו שנים שבהן לא קראתי דבר מלבד מד”ב ופנטזיה, אבל מזמן כבר הרשתי לעצמי לצאת מהגטו הוולנטרי שלי ולקרוא ספרות לא-ז’אנרית, ואני לא נפגעתי או השתעממתי או נפגעתי מהסיפורים הללו – להפך, אני בהחלט נהניתי מהם (בעיקר מ-The Water That Falls ומ-Selkie Stories, כנראה יש לי משהו עם דמויות אבודות ומבולבלות). אבל מה זה אומר על מצב הז’אנר כשכל ארבעת הסיפורים הקצרים בקושי מגרדים את גבולות הז’אנר?

הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן איזו קריצה למיינסטרים, קריצה ללגיטימציה מהקהל הספרותית הכללי. “תראו, אנחנו לא רק אלפים וחייזרים! יש לנו דמויות ואלגוריה ואנגסט!”. אני לא חושב שזה המצב. המד”ב כבר עבר תקופות כאלה עם הגל החדש של סוף שנות ה-60, ועם גלים חוזרים ונשנים, כל עשור בערך, של “סיפרות” של ספרות הז’אנר. אני לא חושב שזה המצב כאן, מה עוד שמהצצה בנובלות ובנובלטות (אליהן נגיע בקרוב), נראה שלא חסרות חלליות ומכשפים.

אם כבר, אני חושב שהבעיה הראשית השנה היא שפשוט לא היו מספיק סיפורים קצרים, טובים מספיק, שעמדו בקריטריונים השרירותיים שמפרידים בין סיפורים קצרים לנובלטות (עד 7,500 מילה, בהגדרות ההוגו). העובדה שהיו רק ארבעה מועמדים ולא חמישה השנה מחזקת את הסברה הזו. בקטגוריות מרובות המילים לא היו חסרים מועמדים, ויכול להיות שעם החופש שנותנים כתבי-עת מקוונים, בניגוד לנייר, מרשים לעצמם הכותבים להתפרש על יותר מילים, והעורכים בתורם גם מרפים קצת מהסכין, ולא קוצצים בבשר החי באותה מידה. מצד שני, זה רעיון שעלה לי עכשיו ואינו מגובה בבדיקות, במספרים ובנתונים (שאני אשמח אם מישהו שיש לו אותם יעדכן אותי).

זהו, אלה היו הסיפורים הקצרים של הוגו 2014. הצטרפו אלינו בימים הקרובים (בתקווה) לקטגוריה הבאה: נובלטות, בין 7,500 ל-17,500 מילה. אחלו לי בהצלחה.

2 תגובות

Aug 27 2014

העיר הזו היא חוות התוכן שלי

מכירים את זה שחנות או מסעדה נסגרות, הבניין הולך ומתפורר, נהיה מוזנח ועזוב, אבל עדיין השלט הישן עוד תלוי שם, מזכיר נשכחות ומציב איזה ניגוד בין ההווה העצוב והעבר היפה? אז גם באינטרנט זה קורה. אתרים ישנים שנזנחים ע”י עורכיהם, בלוגים נטושים שהרישום של שם המתחם שלהם פג, והם נלקחים ע”י חוות תוכן – אתרי סרק שמתלבשים על כתובות שאולי היו פעם פופולריות וממלאים אותם בתוכן גנרי כדי למשוך גולשים מגוגל לצפות בפרסומות (במקרה הטוב) או להדביק בוירוסים (במקרה הרע). זה קרה ל-“הציווי החדש”, הבלוג של אלי לוין שקישרתי אליו לא פעם מכאן בעבר. הכותרת היא של אלי, אבל התוכן הוא ספאם, חוות תוכן מיותרת.

היום אבל נתקלתי במצב משעשע הרבה יותר, שבו בלוג כזה, שנבלע ע”י חוות תוכן, יוצר פער גדול הרבה יותר. דרך אתר של להקות עם שמות מוזרים הגעתי לאתר של להקה ששמה היה Tit Fuck Me Jesus, ככל הנראה איזו להקת הארדקור פאנק או מטאל, שלרוב הולכות על שמות כאלה. וגם היה להם אתר, ששמו thiscityismyfuckingtoilet.com. אבל מה, הלהקה כנראה מזמן התפרקה, והאתר נזנח, אבל אומץ על ידי חוות תוכן, שהחליפה אותו בבלוג וורדפרס פשוט, עם עיצוב נעים וקצת פסטורלי, שיוצר את הקונטרסט עם שם המתחם והכותרת של האתר:

image

כד עם פרחים. ספר פתוח. זוג משקפיים וקירות עץ כפריים. כל זאת ועוד, ועם מידע על סדנאות להאקרים “לבנים”, תחת הכותרת This City Is My Fucking Toilet.

גם דברים כאלה קורים באינטרנט.

אין תגובות

Aug 24 2014

יומן צריכה: משקאות, משקאות בכל מקום, ואין טיפה לשתות

לפני יותר משבוע פרסמתי את החלק הראשון של החוויות הצרכניות-קולינריות שלי בלונדון. עם החלק השני התמהמהתי קצת – הייתי בכנס, דבר ראשון, מה שצמצם את אפשרויות הניסויים שלי, ואז גם כשחזרתי לארץ, חיכיתי עם הטעימות של המשקאות שהבאתי כדי לחלוק אותם עם חברים.

אותם חברים שונאים אותי עכשיו.

לא, ברצינות. אני סמי-מקצוען בנושא הזה. אם אתם חושבים להכנס לקריירה של לקנות דברים מוזרים בחו”ל ולטעום אותם, תדעו שזו דרך חיים בודדה. נאצלת, אולי. יוקרתית, נגיד. אבל אתם תצעדו שם לבד.

אשוח זה לתליה, לא לשתיה

את הדגימה הזו קניתי בחנות CyberCandy, עליה כתבתי בפוסט הקודם, וגם בעבר הרחוק יותר. הייתי הפעם בסניף שלהם ליד קובנט גרדן, ולא זה שבשוק קאמדן, ובהתחלה התאכזבתי מהמבחר המצומצם של משקאות. ואז גיליתי את הקומה התחתונה.

IMG_20140813_110858

2014-08-13 11.09.34

מבחר ענק, ממוין על פי צבעים (בונוס!), כולל הברקות כמו גזוז בטעמי אמרטו וקיאנטי (לא אלכוהולי), במיתוג של הסופראנוס – רשמי של HBO. כמובן, הסדרה הסתיימה לפני כשבע שנים אז אלוהים יודע כמה זמן הבקבוקים האלה עומדים על המדפים, אבל לא נכנס כאן לפרטים. מכיוון שלא ראיתי את הסדרה אף פעם, לא הרגשתי צורך לטעום דווקא את המשקאות האלה. במקום זה הלכתי על שניים אחרים, אחד הימור בטוח, ואחד יותר אקספרימנטלי.

2014-08-14 07.23.372014-08-24 09.31.03

הראשון, מימין הוא cream soda בטעם מייפל. כאן לא היו הפתעות. זה היה Cream soda, שאני אוהב, עם טעם של מייפל, שאני גם אוהב. נצחון קל לכל המעורבים.

המשקה השני כבר היה יותר מאתגר. הוא נקרא Spruce beer, או “בירת אשוחית”, למרות שהוא לא אלכוהולי ולא דומה לבירה, אלא הוא (בגרסה הזו לפחות) פשוט משקה מוגז עם חומרי טעם ותמציות של מחטי עץ האשוחית, קרוב משפחה של הברוש. שמרתי את זה במיוחד עד שאשתי תחזור גם היא מחו”ל, כי קיוויתי שהיא, כדרואידיתאגרונומית, תוכל להעריך את ה…עציות של המשקה.

היא לא העריכה אותו.

איך אני אתאר את הטעם? אה, זה די קל, כפי שאורי, אחד השותפים לארוחת הטעימות, תיאר את זה: זה בטעם בת-אורן, אותו תרכיז לאמבטיה שהיה עושה הררי קצף בילדותנו. זוכרים את זה? בניחוח אורנים? אז זה בדיוק הטעם של התועבה הזו. אבל מוגז. ועם קצת טעם לוואי לימוני. אבל בעיקר בת אורן.

מאוכזב אך לא אומר נואש, עברתי למנה הבאה.

מה יגידו אזובי הוניל?

אחד הדברים היפים בעיר כמו לונדון הוא שהיא מלאה במהגרים, מכל קצוות העולם. זה אומר שיש מלא מסעדות ומעדניות וחנויות מכולת שלהם, אבל זה אומר שאפילו ברשתות הסופרמרקטים הגדולות אפשר למצוא מוצרים שמתאימים לכל מיני מטבחים. את המשקה הבא, למשל, מצאתי בסופר של Tesco, תחת מדף המוצרים הג’מאייקנים. אני חושב שברור מהתמונה שלא היתה לי ברירה אלא לקנות:

 

2014-08-24 09.31.10

מדובר במשקה “אזוב אירי” ג’מאייקני . אזוב אירי כאן זה לא שם הפירמה או המותג, אלא המרכיב הראשי – סוג של אצה, Gracilaria, המשמשת להסמכת משקאות, ויוצרת סוג של מילקשייק סמיך, במקרה הזה בטעם בוטנים (עם חמאת בוטנים אמיתית!).

אני לא יודע אם זה הטעם של האצה שעשה לי את זה, או שחמאת הבוטנים (שגם ככה אני לא מאד אוהב) היתה אחראית, אבל אני באמת לא הצלחתי לקחת יותר משלוק אחד מהדבר הזה. זה היה סמיך באופן מעלה קבס, עם טעם בוטני אבל מתוק מדי, ובכלל, עורר אצלי כל רפלקס הקאה אפשרי.

חברי לשולחן הטעימות לא הסכימו אפילו להתקרב לזה.

בסה”כ, אלה היו שני נסיונות לא מוצלחים, אבל הם לא ישברו אותי. אפילו שיש לי עוד פחית נוספת של האזוב האירי הג’מאייקני הזה, הפעם בטעם וניל, שעוד לא החלטתי אם לנסות אותו או לא. נתקלתי בתמונה הזו באינטרנט, ואולי אני אאמץ את הצעה ההגשה שלהם, אבל בינתיים אני חושב שאני אנוח קצת מהטעימות. אשתה קצת מים, אוכל קצת לחם יבש, ואכין את החיך שלי לנגלה הבאה:

Jamaican Irish Moss drink - in can and over ice.jpg
"Jamaican Irish Moss drink – in can and over ice" by Father.Jack from Coventry, UK – irish moss Uploaded by JohnnyMrNinja. Licensed under CC BY 2.0 via Wikimedia Commons.

אין תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      הידעתם: בוש מייצרים מקדחת צעצוע לילדים, עם מנוע שמסתובב והכל, רק לאט יותר. ועם ראש פלסטיק.

    • photo from Tumblr

      תגידו, מישהו עוד בכלל משחק פארמוויל? זה עוד קיים? ואם כן, מי לעזאזל חשב ששיווק משותף עם כרטיסי הימורים זה דבר חכם?

    • photo from Tumblr

      סודה בטעם אלדרברי וליצ’י. יש לכם את זה ביותר “ערבבנו חומרי טעם עד שיצא משהו סביר ונתנו לקבוצת מיקוד להגדיר כמו מה זה”?

  • לרישום בדואר

  • Meta

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים