נוב 23 2016

בעקבות הפח הכחול: למחזר אלקטרוניקה בתל אביב

גם לכם יש את הקופסה הזו במטבח? הקופסה עם הסוללות הגמורות, הטלפון הקודם שנשבר, אולי עוד חלקי אלקטרוניקה שעברו זמנם שלא נעים לזרוק אבל גם אף פעם לא יודעים מה לעשות איתם? במקרה שלי זה כלל גם סנן ונורת UV של מכשיר תמי 4, וגם מוניטור-אינטרקום ישן מהחדר של הילדה, ששרד יפה מאד גם כשהילדה השליכה אותו מהחלון בקומה השניה, אבל בסופו של דבר הלך בדרך כל חשמל, אל השקית העמוסה והמתפוררת שעל שולחן המטבח.

ומה אפשר לעשות עם כל הדברים הללו? אני מנסה להיות אזרח אחראי ולמחזר מה שאפשר למחזר. ולכן, בוקר סתיו אחד, ניגשתי לי לאתר של מאי, תאגיד מחזור האלקטרוניקה בישראל, כדי להצטייד במפה של בתי עסק הקרובים למקום מגורי. טוב לב ואופטימי ועם שקית שבתוכה שני קילו אלקטרוניקה מקולקלת, יצאתי מביתי לקרוב מבין מוקדי האיסוף.

RecycleLocations

ראשית, הלכתי לאמ:פם ברח’ המלך ג’ורג’ והחשמונאים. אני יודע שלאמ:פם יש רקורד לא מזהיר בלקבל בקבוקים למחזור ולהחזיר פקדון – תמיד הם אומרים שנגמר המקום, או שיש ספירת מלאי, או סתם שתבוא מחר. אבל כאן זה אמור להיות פשוט בהרבה, רק דלי כחול לאלקטרוניקה ולבן לסוללות, זה הכל, בלי התעסקות והחזרים. אבל כששאלתי לגבי איסוף אלקטרוניקה, נעניתי במבט מזוגג. “לא, לא נראה לי שיש לנו משהו כזה”. לא עזר לנפנף במפת המוקדים של מאי. המבט רק הזדגג יותר. עשיתי סיבוב חטוף בסניף למקרה שתקעו את המיכל באיזו פינה בלי לעדכן את העובדים, ואז נואשתי והמשכתי הלאה.

התחנה הבאה היתה חנות של באג בדיזנגוף סנטר. שם דווקא שמעו על תאגיד המחזור, וידעו אפילו איפה נמצא מיכל מחזור האלקטרוניקה שלהם. כלומר, מיכל הסוללות הלבן, כי את המיכל הכחול לא היה להם, והם השתמשו במיכל הלבן, הקטן, גם לסוללות וגם למיני אלקטרוניקה, כבלים ופריטים אחרים שאנשים הביאו אליהם. למען האמת, כל כך הרבה אנשים הביאו אותם אליהם שחוטים בקעו להם החוצה מתוך המיכל והמכסה שלו לא נסגר עליו. "ביקשנו כבר לפני שבוע-שבועיים שיבואו לפנות את המחזור”, אמר לי המוכר. “אבל בינתיים זה ככה. מפוצץ. אין לנו מקום לקבל עוד". טוב. לפחות ניסו. המשכתי הלאה.

התחנה הבאה היתה קרובה, חנות אחת ליד באג  – המתחם הגדול והמרווח של Toys R Us, שמופיע גם הוא על המפה. כאן לא היה בלבול. לא התנצלות, לא מבטים מזוגגים. העובד מאחורי הדלפק אמר לי בפשטות ובנחרצות “לא, אין לנו כאן שום דבר כזה”. לא היה ולא יהיה. טוב. המשכתי הלאה.

לאחר היסוסים, העזתי להכנס לבסוף לסניף של מגה, הישר באמצע טירוף הקניות של יום שישי בבוקר. בתגובה לשאלתי, שלחו ואתי מעמדת שירות הלקוחות אל הגומחה ליד הכניסה, שם מונחים היו ערימות של בקבוקים למחזור. ואכן, שם בין הררי הגולדסטאר, מצאתי סוף סוף את היעד הנכסף: דלי כחול ושמנמן מלא בכבלים שעבר זמנם וטלפונים דור 2.5. דילגתי בקלילות מעל תילי טובורג שחסמו את המעבר ונפטרתי מהמטען שלי בחדווה.

כשהסתובבתי לצאת, עמד בדרכי המאבטח של הסופר עם מבט תוהה. “מה עשית שם?”, שאל. הוא ראה בעבר את החבית הכחולה הזו, אבל אף אחד כמעט לא ניגש אליה, אף אחד לא ידע למה היא טובה. הוא תהה, ובצדק, מה האיש המוזר עם השקית הכבדה הטמין שם. “מחזור אלקטרוניקה”, אמרתי לו. “טלפונים ישנים. סוללות. אתה יודע”. “אה,” הוא הנהן. “רעיון טוב. כדאי שיעשו באמת”.

* * *

בסופו של דבר, למחזר פריטי אלקטרוניקה מיושנים לא היתה מטלה בלתי אפשרית, או אפילו נוראית במיוחד. לקח לי כשעה של שוטטות בשישי בבוקר למצוא מקום להפטר מהכל. אבל אין ספק שהמנגנון לא יעיל, בטח שלא כמו כלובי הבקבוקים או אפילו הפחים הכחולים של מחזור הניר, שבמשך שנים היו מרוקנים רק פעם בחודש ואחרי שהתפוצצו לגמרי. כל התהליך סובל מחוסר בכוח אדם או השקעה של התאגיד לפנות את כל המיכלים בזמן, ומבתי עסק שאוהבים להתהדר בלוגו אקולוגי בפרסומים שלהם אבל בפועל לא רוצים להתעסק עם פחי המחזור עצמם. ובעיקר, סובל מחוסר במידע אמין וזמין. מה שזמין לא אמין, מה שאמין לא זמין.

אבל בסופו של דבר זה אפשרי, וזה קורה, ואני מקווה שבאמת עושים עם הפסולת האלקטרונית משהו שימושי, ולא רק זורקים אותה לחיריה כשאף אחד לא מסתכל. אז קחו את הזבל האלקטרוני הישן שתקוע לכם בבית ולכו לחפש מקום למחזר. לכו לסופרים הגדולים, שמתעסקים גם ככה במחזור בקבוקים ויש להם את ה-facilities להתעסק בזה, ותפטרו מהשטויות.

5 תגובות

נוב 21 2016

עיניים הן פרוטוקול פתוח

נתקלתי בפרוייקט קוד-פתוח חדש ותמוה במקצת: bitcoin-ssid-ticker. מה הוא עושה? אתה מתקין אותו על המחשב שלך ומתזמן אותו שירוץ באופן קבוע, וכל פעם שרץ, הוא מתחבר לראוטר שלך ומשנה את שם הרשת האלחוטית לשווי הנוכחי, העכשווי, של ביטקוין.

אמרו חכמים ממני כבר – “למה זה טוב?” מה עוזר לי ששם הרשת שלי משתנה כל דקה או שעה או יום? חוץ מלהפריע למחשבים שלי להתחבר אוטומטית? למה ההתחכמות הזו?

ובכן, הסוג מתחבא במשפט אחד בעמוד הפרוייקט:

send over-the-air bitcoin graffiti anywhere you go!

כי לא מדובר כאן על משהו פונקציונאלי. למען האמת, הסקריפט הזה לאו דווקא ישנה את השם של הרשת הקיימת שלך, אלא יוסיף רשת חדשה, נוספת, שאליה אף אחד לא אמור בכלל להתחבר. הרשת נועדת רק להראות, לא לתפקד כנקודת גישה. היא גרפיטי. רצף של טקסט (ואולי גם אמוג’י?) שיופיע לאנשים ברשימת הרשתות הקרובות כדי להעביר מסר, לא נתונים. כלומר, חוץ מהנתון שהוא המסר.

המדיום הוא המסרundefined

ואז נזכרתי פתאום בכל הרשימות האלה, באתרי תוכן והומור, של “15 רשתות וייפיי עם שמות מצחיקים”. או 50. או 1000 (כן, כן). והסיבה שיש את כל האתרים האלה – ואת כל הרשתות האלה – היא כי אנשים הבינו ששמות של רשתות הן דרך להעביר מסר. לרוב בדיחות, לפעמים מסרים פאסיב-אגרסיב לשכנים, אבל זה הופך את הרשתות ממשהו פונקציונאלי לסוג של, ובכן, גרפיטי דיגיטלי, או לחילופין, לוח מודעות אזורי. רשת חברתית מבוססת מיקום.

ספר כרשת חברתית מבוססת מיקום

כי בסופו של דבר, למרות ניסויים מתמשכים, מצליחים יותר ופחות, לשירותים מבוססי מיקום מיידי – כמו Foursquare, או טינדר, או אחרים – עדיין שירותים מבוססי מיקום לא הצליחו להפוך, לדעתי, לחלק מהרוויה של המידע שסביבנו. אין שום שירות מבוסס מיקום שאנחנו חווים, דיגיטלית, כמו שאנחנו חווים מישהו שיושב לידנו באוטובוס עם ספר. לספר יש עטיפה, והעטיפה מושכת את העין, והעובדה שהספר והעין נמצאים באותו מיקום גורם לנו לשתף אינפורמציה אחד עם השני. ואני לא מכיר אף שירות מבוסס מיקום שמתקרב אפילו לקלילות הזו של האינפורמציה, של ההצפה שלה. כי אם אני צריך לפתוח אפליקציה בשביל לראות אם יש אנשים שסביבי באוטובוס שקוראים משהו מעניין או שומעים משהו מעניין או שבא להם לעשות איתי משהו מעניין במיטה, אז המידע הזה הוא לא כאן, אלא הוא דורש ממני לעשות צעד יזום של ללכת לשם.

וכאן נכנס, תיאורטית, הערך שבגרפיטי הדיגיטלי שמתגלם בשם של הרשת האלחוטית, בעיקר אם זו רשת שמופצת ע”י הטלפון שלך. כי זה מסר שאתה רואה בלי שתלך לאפליקציה בשביל לחפש מסרים, אלא היא חלק מהתשתית, חלק מהעולם, חלק מהאוויר שסביבנו. או, לפחות, היא היתה לפני איזה חמש שנים, כשכל הזמן מצאנו את עצמנו מחפשים רשתות וייפיי להתחבר אליהן, לפני שחבילת נתונים נדיבה הפכה להיות זולה יותר וזמינה יותר. אז אולי שם של רשת אלחוטית כסמן של מידע רווי קצת פספס את הרכבת. אולי אנחנו נחכה לראות אם הניסויים במשקפי מציאות מרובדת או ה-Physical Web של גוגל יתנו לנו את זה. אבל אני לפחות מעריך את הצעד בכיוון הנכון.

אין תגובות

נוב 19 2016

כמה מחשבות על אמוג’י (ובלי אף מילה על קקי מחייך)

מה שמעניין באמוג’י זה לא רק העובדה שהם תפסו כ”כ בהצלחה – כי הרי תמונה, כידוע, אקספרסיבית כאלף מילים -  אלא העובדה שאמוג'י בוואטסאפים, פייסבוק וצ’ט הם לא נשמרים, טכנית, כתמונות. אמוג’י זה פונט, עם תווים מוגדרים בתקן Unicode הבינלאומי. כשאני שולח הודעה עם “פנים בוכות דמעות של אושר”, אז אני בעצם שולח רק את קוד ה-unicode מספר U+1F602  (כמו שהאות A היא U+0041), והדפדפן או הטלפון בצד השני מציג אותו ע”פ הפונט המקומי שלו. כמו שהפונט שבו אני מציג את הטקסט שלי לא קובע באיזה פונט יקראו את ההודעה, כך גם אמוג’י נראים אחרת בכל טלפון ובכל דפדפן, בהתאם לפונט של מערכת ההפעלה. זה יכול להיות מבלבל.

* * *

ברשימת האמוג’י הרשמית יש 24 סימנים של שעות על שעון אנלוגי – לכל שעה וחצי שעה ביממה. .

אז חוץ מהעובדה כחלק מההבדלים העיצוביים לעיל, סמסונג, למשל, מתעקשים להוסיף מחוג שניות מיותר ומבלבל, אני תוהה אם עוד 50 שנה ידברו על כך שהאמוג’י אחראי לשימור קריאת השעון האנלוגי, שאחרת ההכרות איתו היתה הופכת לנחלתם של היסטוריונים בלבד.

* * *

רשימת האמוג’י המתעדכנת-תקופתית מכילה סימנים לדגלים של כל המדינות. תאורטית. בפועל, טלפונים או דפדפנים ישנים יציגו רק את 10 המדינות שהיו בגרסאות המוקדמות של התקן (יפן, קוריאה, סין, ארה”ב, רוסיה, גרמניה, צרפת, ספרד, איטליה ובריטניה), בעוד גם כאלה שתומכים בחדשים יותר, לפעמים לא טורחים לקדד את הדגלים עצמם למכשיר, אלא ישימו רק את ראשי התיבות של המדינה במקום, כפי שאני רואה אצלי בכרום.

אבל בלי קשר, מדינות זה משהו שמשתנה. לא כל יום, אבל לאט לאט. אבל דגלים שנוספו לתקן לא יכולים לרדת ממנו. אתה לא יכול להגדיר מחדש את הקוד לדגל בלגיה, גם אם בלגיה תתפצל לה לפלמיה וולוניה. אי אפשר לשנות משמעות של אות, כך שמה שפעם נכתב “בלגיה” יהיה בעתיד “קרפדה” רק כי שינו את משמעות הקודים של האותיות. אז אני מקווה שתכננו קדימה, עם מקום לעוד מדינות ועוד דגלים בתקן.

אין תגובות

נוב 17 2016

יומן צריכה: חטיפים בתמה ספרדית

כשראיתי את שני הטעמים החדשים האלה של ביסלי על המדף, הניחוש האוטומטי שלי הוא שהם יהיו זהים בטעמם. “צ’וריסו וגריל דרום אמריקאי?”, אמרתי לעצמי. “אין להם הרי שום דרך לדמות משהו כ”כ ספציפי עם השילובים הרגילים של חומרי טעם וריח שלהם. זה יהיה אותו דבר פשוט, לא?”ביסלי-520x245

אז לא. מסתבר שאני נתתי לאסם טיפה יותר מדי קרדיט. הם לא פתחו סדרת יצור חדשה ופיצלו אותה לשני טעמים באופן מלאכותי. לא, הם פשוט לקחו את שתי סדרות היצור הקיימות שלהם – ביסלי גריל וביסלי ברביקיו – והוסיפו עוד טיפה אבקת טעם ואריזה חדשה. למען האמת, זה ממש דומה לסדרת ה-Extra שהם השיקו לפני כמה שנים. זה פשוט ביסלי גריל, וביסלי ברביקיו, וקצת יותר MSG. לחובבי הז’אנר.

אחיזה נואשת בנוסטלגיה

אבל בעוד אסם לוקחים מוצר קיים ומנסים לתת לו שם חדש, עלית הולכים בכיוון ההפוך, בניסיון לרכב דווקא על גלי נוסטלגיה.

כבר לפני איזה שנה יצאה מהדורה של “תפוצ’יפס סטיקס” בשיתוף פעולה עם בורגראנץ’, בטעמי קטשופ-של-בורגראנץ’ וברביקיו-של-בורגראנץ’, מוצרים שמשלבים שני דברים מיותרים – הראשון הוא צ’יפס בצורת מקלות, השני הוא הקטשופ של בורגר ראנץ’, שתמיד היה מימי ומגעיל. אפילו רוטב הברביקיו, שבשנות ה-80 וה-90 המוקדמות היה כליל השלמות בעיני, הוא לא יותר מעיסה מתקתקה בימינו.תפוצ'יפס

אבל הניסוי החדש הוא עם מה שנקרא “רוטב" ספרדי”, שקצת הפתיע אותי. אמנם לבורגר ראנץ’ היה תמיד את ההמבורגר הספרדי שלה, אבל עד כמה שידיעותי הגיעו, היה מדובר פשוט בהמבורגר עם בצל קצוץ דק עליו, ולא רוטב מיוחד. אבל יכול להיות שתמיד היה גם רוטב, רק שאף פעם לא הייתי אוכל את הספרדי.

בכל מקרה, בשקית כאן אנחנו מקבלים שקיק של רוטב, בדיוק כמו שקיקי הרוטב הקלאסיים של בורגראנץ’, ובתוכו משהו שהזכיר לי בדיחה של וודי אלן:

שתי נשים זקנות יושבות במסעדה באתר נופש, ואחת אומרת “האוכל במקום הזה נוראי”. ”כן, אני יודעת”, אומרת השניה, “והמנות גם כל כך קטנות”.

הרוטב דלוח. מתקתק-חמצמץ, לא מעניין ולא ממש טעים, אבל יש כל-כך מעט ממנו! שפכתי אותו לקערית קטנה בשביל שישמש כדיפ, והיה לי שם מספיק רוטב לשלושה-ארבעה צ’יפסים לפני שמצאתי את עצמי מגרד את שולי הקערה.

לא טעים, וגם לא מספיק ממנו.

אין תגובות

נוב 07 2016

יומן קריאה: המראה השחורה של דאגלס קופלנד

jpod


Douglas Coupland / JPod

באיחור אופנתי של כעשור, הגעתי לקרוא את JPod של דאגלס קופלנד, ספר שכשיצא, ב-2006, הולל כ-“Microserfs 2.0”. למי שלא שם לב לאזכורים הרבים לאורך השנים, Microserfs של קופלנד הוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם, וקראתי אותו עשרות פעמים. כשאני עצבני או מבואס, אני תמיד יכול לקרוא אותו שוב.

לכן באתי עם הרבה ציפיות לספר הזה, שעל פניו, באמת, הבטיח להיות המשך רעיוני, גם אם לא עלילתי. שוב קבוצה של מתכנתים בסביבה מדכאת אישיות. שוב אזכורי תרבות-פופ ותרבות צריכה שמאפיינים אנשים שלא יודעים אם יש להם עולם פנימי או לא. שוב תהליך של הבנה, או גאולה, או מה שלא יעבור עליהם, כמו ב-Microserfs, וב-Miss Wyoming, וב-All Families Are Psychotic, ספרים אחרים של קופלנד. זו תימה נפוצה בהרבה מספריו, ומה יכול להיות רע?

אבל ככל שהתקדמתי עם הספר, התחילה בי תחושה לא נעימה שיש כאן משהו שונה, מהותית, מ-Microserfs. לא סתם שונה, אלא מנוגד, מהופך, תמונת מראה של הספר הקודם, מ-1995. יש כאן משהו אחר, ולא משהו נעים.

דומה, לא דומה

אז JPod הוא אכן המשך רעיוני ל-Microserfs. קופלנד לא מנסה להסתיר את זה. להפך – הוא רוצה שזה יהיה ברור מהרגע הראשון. החל משימוש באחת הטכניקות של Microserfs, של למלא עמודים במילים שרירותיות, רצפים אסוציאציביים של סלבריטאים ושמות מוצרים, ואפילו שורות הפתיחה:microdead

"אלוהים אדירים, אני מרגיש כמו פליט מספר של דאגלס קופלנד.”

“הבן-זונה הזה.”

“מי הוא חושב שהוא בכלל?”  

אז צחקקתי על הרפרנס והמשכתי לקרוא, ונתקלתי בעוד רבים. יש ציטוטים כמעט ישירים, יש התייחסויות לאותם סלבריטאים ואותם מוצרים כמו במקור. אבל משהו אחד, בכל זאת, היה שונה.

ב-Microserfs, כפי שציינתי, הדמויות תקועות בשגרה מנכרת וצריכים לעבור תהליך, כל אחד בדרכו, למצוא את עולמו הפנימי, את העצמיות שלו, את מה שמייחד אותו מאנשים אחרים. והם מוצאים את זה, כל אחד בדרכו. הסיפור הוא סיפור של הכרה עצמית, של שבע דמויות לגו אחידות שמגלות את השונות שלהן. זה סיפור אופטימי, מרגש, מרומם רוח.

ב-JPod, לעומת זאת, יש לנו את ההפך המוחלט. יש לנו שש דמויות דומות, כן, שמקבלות אפיון שטחי ומצועצע בתחילת הספר, אבל אף אחת מהן, אפילו לא אית’ן, המספר, לא עוברות שום תהליך מהותי לשיפור עצמן במהלך הספר. להפך, הן נחשפות כנוראיות יותר משנראו בהתחלה. כל ההרגלים הקטנים והמכוערים שלהם הופכים להיות המהות שלהם.

Mark was peeved. "Ethan, there has to be more to my life than this."

"Why can't you just be happy as a shallow cartoon glyph of a human like everybody else here?"

"You don't understand—I'm me—I have a soul"

"Mark, I think you're obsessing on this whole individuality thing. Revel in your averageness the way John Doe does."

On the other side of my wallboard, John Doe gave a muffled, "Amen."

גם בני המשפחה של אית’ן הופכים לאורך הספר מדמויות תלותיות ומוזרות, אך עדיין משפחתיות, לאסופה של ילדים קטנים, מרוכזים בעצמם, שמוכנים להפיל על אית’ן את כל בעיותיהם בלי להתחשב בשום שלב ברצונותיו.

בקיצור, המשפחה שלך אית’ן היא ההפך מהמשפחה של דניאל, הגיבור מ-Microserfs, בדיוק כמו שחבריו לעבודה הם ההפך מחבריו לעבודה של דניאל.  למען האמת, כנראה שאפשר למתוח קווי דמיון ישירים בין הדמויות. אפשר לראות דמיון טוד ב-1995, שמוצא את עצמו בינות לאובססיות לפיתוח גוף ומין מזדמן, לבין Cancer Cowboy ב-2006 שמתפתה שוב ושוב ללילות ניהיליסטיים רווי סמים ומפגשים מיניים אקססיביים ומנוכרים. ובין סוזן ב-Microserfs שמפתחת פרסונה פמיניסטית בוצ’ית ואגרסיבית, לבין בריאנה ב-JPod, ששוכבת בכפייתיות עם כל מי שהיא מכירה, ומאבדת את הזהות שלה בזו של בן הזוג הנוכחי.

DouglasCoupland-CC-Kris-Krug-Flickr

דאגלס קופלנד. צילום Kris Krug/Flicker, ברשיון CC-BY-NC-ND

אבל איך הספר?

עד כאן, למה JPod שונה מ-Microserfs. אבל האם זה רע, בהכרח? הרי אי אפשר לצפות מסופר שיכתוב את אותו ספר שוב ושוב, לא?

אז לא, כמובן שלא, אבל עדיין זה מוזר. קראתי ספרים של קופלנד שיצאו לפני JPod. קראתי גם ספרים שיצאו אחרי. JPod, איך שגורס הביטוי האנגלי, sticks out like a sore thumb. זה לא “פאזה” או סגנון של קופלנד בתקופה מסוימת. יש כאן הרגשה שקופלנד עושה דווקא. ומה שהכי מוזר הוא שהדווקא הזה שלו הוא לא ספר רע. הוא מצחיק, בצורתו המרירה. הוא מצחיק במיוחד למי שמכיר היטב את Microserfs. הוא קליל ומשעשע.

אבל הוא מעצבן.

הוא מעצבן כי אני הרגשתי לאורך כל הקריאה שדאגלס קופלנד יושב ותוקע לי אצבע בעין. כי הוא יודע למה ציפיתי כשפתחתי את הספר, והוא משחק לי בציפיות, מעוות והופך אותן.

וכל הכבוד לו על ההישג. רואים שהוא ממש יודע איך להשיג את האפקט הרגשי שהוא רוצה להשיג ממני. הוא יודע איך לתת רפרנס ואז לשמוט את הקרקע תחתיו, להוביל אותי לשבריר של אמפתיה ואז להתיז עליה חומצה. זה הישג יפה.

אבל הוא מעצבן.

אין תגובות

נוב 02 2016

אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

אניל דש, חביב הבלוג, פרסם פוסט מעניין על תעשיית ההיי-טק. או יותר נכון, על איך אין באמת דבר כזה, תעשיית היי-טק. יש חברות פיננסיות שמספקות שירותים באינטרנט. יש חברות תחבורה שעובדות עם אפליקציות. יש חברות אופנה ולייפסטייל שמוכרות לך גאדג’טים. אבל להכליל את כל אלה תחת תעשייה אחת, מטריה אחת, מפספס את המטרה. לדבר על טכנולוגיה נהיה כמו לדבר על לוגיסטיקה – ברור שכל חברה שמייצרת מוצר צריכה לשנע אותו, להפיץ אותו ולמכור אותו, אבל תנובה היא עדיין חברת מוצרי חלב, לא חברת לוגיסטיקה-של-מוצרי-חלב. ואובר היא עדיין חברת תחבורה ציבורית, לא חברת טכנולוגיה-של-תחבורה-ציבורית, גם אם היא מפתחת אפליקציה כזו.

* * *

ב-2009 התחלתי לעבוד ככתב במדור הטכנולוגי של כלכליסט, ומהר מאד נתקלתי בדיוק בבעיה הזו. על מה, בעצם, המדור הטכנולוגי אמור לכתוב? היה לנו אגף בשם “היי-טק”, שפשוט היה חדשות עסקיות על חברות טכנולוגיה ישראליות. מדור אחר הכיל הודעות על השקות של מוצרים חדשים, ומדור של סקירות של מוצרים ואפליקציות – מדור צרכנות, בסופו של דבר. ומדור אחר דיבר על… ובכן, קשה קצת להגדיר. על דברים שקרו באינטרנט – חשבונות סלבריטאים שנפרצו, הצעות חוק שנפלו, דברים כאלה. דברים שהיו מתאימים גם הם למדורים אחרים – מדורי רכילות, מדורי חדשות מדיניות, מדורי תרבות.

כל הדברים האלה התפרסמו (ועדיין מתפרסמים, לדעתי – אני לא שם כבר מאז 2011) במדור הטכנולוגי, בגלל שאנשים עדיין לא השתחררו מהתפיסה ש-“האינטרנט” ו-“העולם האמיתי” הם דברים נפרדים. הם לא. “כאן זה השם החדש”  קראתי לפוסט לפני יותר משש שנים, שם הבאתי את ההגדרה ש-“תרבות האינטרנט” שהמדור כביכול מתייחס אליה היא “סביבה הרוויה בטכנולוגיה דיגיטלית” – הטכנולוגיה הדיגיטלית היא בסביבה שלנו, היא לא סביבה נפרדת. רכילות באינטרנט היא עדיין רכילות. עסקים באינטרנט הם עדיין עסקים, וצרכנות באינטרנט היא אחוז נכבד מהצרכנות הכללית, בימינו. אני לא ממש רואה למה צריך למדר אותם לעמוד משותף, חוץ מהעובדה שיש אנשים שרואים בעצמם “חובבי טכנולוגיה” וירצו לראות את כל הדברים הללו.

* * *

דש לוקח את זה צעד אחד הלאה. זה לא סתם בלבול, לא סתם שארית מהתקופה שהטכנולוגיה לא היתה כל כך אוניברסלית ומקיפה. יש כאן מאמץ מכוון – גם אם לא מפורש – להמשיך ולבדל את “חברות הטכנולוגיה” מחברות אחרות, מתעשיות אחרות. חברות טכנולוגיה, בארה”ב כמו גם בישראל, נהנות ממעמד מיוחד. הן ה-enfant terrible, ששוברים את הכללים ולא נושאים בהשלכות כי הם ממשיכים להרוויח המון, המון כסף. רגולציה, בין אם ממשלתית או פנים-תעשייתית? לא בשבילנו. כאן אנחנו מאמינים בלרוץ מהר ולשבור דברים. הם מאמינים ב-disruption של השוק. ובעיקר, הם מאמינים בלא להיות כפופים לכללים המקובלים לשוק. אובר משקיעים מיליונים בלובי בקונגרס האמריקאי בשביל להסביר שהם לא צריכים רישוי וביטוח כמו חברות מוניות אחרות, למרות שהם, בסופו של דבר, מספקים תחבורה ציבורית לאנשים. ולמה? כי הם לא חברת תחבורה. הם חברת טכנולוגיה, ולכן זכאים למעמד מיוחד.

מה דש מציע? פשוט להקפיד על טרמינולוגיה. איירבנב היא חברת מלונאות, לא חברת טכנולוגיה. פייסבוק היא… חברת תקשורת, חברת מדיה, חברת שירותים – לא חברת טכנולוגיה. Hampton Creek היא לא חברת “טכנולוגיית מזון”, כפי שהם מתארים את עצמם. היא פשוט חברת מיונז. גם אם היא מייצרת את המיונז הזה בעזרת טכנולוגיה. גם אם היא ממוקמת בעמק הסיליקון. היא עדיין. פשוט. חברת. מיונז.

אין תגובות

ספט 16 2016

נוקדנות תרגומית, בייבי

בפינת הנוקדנות התקופתית שלנו, נבחר להתעצבן על משהו שרבים אוהבים לשנוא: תרגומים של שמות סרטים. או, במקרה שלנו, אי-תרגום שמות:

יש לנו כאן סרט עם שם מאד ברור, מאד straightforward באנגלית – Bridget Jones's Baby – שניתן היה גם לתרגם אותו בקלות לעברית – “תינוקה של ברידג’ט ג’ונס”. לא סתם שזה ברור, קליט ויושב טוב בעברית, זה גם מתכתב עם שמות של סרטי עבר, כמו “תינוקה של רוזמרי” (אם כי אולי זה לא בדיוק הז’אנר שאליו הם מכוונים).

לעומת זאת, השם הנבחר נשמע כאילו מישהו עילג מנסה לדבר באנגלית. כי מה לעשות ש-S הבעלות באנגלית, כשהיא באה אחרי מילה שנגמרת ב-S, היא אחד הפינות הפונולוגיות הבעייתיות באנגלית. יש כאן צליל שחשוב להבנה, אבל שלא נהגה בכלל, ושניתן לכתוב אותו בכמה דרכים שונות (גם Jones’s וגם Jones’). אבל בכתיב העברי, הניואנס הזה הולך לאיבוד, ואנחנו נשארים עם סרט שהוא יותר “Million Dollar Baby”, כלומר נראה בה-“בייבי” הוא כינוי לברידג’ט ג’ונס עצמה, לא לתינוק/ת.

אז המפיצים הישראלים לקחו את אחד המקרים באנגלית שבה תעתוק מצלולי של השם יגרום באופן מפורש לאיבוד מידע, והחליטו דווקא כאן לתעתק מצלולית את השם.

יופי.

6 תגובות

ספט 13 2016

מעלית השבת של טוויטר

הודעת טוויטר יכולה להיות עד 140 תווים. זה מספר הקסם. זה ידוע. סביב זה נסוב השירות. “רק מה שנכנס לתוך 140 תווים”. וזה לא משנה אם הסיבה לזה היא טכנית (160 תווים שנכנסים ל-SMS, מינוס כמה תווים לשם החשבון שדרכו לפרסם, כך טוויטר עבד בהתחלה) או קונצפטואלית (“מחקרים מראים שזה כמה תווים שבן-אדם צריך בשביל להעבר רעיון אחד”, כפי שכבר ניסו לטעון). זה לא משנה. 140 זה טוויטר, טוויטר זה 140, ויש הרבה חן במה שמייסד טוויטר ג’ק דורסי כינה “אילוץ יפהפה” – החל מהצורך לחתוך בבשר החי ולחדד רעיון, וכלה ב-tweetstorms של הודעות משורשרות שיוצרות מבנה טיעונים מסוים.

אבל מה לעשות שזה גם מגביל וזה גם מעצבן? לאט לאט טוויטר מחפשת איפה להתרחב בלי לוותר על ה-140. קודם זה היה מקצר הלינקים t.co שמאחורי הקלעים מקצץ כל קישור או תמונה לכ-30 תווים בלבד. אז זה היה ריטוויטים מובנים (כולל ציטוט, שהוא בכלל קישור), ועכשיו עוד סבב הקלות בשביל לגרום לאנשים להיות עם, להרגיש בלי: קישור לשם הנמען בתגובות (מינשונים) לא יחשבו לסך ה-140 תווים, וכנ”ל גם תמונות או גיפים (אם כי לא ברור אם רק הראשונה או כולם).

ומצד אחד, זה מרגיש קצת כמו מעלית שבת – אתה לוקח עליך מגבלה כלשהי, ואז מוצא דרכים לעקוף אותה או להקל עליה, כשאתה יכול גם ללכת למקור ולשנות, אולי, את המגבלה המקורית. למה למצוא דרכים להכניס עוד דברים לציוץ בלי למלא את מגבלת ה-140, כשאתה יכול פשוט להגמיש את ה-140 השרירותי הזה?

אבל מצד שני, טוויטר מאד מושקעים ב-140 הזה. זה מספר הקסם. 140 זה טוויטר וטוויטר זה 140. וחוץ מזה, למה יגדילו את זה? ל-180? 250? אינסוף? כל מספר אחר יהיה שרירותי באותה מידה, או לחילופין חסר יחוד ועניין.

אז 140, אם כך. וג’ק דורסי יגיד שהשינויים האלה “נותנים את מלוא כח הביטוי של 140 תווים”. גם אם זו חלוקה קצת שרירותית בין הטקסט של ההודעה לבין התמונה שבה. אבל התרגלנו, בסופו של דבר. ו-140 זו לא בחירה פחות טובה מכל מספר אחר.

2 תגובות

ספט 06 2016

על ליגטורות, שפות תכנות וסמיוטיקה טיפוגרפית

התקנתי שלשום פונט חדש. על פניו, לא משהו כזה דרמטי. לא אירוע שדורש הכרזה. אבל כמובן, תוך שעתיים התחילו לרוץ לי בראש מחשבות על מה הפונט הזה אומר עלי, כמתכנת, ועל מתכנתים בכלל. ועל שפות תכנות. ועל שפה. ואז עצרתי, כי קצת הגזמתי עם זה. אז בואו נחזור טיפה אחורה.

הפונט המדובר נקרא FiraCode. הוא הרחבה לפונט מוקדם יותר, Fira Mono, ונועד לקריאת וכתיבת קוד בסביבות פיתוח. היחוד שלו הוא בתמיכה בליגטורות – “משלבי אותיות”, כך אומרת לי ויקיפדיה – לסימנים מקובלים בעולם התכנות.

התמונה מראה צירופי אותיות שונים והליגטורות שלהם ביחד

ליגטורות, קורבן ההצלחה של עצמן

ראשית, מה זה ליגטורות? ליגטורה היא שילוב טיפוגרפי של שתי אותיות סמוכות. למשל, הצירוף AE בכתב הלטיני ניתן לכתיבה כליגטורה, Æ, וכך גם ה-ß הגרמני, שניתן לפרק לאותיות ss (או sz).

בעברית הן פחות נפוצות. למען האמת, הייתי בטוח שהן לא קיימות בכלל, אבל גיליתי שבכתבי קודש מסוימים מקובל לחבר “א” ל-“ל” ל-“ﭏ”,שבקושי רואים ולא בטוח שבכלל עובד בכל הפונטים1. התמונה מראה עיצוב של סימן האמפרסנד שמדגיש את האותיות המקוריות שהרכיבו אותובכל מקרה, ליגטורות נתמכות בימינו, טכנית ע”י מרבית המחשבים. לפונטים יש את האפשרות הטכנית לזהות אוטומטית כי צמד אותיות מסוים נכתב ברצף, ולהכניס, במקום שתי האותיות, את הליגטורה.

מה שמעניין בליגטורות הוא שככל שהן שימושיות יותר – ככל שמשתמשים בהן יותר, ככל שיש בהן צורך – הסיכוי שלהן להעלם גדול יותר. כלומר, לא להעלם, אלא להפסיק להיות ליגטורה ולקבל מעמד של אות לכל דבר. למשל ה-&, האמפרסנד, נולד במקור כמילה הלטינית et (וגם). הצירוף היה מאד פופולרי וצמד האותיות שולבו ביחד יותר ויותר, עד שהפכו לליגטורה מקובלת, ומשם לאות עצמאית שכבר לא ניתנת להפרדה. מאותה נקודה, פונטים שונים כבר מרשים לעצמם לשחק עם העיצוב שלה בצורה שכבר לא קשורה למקור של האות, אם כי יש פונטים שמתעקשים לשלב את ההיסטוריה בעיצוב. בימינו, אם מישהו יחליף את סימן ה-& ב-et בטקסט אנגלי, הוא יראה פלצני במקרה הטוב, ופשוט לא ברור במקרה הרע. האמפרסנד עומד בפני עצמו.

טיפוגרפיה יצירתית בעולם מוגבל

ועכשיו נחזור לעולם התכנות. רוב שפות התכנות שבשימוש נפוץ בימינו מורכבות ברובן משילוב של פקודות המבוססות על הכתיב הלטיני (if, while, def, class), יחד עם שימוש יצירתי בסימני פיסוק. למה סימני פיסוק? כי שפות תכנות רוצות להביע הרבה רעיונות שהכתיב הלטיני לאו דווקא מאד יעיל בהן, כמו יחסים מתמטיים (שווה, גדול מ-,), פעולות על מידע (השמה למשתנה, חיבור טקסט) או סתם מידע נוסף שהמלל עצמו לא מעביר (סימון חלק מהקוד כהערה שאין לבצע). חלק מהפעולות הללו נראות אותו דבר ברוב שפות התכנות (>= לסימון שווה-או-גדול-מ-, למשל), וחלקם ספציפיים לשפות ספציפיות או למשפחות של שפות דומות (== לפעולת השוואה, => לסימון פונקציית lambda. לא משנה מה זה כרגע). image

הרבה מהסימונים האלה הגיעו במקור מהמתמטיקה. אלא שבמתמטיקה מקובל הרבה יותר להשתמש בסימנים שרירותיים או סתם מומצאים בשביל לתאר רעיונות, בעוד מתכנני שפות התכנות ניסו להצמד למה שאפשר למצוא על מקלדת המחשב, בשביל שהשפה לא תהיה רק אקספרסיבית, אלא גם ניתן להקלדה בקלות בלי לזכור צירופי מקשים בלתי אפשריים לכל סימן.

זו הסיבה שהרבה מהפקודות המקובלות היו ניסיון “לצייר”, באמצעות תווי מקלדת רגילים, סימנים מתמטיים מורכבים יותר. למשל הסימון לבדיקת אי-שוויון בשפות רבות הוא != (סימן קריאה+שווה), שמנסה לדמות לסימן אי השוויון המתמטי ≠ (שווה עם קו עליו). וסימן החץ שמשמש בתחום במדמ”ח שנקרא lambda calculus שמייצג פונקציה שפועלת על קלט (כשהחץ מייצג את המעבר מהקלט לפלט) הפך בשפות רבות להיות => (שווה+גדול מ-) או –> (מקף+גדול מ-), שנראים קצת כמו חץ, במגבלות הז’אנר. הם כולם נולדו כפשרה – הרצון להביע רעיונות מורכבים באמצעות סימנים מוסכמים, אבל רק כאלה שאפשר להקליד בקלות.

ליגטורה כפונדמנטליזם – חזרה למקורות

אז בואו נחזור חזרה לפונט החדש שהתקנתי, אם כך. הקוראים הערניים ששמו לב שביליתי כבר כחמש-צמאות מילים בלדבר על שני דברים שונים לחלוטין בטח כבר ינחשו מה עומד לקרות עכשיו: FiraCode (ועוד כמה שדומים לו) משתמשים בליגטורות כדי לבטל את הצורך בפשרה. מעתה, אם אני אכתוב את קוד עם פקודת !=, אני אראה על המסך ≠ – בלי שאצטרך לדעת איך להקליד את זה. אם אני אכתוב פונקציה כזו:

person => person.Name

המקבלת מידע על אדם ומחזירה את השם שלו, אני אראה את הכאילו-חץ הזה כפי שהוא היה רוצה להראות:

image

ועל פניו, זה ממש נחמד. אם נתעלם מהעובדה שיש לי השגות סגנוניות אחרות על הפונט הזה, אני חושב שהוא עושה עבודה ממש יפה בלהעביר את הכוונה מאחורי הסימנים. כאן, לדוגמא, יש חבר לעבודה לשעבר שבעזרת הפונט הבין פתאום את כוונת המשורר מאחורי צרוף תווים מורכב במיוחד:

אבל מצד שני, יש לי קצת השגות לגבי חלק מהצירופים הנפוצים יותר, השגורים יותר, כמו סימן אי השוויון שכבר הזכרתי קודם. כן, ≠ הוא סימן מתמטי מקובל וברור. מצד שני, גם ה-!= קיים כבר לכל הפחות מתחילת שנות ה-70, כלומר יותר שנים משאני חי, שלא לומר יותר משאני מתכנת. המשמעות שלו צרובה לי טוב-טוב בראש, ואני לא צריך להפעיל את המוח בשביל לפרק אותו, לתרגם אותו ל-≠. אם נשאל בגסות מונחים מתחום הסמיוטיקה, הוא הפסיק להיות רק מסמן, רצף תווים סתום שמצביע על משמעות חיצונית, ונהיה מסומן, בעל ערך ומשמעות בפני עצמו. אז עכשיו כשאני מסתכל על קוד ופתאום רואה ≠ במקום !=, אז המשמעות ברורה לי יותר, או פחות?

עם הסימן של החץ שהבאתי למעלה, או עם ה-Bind בהודעה שקישרתי, יש לליגטורות יתרון ברור, והוא שהסימנים הללו הם יחסית חדשים בנוף המיינסטרים של שפות התכנות – הרבה מהם נכנסו לאורך 10-15 השנים האחרונות2 עם שפות כמו scala ו-haskell ועדכונים לשפות ותיקות כמו C# ו-javascript, ולכן המשמעות שלהן הרבה פחות צרובה במוח של רוב המתכנתים. רוב המתכנתים שאני מכיר יצטרכו לבלות שניה או שתיים בלהבין מה המשמעות של >>=, בעוד הליגטורה bindligature (למי שמכיר את פעולת ה-bind) תהיה ברורה הרבה יותר.

אבל חוץ מהחסרון הזה, שאולי ליגטורות באות לפתור בעיה שלא באמת קיימת, בעיה שהיתה פותרת את עצמה עם הזמן והנסיון, יש כאן עוד בעיה, והיא שרוב שפות התכנות מאד משתדלות להיות פשוט טקסט, לא פחות ולא יותר. שאם אני אקרא את אותו הקוד גם מדף מודפס, אני אוכל להבין אותן בדיוק כמו אם אקרא אותו על מסך המחשב. What you see is what you get – אם אני רואה תו מסוים בקוד, זה התו שהמחשב גם רואה, ומבצע את הפעולות על פיו. אבל כאן נוצרת לנו שכבת תרגום בין מה שהמחשב רואה (!=) לבין מה שאני רואה (≠). האם זה יפריע לאנשים ללמוד את התחביר האמיתי של השפה, לא זה שמוסתר מאחורי הסימנים היפים? האם זה יוביל לבאגים שנובעים מכך שאני, המתכנת, לא באמת קורא את אותו קוד שהמחשב מבצע? אולי. אני לא יודע. אני בינתיים אשאר עם האמביוולנטיות שלי.

  1. לאור הנדירות שלהן בעברית, לא ברור לי למה דווקא השם “ליגטורה” נבחר לתוכנה שהיתה המובילה בארץ, במשך שנים, בזיהוי ממוחשב (OCR) של כתב עברי []
  2. נכנסו למיינסטרים, כן. בבקשה אל תתחילו לאזכר כאן שפות תכנות שהשתמשו ב-bind ו-lambda עוד במאה ה-18. הן קיימות, כן, אני יודע. אבל לא בהיקף של שפות כמו C++ ו-Java בשנות ה-90 וה-2000 []

4 תגובות

ספט 03 2016

יומן צריכה: לא, לא, ולא

ויקיפדיה העברית מגדירה אג’יקה כ:image

ממרח חריף או פיקנטי המתובל בעדינות, ומשמש כתבלין במאכלים בגאורגיה וביתר הקווקז. הוא מבוסס על פלפל אדום, שום, עשבי תיבול ותבלינים כמו כוסברה, שמיר, וחילבה ירוק. [..] מי שמכיר מאכלי קארי בסגנון בריטי-אסיאתי יזהה דמיון מסוים לוינדלאו.

הייתי ממליץ, אם ככה. לחברת “קלוב צ’יפסוב” האוקראינית (נקודות בונוס על השם!), יצרנית מוצג הצ’יפס Chipster’s (נקודות בונוס שוב על השם!), לקרוא את ערך הויקיפדיה הזה. או לחילופן, ללכת ולקרוא מה זה אג’יקה. כי ללא ספק אף אחד מהדברים שכתובים שם לא תופסים בחטיף הצ’יפס הזה שקניתי בטיב טעם היום. החטיף (שרשמית הוא בטעם “בשר עגל עם אג’יקה”) לא חריף ולא פיקנטי, לא שום, לא כוסברה ולא חילבה (ירוק או שאינו ירוק). ומכיל, על פי התווית, “תערובת תיבול בטעם בשר עגל עם אג’יקה” שמכילה רק “אבקת ירקות”.

בונוס: “אבקת בשר בקר 0.01%”.

בונוס 2: מכיל חלב (אבקת מי גבינה).

סיכום: לא.

* * *

במעדני מזרע מצאתי פחית של Big Red. אני לא הכרתי את המשקה הזה, אבל התווית של היבואן כ-“משקה מוגז בטעם שקדים”, מה שנראה לי מוזר לאור חוסר הקשר בעיצוב ובמרכיבים. ועוד יותר חשוד כשראיתי שהם מוכרים גם מסטיק אדום של אותו המותג – מסטיק שקדים? גזוז שקדים? חייבים לטעום. אבל בסקפטיות.image

ובכן, הסקפטיות היתה מוצדקת. אני לא יודע איך הקטע של השקדים נכנס להם שם. אין שום דבר שקשור לזה בכלל – לא במרכיבים, טעם, בשם, בהיסטוריה – כלום. המשקה כונה במקור Red Cream Soda, אבל בשלב הזה של חיי המוצר יש לו טעם, ובכן, של מסטיק. של סירופ תירס עתיר גלוקוזה וחומרי טעם טבעיים ומלאכותיים.

סיכום: לא

* * *

חדש על המדף: במבה עגולה – “דרך חדשה להינות מבמבה”, אומרת התווית.

לא.

אין תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

    • It’s people like that who make you realize how little you’ve accomplished. It is a sobering thought, for example, that when Mozart was my age, he had been dead for two years.
      Tom Lehrer

    • While we were walking out of the studio, the librarian noticed the show’s 19-year-old producer; the producer had a blond mullet, his blank eyes were beyond bloodshot, and he was wearing ripped jeans and a black Swan Song T-shirt with all the runes from the Zoso album. The librarian turned to me and said, “You know, I went to high school with that guy.” This librarian was 42. But he was right. He did go to high school with that guy. So did I. Everyone in America went to high school with that guy. Right now, there are boys in fourth grade who do not even realize that they will become “that guy” as soon as finish reading The Hobbit in eighth grade. There are people having unprotected sex at this very moment, and the fetus spawned from that union will become “that guy” in two decades. Led Zeppelin is the most legitimately timeless musical entity of the past half century; they are the only group in the history of rock ‘n’ roll that every male rock fan seems to experience in exactly the same way.
      Chuck Closterman, “Killing Yourself To Live”

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים