Apr 15 2014

אז למה לי סייברפאנק עכשיו?

היום, ה-16.4.2014, העברתי בכנס עולמות הרצאה בשם “אז למה לי סייברפאנק עכשיו?”, שמנסה להתחקות אחר האלמנטים הספרותיים והחזותיים של ז’אנר הסייברפאנק, ולנסות לבנות אותו מחדש למאה ה-21.

ההרצאה עצמה לא תועדה בוידאו, אבל אני מצרף כאן שני דברים. הראשון הוא המצגת שהכנתי להרצאה, שעוברת – לפחות בראשי פרקים – על רוב מה שהזכרתי בהרצאה. עקב מגבלות טכניות, כמה אנימציות בסיסיות הלכו לאיבוד (לא נורא), וכיוון המצגת הוא משמאל לימין. כחובבי סייברפאנק והאקרים בפוטנציה, אני סומך עליכם שתסתדרו.

השני הוא קישור לפוסט שפרסמתי לפני כשנתיים וחצי, אחרי הרצאה אחרת בנושא סייברפאנק שהעברתי בכנס אייקון, ושמכיל רשימת קריאה וצפייה של ספרים וסרטים הקשורים לסייברפאנק. הרחבתי אותה קצת עם דברים שהזכרתי בהרצאה הנוכחית. אם הזכרתי משהו שלא צוין בפוסט, תגידו לי ואני אעדכן.

אין תגובות

Apr 06 2014

יומן צריכה: כשהחיים נותנים לך קמח מצה

2014-04-06 20.37.03

באמ:פם היום קפץ עלי מהמדף ביסלי קצת שונה: ביסלי בצל “ארוך במיוחד”, כך הבטיחה האריזה (וממתי ביסלי נמדד באורכו? אנא חסכו ממני את ה-double entendres המתבקשים). הביסלים עצמם שומרים בגדול על הצורה של ביסלי בצל, אבל הם קצת ארוכים יותר (אבל לא ארוך מספיק להיות אקסטרים, מסתבר), אבל גם שמנמנים יותר, גם בהיקף הטבעת וגם בעובי הדפנות עצמן. ואז שמתי לב להודעה שבפינה – ביסלי מיוחד כשר לפסח. מהר הפכתי את האריזה, ואכן – הביסלי הזה מורכב מקמח מצות. פתאום הכל נהיה יותר הגיוני.

קמח מצה, באופן לא מפתיע, מתנהג אחרת מקמח חיטה רגיל. אני לא אופה מספיק בשביל שאוכל לאפיין בדיוק מה הוא עושה ומה הוא לא עושה, אבל לא יפתיע אותי אם השימוש בקמח מצה הוא זה שחייב את הטבעות העבות הללו של הביסלי. אני מנחש שבהיקפים הרגילים של ביסלי בצל הוא פשוט לא שרד את התהליך, והשאיר רק שבבים עצובים צפים באמבטי שמן קטלניים.

אבל אנשי השיווק של אסם לא יתנו למשהו כזה לעצור אותם. אלה האנשים שהביאו לנו את הטעמים הנועזים והמתובלים יותר של הביסלי אקסטרים (תיבול ותעוזה שנשארו כמעט רק על העטיפה), הגדירו מחדש את מהות הטבע עם “חטיף החיטה בטעם טבעי”, ואפילו התגברו על משבר ה-“אפילו מהנדסי המזון שלנו לא יודעים מה הם עשו כאן”. ביסלי בצל שמנמן? אין בעיה! נשווק אותו כארוך במיוחד! לא עוד פשרת טעם לצורכי המנעות מחמץ, כי אם ביסלי ארוך יותר! נראה את החמץ מתמודד עם זה!

וכתמיד, לסיכום, וכהערת אגב – ביקורת הטעם: ובכן, נראה שכחלק מהעיבוי התשתיתי של הטבעות, גם הרבה יותר חלקיקי בצל וחומרי הטעם הנלווים נכנסו לתערובת. טעם הבצל מורגש יותר מאשר הרגיל, ובהחלט מומלץ לחובבי הצהוב הצהוב הזה.

6 תגובות

Mar 03 2014

עשה לך מם

כבר לא מעט זמן שהממים (או, אם נדייק, ה-Image Macros) הם חלק מהנוף האינטרנטי, בין אם פשוט כבדיחה, ובין אם כאמצעי רטורי שיחתי, דרך להעביר נקודה. יש את Conspiracy Keanu בשביל להביא תאוריית קונספירציה מטופשות, פריי מפיוצ’רמה בשביל להקביל שני דברים דומים כביכול, Philosoraptor בשביל להציב שאלות כאילו-פילוסופיות, וכו’. יש כאן שפה ברורה שהפרה שלה תגרום לצרימה אצל אנשים שבקיאים בה, וכנראה גם לבוז מתמשך – כי זה האינטרנט, אחרי הכל.

Conspiracy Keanu meme saying "What if soy milk is just regular milk introducing himself in Spanish"

ואז מתחילים מקרי הקצה. מה קורה כשיש אימרה או בדיחה שנופלת על יותר מאשר תבנית אחת? יש לנו תבניות שיש ביניהן חפיפה. Conspiracy Keanu למשל, מאד דומה ל-Sudden Clarity Clarence, שמשמש לבדיחות של הארה פתאומית (של דברים מטופשים, לרוב), מה שיכול גם להיות סוג של תאורית קונספירציה. ו-Matrix Morpheus תמיד פותח ב-“What if I told you”, אבל משם ממשיך או לתאוריות קונספירציה, או לנזיפה של אנשים על ה-glaringly obvious. אפשר בקלות לחשוב על אותה בדיחה שתתאים לשלוש התבניות הללו.

image

אבל כשבדיחה מתחילה לרוץ לה באינטרנט, מלא אנשים מתחילים לחזור עליה, וכל אחד מפרש אותה טיפה שונה. אולי מה שלאדם אחד היא תאוריית קונספירציה, לאחר היא הארה פילוסופית? או שהיא הארה מטופשת מספיק בשביל להיות מתאימה לסטלנים? בשביל זה יש את פילוסורפטור, או את Really High Guy.

image

ולפעמים אנשים לא ממש מבינים את הקטע של התבניות שהם משתמשים בהן, או אולי מפרשים אותן (או את הבדיחה) טיפה אחרת. אולי המבנה של “אולי X הוא בעצם Y” מציב דיכוטומיה מספיק ברורה בשביל שהם ירצו להשתמש ב-Futurama Fry, למרות שזה לא בדיוק במבנה הקלאסי של המם. או אולי מישהו חושב שכל בדיחה הולכת טוב עם חתולים, שהם אבן היסוד של הז’אנר.

image

או אולי אנשים סתם לוקחים את זה לכיוון אחר. אולי מספיק להם שיש בתמונה אלמנט כלשהו שמתייחס לבדיחה, גם אם הוא לא מתאים לשימוש הקלאסי של התמונה הזו? מה אם במקום להשתמש במם בשביל לתת הקשר אחר לבדיחה, משתמשים בו כאלמנט משלים שמתבסס על הבדיחה?

image

ולפעמים קורה שהבדיחה חורגת לה מתוך עולם הממים. חורגת לה, אפילו, מתוך האינטרנט, ומחלחלת לעולם האמיתי.

image

אבל החביב עלי ביותר הוא כשהבדיחה מתקפלת אל תוך עצמה, עוברת טרנספורמציות, ולפעמים תרגומים לשפות אחרות, עד שאתה כבר לא יודע מה לחשוב על הבדיחה הזו. ואם היא יותר טובה עכשיו, או פחות, או בכלל לא ברורה.

 

וכמובן, על כל גרסה, נוסח או וריאנט שתוכל לחשוב עליו, באינטרנט תוכל למצוא עוד עשרים. גרסאות גרועות, מוצלחות, מיותרות, מבריקות וביזאריות. כי בשביל זה יש אינטרנט.

אין תגובות

Feb 25 2014

בחן את עצמך: איזה מין שחקן אני?

בשיחה אי-שם במעבה האינטרנט, נתקלתי בדיון על משחקי תפקידים, שם טען אחד המשתתפים כי למנחה אין זכות להכתיב לו, לשחקן, איך לשחק את הדמות שלו – כי זה הדבר היחיד שיש לו, לשחקן, כוח עליו, ולכן חייבים להשאיר את הכוח הזה בידי השחקן.

אני לא רוצה להכנס כאן לנושא של התערבות בהחלטות גילום-דמות של שחקן במשחקי תפקידים, כי יש שיקולים לכאן ולכאן. כאן בעיקר צרמה לי הנחת היסוד של אותו בחור, לפיה כשחקן (ולא מנחה), יש לי השפעה רק על הדמות שלי. כי אני חושב שאנחנו התקדמנו הרבה מאד מימי ה-D&D המוקדם, המנחה-מאחורי-המסך שיודע את הדברים שהשחקנים לא יודעים, המשחק העימותי בו אתה מגלגל 1d6 לראות אם מצאת את הדלת הסודית שהמנחה יודע שהיא שם. התחלתי לכתוב את המחשבות שלי על שחקנים מעורבים ולצאת מתוך המשבצת של הדמות שלך, אבל אז נזכרתי שהשנה היא 2014, כך שיש סיכוי שמישהו איפשהו באינטרנט כבר כתב את זה טוב ממני. משם הגעתי למאמר מצוין בבלוג המצוין Deeper in the Game שמדבר על Stances – עמדות, או תפיסות שהשחקן יוצא מהן במשחקו. החלוקה הזו לעמדות ישנה בהרבה מהמאמר הזה (הוא מ-2011, ואפשר למצוא דיונים על העמדות עוד מ-2001), אבל אני חושב שהוא מסכם ומתמצת את הרעיון טוב יותר ממקומות אחרים, ובלי ההשענות על מודל ה-GNS הפשטני במקצת.

המאמר, בקצרה, מדבר על שלוש עמדות:

  1. עמדת השחקן (Actor Stance). זו העמדה הקלאסית במשחקי תפקידים , שבה נקודת המבט שלי כשחקן היא של הדמות שלי: לדעת מה שהיא יודעת, לראות מה שהיא רואה, לקבוע רק מה היא עושה. בהתאם, גם ההחלטות שאני אקבל יהיו החלטות שהדמות היתה עושה, בהנתן הפרדת ידע השחקן מהדמות. המטרות של השחקן ושל הדמות משולבות.
  2. העמדה השניה היא עמדת הסופר (Author Stance), שבה אני שולט בדמות, אבל השיקולים שלי כשחקן הם לא בהכרח אלה של הדמות שלי, אלא הם שיקולי הסיפור – הדמות שלי תעשה עכשיו מה שיהיה מגניב יותר לסיפור, לאו דווקא מנקודת המבט של הדמות. יש כאן באופן מכוון הפרה של אותה הפרדת ידע שחקן/דמות שנחשב מסורתית למקודש.
  3. העמדה האחרונה היא עמדת הבמאי (Director Stance), שהיא לתת לשחקנים – כל השחקנים – את האפשרות לקבוע עובדות בשטח בעולם מעבר לפעולות של הדמויות שלהם – כולל להמציא חלקים מהעולם, דמויות חדשות ולהכניס אירועים.

מהסידור הזה של שלושת העמדות אפשר אולי לחשוב שאני מדרג אותן, שעמדת הסופר טובה יותר, איכשהו, מעמדת השחקן. זה ממש לא נכון. שלושת העמדות הללו נמצאות אחת אחרי השניה לאורך ציר מסוים, זה נכון, אבל “טוב יותר” או “נכון יותר” ממש לא מתאר את זה. כל אחת מהעמדות הללו מתאימה לסגנון אחר של משחק.

עמדות בפועל

עמדת השחקן, למשל, מתאימה למשחקים של תגליות. כשאתה, השחקן, לא מכיר את עולם המערכה ורוצה לתת למנחה לזרוק אותך פנימה, אתה תכנס באופן טבעי לעמדה הזו. לא מזמן הייתי אמור להשתתף במשחק (שלצערי לא יצא לפועל) שיתרחש בקונסטנטינופול של המאה ה-14, וזאת מכיוון שהמנחה המיועד היה שקוע בלקרוא וללמוד על העיר בתקופה הזו, והשחקנים ברובם לא הכירו את החומר, וראו במשחק הזדמנות להכיר את הסיפור של העיר דרך אותו משחק.

עמדת השחקן גם מתאימה למשחקים ושחקנים שמדגישים את האספקט המשחקי-סיסטמי של משחקי התפקידים. אלה משחקים שבהם ההצלחה של הדמות שלך – נצחון בקרבות באמצעות טקטיקה חכמה, בניה חכמה של הדמות ושימוש מושכל ביכולות הללו – היא אחת המטרות של השחקנים. במצב כזה, עמדת הסופר .(ובטח ובטח עמדת הבמאי) עשויות להתפס כ-”רמאות”, או לכל הפחות פספוס של הנקודה.

עמדת הסופר, לעומת זאת, מתאימה למשחקים שבהם הסיפור הוא העיקר, והציפיה מהשחקנים היא לתרום ככל האפשר להנאה של כולם מהעלילה הנרקמת בין כולם. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן בהכרח על משחקי סטורי-טלינג פרי-פורם היפיים. אין שום בעיה לשחק D&D קלאסי בעמדת הסופר, להקפיד על החוקים והמכניקות, ועדיין לשים את הסיפור בראש מעיינך. ולקחים מעמדת הסופר אפשר ליישם גם בלי ממש לראות את עצמך כשחקן סיפורי – לקחים כמו “אל תשים את ההצלחה של הדמות שלך מעל הכיף של החבורה”, למשל. זה נחמד אם יצרת דמות אפלה ודכאונית ששונאת את העולם, אבל אם משחק הדמות העמוק שלך גורם לך לא להשתתף בעלילה אלא לשבת בצד ולבהות, הסיפור שאתה יוצר הוא לא סיפור טוב במיוחד.

עמדת הבמאי, על פניו, מושכת לכיוון של דינמיקה מאד שונה של מנחים ושחקנים, ויש שיגידו שזו סוג של אנרכיה, או לכל הפחות סיעור מוחות בלתי פוסק. אבל גם כאן, חשוב להבין שלא מדובר כאן בהכרח על אימוץ קיצוני ורדיקלי של “כולם קובעים הכל לכולם”. Fate, למשל, הוא משחק ששם את עמדת הבמאי במרכזו, ומעודד את כל השחקנים לשנות את העולם, לקבוע לא רק את הפעולות של הדמויות שלהם אלא גם לתאר את התוצאה של אותה פעולה על העולם. אבל אין כאן תוהו ובוהו. Fate מגדירה חוקים ברורים לאיך אפשר לשנות את העולם, מכניסה אלמנט של fate points שבעזרתם משנים את העולם, אבל שבשביל לקבל אותן חייבים לקבל, בתורך, התערבות של שחקנים אחרים (כולל המנחה) בדמות שלך. זה לא חייב להיות free for all.

ואת עמדת הבמאי אפשר לשלב גם במשחקים קלאסיים יותר. במשחקי ה-Pathfinder שלי, למשל, הכניס אורי ליפשיץ, כמנחה, כמה ניסויים בכיוון. הכל מהקטנים ביותר – לתת בתחילת קרב לכל שחקן להוסיף משהו לסצנה, החל מכמה חביות באמצע הסמטה, הומלס ישן בפינה, או רוחות חזקות – שיצרו סיטואציות מעניינות יותר, והוסיפו דברים שאפשר גם היה להתייחס אליהם ברמה הטקטית. ברמה אחת הלאה, אורי בנה מבוך שלם סביב הרעיונות שלנו, השחקנים, כשביקש מכל אחד להמציא אגדה, שמועה או סיפור על המבוך הזה – מה שיצר מבוך שהפתיע גם אותו, וגם היה קטלני, כנראה, יותר מכל מה שהוא היה חושב עליו. ולבסוף, האלמנט הבמאי ביותר, הכנסנו מנגנון של Plot token או history token שכל שחקן קיבל בתחילת המפגש, ושאותו יכל להחליף, פעם אחת, בתמורה ליכולת להמציא פריט מידע היסטורי על העולם. השתמשנו בזה כדי ליצור קשר, רטרואקטיבית, בין רוחות הרפאים שאיימו עלינו לבין הממלכה האלפית ממנה הגיע אביו של הדמות שלי, מה שאפשר לנו לסיים את ההתקלות הזו ללא קרב. אני הקרבתי בשביל זה את ה-history token שלי, אבל אני די משוכנע שאורי היה נותן לזה לעבוד גם בלי – אם השחקנים ממציאים סיפור מגניב, סיפור טוב שמרחיב את העולם והופך אותו למעניין יותר, אז אין סיבה לא לתת לו להכנס. המנחה לא חייב להיות קנאי למעמד שלו כבמאי היחיד.

עמדות מתערבבות

עוד נקודה שחשוב לי להדגיש היא שהעמדות הללו הן לא אקסקלוסיביות. ברור כבר מהדוגמאות הקודמות שאפשר לערבב עמדות שונות בתוך אותו המשחק. כמו שאפשר להגדיר נקודות מסוימות במשחק בו אנחנו עוברים לעמדת הבמאי, או להגדיר שבקרב אנחנו נשחק בעמדת השחקן, אבל מחוץ לקרב נעבור לעמדת הסופר.

אבל העמדות השונות יכולות גם להתקיים בו זמנית אצל שחקנים שונים באותו משחק. זכור לי משחק לפני שנים בו, בזמן קרב שהתרחש בליבו של מרוץ כרכרות, בחרתי מיוזמתי לגרום לדמות שלי להדרס קלות, מה שהוסיף לי צליעה לשארית ההתקלות. עשיתי את זה כי זה נראה לי מגניב לסצינה באופן קולנועי עם אקשן. אבל העובדה ששחקנים אחרים נשארו בעמדת השחקן לא הפריע לי, ועמדת הסופר שלי (גם אם לא ידעתי לקרוא לזה כך אז) לא הפריע להם. אם כבר להפך – אני שיעשעתי אותם, והם, בתורם, קידמו את הסיפור בכך שהצלחנו לא לההרג בקרב. זה גם חשוב.

בקבוצה אחרת, לאחרונה, דיברנו בצורה גלויה על העמדות שלנו כשחקנים. אני הבעתי רצון להשפיע על העולם מעבר לעמדת השחקן. שחקנית אחרת אמרה שהיא דווקא נהנית מלחוות סיפור דרך העיניים של הדמות שלה, ומעדיפה את עמדת השחקן. שני הדברים יכולים לחיות בכפיפה אחת בלי בעיה: אני כתבתי היסטוריית דמות שהרחיבה את העולם, בעוד היא התעמקה בהיסטוריה האישית של הדמות שלה. היא מתמקדת בחוויות של הדמות שלה ואני, אני מוניתי למנחה-עזר לעת מצוא, להריץ עלילות משנה לחלק מהדמויות. כולם מקבלים מה שהם רוצים, וכולם מרוצים.

כמובן, עמדות משחק שונות יכולות גם להתנגש. וכאן אנחנו חוזרים לסיפור שהתחיל את הפוסט הזה מלכתחילה. כשמישהו רגיל לשחק בעמדת השחקן, בין אם מיוזמתו או כי זו הנורמה סביב השולחן, אז הוא יודע שהמנדט שלו מתחיל ונגמר בדמות שלו, במוטיבציות שלה ובהחלטות שלה. וכשמנחה מתערב לו בדמות, הוא מרגיש שהושג כאן גבול. אבל במשחק אחר, כמו Fate, זה מובן מאליו ומוגדר בחוקים שהמנחה – וגם שחקנים אחרים – יכולים וצריכים להתערב בהחלטות של הדמות באמצעות מנגנון ה-Compel. וזה, כמובן מוביל אותנו לאחד הקישורים החשובים שכל משחק חדש צריך לעבור עליהם – The Same Page Tool, שנועד לוודא שכל השחקנים נמצאים על אותו דף, משדרים על אותו גל, ובאים לשחק את אותו המשחק – או לפחות להסכים על איזה משחקים משותפים הם משחקים.

4 תגובות

Feb 02 2014

טלאי על טלאי

את הצעצוע הזה הבת שלי קיבלה לפני כמה שבועות. אני חושב שסבתא שלה קנתה לה אותו. והוא גם שלם לחלוטין. הטלאי שיש לו באזור הבטן התחתונה (ועוד אחד שלא רואים, על הכתף) הגיע יחד איתו ישר מהמפעל. ושום דבר בזה לא נראה לי מוזר או יוצא דופן בזה, עד שפתאום חשבתי על זה שאף אחד, בעצם, כבר לא ממש מסתובב עם טלאים על הבגדים שלו. לפחות לא במטרה המקורית של לסגור חורים.Patches

אני לא יכול לקבוע בוודאות למה, אבל זה ללא ספק מערב גורמים כמו ייצור המוני במדינות עולם שלישי, מה שמאפשר הוזלה משמעותית של מחירי הבגדים. זה קשור גם לזה להעדפה, כשכבר כן מתקנים בגדים, לתפור את הטלאי בצד הפנימי של הבגד, כדי שלא יראה מבחוץ. מה שבטוח, אם אנחנו רואים טלאי במיקום בולט על בגד (או דובי), הוא שם בכוונה, בשביל שנראה אותו.

למה? כי לטלאי על בגד יש קונוטציות מאד ברורת – של עוני, של חסכנות, ומחסור. אבל על צעצוע, מדובר על שימור לאורך זמן של צעצוע אהוב, על ילד שלא יהיה מוכן לקבל תחליפים, אז צריך לתפור טלאי על הדובי בשביל שימשוך עוד שנה או שתיים. וזו התחושה שמנסים למכור לנו עם הטלאים על הדובי הזה, שנולדו יחד איתו.

כמובן, יכולות להיות קונוטציות אחרות לטלאים. על ז’קטי טוויד אפשר לראות טלאים על המרפקים, כחלק מהמראה הפרופסורי. שוב, יתכן שפעם זה היה דבר פונקציונלי (פרופסורים נוטים להשען על דברים יותר מהכלל?), אבל הוא כבר עבר פורמליזציה, חלק מהשפה התרבותית שלנו.

מהבחינה הזו, זה מזכיר את האייקון של הדיסקט או טלפון החוגה – דברים שכבר עברו מן העולם אבל נשמרים ברמה הסימבולית. רק שכאן לא המשמעות הפרקטית של העצם המקורי היא שנשמרת, אלא הקונוטציות הרגשיות שהתלוו אליו.

תגובה אחת

Jan 31 2014

יומן צריכה: מה כבר אפשר לצפות?

שוק החטיפים הישראלי קצת רדום לאחרונה, חוששני. אין ממש חידושים מעניינים, שום זוויות חדשות. אני ממש יכול לראות את אנשי המוצר של אוסם ועלית בישיבות סיעור-מוחות מיאשות, כל אחד מנסה לזרוק משהו חדש שאולי יתפוס, להצדיק את התקן שלו. במבה במילוי במבה? ביסלי זיתים? הכל תוצר של מערכת בפאניקה.

הנה דוגמה אחת שנתקלתי בה לאחרונה:

איך נראתה הישיבה הזו? “טוב, כבר ציפינו אגוזים, וביסקוויט, וסוכריות קופצות. ועוד סוג של ביסקוויט. ובייגל’ה. וביסקוויט. מה עוד נשאר?”. ואז פתאום מזדקף לו אותו מהנדס מזון (שבראש שלי לובש חלוק מעבדה לבן, משום מה) ואומר “גרעינים!”. ואז אומרים לו “מה?”, והוא מתעקש. “גרעינים! גרעיני חמניה! כן! ולא סתם זה, אנחנו נצפה אותם בציפוי קראנצ’י כזה, כמו של בוטנים אמריקאים, בתוך השוקולד!”. ואז כולם מסתכלים עליו מוזר, אבל כבר כמעט 17:00 וכולם רוצים ללכת הביתה, אז אומרים “יאללה. ננסה”. וככה זה הגיע למדפים שלנו. והאמת? זה לא רע. אבל בין השוקולד, לקרם שוקולד שבפנים, לציפוי הקראנצ’י הזה כמו של בוטנים אמריקאים? בקושי מרגישים טעם של גרעינים.

ואם כבר דיברנו על “בקושי מרגישים טעם”, אז האיזוטופ התורן של ביסלי נחת על המדפים לאחרונה, פלוס מינוס. “ביסלי אקסטרים” – גרסאות מוקצנות(?) של טעמי ביסלי קיימים, כולל “גריל יותר חריף” (לא ניסיתי), “ברביקיו יותר מתובל” ו-“גריל יותר מעושן”.

image

באיזו כתבה בויינט (אני אחסוך לכם את את הלינק) זה תואר כביסלי “בטעמים נועזים ומתובלים יותר” שיוצר “חווית טעם מושלמת ונועזת יותר מתמיד” (כן, זה טקסט שמתיימר להיות כתבה, לא פרסומת). אז נתחיל מזה ש-“נועז” אף פעם לא היתה מילה שקישרתי יותר מדי לביסלי, אבל במקרה דנן, הנסיון לטעון לאיזושהי חווית טעם יחודית מופרך לחלוטין – אני לא הרגשתי שום הבדל בטעם בין הביסלי הזה לגרסה הלא-אקסטרימית שלו. אפילו לא איזו מנה גדושה יותר של מונוסודיום גלוטמט. כלום. אולי החריף יהיה חריף קצת (אם כי אני מוחה על העובדה שיש שתי גרסאות לביסלי גריל הבנאלי, בזמן שביסלי פיצה או בצל לא מקבלים יחס), אבל אני בספק אם הוא יהיה באמת חריף.

זה נחמד לאכול ביסלי מוארך, זה נכון. יש כאן אלמנט חביב של ביסלי שדורש כמה ביסים. אבל זה בעיקר גרם לי לחשוב על פס היצור, על רצועות ארוכות-ארוכות של בצק ביסלי עיסתי שזוכה לתיבול וחיתוך לפני שנזרק אל השמן, ומזכיר לי ביקור במפעל של עלית, כשעוד היה בצומת עלית לפני שנים רבות, ופס ארוך כזה של טופי ורוד-ורוד בטרם נחתך למקטעים שנכנסים לאריזות. ואז נהיה לי כאב שיניים מהזכרון.

פינת הבונוס: במכולת למוצרי המזרח הרחוק בפלורנטין ראיתי את הפחית הזו, ומיד הייתי חייב לקנות אותה.

מדובר על בוטנים מצופים בטעם קפה. כן, כן. זה נשמע נהדר, לא? ובכן, זה לא היה בדיוק מה שציפיתי. אני חשבתי שזה יהיה דומה ללעוס פול קפה מר וקלוי, אבל עם מרכז בוטני. אבל מסתבר בתאילנד, משם מגיע החטיף, האסוציאציה לטעם של קפה היא בעיקר של חלב – יש לציפוי טעם של חלב מרוכז וממותק, עם רמיזה עדינה של קפה. לא מה שציפיתי, אבל ממש מוצלח. לחברה הזו יש גם חטיפים דומים בטעם חלב קוקוס, אצות נורי, מרק טום יאם(!) ועוף. בהזדמנות…

3 תגובות

Dec 10 2013

כרוניקה של גירית ידועה מראש

מרץ 2012. ראנדל מונרו מפרסם קומיקס של xkcd בוא הוא מעלה את הרעיון של סקריפט בדפדפן שמחליף את המילה keyboard במילה leopard. הפוטנציאל ההומוריסטי מתממש תוך שניות. הרעיון פופולרי מספיק בשביל שסטריפ אחר של xkcd, על מילים חלופיות ל-buzzwords תקשורתיים, הוביל אנשים לכתוב סקריפט שמיישם את ההחלפות, לפעמים עם השלכות משעשעות.

image

* * *

סוף מרץ 2012: אני כותב להנאתי את הסקריפט הזה, כשאני מחליף את המילה “text”, הנפוצה הרבה יותר מ-keyboard, במילה leopard. הסקריפט ממשיך לשעשע, במיוחד כשאני שוכח שהוא שם ותוהה מה החתולים הללו עושים אצלי בעמוד. נסיונות להכניס מילים אקראיות במקום מילים אקראיות אחרות לא עולה יפה.

leopardtext

* * *

נובמבר 2013: אני כותב סקריפט דומה, אם כי פשוט יותר, שנועד להחליף את המילה badge במילה badger באתרי StackExchange. למי שלא מכיר, StackExchange היא רשת אתרי שאלות ותשובות במגוון נושאים (במקור תכנות, אבל בימינו מכסה גם נושאים ממד”ב ופוליטיקה ועד בישול ויהדות). באתר יש מנגנון של עיטורים, badges, שמוענקים על כל מיני יעדים שהושגו באתר (נתת תשובה שזכתה ל-25 הצבעות, ערכת מעל 100 שאלות חדשות, וכו’). ההחלפה של badge ל-badger, בהשראת הסרט UHF של “ווירד אל” ינקוביק (שבתורו מצטט מ-Treasure of Sierra Madre), שעשעה אותי עד מאד, כשהיא מייצרת דברים כמו “You have earned a golden badger”, או “Necromancer badger”. אני חולק את הסקריפט עם כמה אנשים באתרי StackExchange, והשעשוע חוגג.

image

* * *

image

תחילת דצמבר 2013: כמה אנשים מדווחים לי על כמה באגים בסקריפט. למרות שהגדרתי לו לפעול רק על אתרי StackExchange, אני מגלה שהוא פועל על כל אתר שאליו אני גולש, מגוגל ועד ויקיפדיה. אני בוהה בקוד המקור של הסקריפט (אותו העלתי לאתר UserScripts.org) ולא מבין איך הוא פועל ולמה זה קורה, עד שאני מבין שקוד המקור שאותו אני רואה עבר דרך העיבוד של הסקריפט, ואני קורא קןד שמחפש את המילה “badger” ומנסה להחליף אותה ב-“badger”. כדי להבין מה קורה אני נאלץ לכבות את הסקריפט. עוד לא מצאתי את הבאג. אני לא בטוח שהוא שם.

* * *

אמצע דצמבר 2013: משתמש מדווח לי על באג חדש, שבזמן שהוא ערך טקסט באתר שהכיל את המילה badge, תיבת העריכה החליפה, כמובן, את המילה badge במילה badger. היתה כאן חציית קווים מהותית. משינוי מקומי, לקריאה בלבד, שמתרחש רק בדפדפן שלי ולא משפיע על העולם החיצון, פתאום הגיריות נכנסו לתוך התוכן האמיתי של האתר. הקולות שבראש שלי פתאום קיבלו נוכחות ממשית, פיזית. הם כבר לא נקודות שרוקדות לי מול העיניים, הם דברים אמיתיים שאנשים אחרים יכולים גם לראות. מהזיה משותפת הם נהיו קונקרטיים.

* * *

2014 והלאה: יתכן שאנחנו נראה את הגיריות במקום נוספים, בעתיד. לא הצלחתי לתחום אותם רק לאתר אחד, ולא הצלחתי לתחום אותם רק לתצוגה. מהמוח שלי הם עברו לדפדפן שלי, ומשם לטקסט של האתר. הם מתרחבים לאתרים נוספים, חדשים. אני לא אתפלא אם בעתיד הקרוב לינוקס יחליפו את ה-mascot שלהם מפנגווין לגירית. השלב שאחריו הוא גיריות ברחובות, גיריות בבתי הספר, גיריות בכנסת, גיריות בממשלה. I, for one, bow to our future badger overlords.

תגובה אחת

Nov 13 2013

קול מתוך המכונה

שיחת היום בפייסבוק שלי היא What Would I Say, אתר חביב שמנתח את היסטוריית הסטטוסים שלך ומייצר סטטוסים חדשים על פי אותה היסטוריה, דברים שיתכן שהייתי אומר – כלומר, אם הייתי עוד פחות קוהרנטי מבדרך כלל. אנשים כרגע מבלים שעות (אני מנחש) בלעשות Refresh לאתר עד שיוצא משהו שבדיוק בקו הזה, שבין הקוהרנטי וצפוי מדי לבין הבלתי מובן לחלוטין, ומפרסמים אותם בחדווה.

 

image

 

הקסם הזה נוצר באמצעות שרשראות מרקוב, מודל הסתברותי לייצר רצפים של נתונים שמסתמך על גוף קיים של טקסט (כלל הסטטוסים שלנו) ממנו הוא יכול להסתכל על כל מילה, לראות אילו מילים, סטטיסטית, מגיעות אחריה במשפט, וכך לייצר משפטים שנשמעים סבירים, כי הם מבוססים על צירופי מילים שבאמת אמרנו. אותה טכניקה נתנה לנו עוד המצאות רבות, כמו סטריפים שלמים של גארפילד שמיוצרים עם שרשראות מרקוב כל פעם מחדש, ולא נשמעים הרבה פחות הגיוניים מהמקור:

 

image

 

מכונת הקשבה

אבל פחות משהאספקטים הטכניים מעניינים, מעניין אותי התגובה של אנשים לציטוטים האקראיים שהאתר הזה מייצר. אנשים, גם אלה שלרוב פחות יתלהבו מצעצועים טכנולוגיים, משתפים עשרות ציטוטים, מחפשים בהם איזו אמת שמסתתרת בין השרשראות, ובעיקר מחפשים שם איזה הד שמייצג את מי שהם, מי שממנו נגזרו כל המילים הללו. ולי כל זה מזכיר את אלייזה.

אלייזה היא תוכנה, מערכת שפותחה ב-MIT בשנות ה-60 ע”י ג’וזף ויזנבאום כניסוי בעיבוד שפה טבעית. בגרסה הפופולרית ביותר שלה היא הריצה תסריט שיחה בשם DOCTOR אשר ניסה לדמות את האינטראקציה בין מטפל רוג’ריאני, שיטת טיפול שמדגישה הקשבה והיזון חוזר חיובי לרגשות וההבעות של המטופל. תסריט השיחה ניסה לנתח את הקלט של המשתמש ולהגיב בהתאם, אך מכיוון שעדיין מדובר בתסריט שיחה אוטומטי ומוגבל, רוב התחכום שבו היה לקחת את מילותיו של המשתמש ולחזור עליהן בניסוח טיפה אחר, ובכך לייצר את האשליה של הקשבה. 

image

ויזנבאום עצמו הופתע מהתגובות של אנשים לאלייזה, מה שמכונה “אפקט אלייזה” – הקלות שבה אנשים מייחסים מניעים אנושיים לפלט של תוכנה. ויזנבאום עצמו הופתע מכך, והאפקט הזה (או כפי שהוא כינה זאת, מחשבות-שווא שנוצרות ממפגש קצר עם התוכנות הפשוטות ביותר) הוביל אותו בהמשך הקריירה לחקר ההשלכות האתיות של אינטראקציות אדם-מחשב ושל אינטליגנציה מלאכותית (ספוילר: הוא נגד).

הקול מהמכונה

אבל בלי קשר לוייזנבאום, אפשר למצוא הרבה נקודות דמיון בין אותו אפקט אלייזה לבין ההתלהבות של אנשים מ-What Would I Say. לא בגלל שאנשים מייחסים כאן מניעים אנושיים או מחשבות שווא, אלא בגלל שאנשים נורא בקלות מוצאים עומק, profundity, בתהליך פשוט יחסית של שיקוף. אנשים מרגישים שהאלגוריתם של What Would I Say “תופס” אותם, או מוצא איזה ממוצע מכושף שמוצא את המהות המדויקת שלהם, למרות שבסופו של דבר יש כאן רק שזירה אקראית ושרירותית של המילים שהם עצמם אמרו – ברור שאנחנו נמצא את עצמנו במילים של עצמנו. בדיוק כמו שאלייזה יצרה תחושה של אדם אמיתי שמקשיב לך, פשוט ע”י כך שהיא חזרה על המילים שאנחנו אמרנו בעצמנו, בניסוח קצת אחר.

ואם כבר, יש כאן הרבה אישוש לתפיסת הלקוח-במרכז של הפסיכותרפיה הרוג’ריאנית. אלייזה ו-What Would I Say הם המטפלים הרוג’ריאנים המושלמים. הם קשובים, הם נותנים פידבק חיובי, והם יוצרים סביבה חמימה – עד כדי תיבת תהודה – סביב המילים שלך עצמך. זה ללא ספק מכניס אותך למצב נינוח. השאלה היא אם זה באמת אומר לך משהו על עצמך.

* * *

ועוד משהו – What Would I Say זה צעצוע נחמד ומשעשע, אבל אל תשכחו שבשביל לשחק איתו, היינו צריכים לתת לאפליקציה גישה לפרופיל שלנו, כל סטטוסים פרטיים, רשימת חברים וכל התמונות. כשתסיימו לשחק, כדאי ללכת להגדרות ולהוריד את ההרשאה.

2 תגובות

Oct 30 2013

צפים על ים שקוף

נתקלתי היום בכתבה די מדהימה בניו יורק טיימס. בלאג’י סריניבסאן (Balaji Srinivasan), יזם היי-טק ומרצה בסטנפורד, נשא נאום ליזמים צעירים, ובנאומו טען שעל עמק הסיליקון – האזור העשיר, ההיי-טקי, המתקדם ביותר של ארצות הברית – לפרוש מהברית. להתנתק מהממשלה הפדרלית על המיסים והרגולציות שלה ולהקים חברה חדשה, עצמאית, מנותקת.

“ארה”ב נהייתה המיקרוסופט של המדינות”, אמר סריניבסאן. וכמו שלארי פייג’ וסרגיי ברין הבינו, ב-1998, שחברות כמו מיקרוסופט אי אפשר לשנות מבפנים וצריך “לעשות אקזיט”, כדבריו, ולהקים חברה חדשה, כך גם צריך לנהוג כאן – לנטוש את הספינה הטובעת ולהקים מושבה חדשה. ואם אתם חושבים שאני מתפרע כאן עם המטאפורות, אז תדעו שסריניבסאן הקביל את זה למתיישבים האמריקאים שבורחים מאנגליה, ליהודים שבורחים מהפוגרומים, ולפליטים שברחו מהנאצים והקומוניסטים לארה”ב. כן, כן. לא פחות.

איך הם יעשו את זה? באמצעות הטכנולוגיה, כמובן. מדפסות תלת-ממדיות יאפשרו לאנשים לייצר לעצמם את מה שהם צריכים. ביטקוין יאפשר טרנזאקציות כלכליות שאינן מפוקחות ע”י הממשלה. במקום בתי ספר נלמד ב-Coursera, ואפליקציות סלולריות ושיתוף פעולה חברתי יאפשרו מעקב וטיפול רפואי עצמאי. By the people, for the people. במקרים קיצונים, הוא גם לא פוסל להקים מושבה על אסדה צפה מחוץ למים טריטוריאליים.

יש הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, בין אם לוקחים אותו ברצינות או לא, בין אם רואים אותו כקריאה לפעולה או כחזון לעתיד. אבל מה שמעניין אותי כאן זה הרקע התרבותי שממנו צמח הרעיון הזה של סריניבסאן, והעיוורון שמלווה את המתעסקים בתרבות הרשת, די מהיום הראשון.

עדי יסוד נחרימה

המקור הראשון, שאליו כבר התייחסתי בבלוג מספר פעמים הוא ג’ון פרי בארלו, שכתב ב-1996 את “הכרזת העצמאות של סייברספייס”, אחד הטקסטים המכוננים של האוטופיזם הטכנולוגי של האינטרנט. בסייברספייס, אליבא דבארלו, “המונחים החוקיים של קניין, ביטוי, זהות, תנועה והקשר אינם חלים”. אין כבר מקום ל-“ממשלות של העולם התעשייתי, ענקים יגעים של בשר ופלדה”. אם הממשלה מנסה להצדיק את קיומה ע”י פתרון בעיות שעולות – ייצור, חינוך, בריאות – אז בארלו רוצה שהאינטרנט, ויושביו, יטפלו בו בעצמם. “היכן שישנן עוולות, אנו נמצא אותן ונטפל בהן בדרכנו. אנו יוצרים חוזה חברתי חדש”.

אפשר לראות כאן את העקרונות הליברטריאנים, או ליתר דיוק הסייברליברטריאנים, שהנחו את בארלו לאורך חייו, גם כשהיה פעיל במפלגה הרפובליקנית (אותה עזב עקב התחזקות הנאו-שמרנים) ובהתבטאויות אחרות. תנו לנו חופש מוחלט, וכל שאר הבעיות יפתרו מאליהן.

המקור השני החשוב כאן הוא Cyberspace and the American Dream : A Magna Carta for the Knowledge Age, מאת אסתר דייסון, ג’ורג’ גילדר, ג’ורג’ קיוורת’ ואלווין טופלר (כן, זה מהלם העתיד). יש הרבה דמיון למניפסט של בארלו (שהתפרסם שנתיים מאוחר יותר), אבל הוא מתמקד לא רק בפירוק וצמצום הממשלה, בדומה לבארלו, אלא ביכולת של האינטרנט להעביר בעלות ליותר ידיים פרטיות, ופחות לידי הממשלה. המניפסט משרטט קו ישיר בשמות הפרקים שלו, החל מ-”אופיו של סייברספייס” ל-”אופיים של הבעלות והרכוש”, משם ל-”אופיו של השוק” ובסופו של דבר “אופייה של החירות”. אין זה פלא שהמניפסט פורסם על ידי ה-Progress and Freedom Foundation (PFF), גוף שהוקם על ידי ניוט גינגריץ’, נציג של הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית.

על אוטופיה ועיוורון

גם אצל בארלו וגם אצל דייסון וחבריה אפשר לראות נקודות עיוורון מהותיות שמאפשרות להן להשליך את יהבם על הטכנולוגיה. בארלו מדבר על החופש שהאינטרנט נותן לאנשים להתבטא, לתקשר בלי גבולות, לנהל קהילות חדשות ולקיים חיים ללא המגבלות הישנות, אבל הוא מתעלם מהעובדה שכל האינטרנט הזה, כל הווירטואלי הזה, יושב לו על גבי העולם האמיתי. בשביל שיהיו לנו חופש וירטואלי, אנחנו צריכים מחשבים – מאות אלפי, מיליוני מחשבים, שרתים, נתבים וציוד תקשורת, וחשמל – הו, כמה חשמל. וכל התשתית הפיזית הזו שצריך לתחזק בשביל “הבית החדש של המוח” שלו. ב-1996, כשהוא כתב, הרעיון של אינטרנט מסחרי עוד היה בחיתוליו, ורוב התשתית העולמית היתה בידיים אקדמיות, ממשלתיות או צבאיות, גופים של העולם הישן ששפכו כסף אל תוך הרשת ונתנו לעולם של בארלו להווצר. מהר מאד התחוור שאי אפשר כל כך בקלות להתנתק מהעולם שמספק לך אוכל, בין אם פיזי, חשמלי או כלכלי.

סריניבסאן לוקח את העיוורון של בארלו צעד אחד קדימה, למישור הכלכלי והתרבותי. כשהוא קורא לאנשים ללמוד עצמאית וללמד את ילדיהם דרך אתרים כמו Khan Academy, שמטרתם לספק חומרי לימוד איכותיים לעולם, הוא שוכח שבשביל לעשות את זה אתה צריך להיות בעל מחשב, עם אוריינות דיגיטלית ולדבר אנגלית. זה מצמצם משמעותית את החברים הפוטנציאלים בעולם החדש המופלא הזה.

סריניבסאן לא חושב שצריך רופאים, כי אתה יכול לקרוא לבד באינטרנט (ומאיפה המחקר הבסיסי?), ולהתייעץ בפורומים, ולערוך בדיקות גנטיות עצמאיות דרך חברות כמו 23andMe או Counsyl, שהיא במקרה החברה שהוא הקים ומנהל. וכאן שוב הוא דורש ממך, בשביל להשתתף בעולם הזה, רמה בסיסית של גישה לטכנולוגיה. אה, וכסף – הרבה מאד כסף. 100 דולר לערכת בדיקת DNA ב-23andMe אולי לא נראה הרבה למנכ”ל של חברה בעמק הסיליקון – אולי ה-4,000 קמ”ר העשירים ביותר בעולם – אבל זה רחוק מאד מאפשרי וזמין לרוב אנשי העולם –האנשים שבסופו של דבר מייצרים את המכשירים, את החומרים, ואת האוכל שסריניבסאן יאכל, גם על האסדה הצפה שלו.

כי מה שסריניבסאן מתעלם ממנו בנוחות היא שהאוטופיה הנחמדה שהוא משרטט יכולה להתקיים רק כשהיא צפה על גבי הרבה מאד אנשים אחרים שמאפשרים לה להתקיים, ועל ממשלות שמספקות את התשתית. הוא כנראה בכלל לא מרגיש עד כמה הוא משתמש בתשתיות הללו, עד כמה בשביל לקיים את האוטופיה שלו הוא צריך אנשים שלמדו באוניברסיטאות מסובסדות, נסעו על כבישים מסובסדים במכוניות מסובסדות. כי הדברים הללו שקופים, כמו חוטים דקים שמחזיקים את כל המבנה במקום.

הוא לא הראשון, כמובן. בכל דור ודור, כשטכנולוגיה חדשה מגיעה, הוא מולידה גל של אוטופיות, של תחזיות ורודות על כך שעם הטכנולוגיה הזו, שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אפשר לראות את זה עם מסילות הברזל, עם הרדיו, עם מצלמת הוידאו. זה ממשיך עם האינטרנט בראשיתו, עם ה-Web 2.0, ועכשיו עם מדפסות תלת-ממדיות שישחררו אותנו מכבלי התעשיה. ובעתיד, ובכן, ננו-טכנולוגיה היא ההבטחה הגדולה שצפויה לעבור מהמד”ב אל המדע. אבל  כל השינויים הטכנולוגיים האלה לא מייצרים אוטופיות. השינויים החברתיים שהם מולידים ממשיכים להתגלגל, אבל בהדרגתיות. והמהפכות לא באות, לא של בארלו, לא של דייסון, וגם לא זאת של סריניבסאן. והיחס אליו, מעניין ככל שיהיה, צריך להיות בהתאם.

6 תגובות

Oct 11 2013

על ג’ימייל וממשק המשתמש הכמעט-טבעי

כשהאייפון הראשון יצא, הפוקוס השיווקי של אפל, באופן מוצדק לחלוטין, היה על ממשק ה-multitouch שלו. הוא היה מהפכני. לא סתם מסך המגע – כאלה הכרנו כבר הרבה זמן – אלא ממשק שמשתמש בכל מיני תנועות שונות על המסך כדי לעשות מניפולציות למה שאנחנו רואים. חלק מאותן תנועות לא ממש שרד – רוב האפליקציות לא משתמשות בתנועות של סיבוב כדי לסובב משהו בתוכן, אבל תנועת ה-pinch to zoom נהייתה אוניברסלית. הסיבה לזה היא שהיא תנועה מאד אינטואיטיבית. אתה דוחס משהו להקטין אותו, מרחיב אותו כדי להגדיל.

הקסם האמיתי שמאחורי הפעולות הללו, מה שהפך את האייפון למהפכני1 זה העובדה שהן מדלגות על התיווך שאנחנו רגילים אליו בממשקי משתמש. כשאני עובד עם עכבר, אני אולי משכנע את עצמי שתנועת היד שלי מעתיקה קובץ או גוררת חלון, אבל אני בעצם מזיז את היד על השולחן, שגורמת לתנועה מקבילה של סמן על המסך, ושם מתבצעת הפעולה. יש כאן פער תיווך בין הפעולה לתוצאה. בא האייפון והסיר את פער התיווך הזה – כשאני עושה זום לתמונה, אני עושה את הזום על התמונה. זו הסיבה שאנשים למדו להשתמש במכשיר כל כך בקלות – יש משהו טבעי בתנועות הללו, ולא פלא שהתחום מכונה Natural User Interfaces.

למשוך את האוויר

אחד הפיתוחים של נושא ה-Natural user interface בטלפונים הוא ה-Pull To Refresh. אותה מטאפורת ממשק שהתחילה את חייה בתוכנת הטוויטר Tweetie לאייפון, נקנתה ע”י טוויטר (שמחזיקה בפטנט עליה, ככל הנראה, אבל לא ברור אם הוא נאכף) ומצא את דרכו לאפליקציות כמו פייסבוק ואחרות.

IMG_4262

הרעיון כאן הוא גם די אינטואיטיבי. ברגע שהפנמת שמידע חדש מגיע מלמעלה, במעלה ה-newsfeed, אז למשוך את כל הרשימה למטה יביא לך את הפריטים החדשים. אולי זו מטאפורת שימוש טיפה יותר מורכבת מאשר pinch to zoom, אבל זה עובד, וזה נוח.

ואז גוגל נכנסו למשחק.

באחד העדכונים האחרונים של אפליקציית ג’ימייל לאנדרואיד, גוגל הוסיפו גם את הפיצ’ר של pull to refresh. אבל הם פספסו לחלוטין את הפואנטה. בגרסה של גוגל, מדובר ב-swipe to refresh, כלומר להעביר את האצבע כלפי מטה על המסך, מה שיוזם את פעולת ה-refresh. כלומר יש כאן משהו שהרבה יותר דומה ל-mouse gestures שזמינות במגוון דפדפנים: תנועות מיוחדות עם העכבר שמבצעות פעולות.

למה זה מפספס את הנקודה? כי הפואנטה ב-natural user interfaces היא שאין את פער התיווך, כמו שאמרנו. אני עושה מניפולציה ישירה, עם האצבע שלי, לישויות שמופיעות על המסך. מגע ישיר. אבל ב-swipe של ג’ימייל, כמו עם ה-mouse gestures, התנועה היא פשוט סימן ידוע ומוסכם שגורם לפעולה שרירותית שמקושרת אליו. זה נראה כאילו אני מזיז את הפריטים במסך, אבל אני בעצם לא. באותה מידה התנועה שלי היתה יכולה להיות עיגול. או פנטגרמה. מדובר כאן בסוג של לחש או השבעה, שאין דרך אינטואיטיבית לקשר בינה לבין התוצאה. מיסטיקה בהתגלמותה.

image

אני מגזים, כמובן. אני עליתי על התנועה הזו באופן מאד אינטואיטיבי ואני משתמש בה בעקביות, אבל זה בגלל שה-pull to refresh כבר הרגיל אותה למטאפורה. ההבדל הפרקטי בין המימוש של פייסבוק או טוויטר לבין זה של ג’ימייל הוא מאד קטן – האם בזמן המשיכה למטה יש אנימציה של משיכה, כמו בשאר העולם המודרני, או שהאצבע שלי סתם מחליקה על המסך בלי לקבל חיווי חזותי של המשיכה. זה נראה כמו הבדל קטן, אבל הוא עצום. החיווי הזה הוא מה שמאפשר לי את האשליה הזו של המניפולציה הישירה של הפריטים על המסך. בלי זה? זה סתם למשוך אוויר.

  1. כן, ברור שאפל לא המציאה כאן שום דבר. היו מערכות מולטי-טאץ’ לא מסחריות כבר בשנות ה-80. עדיין, הם אלה שהביאו את זה לשוק הרחב []

אין תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      lileks:

      This year, say it with Peas.

      שום דבר לא אומר “ולנטיינ’ס” כמו פחית שימורים של אפונה. שום דבר.

    • photo from Tumblr

      Peanut Coffee Flavour Coated! Peanut Coffee Flavour Coated!

    • photo from Tumblr

      טיפת חלב, דצמבר 2013. אחת האמהות הללו אינה בדיוק אם מסורתית.

  • לרישום בדואר

  • Meta

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים