Jun 13 2014

יומן צריכה: מי הזיז את הצ’יז

אני נתקל לאחרונה יותר ויותר במונח השיווקי “צ’יז” על מוצרים. בפעם הראשונה היתה על אריזה של דוריטוס,  שהבטיחה טעם של “אמריקן צ’יז” בזמן שהאריזה טענה שהוא פרווה, מה שמשאיר את ה-“צ’יז” כתיאור ציורי לחלוטין. לפני כמה ימים נתקלתי גם במוצר בשם “’צ’יזלי” (cheezly), תחליף גבינה טבעוני (ודי מוצלח, נאמר לי) שמשחק את אותו המשחק של ה-wyngz שהזכרתי בפוסט המקושר – לרמז על גבינה בלי להתחייב. כמעט, אבל לא בדיוק, ההפך מגבינה.

אבל עכשיו הגענו למצב שהמונח המונפץ הזה, צ’יז, לא מנסה אפילו להתייחס לטעם גבינה, או לטעם-טעם גבינה. הוא הופך להיות מילת הקשר וקונוטציה חסרת משמעות. סדרת ביסלי “אקסטרים”, שעל חוסר האקסטרימיות שלה כבר כתבתי גם, הוסיפה כמה טעמים חדשים, וביניהם “ביסלי פיצה אקסטרא צ’יז”. (בהערה מוסגרת, אגיד שאהבתי שהם כותבים “אקסטרא” עם א’ סופית, על פי הצורה הארמית המקורית).

אני יכול להבין מה עבר בראש של הקופירייטר כאן. שם הסדרה, extreme, ממש מזמין את השימוש ב-C“אקסטרא” (לעומת ה-“יותר חריף” של הפריטים הקודמים בסדרה). ואם כבר על פיצה דיברנו, אקסטרא צ’יז זה מתבקש, לא? זה מונח שמתקשר ישירות לפיצות, הולך טוב עם שם הסדרה, ובגדול בטח נתפס כהברקת קופירייטינג נהדרת.

הבעיה היא שבניגוד לדוריטוס, שעוד מתיימרים אולי לאיזה קשר קלוש לגבינה (nacho cheese, אולי?), אין ביסלי שום זיקה לגבינה,  ומעולם לא היה. לביסלי פיצה מעולם לא היה אפילו טעם שמזכיר את זה, או התיימר לזה בכלל.. וכמובן, גם ל-“אקסטרא צ’יז” הזה גם אין שום טעם. וכן, גם הוא פרווה. אבל איך הייתם מתארים את חטיף האקסטרים? “יותר מתובל” תופס לכולם, זה גנרי מדי. “יותר פיצה!” זה סתם מטופש. כל תיאור של טעם היה מחייב אותם להסביר מה, בעצם, הטעם של ביסלי פיצה (“זה כמו מונוסודיום גלוטומט, אבל בצורה מרובעת עם חלונות!”). ולכן הם הלכו על הקשר תרבותי, גם אם אין לו שום קשר לטעם.

תרגומים תרבותיים וארכטיפים של טעמים

יש שני חטיפים נוספים, ככל הנראה חדשים, שנתקלתי בהם על המדף לאחרונה. הראשון הוא סדרת החטיפים של Mister Corn, הידועים גם כ-“בכמה צורות נוכל לטגן קמח תירס כך שיהפוך לחטיף”. מעין מאנצ’יז קטנים כאלה ודי טעימים. הם באים בשלושה טעמים אקזוטיים וקוסמופוליטיים – “ניו יורק” בטעם ברביקיו, “אוריינט” בטעם הודי(?), ו-“לטיני” בטעם חמוץ-חריף. MisterCorn Sabores Oriente packet

נעזוב שניה את השאלה הקבועה של איזה טעם בעצם יש לזה ומה הקשר למדינה המיוחסת, ונתמקד באיזה מדינות בחרו לייצג – אמריקה, הודו, דרום אמריקה. אלה הארכטיפים של הטעמים שהמשווקים החליטו שהקהל הישראלי יאהב. אבל Mister Corn הוא מותג בינ”ל, ושם הארכטיפים האקזוטיים קצת שונים. באתר הבינ”ל שלהם הטעמים שונים לחלוטין – “אוריינט” משמש לחטיף בטעמים מזרח-תיכוניים, עם שקדים ואריסה ל-“טעמים הערביים המושלמים” – מיתוג שלא יעבוד בארץ טוב, ואולי גם בארה”ב לא, אבל החברה היא מספרד, ושם הדמוגרפיה אולי קצת שונה. וגם הטעם האפריקאי, עם “תיבול דרום אפריקאי”, כנראה לא יגיד הרבה לצרכנים הישראלים. כל מדינה צריכה את האקזוטיקה הקולינרית שלה.

ביסקוויטים היברידיים

2014-06-12 07.48.22

יצא לכם ששלחתם יד אל ביסקוויט פתי-בר ואמרתם לעצמכם “אם רק היו מצליחים לעשות פריצת דרך טכנולוגית שתאפשר לי לאכול את הביסקוויט הזה, בצורת בייגל, שהוא בתורו בצורת לב”. מה, לא שאלתם את עצמכם, כי חברת “מאיר בייגל” משווקת את החטיפים האלה – פתי בר בטעמי וניל, שוקו וקינמון, כלא פחות מ-“פיתוח טכנולוגי חדשני וייחודי בעולם”.

כלומר כן, סביר להניח שיש שם פיתוח טכנולוגי. טכנולוגיה היא חשובה לא פחות מכימיה בהנדסת מזון, ושיקולים כמו טעם ומרקם דורשים ציוד יעודי. אבל עדיין, לשווק את החטיף שלך כ-“פריצה דרך טכנולוגית” כאילו מינימום הצלחתם להנחית עוגיה על הירח, זה אולי קצת מוגזם. לא טעמתי.

3 תגובות

May 21 2014

לילה בגינת הספרים המוזרים

אייבבוקס (AbeBooks) היא אחת מחנויות הספרים המקוונים הותיקות יותר באינטרנט. פחות חנות ספרים, יותר אתר-על שמרכז מאות ואלפי חנויות יד-שניה ברחבי העולם, ומקום טוב למצוא ספרים נדירים שאפילו אמזון מתקשים לאתר. אבל לא על האתר באתי לכתוב היום.

לאייבבוקס יש, כך מסתבר, פינה באתר , “חדר הספרים המוזרים” שמה, שבה הם מרכזים ספרים תמוהים, ביזאריים ובלתי סבירים בעליל. אקדים ואגיד שהיא לא פינה חדשה, וכבר זכתה להפניה מהטוויטר של ניל גיימן לפני כשנתיים, אבל אני נתקלתי בה רק עכשיו, ומיד צללתי לתוך הרשימות התמוהות. מהר מאד שמתי לב שהספרים המוזרים מתחלקים לכמה קטגוריות מובחנות.

הספציפיים והאזוטריים

הספרים בקטגוריה הזו נוטים להתמקד בנושא מאד מאד ספציפי, ומאד מאד אזוטרי – אזוטרי מספיק שאתה תוהה מי לעזאזל חשב שיש לו שוק גדול מספיק להוציא לאור. ספרי רשימות אובססיביים, אסופות נתונים שמקומן בנספחים של עבודות מחקר משמימות ושאר נושאים שקהל היעד שלהן הוא מצומצם, במקרה הטוב.

כמה דוגמאות:

Shepherds' Crooks and Walking Sticks (Mini Books): David Grant, Edward Hart

  • Shepherds’ Crooks and Walking Sticks מכיל, ככל שאני מצליח להבין, תמונות ומידע על מקלות הליכה, וספציפית אלה של רועי צאן. זה לא שיש לי בעיה עם material history – להפך, אני חושב שזה תחום מעניין, ושלמקלות הליכה אפילו יכול להיות פרק מעניין בספר בנושא. אבל ספר שלם? עם שם כל-כך לא מזמין? ומהוצאה לאור שמוציאה, כך נראה, בעיקר ספרי תשבצים?

 

 

 

 

The Art of Faking Exhibition Poultry an Examination of the Fakers Methods and Processes with Some Observations on Their Detection: George Scott

  •  The Art Of Faking Exhibition Poultry מכיל, להפתעתי, בדיוק מה שהכותרת מרמזת. הספר, שפורסם ב-1934 תחת הכותרת המלאהThe Art of Faking Exhibition Poultry an Examination of the Fakers Methods and Processes with Some Observations on Their Detection (קליט!) מתאר, ובכן, אין אנשים מזייפים את איכות התרנגולים שלהם כשהם באים להציג אותם בתערוכות, ואיך לתפוס אותם. הגיוני, לא?

 

 

Forensic Examination of Rubber Stamps: A Practical Guide: Jan Seaman Kelly

  • Forensic Examination of Rubber Stamps: A Practical Guide נשמע מלהיב, לא? גם התיאור של הספר ממלא אותך בהתלהבות:

    מטרת ספר זה לעדכן את חוקר המסמכים בתהליכי יצור וחומרים חדשים, ואיך תהליכים אלה ניתנים לזיהוי והבדלה זה מזה.

    מלהיב! מרטיט! לא יכולתי להניח את הספר מהידיים!

 

המתחכמים והמטעים

הקטגוריה השניה מכילה ספרים שהכותרות שלהם נראות ביזאריות, אבל הן פשוט מתחכמות – כותרת מוזרה כדי לתפוס את העין, או אולי סתם לא חשבו על איך הכותרת תתפס בעיני הציבור. התוכן, ברוב המקרים, הוא די סטנדרטי, ענייני, ואולי אפילו מעניין. לא מגיע לספרים האלה להגיע לעמוד הספרים המוזרים, לדעתי, ברגע שמתגברים על האפקט של הכותרת.Still Stripping After 25 Years: Burns, Eleanor

  • Still Stripping After 25 Years הוא לא, כפי שאולי יחשוב הקורא הלא-כל-כך-תמים, זכרונותיה של חשפנית. הפער בין הציפיה לבין המציאות מתגבר כשרואים את הכריכה וחוסר הסקסיות המשווע שלה. במקרה הזה, מדובר בטכניקה בשם strip-quilting, טכניקת סריגת שמיכת טלאים שהכותבת, אלינור ברנס, מתעסקת איתה כבר רבע מאה. מלהיב? לחובבי שמיכות טלאים, אולי. ללא ספק הכותרת לא מספקת את העסיסיות המרומזת.

 

  • How to Make Love While Conscious: Sex and Sobriety: Kettelhack, GuyHow to Make Love While Conscious נשמע קצת מגוחך אולי, אבל כשמסתכלים על התוכן, רואים שהוא ספר רציני מאד, על בעיות שיש לאלכוהוליסטים וסובלים מהתמכרויות אחרות עם חייהם האינטימיים לאחר הגמילה, אחרי שנים בהם ההתמכרות ליוותה את כל הרגעים האינטימיים בחייהם. השם נשמע קליל, אפילו מתבדח. הנושא – קצת פחות.

 

 

 

  • Stock ImageTrout Madness: Being a Dissertation on the Symptoms and Pathology of This Incurable Disease by One of Its Victims יודע בדיוק מה הוא עושה. כי אני לא חושב שהייתי טורח אפילו להסתכל על ספר שנקרא “עשרים ואחד סיפורים קצרים על דיג”, עם סיפורים כמו “היום האחרון”, שמתאר את הכאב העצום של היום האחרון של עונת הדיג, והציפיה לשמונה חודשים עד שתתחיל שוב העונה. הספר, כך מסתבר, הוא הספר החמישי של סיפורי דגים של אותו סופר, ואחריו התפרסם גם Trout Magic, הפופולרי באותה מידה (?!).

 

המוזריםבאמת

…ויש את אלה שבאמת מגיע להם להיות ברשימה. המוזרים באמת, מרימי הגבות, אלה שלא ברור לך מה עבר בראשו של המו”ל כשאישר את ההדפסה שלהם. סרי הטעם, הלא ברורים והתמוהים לחלוטין. הם התושבים הראויים של חדר הספרים המוזרים. ואנחנו אוהבים אותם.

  • All About Scabs (My Body Science Series) (My Body Science Series)All About Scabs, כי הילד שלך צריך ללמוד על גלדים במוקדם או במאוחר, לא?

 

 

 

 

 

 

 

 

  • Catflexing: The Catlover's Guide to Weight Training, Aerobics and Stretching: Jackson, StephanieCatflexing: The Catlover’s Guide To ,Weight Training, Aerobics and Stretching, שהוא בדיוק מה שהוא נשמע – שימוש בחתולים כמשקולות.

 

 

 

 

  • Stock ImageThe Humanure Handbook: A Guide to Composting Human Manure. ובכן, זו תהיה נקודה טובה לעצור בה.

3 תגובות

May 01 2014

יומן צריכה: קולה נטולת הכל

ביקרתי בשופרסל לאחרונה, ומיד ביצעתי את הסריקה של “הנקודות החמות” הקבועות – מדפי החטיפים והמשקאות הקלים, שם אני מחפש מועמדים מעניינים. אמנם שופרסל, כרשת שיווק שמרנית ומסורתית, לא נושאת על מדפיה דברים אקזוטיים כמו חנויות מכולת רוסיות בשוק (או אפילו טיב טעם, למרות שגם הן התברגנו), אבל לפעמים יש הפתעות, וזכיתי לאחת כזו הפעם:

 

GreenCola1

אני רגיל להתקל ב-off-brands של משקאות קלים בחנויות מכולת נידחות ורשתות תחרותיות, לא בשופרסל, אז מיד ניגשתי לראות מה זה הדבר הזה, שמגיע (באופן מפתיע) גם בפחיות וגם בבקבוקים של 1.5 ליטר.

ובכן, הפואנטה של הקולה הירוקה הזו (שהיא, ותנו לי לחסוך לכם את הציפיה ולחלוק איתכם את האכזבה, לא ירוקה בצבעה) היא לרכב על טרנדים של “טבעיות”. היא מומתקת בתמצית של צמח הסטיביה, ולא בממתיקים מלאכותיים (או סוכר), ומתהדרת בהעדרן של חומצה זרחתית וחומרים משמרים, ובשימוש בקפאין “מפולי קפה ירוקים”, שהם ככל הנראה באזוורד עכשווי בעולם תוספי התזונה (“מכיל אנטיאוקסידנטים!”,קוראות לי תוצאות החיפוש בגוגל. “לשGreenCola2רוף 6 ק”ג בחודש!”).

אז שלושה דברים יש לי להגיד על הקולה הזו. הראשון הוא שבמבט טיפה מעמיק, הרבה מהרטוריקה הבריאותית שלהם מתפרקת. נתחיל מהשימוש שלהם ב-“חומצה פוספורית”, במקום חומצה זרחתית, שהוא המונח העברי שלרוב מופיע ברשימת המרכיבים של קולה. הבחירה במונח הלועזי כאן, לדעתי, נועד לצרכי הפחדה – הוא מדגיש את האספקטים הכימיים, הקליניים של החומר, ונועד לגרום לצרכן לנשום לרווחה שנחסך ממנו החומר האפל הזה.

שנית, ההתרברבות על היעדר האספרטיים והסודיום ציקלמט, שני ממתיקים מלאכותיים, מרגישה קצת מטופשת כשברשימת המרכיבים יש, בנוסף לסטיביה, גם סוכרלוז וגם אססולפאם קיי, שני ממתיקים מלאכותיים אחרים.

ושלישית, והכי חשוב, שעם כל ההתעסקויות שלהם עם ממתיק כזה לעומת ממתיק כזה, חומצה כזו או לא חומצה כזו, הם לגמרי שכחו לתת למשקה הזה טעם. יש לו קצת הדים של קולה, כן, אבל היא דהויה, לא מאד מתוקה, עם מעט גזים יחסית, ובעיקר מרגישה כמו הד של קולה. לא הייתי ממליץ עליה, אבל לגמרי בלי קשר לענייני הבריאות.

תגובה אחת

Apr 24 2014

למה שמתי את הכסף שלי על צלילה חופשית

לפני כמעט בדיוק שנה פרסמתי כאן פוסט על “הרועה האחרון”, סרט פנטזיה ישראלי שהיה אז בשלבי גיוס כסף במודל של מימון-המון. פרוייקט המימון ההוא הצליח (הרבה מעבר לסכום המינימום) וגם יצא לפועל, ויצא ממנו אחלה סרט, שהוקרן בפסטיבל אייקון שנה שעברה, ושוב בכנס עולמות השנה, וגם יצא ב-DVD במהרה בימינו אמן (בכפוף ללו”ז של פסטיבלים בינלאומיים וכאלה).

אבל הסרט לא היה מושלם. הוא לא היה מושלם מכיוון שלא משנה כמה החבר’ה שמאחוריו מוכשרים (והם מוכשרים, וגילוי נאות – הרבה מהם גם חברים שלי), ולא משנה כמה זמן ישקיעו האנשים הלאה, שעושים את הסרט כולו בהתנדבות ושיש להם עבודות וחיים וילדים, עדיין יש דברים שדורשים כסף. יש ציוד צילום טוב יותר, ויותר זמן בחדרי עריכה, ופחות פשרות שצריך לעשות.

זו הסיבה שאני השקעתי כסף בצלילה חופשית, הסרט החדש של אותה הקבוצה – הפעם לא סרט פנטזיה, אלא מדע בדיוני. כי אני סומך על האנשים שם, ואני ממש שמח שרותם ברוכין כותבת את התסריט, אבל אני יודע שכסף הוא קריטי להוציא סרט שיתן לתסריט הזה ולאנשים האלה להראות כמו שמגיע להם להראות.

אז כן, קמפיין המימון כבר הגיע לרף המינימום של 20 אלף ש”ח. והוא אפילו הגיע ל-stretch goal הראשון של 30 אלף. אבל כל שקל נוסף שיכנס יאפשר להם לעשות את הסרט טוב יותר, ומלוטש יותר, ומקצועי יותר. בקיצור, סרט שאני הייתי רוצה לראות, אבל גם בכלל, סרט שהייתי רוצה שיהיה – יותר סרטי מד”ב ישראלים שעשויים כהלכה.

אז זו הסיבה שאני שמתי ממיטב כספי על הסרט, וזו הסיבה שאני ממליץ גם להשקיע בהם, אפילו שהם כבר עברו את רף המינימום. כי בשביל איכות צריך להשקיע.

2 תגובות

Apr 21 2014

הרצאה: הפיתוי המתוק של הנתונים

עדכון מנהלתי קצר:  מחר, ה-22/4, אני אעביר הרצאה במסגרת ספקנים בפאב, ב"מקום לשבט", בקומה השניה מעל הבר קיימא, רח’ המשביר 22, ת”א. הנה גם קישורים לאירוע בפייסבוק וב-Meetup.

ההרצאה, שכותרתה “הפיתוי המתוק של הנתונים”, תנסה לשאול לא רק איך האינפוגרפיקות משקרות לנו, הנושא המרכזי של הבלוג-האח שלנו,”שקרים יפים”, אלא גם למה הן כל כך אפקטיביות? מה יש בגרפים ובמספרים שזוכים למקום של כבוד בתור הנשאים הראשיים של האמת והמידע?

על כל זאת ועוד, מחר ב-21:00 בערב. בואו בהמוניכם!

worship-idol-licensed

Image credit: LuMaxArt2D / 123RF Stock Photo

אין תגובות

Apr 15 2014

אז למה לי סייברפאנק עכשיו?

היום, ה-16.4.2014, העברתי בכנס עולמות הרצאה בשם “אז למה לי סייברפאנק עכשיו?”, שמנסה להתחקות אחר האלמנטים הספרותיים והחזותיים של ז’אנר הסייברפאנק, ולנסות לבנות אותו מחדש למאה ה-21.

ההרצאה עצמה לא תועדה בוידאו, אבל אני מצרף כאן שני דברים. הראשון הוא המצגת שהכנתי להרצאה, שעוברת – לפחות בראשי פרקים – על רוב מה שהזכרתי בהרצאה. עקב מגבלות טכניות, כמה אנימציות בסיסיות הלכו לאיבוד (לא נורא), וכיוון המצגת הוא משמאל לימין. כחובבי סייברפאנק והאקרים בפוטנציה, אני סומך עליכם שתסתדרו.

השני הוא קישור לפוסט שפרסמתי לפני כשנתיים וחצי, אחרי הרצאה אחרת בנושא סייברפאנק שהעברתי בכנס אייקון, ושמכיל רשימת קריאה וצפייה של ספרים וסרטים הקשורים לסייברפאנק. הרחבתי אותה קצת עם דברים שהזכרתי בהרצאה הנוכחית. אם הזכרתי משהו שלא צוין בפוסט, תגידו לי ואני אעדכן.

אין תגובות

Apr 06 2014

יומן צריכה: כשהחיים נותנים לך קמח מצה

2014-04-06 20.37.03

באמ:פם היום קפץ עלי מהמדף ביסלי קצת שונה: ביסלי בצל “ארוך במיוחד”, כך הבטיחה האריזה (וממתי ביסלי נמדד באורכו? אנא חסכו ממני את ה-double entendres המתבקשים). הביסלים עצמם שומרים בגדול על הצורה של ביסלי בצל, אבל הם קצת ארוכים יותר (אבל לא ארוך מספיק להיות אקסטרים, מסתבר), אבל גם שמנמנים יותר, גם בהיקף הטבעת וגם בעובי הדפנות עצמן. ואז שמתי לב להודעה שבפינה – ביסלי מיוחד כשר לפסח. מהר הפכתי את האריזה, ואכן – הביסלי הזה מורכב מקמח מצות. פתאום הכל נהיה יותר הגיוני.

קמח מצה, באופן לא מפתיע, מתנהג אחרת מקמח חיטה רגיל. אני לא אופה מספיק בשביל שאוכל לאפיין בדיוק מה הוא עושה ומה הוא לא עושה, אבל לא יפתיע אותי אם השימוש בקמח מצה הוא זה שחייב את הטבעות העבות הללו של הביסלי. אני מנחש שבהיקפים הרגילים של ביסלי בצל הוא פשוט לא שרד את התהליך, והשאיר רק שבבים עצובים צפים באמבטי שמן קטלניים.

אבל אנשי השיווק של אסם לא יתנו למשהו כזה לעצור אותם. אלה האנשים שהביאו לנו את הטעמים הנועזים והמתובלים יותר של הביסלי אקסטרים (תיבול ותעוזה שנשארו כמעט רק על העטיפה), הגדירו מחדש את מהות הטבע עם “חטיף החיטה בטעם טבעי”, ואפילו התגברו על משבר ה-“אפילו מהנדסי המזון שלנו לא יודעים מה הם עשו כאן”. ביסלי בצל שמנמן? אין בעיה! נשווק אותו כארוך במיוחד! לא עוד פשרת טעם לצורכי המנעות מחמץ, כי אם ביסלי ארוך יותר! נראה את החמץ מתמודד עם זה!

וכתמיד, לסיכום, וכהערת אגב – ביקורת הטעם: ובכן, נראה שכחלק מהעיבוי התשתיתי של הטבעות, גם הרבה יותר חלקיקי בצל וחומרי הטעם הנלווים נכנסו לתערובת. טעם הבצל מורגש יותר מאשר הרגיל, ובהחלט מומלץ לחובבי הצהוב הצהוב הזה.

6 תגובות

Mar 03 2014

עשה לך מם

כבר לא מעט זמן שהממים (או, אם נדייק, ה-Image Macros) הם חלק מהנוף האינטרנטי, בין אם פשוט כבדיחה, ובין אם כאמצעי רטורי שיחתי, דרך להעביר נקודה. יש את Conspiracy Keanu בשביל להביא תאוריית קונספירציה מטופשות, פריי מפיוצ’רמה בשביל להקביל שני דברים דומים כביכול, Philosoraptor בשביל להציב שאלות כאילו-פילוסופיות, וכו’. יש כאן שפה ברורה שהפרה שלה תגרום לצרימה אצל אנשים שבקיאים בה, וכנראה גם לבוז מתמשך – כי זה האינטרנט, אחרי הכל.

Conspiracy Keanu meme saying "What if soy milk is just regular milk introducing himself in Spanish"

ואז מתחילים מקרי הקצה. מה קורה כשיש אימרה או בדיחה שנופלת על יותר מאשר תבנית אחת? יש לנו תבניות שיש ביניהן חפיפה. Conspiracy Keanu למשל, מאד דומה ל-Sudden Clarity Clarence, שמשמש לבדיחות של הארה פתאומית (של דברים מטופשים, לרוב), מה שיכול גם להיות סוג של תאורית קונספירציה. ו-Matrix Morpheus תמיד פותח ב-“What if I told you”, אבל משם ממשיך או לתאוריות קונספירציה, או לנזיפה של אנשים על ה-glaringly obvious. אפשר בקלות לחשוב על אותה בדיחה שתתאים לשלוש התבניות הללו.

image

אבל כשבדיחה מתחילה לרוץ לה באינטרנט, מלא אנשים מתחילים לחזור עליה, וכל אחד מפרש אותה טיפה שונה. אולי מה שלאדם אחד היא תאוריית קונספירציה, לאחר היא הארה פילוסופית? או שהיא הארה מטופשת מספיק בשביל להיות מתאימה לסטלנים? בשביל זה יש את פילוסורפטור, או את Really High Guy.

image

ולפעמים אנשים לא ממש מבינים את הקטע של התבניות שהם משתמשים בהן, או אולי מפרשים אותן (או את הבדיחה) טיפה אחרת. אולי המבנה של “אולי X הוא בעצם Y” מציב דיכוטומיה מספיק ברורה בשביל שהם ירצו להשתמש ב-Futurama Fry, למרות שזה לא בדיוק במבנה הקלאסי של המם. או אולי מישהו חושב שכל בדיחה הולכת טוב עם חתולים, שהם אבן היסוד של הז’אנר.

image

או אולי אנשים סתם לוקחים את זה לכיוון אחר. אולי מספיק להם שיש בתמונה אלמנט כלשהו שמתייחס לבדיחה, גם אם הוא לא מתאים לשימוש הקלאסי של התמונה הזו? מה אם במקום להשתמש במם בשביל לתת הקשר אחר לבדיחה, משתמשים בו כאלמנט משלים שמתבסס על הבדיחה?

image

ולפעמים קורה שהבדיחה חורגת לה מתוך עולם הממים. חורגת לה, אפילו, מתוך האינטרנט, ומחלחלת לעולם האמיתי.

image

אבל החביב עלי ביותר הוא כשהבדיחה מתקפלת אל תוך עצמה, עוברת טרנספורמציות, ולפעמים תרגומים לשפות אחרות, עד שאתה כבר לא יודע מה לחשוב על הבדיחה הזו. ואם היא יותר טובה עכשיו, או פחות, או בכלל לא ברורה.

 

וכמובן, על כל גרסה, נוסח או וריאנט שתוכל לחשוב עליו, באינטרנט תוכל למצוא עוד עשרים. גרסאות גרועות, מוצלחות, מיותרות, מבריקות וביזאריות. כי בשביל זה יש אינטרנט.

אין תגובות

Feb 25 2014

בחן את עצמך: איזה מין שחקן אני?

בשיחה אי-שם במעבה האינטרנט, נתקלתי בדיון על משחקי תפקידים, שם טען אחד המשתתפים כי למנחה אין זכות להכתיב לו, לשחקן, איך לשחק את הדמות שלו – כי זה הדבר היחיד שיש לו, לשחקן, כוח עליו, ולכן חייבים להשאיר את הכוח הזה בידי השחקן.

אני לא רוצה להכנס כאן לנושא של התערבות בהחלטות גילום-דמות של שחקן במשחקי תפקידים, כי יש שיקולים לכאן ולכאן. כאן בעיקר צרמה לי הנחת היסוד של אותו בחור, לפיה כשחקן (ולא מנחה), יש לי השפעה רק על הדמות שלי. כי אני חושב שאנחנו התקדמנו הרבה מאד מימי ה-D&D המוקדם, המנחה-מאחורי-המסך שיודע את הדברים שהשחקנים לא יודעים, המשחק העימותי בו אתה מגלגל 1d6 לראות אם מצאת את הדלת הסודית שהמנחה יודע שהיא שם. התחלתי לכתוב את המחשבות שלי על שחקנים מעורבים ולצאת מתוך המשבצת של הדמות שלך, אבל אז נזכרתי שהשנה היא 2014, כך שיש סיכוי שמישהו איפשהו באינטרנט כבר כתב את זה טוב ממני. משם הגעתי למאמר מצוין בבלוג המצוין Deeper in the Game שמדבר על Stances – עמדות, או תפיסות שהשחקן יוצא מהן במשחקו. החלוקה הזו לעמדות ישנה בהרבה מהמאמר הזה (הוא מ-2011, ואפשר למצוא דיונים על העמדות עוד מ-2001), אבל אני חושב שהוא מסכם ומתמצת את הרעיון טוב יותר ממקומות אחרים, ובלי ההשענות על מודל ה-GNS הפשטני במקצת.

המאמר, בקצרה, מדבר על שלוש עמדות:

  1. עמדת השחקן (Actor Stance). זו העמדה הקלאסית במשחקי תפקידים , שבה נקודת המבט שלי כשחקן היא של הדמות שלי: לדעת מה שהיא יודעת, לראות מה שהיא רואה, לקבוע רק מה היא עושה. בהתאם, גם ההחלטות שאני אקבל יהיו החלטות שהדמות היתה עושה, בהנתן הפרדת ידע השחקן מהדמות. המטרות של השחקן ושל הדמות משולבות.
  2. העמדה השניה היא עמדת הסופר (Author Stance), שבה אני שולט בדמות, אבל השיקולים שלי כשחקן הם לא בהכרח אלה של הדמות שלי, אלא הם שיקולי הסיפור – הדמות שלי תעשה עכשיו מה שיהיה מגניב יותר לסיפור, לאו דווקא מנקודת המבט של הדמות. יש כאן באופן מכוון הפרה של אותה הפרדת ידע שחקן/דמות שנחשב מסורתית למקודש.
  3. העמדה האחרונה היא עמדת הבמאי (Director Stance), שהיא לתת לשחקנים – כל השחקנים – את האפשרות לקבוע עובדות בשטח בעולם מעבר לפעולות של הדמויות שלהם – כולל להמציא חלקים מהעולם, דמויות חדשות ולהכניס אירועים.

מהסידור הזה של שלושת העמדות אפשר אולי לחשוב שאני מדרג אותן, שעמדת הסופר טובה יותר, איכשהו, מעמדת השחקן. זה ממש לא נכון. שלושת העמדות הללו נמצאות אחת אחרי השניה לאורך ציר מסוים, זה נכון, אבל “טוב יותר” או “נכון יותר” ממש לא מתאר את זה. כל אחת מהעמדות הללו מתאימה לסגנון אחר של משחק.

עמדות בפועל

עמדת השחקן, למשל, מתאימה למשחקים של תגליות. כשאתה, השחקן, לא מכיר את עולם המערכה ורוצה לתת למנחה לזרוק אותך פנימה, אתה תכנס באופן טבעי לעמדה הזו. לא מזמן הייתי אמור להשתתף במשחק (שלצערי לא יצא לפועל) שיתרחש בקונסטנטינופול של המאה ה-14, וזאת מכיוון שהמנחה המיועד היה שקוע בלקרוא וללמוד על העיר בתקופה הזו, והשחקנים ברובם לא הכירו את החומר, וראו במשחק הזדמנות להכיר את הסיפור של העיר דרך אותו משחק.

עמדת השחקן גם מתאימה למשחקים ושחקנים שמדגישים את האספקט המשחקי-סיסטמי של משחקי התפקידים. אלה משחקים שבהם ההצלחה של הדמות שלך – נצחון בקרבות באמצעות טקטיקה חכמה, בניה חכמה של הדמות ושימוש מושכל ביכולות הללו – היא אחת המטרות של השחקנים. במצב כזה, עמדת הסופר .(ובטח ובטח עמדת הבמאי) עשויות להתפס כ-”רמאות”, או לכל הפחות פספוס של הנקודה.

עמדת הסופר, לעומת זאת, מתאימה למשחקים שבהם הסיפור הוא העיקר, והציפיה מהשחקנים היא לתרום ככל האפשר להנאה של כולם מהעלילה הנרקמת בין כולם. חשוב להדגיש שלא מדובר כאן בהכרח על משחקי סטורי-טלינג פרי-פורם היפיים. אין שום בעיה לשחק D&D קלאסי בעמדת הסופר, להקפיד על החוקים והמכניקות, ועדיין לשים את הסיפור בראש מעיינך. ולקחים מעמדת הסופר אפשר ליישם גם בלי ממש לראות את עצמך כשחקן סיפורי – לקחים כמו “אל תשים את ההצלחה של הדמות שלך מעל הכיף של החבורה”, למשל. זה נחמד אם יצרת דמות אפלה ודכאונית ששונאת את העולם, אבל אם משחק הדמות העמוק שלך גורם לך לא להשתתף בעלילה אלא לשבת בצד ולבהות, הסיפור שאתה יוצר הוא לא סיפור טוב במיוחד.

עמדת הבמאי, על פניו, מושכת לכיוון של דינמיקה מאד שונה של מנחים ושחקנים, ויש שיגידו שזו סוג של אנרכיה, או לכל הפחות סיעור מוחות בלתי פוסק. אבל גם כאן, חשוב להבין שלא מדובר כאן בהכרח על אימוץ קיצוני ורדיקלי של “כולם קובעים הכל לכולם”. Fate, למשל, הוא משחק ששם את עמדת הבמאי במרכזו, ומעודד את כל השחקנים לשנות את העולם, לקבוע לא רק את הפעולות של הדמויות שלהם אלא גם לתאר את התוצאה של אותה פעולה על העולם. אבל אין כאן תוהו ובוהו. Fate מגדירה חוקים ברורים לאיך אפשר לשנות את העולם, מכניסה אלמנט של fate points שבעזרתם משנים את העולם, אבל שבשביל לקבל אותן חייבים לקבל, בתורך, התערבות של שחקנים אחרים (כולל המנחה) בדמות שלך. זה לא חייב להיות free for all.

ואת עמדת הבמאי אפשר לשלב גם במשחקים קלאסיים יותר. במשחקי ה-Pathfinder שלי, למשל, הכניס אורי ליפשיץ, כמנחה, כמה ניסויים בכיוון. הכל מהקטנים ביותר – לתת בתחילת קרב לכל שחקן להוסיף משהו לסצנה, החל מכמה חביות באמצע הסמטה, הומלס ישן בפינה, או רוחות חזקות – שיצרו סיטואציות מעניינות יותר, והוסיפו דברים שאפשר גם היה להתייחס אליהם ברמה הטקטית. ברמה אחת הלאה, אורי בנה מבוך שלם סביב הרעיונות שלנו, השחקנים, כשביקש מכל אחד להמציא אגדה, שמועה או סיפור על המבוך הזה – מה שיצר מבוך שהפתיע גם אותו, וגם היה קטלני, כנראה, יותר מכל מה שהוא היה חושב עליו. ולבסוף, האלמנט הבמאי ביותר, הכנסנו מנגנון של Plot token או history token שכל שחקן קיבל בתחילת המפגש, ושאותו יכל להחליף, פעם אחת, בתמורה ליכולת להמציא פריט מידע היסטורי על העולם. השתמשנו בזה כדי ליצור קשר, רטרואקטיבית, בין רוחות הרפאים שאיימו עלינו לבין הממלכה האלפית ממנה הגיע אביו של הדמות שלי, מה שאפשר לנו לסיים את ההתקלות הזו ללא קרב. אני הקרבתי בשביל זה את ה-history token שלי, אבל אני די משוכנע שאורי היה נותן לזה לעבוד גם בלי – אם השחקנים ממציאים סיפור מגניב, סיפור טוב שמרחיב את העולם והופך אותו למעניין יותר, אז אין סיבה לא לתת לו להכנס. המנחה לא חייב להיות קנאי למעמד שלו כבמאי היחיד.

עמדות מתערבבות

עוד נקודה שחשוב לי להדגיש היא שהעמדות הללו הן לא אקסקלוסיביות. ברור כבר מהדוגמאות הקודמות שאפשר לערבב עמדות שונות בתוך אותו המשחק. כמו שאפשר להגדיר נקודות מסוימות במשחק בו אנחנו עוברים לעמדת הבמאי, או להגדיר שבקרב אנחנו נשחק בעמדת השחקן, אבל מחוץ לקרב נעבור לעמדת הסופר.

אבל העמדות השונות יכולות גם להתקיים בו זמנית אצל שחקנים שונים באותו משחק. זכור לי משחק לפני שנים בו, בזמן קרב שהתרחש בליבו של מרוץ כרכרות, בחרתי מיוזמתי לגרום לדמות שלי להדרס קלות, מה שהוסיף לי צליעה לשארית ההתקלות. עשיתי את זה כי זה נראה לי מגניב לסצינה באופן קולנועי עם אקשן. אבל העובדה ששחקנים אחרים נשארו בעמדת השחקן לא הפריע לי, ועמדת הסופר שלי (גם אם לא ידעתי לקרוא לזה כך אז) לא הפריע להם. אם כבר להפך – אני שיעשעתי אותם, והם, בתורם, קידמו את הסיפור בכך שהצלחנו לא לההרג בקרב. זה גם חשוב.

בקבוצה אחרת, לאחרונה, דיברנו בצורה גלויה על העמדות שלנו כשחקנים. אני הבעתי רצון להשפיע על העולם מעבר לעמדת השחקן. שחקנית אחרת אמרה שהיא דווקא נהנית מלחוות סיפור דרך העיניים של הדמות שלה, ומעדיפה את עמדת השחקן. שני הדברים יכולים לחיות בכפיפה אחת בלי בעיה: אני כתבתי היסטוריית דמות שהרחיבה את העולם, בעוד היא התעמקה בהיסטוריה האישית של הדמות שלה. היא מתמקדת בחוויות של הדמות שלה ואני, אני מוניתי למנחה-עזר לעת מצוא, להריץ עלילות משנה לחלק מהדמויות. כולם מקבלים מה שהם רוצים, וכולם מרוצים.

כמובן, עמדות משחק שונות יכולות גם להתנגש. וכאן אנחנו חוזרים לסיפור שהתחיל את הפוסט הזה מלכתחילה. כשמישהו רגיל לשחק בעמדת השחקן, בין אם מיוזמתו או כי זו הנורמה סביב השולחן, אז הוא יודע שהמנדט שלו מתחיל ונגמר בדמות שלו, במוטיבציות שלה ובהחלטות שלה. וכשמנחה מתערב לו בדמות, הוא מרגיש שהושג כאן גבול. אבל במשחק אחר, כמו Fate, זה מובן מאליו ומוגדר בחוקים שהמנחה – וגם שחקנים אחרים – יכולים וצריכים להתערב בהחלטות של הדמות באמצעות מנגנון ה-Compel. וזה, כמובן מוביל אותנו לאחד הקישורים החשובים שכל משחק חדש צריך לעבור עליהם – The Same Page Tool, שנועד לוודא שכל השחקנים נמצאים על אותו דף, משדרים על אותו גל, ובאים לשחק את אותו המשחק – או לפחות להסכים על איזה משחקים משותפים הם משחקים.

4 תגובות

Feb 02 2014

טלאי על טלאי

את הצעצוע הזה הבת שלי קיבלה לפני כמה שבועות. אני חושב שסבתא שלה קנתה לה אותו. והוא גם שלם לחלוטין. הטלאי שיש לו באזור הבטן התחתונה (ועוד אחד שלא רואים, על הכתף) הגיע יחד איתו ישר מהמפעל. ושום דבר בזה לא נראה לי מוזר או יוצא דופן בזה, עד שפתאום חשבתי על זה שאף אחד, בעצם, כבר לא ממש מסתובב עם טלאים על הבגדים שלו. לפחות לא במטרה המקורית של לסגור חורים.Patches

אני לא יכול לקבוע בוודאות למה, אבל זה ללא ספק מערב גורמים כמו ייצור המוני במדינות עולם שלישי, מה שמאפשר הוזלה משמעותית של מחירי הבגדים. זה קשור גם לזה להעדפה, כשכבר כן מתקנים בגדים, לתפור את הטלאי בצד הפנימי של הבגד, כדי שלא יראה מבחוץ. מה שבטוח, אם אנחנו רואים טלאי במיקום בולט על בגד (או דובי), הוא שם בכוונה, בשביל שנראה אותו.

למה? כי לטלאי על בגד יש קונוטציות מאד ברורת – של עוני, של חסכנות, ומחסור. אבל על צעצוע, מדובר על שימור לאורך זמן של צעצוע אהוב, על ילד שלא יהיה מוכן לקבל תחליפים, אז צריך לתפור טלאי על הדובי בשביל שימשוך עוד שנה או שתיים. וזו התחושה שמנסים למכור לנו עם הטלאים על הדובי הזה, שנולדו יחד איתו.

כמובן, יכולות להיות קונוטציות אחרות לטלאים. על ז’קטי טוויד אפשר לראות טלאים על המרפקים, כחלק מהמראה הפרופסורי. שוב, יתכן שפעם זה היה דבר פונקציונלי (פרופסורים נוטים להשען על דברים יותר מהכלל?), אבל הוא כבר עבר פורמליזציה, חלק מהשפה התרבותית שלנו.

מהבחינה הזו, זה מזכיר את האייקון של הדיסקט או טלפון החוגה – דברים שכבר עברו מן העולם אבל נשמרים ברמה הסימבולית. רק שכאן לא המשמעות הפרקטית של העצם המקורי היא שנשמרת, אלא הקונוטציות הרגשיות שהתלוו אליו.

תגובה אחת

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      אני מתפלא שלקח כ”כ הרבה זמן עד שראיתי את זה על המדפים.

    • photo from Tumblr

      קיבוץ גלויות.

    • photo from Tumblr

      פחיות שימורים עם מכסה שקוף. זה להיט.
      רח’ לוינסקי, יולי 2014

  • לרישום בדואר

  • Meta

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים