Oct 16 2014

מעבר לסטימפאנק – רשימת קריאה

בפסטיבל אייקון השנה זכיתי להרצות לקהל מוצלח על נושא שמעניין אותי לאחרונה, והוא לידתם של ז’אנרים ותת-ז’אנרים ספרותיים, קולנועיים ועיצוביים שלקחו את העקרונות הבסיסיים שעליו מושתת ז’אנר הסטימפאנק.

בהרצאה נתתי סקירה קצרה של ההיסטוריה של הז’אנרים, החל מהסייברפאנק, האב הקדום וההשראה, אל תוך הסטימפאנק ומשם אל ההתפצלויות אל תתי הז’אנרים הספציפיים, יותר או פחות.

אני אשתדל לכתוב סיכום של התוכן של ההרצאה בפוסט עתידי, אבל בינתיים רציתי לרכז את כל הספרים, סרטים, משחקים ואתרים שהזכרתי בסקירה, למי שרוצה להמשיך ולקרוא ולהעמיק.

סייברפאנק

  • רשימת קריאה לסייברפאנק, האב הרוחני, פורסמה כחלק מהרצאה שהעברתי באייקון לפני כמה שנים, כאן.
  • הרצאה נוספת שהעברתי בכנס עולמות השנה בנוגע למקומו של הסייברפאנק במאה ה-21 אפשר למצוא כאן.

סטימפאנק

המונח “סטימפאנק” נטבע ע”י קווין ג’טר ב-1987, כשהוא מתייחס בעיקר לספרים של שלושה סופרים – ג’יימס בליילוק, טים פאוורס והוא עצמו. הציטוט המקורי, כפי שפורסם במגזין לוקוס, הוא:

אישית, אני מאמין שפנטזיות ויקטוריאניות יהיה הדבר הגדול הבא, אם רק נמצא שם הולם שיכלול את פאוורס, בליילוק ואותי. משהו שמבוסס על הטכנולוגיה של התקופה, כמו “סטים-פאנקס”, אולי.

  • ק.וו. ג’טר – ליל המורלוקים (Morlock Night, 1979)
    הספר ממשיך את “מכונת הזמן” של ה.ג. וולס, ומתאר מצב בו המורלוקים מהעתיד חוזרים ללונדון הויקטוריאנית.
  • ק.וו. ג’טר – אביזרים שטניים (Infernal Devices, 1987)
    הרפתקה בלונדון הויקטוריאנית הכוללת אנשי דג, רובוטים בדמות אנוש ומכשיר המאפשר לצפות בעתיד. מה עוד צריך?
  • ג’יימס בליילוק – סדרת נרבונדו (Narbondo, 1984-2014)
    סדרת ספרים המתחילה ב-“הלוויתן החופר” מ-1984 שעוד לא ממש היה סטימפאנק (עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-60 של המאה ה-20) אבל מרחיב את העולם והעלילה עם “הומונקולוס” (Homunculus, 1986) ו-“המכונה של לורד קלווין” (Lord Kelvin’s Machine, 1992), אשר מבססים את האלמנטים הסטימפאנקיים הקלאסיים.
  • טים פאוורס – שערי אנוביס (The Anubis Gates, 1983. מאנגלית ורד טוכטרמן, 2000)
    הספר מתאר את מסעו של פרופסור לספרות אנגלית מ-1983 לתחילת המאה ה-19 (טכנית, תקופה טרום-ויקטוריאנית וטרום כניסת הקיטור לשימוש נרחב), שם הוא נתקל במושאי המחקר שלו ומסתבך בצרות.
  • פול די פיליפו – טרילוגיית הסטימפאק (The Steampunk Trilogy, 1995)
    שלוש נובלות המשלבות אלמנטים סטימפאנקיים מוכרים. הראשונה מביניהן, “ויקטוריה”, היא הסטימפאנקית ביותר, עם מדען ומהנדס המסתבך עם תככים פוליטיים והמלכה ויקטוריה (או אשת-הלטאה שתפסה את מקומה). הסיפורים האחרים קצת חורגים מהז’אנר, וכוללים אלמנטים לאבקרפטיים בעיירה קטנה ב-“הוטנטוטים”, ופנטזיה תקופתית עם “וולט ואמילי”, שם וולט וויטמן ואמילי דיקינסון יוצאים למסע בין-ממדי.
    • בונוס: מאמרו של די פיליפו “קדימה במלוא הקיטור” על תנועה הסטימפאנק תורגם לעברית ע”י אהוד מימון, ופורסם באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.image
  • אלן מור – ג’נטלמנים מובחרים (The League of Extraordinary Gentlemen, 1999-)
    סדרת קומיקס מוערכת שעובדה גם לסרט (פחות מוערך), המשלבת ממגוון הדמויות הספרותיות מהתקופה הויקטוריאנית (מכתביהם של ז’ול ורן, ארתור קונן דויל, בראם סטוקר ואחרים) לקבוצה שתוארה כ-“ליגת הצדק הויקטוריאנית”.
  • פיליפ ריבס – סדרת הערים הטורפות (Predator Cities, 2001-2006)
    סדרה המכוונת לנוער, בעולם עתידני פוסט-אפוקליפטי בו העולם הפכך לגלי הריסות עקרים לאחר מלחמה גרעינית, והערים כולן התקינו להן גלגלים והן משוטטות ברחבי העולם, טורפות אחת את השניה בשביל להצטייד באוכל, דלק ומשאבים. הסדרה עתידנית, אבל הטכנולוגיה בה מבוססת קיטור והחברה היא ויקטוריאנית.

קלוקפאנק

  • מנגנון אנטיקיתרה, מכונת חישוב יוונית עתיקה המבוססת על גלגלי שיניים ומהווה מחשבון לחיזוי תנועת גורמי השמיים.
  • הלבוי  (-Hellboy, 1993)
    סדרת קומיקס שעובדה גם לסרט (וסרט המשך) על שד שהובא לכדור הארץ ע”י חוקרים נאצים וחונך ע”י בני אנוש להיות אדם טוב. הסרט מכיל אלמנטים קלוקפאנקיים רבים, כולל מתנקש נאצי זומבי מכאני.
  • ברנדון סנדרסון – סדרת הריתמטיסט (Rithmatist, 2013)
    סדרת פנטזיה עם אלמנטים קלוקפאנקיים המתרחשת בארה”ב של תחילת המאה ה-20, עם שילוב של מנגנונים מכאניים וקסם המבוסס על ציורי גיר.
  • מרטין סקרוסזה – הוגו (Hugo, 2011)
    סרט שאינו ממש קלוקפאנק או מדע בדיוני, אבל משיק לז’אנר, על נער יתום החי בתחנת רכבת בצרפת, עוזר לתחזק את השעונים שם ולהמשיך את עבודת חייו של אביו, בניית אוטמטון מכאני.

אטומפאנק

  • וולט דיסני – ידידנו האטום (Our Friend The Atom, 1957)
    סרטון של וולט דיסני, בכיכובו של וולט עצמו, המדבר על העתיד המבטיח של האנרגיה האטומית.
  • ויליאם גיבסון – רצף גרנסבק (The Gernsback Continuum, in Burning Chrome, 1986)
    סיפור קצר שבו צלם בשנות השמונים מוצא את עצמו מזגזג בין ההווה העגמומי לבין הווה חלופי שבו החלום העתידני של הוגו גרנסבק ותור הזהב של המד”ב המשיך להתקיים. הסיפור עובד לסרטון קצר ב-1993.
  • רייגאן גות’יק (Raygun Gothic)
    מונח שנטבע ע”י גיבסון בסיפור הנ”ל המתאר את הסגנון העיצובי של האטומפאנק, הכולל אלמנטים רטרו-פוטוריסטיים וארכיטקטורת גוגי (Googie) ו-Art Deco.
  • משפחת סילוני (The Jetsons, 1962-1963, 1984-1987)
    סדרה המתרחשת בעתיד הרטרו-פוטוריסטי, הנגזר, כמו אצל גיבסון, מהחזון העתידני של שנות ה-40 וה-50.
  • פיוצ’רמה (Futurama, 1999-2013)
    כמו ה-Jetsons, אבל מוקצן, מוגזם, סטירי ופרודי.
  • Fallout
    סדרת משחקי מחשב המתרחשים בארה”ב ההרוסה שאחרי מלחמה גרעינית. השפה העיצובית של המשחק קורצת כל הזמן לתקופת הפחד האטומי של המלחמה הקרה משנות החמישים, כמו סרטון ה-Duck and Cover.

דיזלפאנק

  • המונח דיזלפאנק נטבע ע”י יוצר משחק התפקידים (הנידח) Children of the Sun, שמערב טכנולוגיה של תחילת המאה ה-20 עם אלמנטים קסומים.
  • אנציקלופדית הדיזלפאנק מרכזת המון מידע על הסגנון הזה בעיצוב, אמנות, קולנוע וספרות.
  • הדיזלפאנק מנסה להגדיר את עצמו במאמר הזה מ-2008, המתייחס למקורות הז’אנר ומגדיר שני זרמים מרכזיים בו – הדיזלפאנק הפייקראפטי (ע”ש כותב המאמר, פייקראפט) המתמקד במלחמה ובאספקטים האפלים יותר של הטכנולוגיה, ועומת הדיזלפאנק האוטנסי (ע”ש ניק אוטנס, עורך אתר ה-Gatehouse בו התפרסם המאמר) המנסה לבנות עתיד אוטופיסטי ואופטימי יותר.
  • סקיי קפטן ועולם המחר (Sky Captain and the World of Tomorrow, 2004)
    סרט הדיזלפאנק האיקוני, המשלב טכנולוגיות דיזל (מטוסים, טנקים, רובוטים) עם אסתיקת נואר.
  • הרוקטיר (The Rocketeer, 1982-, 1992)
    סדרת קומיקס, ומאוחר יותר סרט, על גיבור-על לבוש jetpack הנאבק בנאצים.

דנג’נפאנק

  • סדרת הארי פוטר עושה שימוש נרחב בקסם טכנולוגי, או טכנולוגיה קסומה, המחליפה את הטכנולוגיה בעולם כמעט-מודרני.
  • עולם הדיסק של טרי פראצ’ט הפך עם השנים מעולם ימי-ביניימי פנטסטי סטנדרטי, לעולם דנג’נפאנקי שבו הקסם מתפעל את האנכרוניזמים של העולם, לעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת בפני עצמה.
  • אברון (Eberron), עולם מערכה של משחק מבוכים ודרקונים המשלב אלמנטים של פנטזיה קלאסית עם אלמנטים מודרניים יותר, החל מטכנולוגיה קסומה (ספינות אוויר, רכבות, רובוטים) וכלה באלמנטים של פילם נואר וסגנון הרפתקאות הפאלפ שמאפיין את הדיזלפאנק.

אין תגובות

Sep 19 2014

פינה קטנה ומקושקשת

יש פינה בתל-אביב, פינה קטנה בין רח’ זמנהוף ורח’ שולמית, שהיא אחת מפינות המוצלחות בעיר.

אין הרבה שם בפינה. קיר בטון, ספסל, עץ מעל. אבל איכשהו הקיר הזה, קיר בטון חלק ורחב, בלי מודעות או שלטים, הפך להיות אזור הנסיונות והיערכות של הרבה מאמני הגרפיטי (וסתם משרבטי הקירות) שבעיר. 

IMG_20140823_090955

מהזווית הזו הוא לא נראה מאד מרשים, אבל הוא ממשיך עוד משני הצדדים, ותמיד יש עליו משהו. לפעמים זה סתם tagging מעפן. לפעמים זה מישהו שרוצה לבדוק את הסטנסילים, ואפשר למצוא את אותה הדוגמה עשרים פעם, בצבעים שונים וכמויות ספריי שונות. משמאל שם, באדום, אפשר לראות שני חצילים של epk על רקע אדום זרחני. וכל כמה שבועות מישהו בא וצובע את הקיר מחדש באפור, וכל הסיפור מתחיל שוב, מההתחלה. מלא הפתעות.

2014-08-23 09.08.34

לפני כמה שבועות עברתי שם וראיתי את הגרפיטי הזה, תבנית פשוטה של “הייתי רוצה ______”, שכל השורות מולאו ע”י עוברי אורח ואנשים שהחליטו להוסיף את ההערות שלהם במקומות המיועדים. מה שהם רוצים נעו בין הבנאלי (שלום עולמי) לילדותי (המון סמים) לסוריאליסטי, ואני מאד נהיתי לראות את זה.

והנה, לסיום, עוד כמה פיסות גרפיטי מהאזור. לא כולן מהפינה הזו ספציפית, אבל ברדיוס קרוב, ומכולם נהניתי:

2014-09-06 17.06.29

2014-08-23 09.07.53

2014-08-23 09.08.01

2014-08-23 09.08.11

תגובה אחת

Sep 10 2014

יומן צריכה: התאקלמות

‘לפני שנה וחצי בערך כתבתי על דוריטוס, ספציפית על איזה מיקס טעמים סר-טעם שהם הוציאו אז. כתבתי גם את השורות הללו אז:

דוריטוס הוא מותג אמריקאי, מאד אמריקאי. לא היה מותג חטיפי תירס ישראלי חזק שדוריטוס נכנס לתוכו כשעולם השיווק האמריקאי הסתער על ישראל בשנות ה-90, כמו שהיה עם תפוצ’יפס, למשל. אז המיתוג של המוצר הוא כמוצר אמריקאי, וככזה – צריך אנגלית!

וכך באמת היה, רוב הזמן. הטעמים שדוריטוס הגיע בהם היו דברים כמו “נאצ’ו מקסיקני” או “אמריקן צ’יז” האמריקאים, או “ברביקיו” ו-“גריל” ו-“חריף” הגנריים. או “חמוץ חריף” הביזארי שלא נשמע כאילו הוא יהיה מוצלח, אבל הוא ממש סבבה.

2014-09-10 12.18.05

אבל אני שמח לבשר שאתמול נתקלתי בניצנים הראשונים של התאקלמותו המלאה של הדוריטוס בארץ: דוריטוס פלאפל! האין זה מרגש? קיבוץ גלויות נוגע ללב של חטיפי תירס אמריקאיים עם אבקת מונוסודיום גלוטומט ישראלית. היש מראה מלבב מזה? האם לא הגיע הזמן שאבקת טעם הפלאפל של ביסלי תמצא בית טוב יותר מאשר המקלות הקטנים הללו?

2 תגובות

Sep 07 2014

אייקון ואני, מהדורת 2014

אז הנה הגיע לו הרגע בשנה שבה כל העבודה שאנשים עובדים כבר חודשים על פסטיבל אייקון מגיעה לפני השטח. לפני כמה ימים עלתה התוכניה של הכנס לאוויר, ואתמול בערב נפתחה גם ההרשמה המוקדמת לאירועים, אז מהרו לתפוס את מה שאתם רוצים.

אולי בהמשך אני אפרסם רשימת המלצות או אירועים שאני מתכוון ללכת אליהם, או משהו על אורחי הכבוד מחו”ל, אבל בינתיים אני אצטמצם ואתמקד בשתי הפעילויות שלי בכנס השנה, שאליהן אתם כמובן מוזמנים:

מעבר לסטימפאנק

את מנועי הקיטור ואת הניאו-ויקטוריאניות של הסטימפאנק כבר הכרנו. אבל מה לגבי הקלוקפאנק המתרחש בימי הרנסנס? או הדיזלפאנק המבוסס על טכנולוגיות של תחילת המאה ה-20? מהסטימפאנק התפצלו תתי-ז’אנרים רבים, שכל אחד סב סביב הטכנולוגיה, האווירה והאסתטיקה של תקופה אחרת. בהרצאה נסקור את כל ה”פאנקים” הללו, את מאפייניהם השונים והמשותפים, ונראה מה הם אומרים לנו על מקומה של הטכנולוגיה בחברה.

ההרצאה שלי השנה תנסה לקחת את אחת הנושאים החביבים עלי – מקומה של הטכנולוגיה בחברה והיחסים ההדדיים בין שניהם – ולהסתכל דרך הפריזמה הזו על מלא תתי-ז’אנרים שפורחים (יחסית) בשנים האחרונות, בהן טכנולוגיות תקופתיות שונות – מנועי דיזל של תחילת המאה ה-20, מנגנוני שעון מורכבים או אפילו מרכבות ברזל פרימיטיבות – משמשות כמסמן לסט של ערכים תרבותיים תקופתיים מחד, ומאידך כדרך להזריק לתוך תקופות היסטוריות ערכים תרבותיים מודרנים, אנכרוניסטיים.

ההרצאה תהיה ביום שני, ה-13 לאוקטובר (שהוא גם היום השני של הכנס), ב-18:00, באולם 2 שבאשכול פיס אשר מאחורי הסינמטק.

משחקים מהבוידעם – Castle Falkenstein

לפני כמה חודשים העלתה עדי אלקין תהיה לגבי מלא משחקי תפקידים שהיו פופולריים אי אז, בשנות ה-90 (אם לא קודם לכן), אבל שנעלמו מהנוף. אולי לא יצאו להם מהדורות חדשות, או שהיו להם מכניקות מורכבות מדי שלא התעדכנו, או שסתם הם נשכחו לצד הדרך. רצועת משחקים מהבוידעם באה לתת חשיפה לכמה משחקים נוסטלגיים.

אני עומד להריץ, כחלק מהרצועה, משחק המבוסס על Castle Falkenstein, משחק הרפתקאות סטימפאנקי, המשלב טכנולוגיה וכישוף באירופה אלטרנטיבית של המאה ה-19. בואו. יהיה כיף.

המשחק יתקיים ביום ראשון, ה-12 לאוקטובר, בשעה 18:00, בחדר 1 שבבניין עירוני א’, שממוקם סביב הרחבה המרכזית של הכנס.

3 תגובות

Sep 02 2014

החיים קצרים מדי לפודקאסטים גרועים

אחרי שנים רבות בהם הייתי סרבן פודקאסטים, כמו גם ספרים מוקלטים, היה לי את הסוויץ’ במוח (והנסיעות הארוכות לעבודה) והתחלתי לאמץ את הפורמט, שעוזר להעביר את הזמן, ואפילו מחכים יותר מאשר לשמוע מוזיקה או (חו”ח) לשמוע את תוכניות הרדיו המשודרות. אבל גם כמאזין טרי, הספקתי די מהר לגבש לי רשימה של דברים שהופכים פודקאסט לטוב, לטעמי, ומה הבעיות (הנפוצות מדי) שגורמות לי למחוק פודקאסט מרשימה ההשמעה אחרי פרק אחד, במקרה הטוב.

תוכנית, לא שיחה

פודקאסט, בסופו של דבר, זו תוכנית רדיו. זה מגיש או קבוצה של מגישים שפונים לקהל מאזינים ומנסים לעניין אותם בדבריהם. כשאני מקשיב לפודקאסט, אני לא רוצה מעוניין לשים מיקרופון ליד שיחה שאנשים מנהלים עם עצמם, שנונים ומעניינים ככל שיהיו, כי בשיחה כזו יהיה הרבה זמן מת, הרבה בדיחות פנימיות והרבה נושאים לא רלבנטיים. אני רוצה תוכנית, שיש לה מטרה, שיש לה תוכן שהיא רוצה להעביר. זה לא אומר שההגשה צריכה להיות יבשה ועניינית – להפך, פודקאסט טוב חי על הדינאמיקה בין המשתתפים, על ה-banter שלהם – אבל השיחה בין המשתתפים צריכה לשרת את התוכנית, ובעיקר צריכה להיות מודעת כל הזמן לעובדה שהשיחה היא בשביל מאזינים, לא שיחת סלון אישית.

דוגמה טובה לזה היא על כתפי גמדים, פודקאסט משחקי התפקידים של ערן אבירם ואורי ליפשיץ (גילוי נאות, הם חברים שלי), שממקדים את התוכנית שלהם בנושאים מוגדרים ומכתבים מגולשים. דוגמה טובה אחרת היא Pop Culture Happy Hour, של ארגון הרדיו האמריקאי NPR, שמורכבת משיחה בין ארבעה משתתפים שחלקם מכירים אחד את השני שנים רבות, אבל עדיין מאד מודעת (כראוי להפקה של NPR) להיותה תוכנית.

דוגמה קצת פחות מובנית, יותר שיחתית, אבל עדיין מודעת לקהל שלה הוא ה-SF Squeecast, שזכה כבר בפרס הוגו או שניים לפודקאסט המד”ב הטוב ביותר, ובו מספר סופרי וסופרות מד”ב ופנטזיה מדברים על נושאים הקשורים לז’אנר. השיחה סוטה פעמים רבות מהנושאים המוגדרים, אבל תמיד בגישה של “תשמעו משהו שיש לי להגיד”, ולא “אתמול ראיתי את X והוא אמר לי ש-Y”.

נגישות ובדיחות פנימיות

יש פודקאסטים שרצים כבר שנים. זה יפה, זה מכובד וזה מרשים. אבל עדיין, אפילו הפודקאסטים הללו צריכים להיות נגישים, ברמה בסיסית, למאזין חדש. אם אתה אומר לי שבשביל לשמוע את הפרק החדש לך אני צריך להאזין ל-85 הפרקים האחרונים, אני כנראה לא אטרח.

בנוסף, אולי יש אנשים שמקשיבים לפודקאסטים כדי להרגיש חלק מהחיים של השדרנים, אבל אני באתי בשביל לשמוע תוכן מעניין שמוגש בצורה מעניינית. כשאחד המשתתפים בפודקאסט משחקי תפקידים כלשהו פותח את הפרק בלשאול את המגיש השני אם הוא עשה משהו בסוף השבוע, אני אשמח לשמוע על פעילויות משחקי תפקידים, לא על העובדה שחמותו באה לבקר והוא יכל ללכת על אישתו למסעדת טפניאקי יפנית (#טרוסטורי).

דוגמאות לפודקאסטים ששברו אותי ככה הם Fear The Boot, שהתמדתי איתו כמה חודשים עד שהפוקוס שלהם על דמויות עבר של חלק מהמשתתפים והתייחסויות ילדותיות לחיי המין של חברים משותפים שברו אותי. גם Happy Jacks עשו לי את זה ואפילו מהר יותר.

התחלה, אמצע וסוף

ב(לפחות) אחד מהפרקים של על כתפי גמדים, שהוזכרו לעיל, דובר על החשיבות של טקס התחלה של סשן משחקי תפקידים. לשים את הטלפון בצד, להוציא את הקוביות מהשק, להקריא את סיכום הסשן הקודם, ואולי אפילו להשמיע אות פתיחה. זה עוזר להתמקד, להכנס ל-head space של המשחק. זה נכון לא פחות גם לפודקאסטים. אם אני לוחץ פליי ופתאום אני נזרק לתוך שיחה, in medias res, יקח לי כמה עשרות שניות ארוכות ומתסכלות עד שאני אבין מי נגד מי ועל מה מדברים. אות פתיחה פשוט (ואם אפשר, לא ארוך מדי) הוא נהדר כדי להכנס לאווירה, לסמן את תחילת התוכנית ולציין על מה היא.

על כתפי גמדים (שוב) עושים את זה נכון, עם אות פתיחה קליל וציון שם התוכנית. Ken and Robin Talk about Stuff הולכים על קו מקצועי, אם כי הפתיח קצת ארוך ומתלהב מדי.

גם מעברים באמצע התוכנית הם חשובים. לפני שנים, כשהשתתפתי בקורס הדרכה יעילה, הדגישו את הטכניקה של לרשום, בתחילת הרצאה, את הנושאים שעליהם נדבר (על הלוח, או במצגת) ולחזור אל הרשימה הזו בהמשך, כדי שיהיה לקהל ברור בכל שלב מה הכותרת הראשית שלנו כרגע. זה חשוב עוד יותר בפודקאסטים, שם אין לי שום מידע נלווה חוץ מקו השיחה הנוכחי לדעת מה הנושא, ומאד קל לאבד את הריכוז לרגע. על כתפי גמדים עושים את זה עם צליל קצרצר של שלוש שניות שמפריד בין נושאים. ל-Ken and Robin, שוב, יש אות מעבר קצת ארוך מדי אבל שמסביר היטב מה הסגמנט הבא.

Atomic Array, לעומת זאת, לוקחים את זה רחוק מדי, כשהם משלבים קטעי מוזיקה/שירה/סאמפלים רועשים וצורמים בין הסגמנטים, שחושבים שהם מגניבים אבל הם בעצם ממש, ממש מעצבנים ומתלהבים. יש דרכים לעשות את זה.

העדפות אישיות

כל הדברים שציינתי הם, כמובן, ההעדפה האישית שלי בפודקאסטים. יש אנשים שמעדיפים שיחה לא מובנית על תוכנית מכוונת. יש אנשים שרוצים לשמוע על חייהם של המשתתפים ולא רק על נושא התוכנית. גם לאלה יש מקום, והאינטרנט מספיק גדול לכולם.

אין תגובות

Aug 31 2014

הוגו 2014: הסיפורים הקצרים

קצת לבושתי כחובב וקורא של מדע בדיוני ופנטזיה, אני ממש לא מעודכן בכתיבה העכשווית בתחום. אז החלטתי השנה, לכבוד זה שיצא לי בפעם הראשונה לבקר בוורלדקון ולצפות בהענקת פרסי ההוגו, להשקיע את המאמץ לקרוא אם כל המועמדים, בין אם בקטגוריית הסיפור הקצר, נובלטה, נובלה או הרומן. ובשביל להעלות את הסיכוי שאני באמת אעשה את זה, אני אנסה לכתוב כאן בבלוג ביקורות על כ-ו-ו-לם, ללא יוצאי דופן. לאו דווקא ביקורות ארוכות ומפורטות, אבל לכל הפחות התייחסות לכל אחד. ונתחיל עם הקלים ביותר לקריאה, הסיפורים הקצרים:

הזוכה: The Water That Falls On You From Nowhere / John

Chu

הסיפור הזוכה בפרס ההוגו השנה הוא באמת סיפור מאד חמוד. סיפור קטן, מינורי, על בחור אמריקאי ממוצא סיני שמתקשה לצאת מהארון מול הוריו, ועל ארוחת חג אצל אחותו אליה מצטרף גם בן זוגו. הוא סיפור נחמד מאד, אבל אם תשאלו אותי עכשיו “רגע, אבל איפה כאן הז’אנר? איפה המד”ב או הפנטזיה”, אז תדעו שגם אני שאלתי את זה. כלומר כן, יש אלמנט פנטסטי ברקע – אותם מים שנופלים עליך מכל מקום הם באמת מים. משהו קרה מתישהו בעבר, בעולם, וכשאנשים משקרים, או אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם, אז מופיעים מים משום מקום ונשפכים עליהם. וכשהם אומרים דברים ממעמקי הלב, אז הם מתייבשים פתאום. אבל האלמנט הפנטסטי הזה, שנתן אולי נופך קצת מיוחד לסיפור, הרגיש בכל זאת די שולי. הסיפור לא היה משתנה משמעותית גם בלעדיו. בסה”כ אהבתי, ואולי הוא גם היה הסיפור, כסיפור, הכי טוב מבין המועמדים, אבל הוא לא ממש היה יצירת המד”ב או פנטזיה הכי טובה, כיצירת ז’אנר. וזה מעלה שאלה מעניינת על מה ההוגו היה רוצה להיות.

If You Were A Dinosaur, My Love / Rachel Swirsky

אולי הסיפור הקודם הרגיש כאילו הוא בקושי סיפור ז’אנר, אבל את הסיפור הזה, קצרצר אפילו יחסית לסיפורים קצרים, הייתי מצפה למצוא באנתולוגיה כללית של סיפורים קצרים, לאו דווקא במגזין כמו Apex שמתמקד במדע בדיוני.

שוב, אני לא אומר כאן שהוא לא מוצלח. אני מאד אהבתי אותו. אהבתי את השימוש בגוף שני, הפניה לבן הזוג החסר, השפה שמתגלגלת מפסקה לפסקה ללא עצירה. אני אהבתי את הסיפור. אבל לא הרגשתי שיש כאן ממש ז’אנר, אלא אם כל מטאפורה לא-ריאליסטית הופכת את היצירה ליצירת ז’אנר? אם, בתוך סיפור ריאליסטי, דמות תגיד “הלוואי ויכולתי להפוך לבלתי נראה. כמה טובים יותר היו חיי. הייתי יושב לי בשלווה בלי שיפריעו לי.  אנשים היו באים ומנסים לגלות את הסוד שלי, אבל הייתי מתחמק מהם בקלות. ” – האם פתאום מדובר ביצירת ז’אנר?

אני לא בטוח. ובכל קונטקסט שהוא לא פרסי ההוגו, זה גם לא ממש היה משנה. אבל כאן זה חוזר לשאלה מהסיפור הקודם. ברגע שהפרסים הם, בהגדרה, לסיפורים במסגרת הז’אנר, אולי מעניין לדעת מה גבולות המסגרת הזו.

The Ink Readers of Doi Saket / Thomas Olde Heuvelt

Selkie Stories Are For Losers / Sofia Samatar

בשלב הזה אני כבר אכתוב על שני הסיפורים האחרונים ביחד. לא בגלל שהם קצרים במיוחד (למרות ש-Selkie Stories די קצר) ולא כי הם גרועים במיוחד (הם לא, שניהם די סבבה), אלא כי כבר אין לי כוח לכתוב את אותו הדבר בפעם הרביעית, ואני אסתפק לכתוב אותו רק שלוש פעמים: גם שני הסיפורים האלה,, לפי רוב הקריטריונים שנראים לי, הם לא ממש בז’אנר. ואני מתחיל לתהות בקשר לזה.

הסיפור הראשון, The Ink Readers of Doi Saket, הוא סיפור אבסורדי ומשעשע, שאחד המגיבים באתר השווה לסגנון של פראצ’ט, ושמדבר על לוי קראתוננג, פסטבל המשאלות התאילנדי, כשהוא משחק יפה על המתח בין ישן וחדש, אמונות מסורתיות וקצת טכנולוגיה מודרנית בתאילנד של ימינו. השני, Selkie Stories Are For Losers, הוא סיפור אישי על אישה צעירה ואבודה, כשאגדות הסלקי הסקוטיות או איריות הישנות מהוות מטאפורה לנטישה, לחוסר התאמה, להיות כמו דג מחוץ למים.

בשני המקרים, האלמנט הפנטסטי שולי ו/או אגבי ו/או אלגורי. בין אם זו פרה המאי חונגחה, אלת הנהר, שמגיחה לרגע מהנהר ומפתיעה את סואה הנזיר, או אמה של הגיבורה נטולת השם של סמאטאר, שחזרה אל הים אחרי שמצאה את עורה מחדש. בשני המקרים אפשר לקרוא את הסיפורים באופן פנטסטי או לא פנטסטי באותה קלות. ובשני המקרים הפנטסטי משמש במקרה הטוב כתפאורה, לא כמנה העיקרית. השאלה, כמובן, היא אם יש בעיה עם זה?

איפה הז’אנר?

ברור לי שהפוסט הזה נקרא כביקורת, אולי אפילו כתוכחה. גם לעצמי, כשאני קורא מחדש את הטקסט, נראה שאני מתרעם, אולי אפילו מרגיש מרומה. אז דבר ראשון, אני רוצה להדגיש שאני לא ממש מוטרד. היו שנים שבהן לא קראתי דבר מלבד מד”ב ופנטזיה, אבל מזמן כבר הרשתי לעצמי לצאת מהגטו הוולנטרי שלי ולקרוא ספרות לא-ז’אנרית, ואני לא נפגעתי או השתעממתי או נפגעתי מהסיפורים הללו – להפך, אני בהחלט נהניתי מהם (בעיקר מ-The Water That Falls ומ-Selkie Stories, כנראה יש לי משהו עם דמויות אבודות ומבולבלות). אבל מה זה אומר על מצב הז’אנר כשכל ארבעת הסיפורים הקצרים בקושי מגרדים את גבולות הז’אנר?

הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן איזו קריצה למיינסטרים, קריצה ללגיטימציה מהקהל הספרותית הכללי. “תראו, אנחנו לא רק אלפים וחייזרים! יש לנו דמויות ואלגוריה ואנגסט!”. אני לא חושב שזה המצב. המד”ב כבר עבר תקופות כאלה עם הגל החדש של סוף שנות ה-60, ועם גלים חוזרים ונשנים, כל עשור בערך, של “סיפרות” של ספרות הז’אנר. אני לא חושב שזה המצב כאן, מה עוד שמהצצה בנובלות ובנובלטות (אליהן נגיע בקרוב), נראה שלא חסרות חלליות ומכשפים.

אם כבר, אני חושב שהבעיה הראשית השנה היא שפשוט לא היו מספיק סיפורים קצרים, טובים מספיק, שעמדו בקריטריונים השרירותיים שמפרידים בין סיפורים קצרים לנובלטות (עד 7,500 מילה, בהגדרות ההוגו). העובדה שהיו רק ארבעה מועמדים ולא חמישה השנה מחזקת את הסברה הזו. בקטגוריות מרובות המילים לא היו חסרים מועמדים, ויכול להיות שעם החופש שנותנים כתבי-עת מקוונים, בניגוד לנייר, מרשים לעצמם הכותבים להתפרש על יותר מילים, והעורכים בתורם גם מרפים קצת מהסכין, ולא קוצצים בבשר החי באותה מידה. מצד שני, זה רעיון שעלה לי עכשיו ואינו מגובה בבדיקות, במספרים ובנתונים (שאני אשמח אם מישהו שיש לו אותם יעדכן אותי).

זהו, אלה היו הסיפורים הקצרים של הוגו 2014. הצטרפו אלינו בימים הקרובים (בתקווה) לקטגוריה הבאה: נובלטות, בין 7,500 ל-17,500 מילה. אחלו לי בהצלחה.

תגובה אחת

Aug 27 2014

העיר הזו היא חוות התוכן שלי

מכירים את זה שחנות או מסעדה נסגרות, הבניין הולך ומתפורר, נהיה מוזנח ועזוב, אבל עדיין השלט הישן עוד תלוי שם, מזכיר נשכחות ומציב איזה ניגוד בין ההווה העצוב והעבר היפה? אז גם באינטרנט זה קורה. אתרים ישנים שנזנחים ע”י עורכיהם, בלוגים נטושים שהרישום של שם המתחם שלהם פג, והם נלקחים ע”י חוות תוכן – אתרי סרק שמתלבשים על כתובות שאולי היו פעם פופולריות וממלאים אותם בתוכן גנרי כדי למשוך גולשים מגוגל לצפות בפרסומות (במקרה הטוב) או להדביק בוירוסים (במקרה הרע). זה קרה ל-“הציווי החדש”, הבלוג של אלי לוין שקישרתי אליו לא פעם מכאן בעבר. הכותרת היא של אלי, אבל התוכן הוא ספאם, חוות תוכן מיותרת.

היום אבל נתקלתי במצב משעשע הרבה יותר, שבו בלוג כזה, שנבלע ע”י חוות תוכן, יוצר פער גדול הרבה יותר. דרך אתר של להקות עם שמות מוזרים הגעתי לאתר של להקה ששמה היה Tit Fuck Me Jesus, ככל הנראה איזו להקת הארדקור פאנק או מטאל, שלרוב הולכות על שמות כאלה. וגם היה להם אתר, ששמו thiscityismyfuckingtoilet.com. אבל מה, הלהקה כנראה מזמן התפרקה, והאתר נזנח, אבל אומץ על ידי חוות תוכן, שהחליפה אותו בבלוג וורדפרס פשוט, עם עיצוב נעים וקצת פסטורלי, שיוצר את הקונטרסט עם שם המתחם והכותרת של האתר:

image

כד עם פרחים. ספר פתוח. זוג משקפיים וקירות עץ כפריים. כל זאת ועוד, ועם מידע על סדנאות להאקרים “לבנים”, תחת הכותרת This City Is My Fucking Toilet.

גם דברים כאלה קורים באינטרנט.

אין תגובות

Aug 24 2014

יומן צריכה: משקאות, משקאות בכל מקום, ואין טיפה לשתות

לפני יותר משבוע פרסמתי את החלק הראשון של החוויות הצרכניות-קולינריות שלי בלונדון. עם החלק השני התמהמהתי קצת – הייתי בכנס, דבר ראשון, מה שצמצם את אפשרויות הניסויים שלי, ואז גם כשחזרתי לארץ, חיכיתי עם הטעימות של המשקאות שהבאתי כדי לחלוק אותם עם חברים.

אותם חברים שונאים אותי עכשיו.

לא, ברצינות. אני סמי-מקצוען בנושא הזה. אם אתם חושבים להכנס לקריירה של לקנות דברים מוזרים בחו”ל ולטעום אותם, תדעו שזו דרך חיים בודדה. נאצלת, אולי. יוקרתית, נגיד. אבל אתם תצעדו שם לבד.

אשוח זה לתליה, לא לשתיה

את הדגימה הזו קניתי בחנות CyberCandy, עליה כתבתי בפוסט הקודם, וגם בעבר הרחוק יותר. הייתי הפעם בסניף שלהם ליד קובנט גרדן, ולא זה שבשוק קאמדן, ובהתחלה התאכזבתי מהמבחר המצומצם של משקאות. ואז גיליתי את הקומה התחתונה.

IMG_20140813_110858

2014-08-13 11.09.34

מבחר ענק, ממוין על פי צבעים (בונוס!), כולל הברקות כמו גזוז בטעמי אמרטו וקיאנטי (לא אלכוהולי), במיתוג של הסופראנוס – רשמי של HBO. כמובן, הסדרה הסתיימה לפני כשבע שנים אז אלוהים יודע כמה זמן הבקבוקים האלה עומדים על המדפים, אבל לא נכנס כאן לפרטים. מכיוון שלא ראיתי את הסדרה אף פעם, לא הרגשתי צורך לטעום דווקא את המשקאות האלה. במקום זה הלכתי על שניים אחרים, אחד הימור בטוח, ואחד יותר אקספרימנטלי.

2014-08-14 07.23.372014-08-24 09.31.03

הראשון, מימין הוא cream soda בטעם מייפל. כאן לא היו הפתעות. זה היה Cream soda, שאני אוהב, עם טעם של מייפל, שאני גם אוהב. נצחון קל לכל המעורבים.

המשקה השני כבר היה יותר מאתגר. הוא נקרא Spruce beer, או “בירת אשוחית”, למרות שהוא לא אלכוהולי ולא דומה לבירה, אלא הוא (בגרסה הזו לפחות) פשוט משקה מוגז עם חומרי טעם ותמציות של מחטי עץ האשוחית, קרוב משפחה של הברוש. שמרתי את זה במיוחד עד שאשתי תחזור גם היא מחו”ל, כי קיוויתי שהיא, כדרואידיתאגרונומית, תוכל להעריך את ה…עציות של המשקה.

היא לא העריכה אותו.

איך אני אתאר את הטעם? אה, זה די קל, כפי שאורי, אחד השותפים לארוחת הטעימות, תיאר את זה: זה בטעם בת-אורן, אותו תרכיז לאמבטיה שהיה עושה הררי קצף בילדותנו. זוכרים את זה? בניחוח אורנים? אז זה בדיוק הטעם של התועבה הזו. אבל מוגז. ועם קצת טעם לוואי לימוני. אבל בעיקר בת אורן.

מאוכזב אך לא אומר נואש, עברתי למנה הבאה.

מה יגידו אזובי הוניל?

אחד הדברים היפים בעיר כמו לונדון הוא שהיא מלאה במהגרים, מכל קצוות העולם. זה אומר שיש מלא מסעדות ומעדניות וחנויות מכולת שלהם, אבל זה אומר שאפילו ברשתות הסופרמרקטים הגדולות אפשר למצוא מוצרים שמתאימים לכל מיני מטבחים. את המשקה הבא, למשל, מצאתי בסופר של Tesco, תחת מדף המוצרים הג’מאייקנים. אני חושב שברור מהתמונה שלא היתה לי ברירה אלא לקנות:

 

2014-08-24 09.31.10

מדובר במשקה “אזוב אירי” ג’מאייקני . אזוב אירי כאן זה לא שם הפירמה או המותג, אלא המרכיב הראשי – סוג של אצה, Gracilaria, המשמשת להסמכת משקאות, ויוצרת סוג של מילקשייק סמיך, במקרה הזה בטעם בוטנים (עם חמאת בוטנים אמיתית!).

אני לא יודע אם זה הטעם של האצה שעשה לי את זה, או שחמאת הבוטנים (שגם ככה אני לא מאד אוהב) היתה אחראית, אבל אני באמת לא הצלחתי לקחת יותר משלוק אחד מהדבר הזה. זה היה סמיך באופן מעלה קבס, עם טעם בוטני אבל מתוק מדי, ובכלל, עורר אצלי כל רפלקס הקאה אפשרי.

חברי לשולחן הטעימות לא הסכימו אפילו להתקרב לזה.

בסה”כ, אלה היו שני נסיונות לא מוצלחים, אבל הם לא ישברו אותי. אפילו שיש לי עוד פחית נוספת של האזוב האירי הג’מאייקני הזה, הפעם בטעם וניל, שעוד לא החלטתי אם לנסות אותו או לא. נתקלתי בתמונה הזו באינטרנט, ואולי אני אאמץ את הצעה ההגשה שלהם, אבל בינתיים אני חושב שאני אנוח קצת מהטעימות. אשתה קצת מים, אוכל קצת לחם יבש, ואכין את החיך שלי לנגלה הבאה:

Jamaican Irish Moss drink - in can and over ice.jpg
"Jamaican Irish Moss drink – in can and over ice" by Father.Jack from Coventry, UK – irish moss Uploaded by JohnnyMrNinja. Licensed under CC BY 2.0 via Wikimedia Commons.

אין תגובות

Aug 13 2014

יומן צריכה: בשבחי הפרובינציאליות

יש משהו פרובינציאלי, אודה ולא אבוש, בהתלהבות שבה אני מגיע לארץ זרה ומיד פושט על השווקים והסופרמרקטים, המסעדות והמעדניות. קשה לשמור על פאסון של איש העולם הגדול, שכבר היה בכל מקום וראה וטעם הכל, כשאני עוזב הכל ומצווח לי בטוויטר כל פעם שאני נתקל במשהו חדש.

אבל אתם יודעים מה? אין לי שום כוונה להתבייש בזה. כן, אני פרובינציאלי. אני ישראלי, ורגיל למה שיש בחנויות המכולת הישראליות והמסעדות הישראליות. אבל זו לפחות פרובינציאליות שמודעת לכך שהפרובינציה שלה היא רק אחת מני רבות, ואני נהנה כל פעם מהאפשרות לחוות קצת דברים ממקומות אחרים.

שבץ בוקר

אני מחבב ארוחות בוקר אנגליות. הגדולות האלה, המלאות, כן? עם בייקון ונקניקיות וביצים ופטריות וטוסט ושעועית, לעזאזל, מה השעועית עושה שם? אבל זה הכל הולך טוב ביחד. זו סוג של התפלשות במלח ושומן ואין לי ספק שכל ארוחה כזו מקצרת לי את החיים באיזה שבוע, אבל אני מאד נהנה מהן. מה שכן, אני עברתי למדיניות של ארוחה אחת כזו בכל טיול, כי עברתי כבר את הגיל שאני עומד ביותר מזה. אז אם אוכלים רק אחת, חשוב לבחור את הנכונה. לשמחתי, האינטרנט נרתם למשימה, והקים בשבילי (רטרואקטיבית!) קבוצת בלייבג’ורנל (עוד יש לייבג’ורנל?) שמכילה ביקורות על ארוחות בוקר ברחבי לונדון. בעזרתם בחרתי דיינר איטלקי באזור בו אני משתכן (פיצרוביה, שכונה שלא הכרתי עד עכשיו ואני ממש מחבב), והרבצתי ארוחת בוקר שתספיק לי לכל הטיול הזה, ללא ספק.

(Nonno Lino Italiano, 45 Goodge Street, Fitzrovia, London, W1T 1TB)

2014-08-12 09.11.22

משבדיה באהבה

יש לי קצת טראומה מחטיפים סקנדינבים, מאז שחבר הביא לי חטיפים בטעם ליקריץ מלוח שגרמו לי לרצות למות. ואז חבר אחר הביא לי וודקה בטעם ליקריץ מלוח שמשום מה עברה קצת יותר חלק, ורק קצת רציתי למות. אבל נתקלתי ברחובות פיצרוביה במעדניה סקנדינבית, אז מה, לא נכנס?

התלבטתי רבות מה לקנות שם (חוץ מהליקריץ המלוח, כמובן). ויתרתי מראש על הגבינות והדגים המעושנים והתמקדתי בחטיפים, ובסוף הלכתי על Polly, המתואר ע”י היצרן כ-“טיפת קצף בטעמים בציפוי שוקולד”, כשהטעמים הם “וניל, טופי-חמאה וערק”, למי שתהה.

החטיף, אני חייב לציין, ממש מוצלח. אין ממש טעם של ערק, אם כי יש טעם לוואי קל של אלכוהול, אבל זה כמו עננת מרשמלו קטנה בציפוי שוקולד. טעים מאד, ובדיוק בגודל נכון. אני שוקל לעבור שם שוב ולקנות את הטעם השני לקחת איתי.

(61 Great Titchfield Street, London W1W 7PP)

אנכרוניזם לשתיה

כחלק מהאובססיביות של רבים לחווה אותנטית – בין אם של מאכלים אקזוטיים, תבלינים מקוריים וצורת הגשה לא היגיינית – אפשר למצוא גם סוג של התרפקות על העבר, לא רק מבחינה חברתית מוסרית (“הימים הטובים כשאנשים לא פחדו ללכת ברחובות”, וכו’) אלא גם כמיהה למתכונים ישנים, לפני חומרי טעם וריח, צבעי מאכל ויצור המוני.

יש כמובן אלמנט אמיתי בכל זה, אבל במקרים רבים הוא נגוע ברומנטיזציה מוגזמת של העבר. אבל בלי להכנס להקשרים התרבותיים של2014-08-12 10.26.19 התופעה הזו, אני כרגע אשאר רק עם תוצרי הלוואי שלה, וספציפית סדרת המשקאות של חברת Fentimans, שמתהדרת ביחוס ארוך (“נוסדה ב-1905!” – אז מה, קוקה קולה נוסדה לפני), עיצוב ויקטוריאני חינני (באמת!) ובאזוורדס כמו “botanical brewing” שנועדו להשמע אותנטיים ונקיים (למרות שהאתר לא בעצם אומר מה תהליך היצור העכשווי שלהם).

למרות זאת, אני די נהניתי מה-Victorian Lemonade שלהם, שזו לימונדה עם הרבה דברים אחרים בפנים (ג’ינג’ר, ערער, ורוניקה). היה טעים ומעניין, גם אם לא הרגשתי ויקטוריאני במיוחד.

לסיכום

זה מה שהספקתי לטעום ביום הראשון שלי בלונדון בטיול הזה, אבל יש עוד דברים בקנה – אני עכשיו הולך ל-CyberCandy, החנות המלבבת בקובנט גארדן שכבר כתבתי עליה בעבר, ויש לי גם שתי פחיות של משקה אזוב ג’מאייקני בטעמי וניל ובוטנים שגם אותם נדגום בהמשך. אל תעבירו ערוץ, אנחנו מיד נחזור.

תגובה אחת

Jun 13 2014

יומן צריכה: מי הזיז את הצ’יז

אני נתקל לאחרונה יותר ויותר במונח השיווקי “צ’יז” על מוצרים. בפעם הראשונה היתה על אריזה של דוריטוס,  שהבטיחה טעם של “אמריקן צ’יז” בזמן שהאריזה טענה שהוא פרווה, מה שמשאיר את ה-“צ’יז” כתיאור ציורי לחלוטין. לפני כמה ימים נתקלתי גם במוצר בשם “’צ’יזלי” (cheezly), תחליף גבינה טבעוני (ודי מוצלח, נאמר לי) שמשחק את אותו המשחק של ה-wyngz שהזכרתי בפוסט המקושר – לרמז על גבינה בלי להתחייב. כמעט, אבל לא בדיוק, ההפך מגבינה.

אבל עכשיו הגענו למצב שהמונח המונפץ הזה, צ’יז, לא מנסה אפילו להתייחס לטעם גבינה, או לטעם-טעם גבינה. הוא הופך להיות מילת הקשר וקונוטציה חסרת משמעות. סדרת ביסלי “אקסטרים”, שעל חוסר האקסטרימיות שלה כבר כתבתי גם, הוסיפה כמה טעמים חדשים, וביניהם “ביסלי פיצה אקסטרא צ’יז”. (בהערה מוסגרת, אגיד שאהבתי שהם כותבים “אקסטרא” עם א’ סופית, על פי הצורה הארמית המקורית).

אני יכול להבין מה עבר בראש של הקופירייטר כאן. שם הסדרה, extreme, ממש מזמין את השימוש ב-C“אקסטרא” (לעומת ה-“יותר חריף” של הפריטים הקודמים בסדרה). ואם כבר על פיצה דיברנו, אקסטרא צ’יז זה מתבקש, לא? זה מונח שמתקשר ישירות לפיצות, הולך טוב עם שם הסדרה, ובגדול בטח נתפס כהברקת קופירייטינג נהדרת.

הבעיה היא שבניגוד לדוריטוס, שעוד מתיימרים אולי לאיזה קשר קלוש לגבינה (nacho cheese, אולי?), אין ביסלי שום זיקה לגבינה,  ומעולם לא היה. לביסלי פיצה מעולם לא היה אפילו טעם שמזכיר את זה, או התיימר לזה בכלל.. וכמובן, גם ל-“אקסטרא צ’יז” הזה גם אין שום טעם. וכן, גם הוא פרווה. אבל איך הייתם מתארים את חטיף האקסטרים? “יותר מתובל” תופס לכולם, זה גנרי מדי. “יותר פיצה!” זה סתם מטופש. כל תיאור של טעם היה מחייב אותם להסביר מה, בעצם, הטעם של ביסלי פיצה (“זה כמו מונוסודיום גלוטומט, אבל בצורה מרובעת עם חלונות!”). ולכן הם הלכו על הקשר תרבותי, גם אם אין לו שום קשר לטעם.

תרגומים תרבותיים וארכטיפים של טעמים

יש שני חטיפים נוספים, ככל הנראה חדשים, שנתקלתי בהם על המדף לאחרונה. הראשון הוא סדרת החטיפים של Mister Corn, הידועים גם כ-“בכמה צורות נוכל לטגן קמח תירס כך שיהפוך לחטיף”. מעין מאנצ’יז קטנים כאלה ודי טעימים. הם באים בשלושה טעמים אקזוטיים וקוסמופוליטיים – “ניו יורק” בטעם ברביקיו, “אוריינט” בטעם הודי(?), ו-“לטיני” בטעם חמוץ-חריף. MisterCorn Sabores Oriente packet

נעזוב שניה את השאלה הקבועה של איזה טעם בעצם יש לזה ומה הקשר למדינה המיוחסת, ונתמקד באיזה מדינות בחרו לייצג – אמריקה, הודו, דרום אמריקה. אלה הארכטיפים של הטעמים שהמשווקים החליטו שהקהל הישראלי יאהב. אבל Mister Corn הוא מותג בינ”ל, ושם הארכטיפים האקזוטיים קצת שונים. באתר הבינ”ל שלהם הטעמים שונים לחלוטין – “אוריינט” משמש לחטיף בטעמים מזרח-תיכוניים, עם שקדים ואריסה ל-“טעמים הערביים המושלמים” – מיתוג שלא יעבוד בארץ טוב, ואולי גם בארה”ב לא, אבל החברה היא מספרד, ושם הדמוגרפיה אולי קצת שונה. וגם הטעם האפריקאי, עם “תיבול דרום אפריקאי”, כנראה לא יגיד הרבה לצרכנים הישראלים. כל מדינה צריכה את האקזוטיקה הקולינרית שלה.

ביסקוויטים היברידיים

2014-06-12 07.48.22

יצא לכם ששלחתם יד אל ביסקוויט פתי-בר ואמרתם לעצמכם “אם רק היו מצליחים לעשות פריצת דרך טכנולוגית שתאפשר לי לאכול את הביסקוויט הזה, בצורת בייגל, שהוא בתורו בצורת לב”. מה, לא שאלתם את עצמכם, כי חברת “מאיר בייגל” משווקת את החטיפים האלה – פתי בר בטעמי וניל, שוקו וקינמון, כלא פחות מ-“פיתוח טכנולוגי חדשני וייחודי בעולם”.

כלומר כן, סביר להניח שיש שם פיתוח טכנולוגי. טכנולוגיה היא חשובה לא פחות מכימיה בהנדסת מזון, ושיקולים כמו טעם ומרקם דורשים ציוד יעודי. אבל עדיין, לשווק את החטיף שלך כ-“פריצה דרך טכנולוגית” כאילו מינימום הצלחתם להנחית עוגיה על הירח, זה אולי קצת מוגזם. לא טעמתי.

4 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      הידעתם: בוש מייצרים מקדחת צעצוע לילדים, עם מנוע שמסתובב והכל, רק לאט יותר. ועם ראש פלסטיק.

    • photo from Tumblr

      תגידו, מישהו עוד בכלל משחק פארמוויל? זה עוד קיים? ואם כן, מי לעזאזל חשב ששיווק משותף עם כרטיסי הימורים זה דבר חכם?

    • photo from Tumblr

      סודה בטעם אלדרברי וליצ’י. יש לכם את זה ביותר “ערבבנו חומרי טעם עד שיצא משהו סביר ונתנו לקבוצת מיקוד להגדיר כמו מה זה”?

  • לרישום בדואר

  • Meta

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים