אוגוסט 17 2015

יומן צריכה: בשלשות!

לפני כמה ימים הלכתי לבקר אצל חברים, ועצרתי במרכול הקרוב למגוריהם לקנות אבטיח. כן, אבטיח. החלטתי להביא פרות, שיהיה טעים ובריא ולא עמוס שמן ומלח ומונוסודיום גלוטומט.

אז החלטתי.

כי אז, ממדף החטיפים נשמעה לחישה לכיווני, שהציעה לי הצעה שלא יכולתי לסרב לה. לא אחד, לא שניים, אלא *שלושה* סוגים חדשים של ביסלי! ביסלי! יקיר הבלוג! חביב הפינה! אהוב ליבי, פי ולשוני! שלושה סוגים חדשים, בבת אחת! לא יכולתי, כמובן, לסרב.

image

טוב, אז לא מדובר ממש בביסלי-ביסלי, אלא בסדרת-בת של "ביסלי נאצ'וס", או כמו שהם היו צריכים לקרוא לזה, "ביסלי דוריטוס". עד כמה זה חיקוי של דוריטוס? לא רק ששלושת הטעמים שלהם הם טעמים שיש גם לדוריטוס (גבינה, חמוץ-חריף וצ'ילי), אפילו את הצורות של הצ'יפים הם לקחו אחד לאחד מהדוריטוס – הצ'יפ העגול, המגולגל והמנופח.

מצד שני, זה נאצ'וס. אין כאן ממש איפה לחדש ולגוון. הבעיה הראשית של המוצר הוא לא חוסר המקוריות שלו, וגם לא הטעם, אלא פשוט שנסיונות של אסם לעשות ספין-אופים למותג של ביסלי לא צלחו בעבר, לא כי המותג לא חזק, אלא כי הוא חזק מדי. אנשים לא צריכים ביסלי בשביל לאכול נאצ'וס. הם רוצים ביסלי בשביל ביסלי.

פול אקזוטי

את השלישיה הזו מצאתי מתחבאים דווקא במדף של הפיצוחים, לא של החטיפים. הם גם לא של אחת החברות הגדולות, אז הם לא קיבלו קידום ודחיפה בקדמת החנות. אבל האמצעי סקרן אותי, ועל הדרך כבר לקחתי את השאר לטעימה.

 2015-08-09 19.18.11

דברים מצופים בצ'ילי לא נדירים במחוזותינו, וגם לא דברים בטעם שום (בעיקר אם אנחנו קונים בחנויות הפיליפיניות בתחנה המרכזית או בשוק). אבל כמון – זה כבר מעניין. אז הרחקתי את החטיף מאשתי (פול זה רעל!) וצללתי פנימה לתוך מה שהרגיש כמו אוקיינוס עמוק של כמון.

ברצינות, אני חושב שהזמן עצמו האט לרגע בזמן ששקעתי לתוך שלולית הכמון הזו. סביבי עננה צהבהבה והעולם כולו נעלם בתוכה, ואני תוהה לעצמי – האמנם, כמון? האם זה מה שהיה חסר לעולם החטיפים שלי? האם בזבזתי את חיי עד כה בטעמי ברביקיו ושמנת-בצל? האם אני בכלל אוהב כמון?

שאלות אלה ועוד חלפו במוחי בעודי נוגס בנגיס הפול היבש. אבל לשמחתי, הן לא היו רטוריות. כן, זה היה נחמד. לא, זה לא מה שעולם החטיפים חיכה לו. וכן, אני די אוהב כמון. וטוב שכך. כי אחרת אני לא יודע אם הייתי יוצא משם בחיים. כי הדבר הזה היה הדבר הכי כמוני שאכלתי בחיי. ויצא לי לאכול אבקת כמון ישירות מהמיכל.

לפול מצופה השום הגעתי עם ציפיות לחוויה טרנצנדנטלית דומה, אולי רק עם מגדל אייפל מרחף ברקע, אבל אני חייב להגיד שהתאכזבתי. בקושי היה לו טעם של שום. אולי של אבקת שום קצת, ובעיקר מלח, ומונוסודיום גלוטומט טהור, מזוקק.

לבוטנים בצ'ילי עוד לא הגעתי.

אני מפחד להתאכזב שוב.

תגובה אחת

אוגוסט 05 2015

החולצה בעידן השעתוק המכאני

כמו הרבה חנונים, אני נוטה להתלבש בוריאנטים צפויים על סגנון הטי-שרט וג'ינס. ושוב, כמו חנונים רבים, חולצת הטריקו הן ערוץ ביטוי חשוב בשבילי. אני נוטה לבלות הרבה זמן במגוון אתרים באינטרנט בחיפוש אחר החולצות המדויקות שמתאימות לי. דווקא את Threadless, אולי הפופולרי שבאתרים הללו, אני לא אוהב – נדיר שאני מוצא שם משהו שאני אוהב. שתי חנויות שאני בכל זאת מחבב הן RedBubble ו-T-Shirt אHuh? (לשעבר TorsoPants), שהוא חלק מאתר T-Shirt Hell שאותו אני לא סובל.

אבל לא על המלצות אופנה באתי לכתוב, אלא על האינטרנט, אלא מה. כמו שהאינטרנט זוכר כל מה שכתבנו, הוא זוכר גם מה שהזמנו. יש לי לא מעט חולצות בארון שעדיין אפשר למצוא בקטלוגים המקוונים. וזה מכניס אותי לדילמה.

Clearimage

מה עושים כשהחולצות האהובות מתחילות להיות מסמורטטות? מתי מפסיקים ללכת איתן, ואיך מוותרים עליהן? סטינג, כך אומרת האגדה, זכה לכינוי שלו בגלל חולצת הפסים השחורה-צהובה שהוא לבש עד שהתפרקה. אבל אחרי שלבשתי חולצה למוות, האם זה לגיטימי פשוט להזמין אותה שוב, ולהתחיל מחדש? האם אין כאן סוג של רמאות, סוג של העתקה עצמית, וראוי יותר שאני אחפש ואמצא חולצות חדשות מעניינות ללבוש?

השאלה היא אקדמית בחלקה, כי יש לי כבר כמה חולצות שהזמנתי מחדש, כי אני פשוט אוהב אותן יותר מדי. אבל הפשרה שעשיתי עם עצמי היתה להזמין אותן בצבע שונה. אבל עדיין, זה הרגיש לי מוזר. ויש לי חולצות שכבר נראות עייפות עם הדפס מפורר, ודווקא האיכות הזו חביבה עלי. אז להתחיל מחדש? עם חולצה טריה? היא תצטרך לצבור מחדש את כל האופי של הקודמת.

image 

אז מה אתם אומרים? איפה החולצות שלכם עומדות בחוויה האישית שלכם? וכמה יהיה לכם קל למחזר ולשחזר אותן?

2 תגובות

יוני 26 2015

סיפור כיסוי: שני שירים התפצלו בחורש צהוב

התיישבתי לפני כמה ימים לכתוב את הפוסט הזה, ולכתוב על גרסאות כיסוי ל-Where Did You Sleep Last Night – שיר בלוז זועם וכואב שאותו הכרתי, כמו רבים אחרים, מהביצוע של נירוונה בהופעת האנפלאגד שלהם. לא תכננתי לקשר לביצוע הזה, אלא לכמה ביצועים מוקדמים יותר, חלקם מאד שונים מזה שרל קורט קוביין. אבל ככל שצללתי, גיליתי שההיסטוריה של השיר הזה ארוכה ומפתיעה יותר ממה שציפיתי.

ג’יי אי מיינר ומטפסי ההרים

הביצוע המוקדם ביותר שמצאתי הוא זה, מ-1935. אחריו, נראה שהביצועים התפצלו לשתי משפחות כלליות. משפחת ה-Longest Train, שמתמקדת בעצב של הזמר על כך שבת זוגו עזבה אותו – והרכבת המתרחקת שעליה היא יושבת היא הארוכה יותר שהוא ראה. מהצד השני, יש את משפחת ה-Where Did You Sleep Last Night, שם הזמר לא עצוב כמו שהוא כועס, ובת הזוג לא עזבה, אלא בגדה – בין אם במציאות או בהזיות הקנאה של הזמר. בין אם זה נאמר או לא, הסוף של הסיפור הזה ידוע, ועקוב מדם.

הביצוע הזה, המוקדם, משלב קצת משניהם. מצד אחד, הדגש הוא על הרכבת המתרחקת והטון לא נשמע מאד כועס לאוזני (אם כי הפרשי השנים יכולים לשנות את הציפיות שלי מהטון). מצד שני, הרכבת כאן לא נושאת את בת הזוג הרחק ממנו – היא דרסה אותה למוות, וגופתה מוטלת לצד הפסים.

Leadbelly

הביצוע של Leadbelly ללא ספק הוא זה שהשפיע על הביצוע של קוביין. זה לא ש-Leadbelly הוא דוגמה קלאסית למאפיינים של הסוג הזה של הבלוז, כמו שהם הותאמו רטרואקטיבית למידותיו. ביצוע מוצלח ומלנכולי.

ג'רי ריד (עם טום ג'ונס)

[הנה קישור לביצוע, אבל הוא חסום ל-embed בפוסט]

הנה דוגמה לכיוון השני שהשיר הזה התגלגל. שיר קאנטרי, ללא זעם ומוות (אבל עם עצב, שהוא הרי התימה הנפוצה ביותר בקאנטרי), ועם טום ג'ונס במלוא הסבנטיזיות שלו, כשהוא גורם לך לשכוח לחלוטין שהוא בכלל מויילס, ולא מג'ורגיה. יש לנו שם את ה-Longest Train, ואין לנו Where Did You Sleep.

Ma Negresse – ניית'ן אבשייר

בשלב כלשהו, גרסת ה-Longest Train התגלגלה לה, כך מסתבר, להיות סטנדררט קבוע במוזיקת קייג'ן, מוזיקת ג'ז צרפתית-שחורה מלואיזיאנה. הביצועים שם – כמו זה, "הכושית שלי" מ-1967- כמעט ולא מזכירים את הביצועים האחרים, אבל התפתחו מהם. לא הכרתי את הז'אנר הזה בכלל, והוא די מלבב, אני חייב להגיד.

מארק לאנגן

ולבסוף, הגרסה שהיתה ההשראה הישירה של קורט קוביין – מארק לאנגן, מלהקת הגראנג' הנידחת The Screaming Trees שהוציא אח"כ אלבומי סולו מוצלחים בהרבה. זה מהאלבום סולו הראשון שלו, וקורט קוביין מנגן איתו שם.

תגובה אחת

יוני 23 2015

לקחת את הבית בכיס

בשבועות האחרונים אני סובל מכשל סמארטפונים מתמשך שמחייב אותי להשתמש במגוון מכשירים זמניים, חלקם ישנים מאד, וזה גרם לי לחשוב קצת על מערכת היחסים שלי עם הסמארטפון שלי.

להרגיש בבית

הדבר הבולט ביותר שהרגשתי הוא עד כמה הסמארטפון הוא אישי. לא רק העובדה שהוא מחובר לדואר ולפייסבוק ולכל המידע האישי והפרטי שלי, אלא אפילו דברים כמו תמונת הרקע וסידור האייקונים הוא מוכר ונוח. הסמארטפון הוא מכשיר שאנחנו מביטים בו עשרות פעמים ביום, ואנחנו נהיים מאד רגישים לשינויים בו.

אבל הבעיה שלי לא היתה לעבוד עם סמארטפון אחר. לזה מתרגלים מהר. הבעיה שלי היתה לעבוד עם סמארטפון של מישהו אחר. חבר הציע לי את האייפון הישן שלו כמכשיר חלופי, אבל ביקש ממני לא לפרמט את המכשיר כי היו בו תמונות שעוד לא גובו. ופשוט לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בטלפון שהותאם למישהו אחר. אפילו אם הייתי יכול לנתק את המכשיר מהדואר והרשתות החברתיות שלו (מה שלא בטוח בכלל, בימינו), זה היה מרגיש לי כמו ללבוש בגדים של מישהו אחר.

טלפון זה לדבר

זה פופולרי בימינו לדבר על זה שאף אחד כבר לא מדבר בטלפון, והוא משמש כמחשב כף יד יותר מאשר כמכשיר תקשורת. אבל כמי שהיגר לכמה מכשירים חדשים בשבועות האחרונים, אני יודע מה הדברים הראשונים שחשוב לי לסדר בכל מכשיר חדש: שאפשר יהיה לקבל שיחות (כי אם יקרה משהו חשוב, ככה יצרו איתי קשר), לחבר את המכשיר לדואר שלי, לוואטסאפ, לטוויטר ולפייסבוק, בסדר הזה.

כי משחקים זה נחמד להעביר זמן, ויש הרבה אפליקציות שימושיות לכל מיני דברים, אבל בסופו של דבר זה כן מכשיר תקשורת, ו-90% ממה שאני עושה איתו זה לתקשר. בדיבור, בהודעות וברשתות חברתיות.

אין תגובות

יוני 15 2015

יומן צריכה: סיפורים מהסופר

ברוכים השבים לפינתינו הקטנה, שמוקדשת היום לא לדברים מוזרים שמצאתי במעמקי טיב טעם או בחנויות מכולת אסיאתיות במדרחוב נווה שאנן, אלא לדברים שאפשר למצוא בכל מכולת או סופרמרקט, חלקם חדשים, חלקים ישנים, אבל שהיו מעניינים מספיק בשביל שארצה לטעום (או שחברים חשבו שראוי שאטעם) ולכתוב עליהם. בונוס: גם אתם תוכלו להשיג אותם בקלות!

במבה פונץ' בננה

image

אני לא אוהב במבה במיוחד, וגם לא התלהבתי מכל הבמבות הממולאות (חוץ מבמבה במילוי קרם במבה, אבל זה מסיבות מטא-אסטתיות יותר מאשר קולינריות). וגם הבמבה הזו לא היתה מעניינת. חצי עם מילוי מתקתק צהבהב, חצי מתקתק ורדרד, והכלל לא מלהיב, לא מעניין ולא טעים במיוחד. הרבה meh.

מה שכן, הדבר הטוב ביותר שיצא ממנה זה שכשחיפשתי את התמונה של הבמבה לשלב כאן, ראיתי שיש עבודות פוטושופ באינטרנט (חלקן טובות יותר וחלקן פחות) של אריזות של מגוון במבות ממולאות בכל דבר החל מקיש חצילים וגפילטע ועד לצבעי גואש ונזלת. חמוד לעיתים.

 

דוריטוס רוליטוס

על חיבתי לחטיפי תירס כבר כתבתי בעבר, אז באיחור אופנתי הגעתי לטעום את הרוליטוס, שזה בגדול דוריטוס מגולגלים לצינורות דקים.

image

מה שנחמד הוא שבתחום שבו חטיף שמתואר כ-"חריף אש אש מוות שריפה אחים שריפה" כמעט ולא מדגדג לך, דווקא הרוליטוס הזה השאיר טיפה עקצוץ נעים על הלשון. ניסיתי את טעמי ההוט גבינה והצ'ילי והופתעתי לטובה משניהם.

הבעיה היחידה איתם היא שלמרות שהם מגולגלים לצינורות נחמדים וחלולים, לא הצלחתי לחשוב על משקה שיהיה נחמד לשתות אותו דרכם כמו קשית. אולי הורצ'טה.

טעמי בייגלה

מכירים את השוקולדים היוקרתיים האלה של לינדט או מי שזה לא יהיה, עם 80% קקאו קולומביאני איכותי בנגיעות עדינות של מלח הימלאיה ורוד, שיוצר ניגוד טעמים מעניין בין המתוק למלוח? ובכן, זה בדיוק כזה, אבל בפושטי. השוקולד הוא של עלית, הבייגלה הוא סתם בייגלה, ואין כל יומרה לאנינות.

שזה מצוין! אני אוהב את השוקולד שלי פושטי, וטעמי, ספציפית, הוא מותג ותיק ומוצלח שלא קיבל אף פעם את הכבוד הראוי לא. ובלי שום 80% ובלי כלום, גם כאן יש לנו את הניגוד הזה בין המליחות של הבייגלה למתיקות של שוקולד החלב, וזה מוצלח בהחלט. מומלץ, נחמד, וזמין בכל פיצוציה.

אין תגובות

יוני 01 2015

לא למכירה: מה שאיביי (כבר) לא מוכנה למכור

איביי הוא אחד האתרים הותיקים שעדיין פעילים באינטרנט, ואחד האתרים המסחריים הראשונים בכלל – הוא ואמזון קמו ב-1995, ושניהם עדיין מספקים את אותם השירותים שסיפקו לפני 20 שנה (ועוד כמה, פה ושם). ותק כזה – נצח וחציבמונחי אינטרנט – משמעותו המון ידע נצבר, והמון נהלים וכללים שנכתבו בדם. ואין מקום טוב יותר לראות את הידע הנצבר הזה מאשר בעמוד תנאי השימוש של איביי, וספציפית – בעמוד הפריטים האסורים למכירה באתר.

זו רשימה מרתקת. היא מכילה דברים ברורים (כלי נשק, סמים), ברורים פחות (צמחים וזרעים, ציוד מעקב,) ועד התמוהים או נישתיים (ממירים קטליטיים, פריטי קבורה אינדיאניים). ולכל אחד מאלה, יש עמוד עם פירוט שמכיל לא רק את הכללים המפורטים, אלא גם הסבר על למה המדיניות הזו קיימת ואיזה חוק היא באה לשמור.

  • לדוגמה, המגבלה על ממירים קטליטיים נועדה למנוע מסחר בחלקי חילוף לרכב שמאפשרים לזייף מדדי פליטת גזים רעילים, ובכך לעקוף את הבדיקה בטסט השנתי. על פניו, הגיוני, אבל בשביל שפריט כ"כ ספציפי יקבל נוהל משלו, כנראה התפתח לו מסחר ער באיביי של ממירים קטליטיים ישנים (אותם אפשר למכור רק בתור מתכת למחזור) ומכשירים פולטי חמצן. נכתב בדם.
  • ברשימת הפריטים המוגבלים מופיע "בגדים משומשים". מפתיע, במבט ראשון, כי זה בדיוק סוג הדברים שקונים באיביי, לא? אבל אז נכנסים לדף הפירוט ורואים בדיוק מה ההגבלות. והן, כצפוי, מאד ספציפיות. לדוגמא – כיסויים לחיתולים? סבבה!  חולצות, מכנסיים, שמלות וכו'? רק בתנאי שהם מכובסים. איך איביי יכולים לבדוק? הם לא, כמובן, אבל כקונה אפשר יהיה להתלונן אם מכרו לך בגדים מלוכלכים. אבל בגדים תחתונים, אפילו נקיים? אסור. איביי טוענים שהסיבה היא תקנות של בריאות והיגיינה, אבל טורחים לציין ספציפית שהם אוסרים על מכירה פריטי לבוש משומשים למטרות פטיש מיני, ושומרים את הזכות לפסול פריטים עקב inappropriateness.
  • פריטים שמוצעים למכירה כחלק מארגון צדקה או ללא מטרות רווח? בעיה. כאן יש לנו הצצה לסיבוכים החוקיים של אתר כמו איביי. אתה יכול לגייס כסף למלכ"ר, אבל תהיה חייב להציג להם את כל המסמכים הרלבנטיים. הגיוני.
  • על פניו, הייתי מצפה ש-"חלקים מגוף האדם" יהיה אסור קטגורית, אבל מסתבר שדווקא יש יוצאי דופן. אפשר למכור פריטים המכילים שיער אנושי מהקרקפת, כמו פאות או ענקים עם קווצת שיער – אבל אי אפשר עם שיער משום מקום אחר בגוף (ראו בגדים משומשים לעיל). ואפשר גם גולגלות ושלדים. כל עוד הם נקיים. ועם כל הפרקים שלהם. ולא אינדיאנים. ספציפי? ספציפי. אין ספק שיש סיפור סביב ההגבלה הזו.
  • אם כבר דיברנו על אינדיאנים, כאן המצב מאד סבוך, עם הרבה חוקים ותקנות סביב הגנה של התרבויות המקוריות באמריקה שמובילות להגבלות מאד פרטניות.  אפשר למכור פריטים מלפני 1935, כל עוד הם בקטגוריות מאד ספציפיות ומציינים את שנת היצור. אם אחרי 1935, חובה לציין את האמן שייצר את הפריט ואת השבט שלו. אם היצרן לא היה אינדיאני, צריך אישור מהנהגת השבט כדי למכור אותו ככזה – ואי אפשר לכתוב "בסגנון אינדיאני" (כמו גבינות "בסגנון פרמזן"). כמו כן, באותו עמוד אנו לומדים שאסור למכור חלקים ממערות. כלומר זקיפים ונטיפים שהגיעו משטחים פדרליים. כן, אבנים.
  • ולסיום, הקטגוריה הספציפית, מפורטת ונישתית ביותר, שאתה פשוט יודע שכל אחד מהסעיפים כאן עלה למכירה בשלב כלשהו, מישהו הזדעק, והנוהל התעדכן: בעלי חיים.
    • חיות מחמד? לא. חיות שמאכילים לחיות מחמד, כמו תולעים וצרצרים? כן.
    • ביצי תרנגולת מופרות לצרכי גידול? כן. ביצי נחשים וצבים? לא.
    • מלכודות עכברים? כן. מלכודות דובים? לא.
    • חלזונות? רק  מזני Helix aperta, Helix aspersa, Helix pomatia, Helix lactea או Otala vermiculata. למה? לא יודע. אני חושב שאלה הזנים שמקובלים למאכל.
    • השתתפות במסע ציד? כן. ביקור במכלאות ציד שבהם יורים בחיות כלואות? לא. למה לא? כי אין כאן אלמנט של מזל או כשרון (בניגוד לציד), אז הם רואים בזה מכירה של בעלי חיים חיים, ולכן אסורה.
    • אסור למכור פריטים שעשויים מפרווה של יונקים ימיים, אלא אם כן מי שהכין אותם הוא מאלסקה. כלומר, מהשבטים באלסקה. לא רופאים יהודיים נוירוטיים באלסקה.
    • מותר ציפורים מפוחלצות רק אם הן ציפורי מים (ברווזים, וכו'), ורק אם הן גודלו בשבי, לא בטבע.

ויש עוד, כמובן. עוד הרבה, החל מחלוקה של ציוד לעישון סמים בין משהו שהוא מובהק לבין משהו עם שימושים נוספים, ועד לפירוט של תתי-ז'אנר אסורים של פורנוגרפיה מצוירת יפנית. כל עוד אנשים ימכרו את כל העולם באיביי, הם ימשיכו לאלץ את החברה להגביל את התכנים.

אין תגובות

מאי 14 2015

סיפור כיסוי: לך איתה

“לך איתה” הוא אחד השירים החביבים עלי בקאנון הישראלי. הוא אינטנסיבי ומרגש, גם כשהוא מושר בפאתוס של סבנטיז. הוא בא מנקודת מבט לא שגרתית על מערכת יחסים לא ברורה ולאו דווקא נעימה, והוא הוליד, כדרכם של שירים בקאנון, הרבה ביצועים דיסטינקטיביים ומעניינים. דווקא הביצוע של קובי רכט, שכתב והיה שותף בהלחנה, הוא אחד הפחות טובים, עם עיבוד קצת בנאלי וקליפ קצת קריפי, וגם הביצוע של צעירי תל-אביב (למרות איכויות הניינטיז וחליפות הג’ינס המלבבות) גם לא מרשים, אבל לא קשה למצוא ביצועים נהדרים לשיר הזה – כל הקליפים ביוטיוב שמקושרים כאן הם חלק מפלייליסט של קאברים, ואם יש לכם עוד ביצועים מומלצים, תגידו לי ואני אוסיף.

אילנה רובינא

הביצוע המקורי של השיר, לדעתי., מאלבומה “שני הצדדים” מ-1972.  אני דווקא אוהב את ההופעה החיה הזו, רק רובינא בליווי מתי כספי על גיטרה, מול חיילים.  השירה שלה, יחד עם ההתכתבות של מילות השיר עם הסיפור הדרמטי של הוריה של רובינא (אלכסנדר פן וחנה רובינא) הופכים את ההופעה למצוינת, והתגובות של הקהל מרתקות, בהתאם.

 

 

נוער שוליים

לפני האלבום “ציירי לך שפם”, שהיה הצלחה פופית לא קטנה, הוציאו מיקיאגי ונוער שוליים אלבום לתפארת הפוסט-פאנק, עם גיטרות עמוסות אפקטים ושירה עגמומית ואפלה. הסגנון ללא ספק מתאים לשיר הזה, ונותן לו גוון אפלולי הולם.

 

עוזי נבון

וכמובן, אם שנות ה-70 נתנו לנו ביצוע אינטסיבי ומינימליסטי, השמונים ביצוע ניו-וייב עגמומי וה-90 שני ביצועים מלוקקים, יבואו שנות האלפיים ויתנו לנו ביצוע היפסטרי. במקרה הזה, עוזי נבון והפרסונה הכאילו דיסקו-סבנטיז שלו. מלאכותי? ללא ספק. אבל ביצוע gender-switched כיפי, אין מה לעשות.

אין תגובות

מאי 10 2015

שירים ומילים: סבב פודקאסט תקופתי

קשה לי למצוא פודקאסטים שאני אוהב, כפי שפירטתי לפני כחצי שנה. אני מנסה הרבה פודקאסטים אבל לא נהנה מהם, מהרבה סיבות. בפוסט הקודם היו לי כמה המלצות מובלעות בתוך ניתוח הסיבות, אבל חשבתי שיהיה נחמד לציין כמה פודקאסטים שמצאתי שאני נהנה מהם, גם אם הם לא חפים מבעיות:

Coverville

גיליתי את הפודקאסט הזה רק לאחרונה, אבל מסתבר שהוא רץ כבר שנים, עם מעל אלף תוכניות(!) שמוקדשות לגרסאות כיסוי של שירים, גם ככה אני מאד אוהב. התחלתי מפרק שמוקדש לפרנק בלאק מהפיקסיז (שחגג יום הולדת 50) ולבילי הולידיי (שהייתה חוגגת 100), וכלל כמה קאברים מוצלחים מאד, כמה סתמיים, וכמה מפתיעים. פרק אחר, שמוקדש ללאונרד כהן, הכיל כמה קאברים שהכרתי ואהבתי, כמה מפתיעים (כמו הבן של כהן שר את Take This Waltz בספרדית), והכי חשוב – בלי ג’ף באקלי!

אני לא יכול לערוב שכל פרק יהיה מעניין, ואני מתכנן לדלג על הרבה פרקים שנסובים סביב מוזיקאים שלא מעניינים אותי, אבל בינתיים זה פודקאסט מאד מוצלח.

קישורים: אתר, פרק פיקסיז מוצלח, עמוד ויקיפדיה.

The Allusionist

כחובב שפה, אטימולוגיה ומילים בכלל, אני נהנה מהפודקאסט הזה – גם מהתוכן, גם מהאווירה המאד home made שלו, וגם מהמבטא של המגישה, הלן זלצמן. הוא סובל לעיתים מאיכות סאונד בעייתית, בעיקר בראיונות, ופרק או שניים בלתי מובנים לחלוטין (אפשר לדלג על הראשון בכיף), אבל שווה את המאמץ, אפילו אם רק בשביל פרק 4, על עלייתה של Cunt כמילת הגנאי החריפה ביותר.

כמו כן, יש רק שמונה פרקים בינתיים, והוא מתעדכן פעם בשבועיים. מתאים למי שרוצה לתבל את ההיצע הרגיל שלו, לא למי שרוצה עדכונים יומיים.

קישורים: אתר, פרק מומלץ

All Songs Considered

פודקאסט מבית NPR, מה שמיד מבסס אותו כחלק מהממסד האינטלקטואלי-שמאלני האמריקאי. וכצפוי, הטעם המוזיקלי של המנחים נוטה לכיוון ההיפסטרי-אינדי-מה-זאת-אומרת-לא-שמעת-עליהם-הם-הוציאו-אלבום-בגינאה-המשוונית-בשנה-שעברה. אבל למרות זאת, זה פודקאסט מוזיקלי נחמד למי שרוצה להחשף למוזיקה חדשה, שנודדת מדי פעם לכיווני פופ, מוזיקת עולם או אלקטרוני, אבל לרוב נמצאת עמוק בביצת האינדי-רוק-אלטרנטיבי האמריקאי. לאחרונה הם גם התחילו עם פרקי +1, פרקי בונוס בני 5 דקות סביב נושא ספציפי, וזה נחמד.

למי שמתלהב מפסטיבל SXSW השנתי שבאוסטין, הם תמיד משקיעים בו, גם מפרסמים כל שנה את ה-Austin 100 (רשימת השמעה, לסטרימינג והורדה, של 100 שירים מומלצים מכל הלהקות שמופיעות ב-SXSW), וגם תמיד משדרים בשידור חי מהפסטיבל.

קישורים: אתר, סיכום SXSW 2015.

3 תגובות

מאי 07 2015

סיורי גרפיטי: קווים לדמותם

הייתי בשלושה סיורי גרפיטי בשנים האחרונות. אחד בברלין, אחד בפראג, ואחד, לפני כמה שבועות, בתל-אביב, כמתנת יום הולדת מאישתי. אני מאד אוהב גרפיטי, והסיור בפלורנטין היה מאד מעניין, אבל בלי קשר לתוכן הסיור עצמו, היה מעניין לחשוב על ההבדלים בין שלושת הסיורים השונים שהייתי בהם.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

בסיור הראשון שלי, בברלין, המדריכה היתה אוסטרלית שגרה בברלין, שהיא חלק מהסצנה של אמני הרחוב, גם אם היא לא ציירת גרפיטי בעצמה. בפראג, המדריך היה יליד העיר, צייר גרפיטי לשעבר שהפסיק ועבר להתעסק בנושא באופן יותר מתבונן. בארץ, המדריכה היתה בוגרת תואר שני לתולדות האמנות, והסתכלה על הסצנה מבחוץ. לכל אחד מהם היתה זווית אחרת קצת להסתכל על הסצנה, מבפנים או מבחוץ. אידאלית, הייתי רוצה חוויה משולבת בכל סיור כזה, אבל זה לא ממש פרקטי.

מבחינת נושאי הסיור, גם נתקלתי בכמה דגשים שונים בסיורים השונים. האלמנט המרכזי בכולם, כמובן, הוא הגילוי – הסיורים לוקחים אותך ברחובות שאתה לא מכיר, או אם מדובר על העיר שלך ואתה מכיר את הרחוב, גורמים לך להרים את הראש בזמן הנכון, להסתכל בפינה הנכונה או סתם לפתוח את העיניים ולראות דברים שנמצאים סביבך כל יום.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

אלמנט נוסף שמעניין אותי הוא הסוציולוגיה של הגרפיטי. מי האנשים שמציירים אותו? למה? איך נראית המערכת החברתית שלהם? הם מכירים אחד את השני? הם עניים שהרחוב הוא ערוץ הביטוי שלהם, או אנשי מעמד ביניים שיוצאים מהבתים הנוחים שלהם בלילות? גם זה נושא שרוב הסיורים התייחסו אליו, אם כי חשוב לדעת את התשובה לנושא הראשון, של זהות המדריך, כדי לפרש את התשובות. מדריך שמגיע מתוך התחום עשוי להרגיש חלק מהאתוס, ויציג את הציירים כאמנים חדורי אידאולוגיה ותשוקה אמנותית. מדריך חיצוני עשוי לתת פרשנות ביקורתית יותר, אבל להכיר את האנשים פחות. יתכן שבגלל זה יצאתי עם הרגשה שבברלין ובפראג הגורמים הבולטים בסצנה חיים את האמנות שלהם, בתוך סקוואטים וסדנאות אמנים "אותנטיים", בעוד בישראל ההרגשה היא של אמנים יותר מבוססים שרואים באמנות רחוב דרך להשפיע על העיר שלהם. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שלא, אבל עם זה יצאתי מהסיורים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

משהו שגם הופיע כמה פעמים זה נסיונות של המדריכים להסביריצירות, בניגוד ללנתח אותן. ניתוח זה לתת לי קונטקסט להבין את היצירה – למשל, לספר לי שהכתר בציור קיר שכאן למעלה הוא אלמנט עיצובי מסורתי ב-tagging, והשימוש בו בציור הזה מתכתב עם ההיסטוריה של הסגנון. זה נותן לי מידע, אבל משאיר לי את החוויה הפרשנית האישית. אבל הסברים זה להגיד לי ש-"ביצירה הזו האמן ניסה להביע את המתח המובנה שבין אמנות לבין מסחור". אני לא רוצה שילעסו לי את זה. יתכן שאני אבין את זה ויתכן שלא ויתכן שאני אקח מזה משהו אחר לגמרי. אני לא צריך שיסבירו לי.

הסברים כאלה קיבלתי גם ממדריכים שהגיעו מתוך הסצנה עצמה וגם כאלה שבאו בריחוק אקדמי, אז אני לא יודע אם זה מאפיין סוגים שונים של מדריכים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

כל הסיורים שהייתי בהם היו, בסופו של דבר, מוצלחים.

ברלין: Alternative Berlin Tours

פראג: Alternative Prague Tours

תל אביב: הסיירת

תגובה אחת

מאי 04 2015

סיפור כיסוי: מחשבות על לאונרד כהן

1

יש משהו בלאונרד כהן שמזמין גרסאות כיסוי. אולי זה הקול המאד דיסטינקטיבי שלו, שמנוגד הרבה פעמים לקולות של זמרות הליווי ו-(בעיקר בשנות ה-80) למוזיקה והכלים. כשהייתי צעיר, הכרתי הרבה שירים שלו, אבל לא אהבתי להקשיב לו שר אותם. אהבתי את הביצוע של REM ל-First We Take Manhattan ואת הביצוע של הפיקסיז ל-I Can’t Forget (שהוא עדיין ביצוע נפלא), הרבה לפני שהתחלתי לאהוב את סגנון השירה שלו עצמו.

אני חושב שיש בזה משהו כמו עם טום וייטס. הקול של כהן וסגנון השירה שלו כ”כ מובהק, שאמנים אחרים יכולים או לנסות לחקות אותו (מה שאף פעם לא נגמר טוב), או לתת פרשנות יצירתית יותר משלהם. במקרה של כהן זה עובד טוב. במקרה של וייטס – הרבה פחות.

 

2

ב-2009 כהן התראיין לגרדיאן הבריטי, וכשנשאל לגבי השימוש הנרחב בשיר Hallelujah בפסקולים, הוא אמר “אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו”.  אין ספק שזה נכון. גם אם נתעלם מהביצוע הלעוס למוות של ג’ף באקלי (שגם פותח וסוגר את “סופשבוע רגוע” של גלגל”צ כל שבוע, כך למדתי מעמוד הפייסבוק המצויין  מוזיטריוויה), הנה כתבה מלפני כמה חודשים שמדרגת 60 (!) ביצועים שונים של השיר. ואני אישית  מכיר קאברים בעברית, ספרדית ונורווגית.

אני לגמרי מבין למה לכהן עצמו נמאס מזה, כשיש לו עוד שירים מאד ראויים קבורים ברפרטואר שלו. ועדיין יש ביצועים שאני אוהב. של ג’ון קייל, ושל הדרזדן דולס, וגם של רופוס ויינרייט, גם אם הוא מנסה להשמע כמו קייל.

 

3

Famous Blue Raincoat הוא שיר מצויין, אבל הוא אתגר מעניין למבצעים. השיר כתוב כמכתב שכותב כהן למאהב החדש של אהובתו. ובהיותו מכתב, כהן מסיים אותו בחתימה.

Sincerely, L. Cohen.

ומה אמור לעשות עכשיו מבצע חדש? אם הוא משאיר את השורה המקורית, הוא יוצא קצת מוזר, מקריא מכתב אישי של מישהו אחר. ואם הוא משנה את הציטוט ומכניס את השם שלו עצמו, הוא יוצא קצת יומרני, לוקח בעלות על טקסט מאד אישי של מישהו אחר. מלכוד. 

 

תגובה אחת

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      Selfie Juice, משקה קל לא ידוע פאתי כפר כנא, מאי 2015

    • photo from Tumblr

      אני לא יודע למה, אבל אני מחבב את הרעיון של סוללות גיבוי ואוזניות בלוטות’ שנמכרות במכונה אוטומטית.אולי כי הציפיה היא לדברים מתכלים, לא בני-קיימא. ביה"ח איכילוב, ת"א, אפריל 2015

    • photo from Tumblr

      קינג ג'ורג’ 76, ת"א. מרץ 2015

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים