Apr 23 2018

שירים קשורים: גבר הולך לאיבוד דרך גיטרה

כחלק מפרויקט ההאזנה שלי לתוכנית הרדיו המיתולוגית של יואב קוטנר מ-1981 על הביטלס, מסע הקסם המסתורי (זמין בחינם כפודקאסט!), הגעתי עכשיו לסוף שנת 1964 ולאלבום Beatles for Sale, שנחשב לרוב לאחד האלבומים הגרועים של הלהקה, אבל שעדיין יש בו כמה וכמה פנינים. אחת אותן פנינים, שיר שאני אוהב כבר שנים אבל לא חשבתי לעומק על המילים שלו, הוא I’ll Follow The Sun. עם ההתעמקות, הבנתי פתאום שהשיר הזה מתקשר לי פתאום לשיר אחר שאני מאד אוהב, שיצא כמעט עשור מאוחר יותר ובארצות הברית, אבל בכל זאת – מרגיש מאד קשור.

 

אז מה הקשר בין I’ll Follow the Sun של הביטלס באנגליה ב-1964 ל-Old Shoes (& Picture Postcards) מאלבום הבכורה של טום וייטס בקליפורניה, 1973? חוץ מהעובדה ששניהם מובלים ע”י גיטרה? בטח שלא השירה, ההרמוניות הצלולות של הביטלס מול ה-growl המחוספס של וייטס. אבל התוכן, התוכן, מציג את אותו סוג של גבריות מרוחקת, חוששת ממחויבות, שבימינו היא כבר הרבה מעבר לקלישאה.

מה הטקסטים אומרים?

יום אחד את תביטי ותראי שהלכתי. מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש. יום אחד את תביני שאני הייתי האחד, אבל מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש

מחויבות? מערכת יחסים ארוכת טווח? זה בשבילה, בשביל האשה שיכולה לראות בו האחד. הוא? הוא לא רוצה בכלל להגיע לימים הגשומים, לדעיכה של הקסם הראשוני של מערכת היחסים. הוא ימשיך הלאה לדבר הנוצץ הבא.

ואצל וייטס?

כל פעם שניסיתי לומר לך שאיבדנו את הקסם שהיה בהתחלה

בכיתי כשראיתי את המבט בעיניך, וחיפשתי שוב אחר הניצוץ

אז היי שלום, והתראות, הדרך קוראת לי שוב,

ודמעותיך לא יקשרוני עוד אליך

אז היי שלום, נערה עם השמש בעיניה

אנשק אותך ואצא לדרכי

הדובר כאן אולי רך יותר, אמפתי יותר, אבל בסופו של דבר, זה בדיוק אותו סיפור. את עדיין מאוהבת בי, אבל אני? אני כבר לא מרגיש את זה. ניסיתי, כן? שוב ושוב ניסיתי, ואני מספר לעצמי שהייתי ממש בסדר, אבל זה פשוט לא זה. אז הדרך קוראת לי (הדרך, כן? היא זו שמושכת אותי, לא אני), ואת כבר לא תקשרי אותי אליך בבכי (מניפולציה נשית סטריאוטיפית). כן השמש היא בעיניים שלה, אבל הסוף אותו סוף.

ועדיין, שניהם שירים שאני מאד אוהב. מוזיקלית, וגם, כן, את המילים. כי בסופו של דבר שיר טוב, כמו סיפור טוב, יכול לקחת אותך לתוך סיפור שהוא לא הסיפור שלך, שגם לא היית רוצה להיות, אבל יכול להיות נחמד לקחת חופשה לתוכו.

* * *

ניסוי: יצרתי פלייליסט בספוטיפיי עם שני השירים האלה. לא יודע אם יש ממש ערך בפלייליסט עם שני שירים. אולי אני אעשה פלייליסט עם כל השירים שהיו בפרוייקט “שירים קשורים”. זה יהיה משמעותי יותר?

אין תגובות

Apr 10 2018

יומן צריכה: ביקור מצומצם בניכר

בדרך כלל, טיולים בחו”ל גוררים פוסטים עמוסי הפתעות ומטעמים לפינה הזו של הבלוג. אני אוהב לבקר בסופרמרקטים, לדגום חטיפים אקלקטיים ומוזרים ולהחרד מטעמם – או לחילופין, להבין שהם פשוט אותו הביסלי בשינוי אדרת. הטיול הזה – ארבעה ימים בלונדון בסוף השבוע הארוך של החג השני – היה קצת שונה. זו הפעם הראשונה שיצאנו לטיול בחו”ל עם הילדה הגדולה (בת חמש בקרוב), וידעתי שאם אוכל את כל הג’אנק שארצה לאכול, היא פשוט גם תאכל רק ג’אנק, ואנחנו רצינו שהתזונה שלה תהיה מורכבת רק מאחוזים דו-ספרתיים של ג’אנק, לא תלת-ספרתיים. לכן אני צמצמתי בג’אנק, וגם היא. לשמחתי, בלונדון בכל פינה אפשר למצוא Pret-a-Manger או סנדוויצ’יה אחרת שמוכרת כוסות עם פירות טריים, ועל זה הילדה חיה. אני? אני יכול לחיות על Meat pies ו-Cornish pasties.

אבל בכל זאת הספקתי להגניב איזה שלוק

Image result for coke zero peach

או שניים של משקה שאין בארץ. לא יכולתי לגמרי להתאפק. הראשון היה האיזוטופ התורן של קוקה קולה, חברה שעסקה בלייצר תחרות פנימית למוצרים המובילים שלה, מה שתמיד משאיר אותך בתוך המותג. הפעם טעמתי לי קולה זירו בטעם אפרסק, שהיה… ובכן, בדיוק כמו שציפיתי. המחשבה הראשונה שלי היתה “היי, זה כמו אייס טי אפרסק, אבל בקולה!”. השניה היא “אה, כלומר קולה עם חומרי טעם של אפרסק? כן”. לא מפתיע. אבל חביב.

2018-04-05 16.42.48

 

 

 

הנסיון השני היה פחית של גזוז מתחכם ויוקרתי בטעם רברבר, או rhubarb, ירק מוזר שאף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו, אבל שהאמריקאים אוהבים להכין ממנו rhubarb pie. המשקה היה… קצת מתקתק, קצת חמצמץ, ובגדול חביב אבל לא מלהיב.

 

 

 

 

ולסיום, במכולת שליד הדירה ששכרנו, מצאתי בקבוק חביב, תעשייתי אבל מעניין 2018-04-07 20.37.26

 

: גזוז אבטיח וגויאבה. אתם מכירים את זה שבדוכני מיץ, בקיץ, עושים שייק אבטיח טרי וקר-קר, ומוסיפים עוד טיפה משהו לתת טוויסט לטעם? אז המשקה הזה בכלל לא דומה לזה. הוא דומה לקרטיב אבטיח, ואפילו בלי הסוכריות. אבל מה? טעים, נחמד ושונה. מומלץ.

אין תגובות

Sep 08 2017

כשהמוח מחבל בעצמו

לפני שנים גרתי בדירה עם צמד מתגי חשמל מעצבנים. ליד הדלת של השירותים היו שני מתגים, כשהמתג שקרוב לשירותים היה מדליק את האור במסדרון, והמתג השני, הרחוק יותר, דווקא הוא מדליק את האור בשירותים. במשך חודשים הייתי תמיד מכבה את האור במסדרון בניסיונותי ללכת לשירותים. מעצבן.

אז התאמצתי. שיננתי. אמרתי לעצמי כל הזמן “לך על המתג שלא אינטואיטיבי. לך על המתג שנדמה לך שהוא לא המתג הנכון”. ולאט לאט זה עבד. תוך כמה חודשים הייתי מדליק את האור הנכון ב-99% מהמקרים. האקינג-עצמי! חיווט מחדש של המוח! ניצחון הרוח על… הרוח, אני מניח. או משהו.

אבל אחרי כמה זמן, פתאום הבחנתי במשהו משונה. אחוזי ההצלחה שלי התחילו לרדת. פתאום הייתי מכבה את האור במסדרון שוב, למרות שחשבתי שנגמלתי. מה קרה? המנטרה המנמונית שלי, “לך על המתג שנדמה לך שהוא לא המתג הנכון”, נפלה קורבן להצלחה שלה עצמה. התרגלתי שהמתג הרחוק הוא המתג הנכון. היד שלי כבר נשלחה אליו אוטומטית. ואז, ה-hack שלי היה מסיט את היד למתג השני, ובוּם! חושך במסדרון!

* * *

לפני כמה חודשים, כתבתי על חשבון טוויטר שהתחלתי לעקוב אחריו, CyberPrefixer, שמפרסם מחדש כותרות של אתרי חדשות מרחבי הרשת, רק עם תוספת הקידומת Cyber לפני חלק מהמילים בכותרת. התוצאה היתה, לרוב, משעשעת, בעיקר כשיצאו דברים כמו Cybercyber-security. אבל אחרי כמה חודשים שהחשבון מטפטף לו כותרות לרצף הטוויטר שלי, התחלתי להרגיש שכבר אין לו את ה-kick שפעם היה לו. לפעמים הייתי בוהה בציוץ כזה ותוהה אם התפלקה להם כותרת בלי לעבור את העיבוד בדרך, בלי להוסיף סייבר בשום מקום.

ואז, פתאום, הייתי רואה אותו. הסייבר הסורר. הוא פשוט נהיה לי שקוף. כ”כ טבעי, שכותרת כמו PM Appoints Cyberminister in charge of Brexit פשוט לא נתפסה אצלי כאילו עברה טיפול כלשהו. המוח שלי התחיל לסנן את ה-cyber באופן אוטומטי. הפרוייקט של חשבון הטוויטר הזה, מבחינה זו, כשל – או לחילופין, הצליח באופן מוחלט. הניסיון להגחיך את שימוש-היתר במילה הזו הוביל לשימוש יתר במילה עד שהיא נעלמה.

* * *

המח מסתגל. טריקים זולים עובדים עליו רק עד נקודה מסוימת.

בסופו של דבר, מה שפתר שאת הבעיה במסדרון היה להחליף בין החיבורים של המתגים.

למילה סייבר עוד לא נמצא פתרון.

תגובה אחת

Aug 27 2017

יומן צריכה: מריח כמו ביסלי נעורים

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

אלה הטעמים של ביסלי. זה הדור הראשון של הביסלי. הטעמים הקבועים. המבוססים. אלה הטעמים של ביסלי.

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

כל מי שגדל כמוני בשנות השמונים בוודאות יודע שאלה הטעמים של ביסלי. ואין אחרים. יש העדפות, כמובן. יש ויכוחים על האם גריל הוא הטעם המוצלח ביותר (הוא לא), או אם פלאפל הוא מגעיל (הוא לא), אבל היה ברור, כשגדלנו, שחמשת הטעמים הללו מגדירים את הביסלי. זה ביסלי. כן, אני יודע, תאורטית, שב-1975, כשהושק הביסלי, היו רק שלושה טעמים – גריל, בצל, פלאפל. אבל מהר מאד התווספו ברביקיו ופיצה להשלים את הנבחרת.

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

תמונות של חטיפי ביסלי שונים. מקור: ויקיפדיה העברית

מקור: ויקיפדיה העברית

ואז, יום אחד. זה היה בשלהי שנות השמונים, אני חושב, או אולי בראשית ה-90, פתאום צצו להם טעמים חדשים. הטעמים הראשונים שיצאו אחרי הדור הראשון של הביסלי. דור שני, חדש. לא היו הרבה טעמים חדשים. היה ביסלי טאקו, אני זוכר. וביסלי שום-בצל, בצינורות ריבועיים צרים. אולי עוד טעם? אולי לא. אבל זו היתה מהפכה.

קשה לראות את זה היום, אבל זו היתה מהפכה. אני יושב כאן וכותב ולוגם מפחית של דוקטור פפר. אתמול הזמנתי מרשת Target האמריקאית ערימה של חטיפים ורטבים אמריקאים, ואפילו ברשתות הסופר הרגילות אפשר למצוא מגוון של חטיפים מגוונים, אבל הדור השני הזה של ביסלי, בתקופה ההיא, היה כאילו פתאום התחברת לאינטרנט אחרי שכל החיים המחשב לא היה מחובר לכלום. זה היה כפי שאני מדמיין שהדור שלפני הרגיש כששידורי הצבע החליפו את השחור לבן. זה היה משהו חדש שמערער את כל יסודות החברה.ביסלי טאקו

אוקיי. יתכן שטיפה הגזמתי כאן. ההשפעה החברתית של ביסלי שום-בצל היתה, יש להניח, לא גדולה. יש שיגידו שאולי כניסת הטלוויזיה בכבלים, שקרתה באותן שנים פלוס-מינוס, היתה אולי טיפה יותר מהותית. ועדיין. עלי, נער צעיר עם חיבה בוסרית לתרבות הפופ, גם באספקטים הצרכניים שלה, זה היה אירוע מכונן. אני לא חושב שאני אגזים אם אטען שבלי ביסלי טאקו לא היו נכתבים כשליש מהפוסטים בבלוג הזה, וספציפית כל קטגורית “יומן צריכה” כנראה לא היתה קיימת.

והיום. במכולת השכונתית. מהדורת קיץ מיוחדת. אולי לא פעם ראשונה (כנראה היתה תחיה כבר ב-2009), אבל זו פעם ראשונה שאני נתקלתי בו מאז אותם ימים, ימי ראשית הטלוויזיה בכבלים בארץ, ימי התום. ימי הגריל, ברביקיו, בצל, פלאפל, פיצה. ושום-בצל. וטאקו.

קניתי שלוש שקיות. כמובן.

אין תגובות

Apr 03 2017

גם בלוגו, מילים נשארות מילים

לפני כמה ימים נתקלתי בלוגו הזה, ומאז הוא עושה לי כאב ראש.

terribklelogo

אני פשוט לא מצליח להסתכל עליו למשך יותר משלוש שניות בלי לקבל סחרחורת לשונית. הייתי מצפה מאגודה שמתעסקת בתקשורת שתהיה קצת יותר רגישה למה שלוגו כזה משדר.

אני לא מדבר כאן על הפונט המיושן, וגם לא על בחירת הצבעים הדהויה, אם כי היא עוזרת להדגיש את הנקודה. אבל מי לעזאזל חשב לחלק את הלוגו לשלוש שורות דיסטינקטיביות, כשכל אחת מכילה מילה אחת בעברית ואחת באנגלית, אבל כשאין באמת קשר בין המילים? כן, ברור לי שסדר המילים במשפט שונה בשתי השפות, אבל הבחירה לשזור אותן זו בזו ככה יוצרת צימוד חזק בין כל זוג מילים, והציפיה שהצימוד הזו יוצרת מתרסקת ברגע שהמוח מפרש את המילים עצמן.

עובדת בונוס: באתר האגודה יש רשימה של עבודות דוקטורט בתקשורת שהתפרסמו בישראל מאז 1999. אני לא יודע אם זה רשימה מלאה (מרגיש לי קצת מעט מדי), אבל היא כוללת את עבודה הדוקטורט של אמיר חצרוני.

עובדת בונוס 2: משום מה, בנוסף לרשימת עבודות הדוקטורט וה-MA בתקשורת, יש גם רשימה של פרסומים הקשורים למיניות הומוסקסואלית במחקר בישראל. אני מבין למה מישהו שיש לו גישה לאתר ורצון לפרסם את הרשימה הזו ישתמש בבמה שלו, אבל המיקום של זה מרגיש מאד… שרירותי.

אין תגובות

Apr 01 2017

פיצה כן, רוסיה לא – מה מצדיק גייט?

בפוסט הקודם דיברנו על התפתחותה של הסיומת –גייט לציין סקנדלים פוליטיים ואחרים. הסיומת, כך טענתי, היא גמישה ופרודוקטיבית, ומאפשר ליצור פרשיה מכל מילה שהיא. אבל האם באמת כל מילת בסיס מתאימה להשתדך ל-גייט? ניקח כמקרה בוחן שתי פרשיות שצפות להן כיום בחדשות, ושההבדל ביניהן הציק לי לאחרונה.

המקרה הראשון הוא Pizzagate. בקצרה מאד (וגוגל יספק פרטים נוספים), Pizzagate היא פרשיה הכוללת האשמות (שקריות ומופרכות) על כך שפיצריה מסוימת בוושינגטון די.סי. היא בעצם עסק כיסוי לרשת זנות פדופילית של בכירי הפוליטיקאים הדמוקרטים, האשמות שרצו במשך חודשים בזמן הקמפיין הנשיאותי, ולאחרונה כל מקדמיה מנסים להתנער ממנה, אפילו אלכס ג’ונס מ-Infowars, מבכירי אנשי ה-fake news בארה”ב, שלרוב לא בוחל בשום טענה, מופרכת ומטופשת ככל שתהיה.

המקרה השני הוא Russiagate. התווית הזו רחבה הרבה יותר, ומתייחסת למגוון ההאשמות, המבוססות יותר ופחות, על התערבותה של רוסיה הפוטיניסטית בבחירות האמריקאיות לטובתו של דונלד טראמפ, העסקה ישירה של בכירים בקמפיין הבחירות שלו (כמו פול מנאפורט, מנהל הקמפיין לשעבר) ופגישות סודיות עם בכירים בממשל החדש, כמו מייקל פלין, היועץ לבטחון לאומי שהתפטר לאחר שנחשפו (וכנראה מבקש בימינו חסינות תמורת עדות), או ג’ף סשנס, שר המשפטים הנכנס.

בלי להכנס לשאלה אם הפרשיות הללו אמיתיות או מדויקות, או למשמעויות הפוליטיות שלהן, הייתי רוצה לדבר רק על האם השמות שלהן מרגישים נכונים, כ-גייט. עצרו שניה וחישבו אם אחד מהם מרגיש לכם נכון יותר, טבעי יותר, מתאים יותר מהשני. נו, תנסו. עצמו עיניים. דמיינו את שתי המילים הללו מתגלגלות לכם מהלשון. האם אחת מהן עובדת טוב יותר? האינטואיציה שלי אומרת שבעוד Pizzagate מרגיש כמו שם סביר, תקין ואפילו מעניין לפרשיה, Russiagate מרגיש דווקא מאולץ. לא מתאים.

זה לא במקרה. כמו שכבר אמר אניל דש בפוסט מכונן, גם לשפות מומצאות ומבודחות יש תחביר, ומי שדובר את השפה ישים לב לחריגה. כמו שממים הם תבניות לשוניות שדורשות תוכן שמתאים להן, גם הגייט דורש שמילת הבסיס שלו תעמטוד בסטנדרטים מסוימים.  עכשיו נשאר רק להבין למה פיצה עובדת בעוד רוסיה לא.

הגורם המרכזי, לדעתי, הוא שמאז טביעת המונח בשנת 1972, הסיומת -גייט עברה שימוש-יתר אגרסיבי. רשימת הסקנדלים שחולקים את התבנית כוללת עשרות אירועים, כשחלקם, כמו Strippergate, שימשו יותר מארוע אחד. בסביבה רוויה כזו, קשה להיות יחודי.

ומה זה Russiagate, בעצם? סקנדל פוליטי שמערב את רוסיה? זה מרגיש נורא לא ספציפי. רוסיה היתה האויב המוצהר של ארה”ב למשך חצי מאה לפחות. היא מילאה את תפקיד השטן הגדול בעשרות ספרים וסרטי ריגול ובילוש. היא סיפקה את החומר לסקנדלים פוליטיים ופראנויות מתמשכות, מהרשימות השחורות של מקארתי ועד השליח ממנצ’וריה. מלחמה קרה, סוכנים רדומים, ניסיונות הפיכה מדומיינים ועוד. אם נגיד Russiagate עוד, נגיד, שנתיים-שלוש, מישהו ישאל “רגע, איזה מהם?”. הסיפור גדול, אבל השם? השם קטן.

לעומת זאת, Pizzagate הוא סקנדל (מומצא) הרבה יותר ספציפי. פיצה היא, בגדול, מאכל נטול מחלוקת. אמרת Pizzagate, ברור שהתייחסת (בינתיים) לאירוע מאד ספציפי, ולכן גם המונח עובד הרבה יותר טוב בראיה היסטורית רחבה. אתה לא תקוע עם מונח שמאבד מהרלבנטיות שלו תוך חודשים.

אין ספק שמי שטבע את Pizzagate היה קשוב הרבה יותר לדקויות הסמנטיות וקונוטטיביות של המונח. מי שדוחף את Russiagate נראה שמסתפק בעובדה שהמילה “Russia” לבדה לרוב מספיקה להקפיץ לאמריקאים רבים את הפיוזים. גם במחיר של ביטוי עם פחות שרידות.

אין תגובות

Mar 30 2017

מווטרגייט ועד היום – סקירה לשונית של סיומת הסקנדל

ווטרגייט. שער מים. שער שמוצב על נקודת המפגש בין תעלת Chesapeake and Ohio עם נהר הפוטומק. שם תמים לקומפלקס של בנייני מגורים ומשרדים בוושינגטון די.סי על גדת הנהר שהוליד לאחת מהתופעות הסוציו-פוליטיות-לשוניות השימושיות ביותר בשפה האנגלית, ובכלל, כבר 45 שנה. אה, וגם הובילה להתפטרותו של נשיא ארה”ב, אם גם זה מעניין אתכם.

ביוני 1972, חמישה אנשים נעצרו כשפרצו למשרדים באחד מבנייני ווטרגייט, משרדים שהיו שייכים למפלגה הדמוקרטית. ההפתעה היתה ששטרות כסף שהיו בכיסים שלהם קושרו ע”י ה-FBI (איכשהו?) לכספים שהוצאו ע”י ה-Committe to Reelect the President, ארגון של הנשיא ריצ’רד ניקסון, מהמפלגה הרפובליקנית. הקישור הוליד חקירה, והחקירה הולידה חשיפות על כך שניקסון נהג לשתול מכשירי האזנה ומעקב אצל יריבים פוליטיים, והשתמש במנגנוני השלטון להסתיר ולכסת”ח. הפרשה התפוצצה, הנשיא התפטר (כדי שלא ידיחו אותו), והמונה “ווטרגייט”, שחשף את קצה החוט, הפך לשם-דבר מטונימי לכל הטריקים המלוכלכים של ריצ’רד “tricky dicky” ניקסון, ובהרחבה – לטריקים מלוכלכים של פוליטיקאים.

כל הסיפור הזה לקח כשנתיים, וההתפטרות המתוקשרת של ניקסון אירעה באוגוסט 1974, כשמונח “ווטרגייט” מהדהד ללא הרף, כולל בשם הוועדה בסנאט שחקרה את כל העניין. העניין לא הספיק לדעוך, וכבר נטבעו מונחים חדשים ע”פ המבנה הלשוני של קומפלקס המשרדים הזה, והפכה מונח אנגלי תמים לתבנית אפקטיבית לכל דבר.

בספטמבר 1974 השתמש הפובליציסט ויליאם ספייר (Safire) במונח “וייטגייט” (Vietgate) מעל דפי הניו יורק טיימס, אולי הפעם הראשונה שהתבנית יצאה מהשימוש המקורי. אבל גם השימוש הזה עדיין היה קשור מאד לווטרגייט – ספייר כינה בשם הזה את הצעת החוק לתת חנינה מלאה לכל מתחמקי וסרבני הגיוס לוייטנאם, בטענה שאם ניקסון ורבים מבכיריו קיבלו חנינה על פשעיהם בפרשיית ווטרגייט, אין סיבה שגם סרבני הגיוס לא יקבלו.

שימוש אמיתי, חדש של התבנית הגיע, ככל הנראה, שנתיים מאוחר יותר. כותרת במגזין Time בנובמבר 1976 הציעה את המונח Koreagate לסקנדל חדש שנחשף בין חברי קונגרס דמוקרטים לבכירים בממשל וסוכנויות הביון הדרום קוריאניות. משם, המונח התגלגל לו לרחבי העולם, או לפחות, בשלב הראשון, בעולם דובר האנגלית.

כשאנחנו מתחילים לעבור על רשימת הגייטים בויקיפדיה, אנחנו מתחילים להתקל בבעיה מתודולוגית מעניינת. הרשימה מראה לנו שימושים בבריטניה ובדרום אפריקה עוד בשנות ה-70, עם Rinkagate (סיפור בריטי עסיסי הרבה יותר מאלה האמריקאים, המערבים חבר פרלמנט ששלח רוצח שכיר להתנקש במאהב לשעבר, אבל שבסוף ירה רק בכלבתו של אותו מאהב) ובדרום אפריקה עם Muldergate, על שם שר בממשלה שניצל תקציבי מדינה להקמת עיתון שידחוף תעמולה שלטונית. בשני המקרים, עמוד רשימת הגייטים מפנה לעמודים בשמות Rinkagate ו-Muldergate, אבל העמודים עצמם מחזיקים דווקא בכותרות אחרות – The Thorpe Affair ו-The Information Scandal, בהתאמה. כלומר, לא בטוח שהמונח עם הגייט היה באמת בשימוש כזה נרחב בשבילהם. במקרה של Thorpe, יצא ב-1996 ספר בשם Rinkagate שנחשב לריכוז האינפורמציה המוצלח לגבי הפרשה, אבל האם יתכן שהוא היה הראשון שהצמיד את הכינוי הזה לפרשיה? בלי להתחיל לחפור בארכיוני עיתונות, אנחנו יכולים להסתכל רק על המבט הסינכרוני שגוגל וויקיפדיה מציעים לנו, ויתכן שהם מכניסים מונחים אנכרוניסטיים לשימוש.

אבל בכל מקרה, החל משנות השמונים השימוש הולך ומתרחב, אפילו במדינות שאינן דוברות אנגלית – הוושינגטון פוסט מצטט ב-1993 את ידיעות אחרונות שהכתירו את פרשיית “הקלטת הלוהטת” כ-“ביביגייט”. השימוש גם מתרחב לו בשנות האלפיים אל מחוץ לספירה הפוליטית, עם שימושים רבים בתחום הצרכנות, ספורט וטכנולוגיה – כמו למשל Antennagate, סביב כשל האנטנה של מכשירי האייפון 4 כשהם מוחזקים ביד שמאל (“you’re holding it wrong“), או Gamergate, פרשיה מתמשכת משנת 2014 ועד היום סביב סקסיזם בתעשיית משחקי המחשב.

אז מה מקום הגייט בימינו? נקודת ציון גאוגרפית שנתנה את שמה לבניין משרדים, שנתן את שמו לסקנדל פוליטי שהוליד מוספית לשונית רבת עוצמה שיכולה להפוך כל מילה לסקנדל פוליטי. כמובן שההצלחה שלה גם החלישה את כוחה – כיום ינסה כל פוליטיקאי להוסיף את הגייט לפאשלה הכי קטנה של יריבו כדי להעצים אותה לדרגת מחדל או סקנדל. וגם לא כל מילת בסיס יוצרת צירוף -גייט אפקטיבי – אבל על זה נרחיב בפוסט הבא.

אני לא חושב שסיומת ה-גייט תעלם בזמן הקרוב. גם 45 שנה אחרי ווטרגייט, הוא נשאר אירוע מכונן בפוליטיקה האמריקאית – אם כי לא מן הנמנע שנראה כמה אירועים מכוננים דומים בחודשים הקרובים. אולי משהו חדש יצוץ ויהוה אלטרנטיבה. כבר עכשיו יש שמנסים להשתמש בסיומת ghazi לתאר פאשלות וכסת”ח שלטוני, על שם מתקפת טרור בעיר בנגאזי בבלוב והסקנדל שמיוחס להילארי קלינטון על הסתרת ראיות של רשלנות שהובילו למותם של אמריקאים שם. אבל זה לא ממש תפס, בטח לו באותה עוצמה כמו הגייט. בינתיים ההסתבכויות של הנשיא טראמפ זוכות לכינויי -גייט חדשים (שעליהם גם נדבר בפוסט הבא), אבל יתכן שאם משהו גדול במיוחד יצוץ שם, הוא יתרום את השם שלו לדור הבא של פרשיות פוליטיות. כך מתגלגלת השפה.

 

 

תגובה אחת

Mar 14 2017

ענייני שפה: סקירת פודקאסטים תקופתית

עברתי היום על רשימת הפודקאסטים שאליהם אני מנוי וגיליתי משהו מעניין. טוב, שני דברים מעניינים. הדבר השמי הוא שאני בעצם מאזין רק לכחצי מרשימת המנויים שלי. כלומר יש פודקאסטים שנרשמתי אליהם, אני מקבל אוטומטית כל פרק חדש כשיוצא, אני מתעלם וממשיך הלאה בחיי. לא ברור לי למה זה קורה. לפעמים זה פודקאסט שהייתי מאזין לו בקביעות והפסקתי, אבל אני אומר לעצמי שאולי אחזור אליו (Welcome to Nightvale, למשל). לפעמים זה פודקאסט שנראה מעניין על הנייר אבל טרם ניסיתי האזנת נסיון. או שניסיתי, לא אהבתי, אבל אני מתכוון לתת צ’אנס נוסף, כמו Reply All.

אבל הדבר המעניין יותר הוא שמרבית הפודקאסטים שאני כן מאזין להם נסובים סביב ענייני שפה. יש כמה פודקאסטים מוצלחים בנושא, וחשבתי לעבור עליהם היום.

A Way With Words

יש הרבה מאד חן בפודקאסט הזה, שהוא בעצם תוכנית רדיו (כאילו… ברדיו. רדיו-רדיו) ומשודר גם באינטרנט כפודקאסט. שני המנחים מקבלים שיחות ממאזינים ברחבי ארה”ב ששואלים שאלות שקשורות בשפה האנגלית (לרוב בסגנון “אני ובן זוגי רבים על איזו צורה של X היא הנכונה, מי צודק?” או “סבא שלי היה משתמש בביטוי Y. זה ביטוי שגור? מאיפה הוא מגיע?”), ומקבלים לרוב תשובות מעניינות ומחכימות. הסגנון מיושן קצת (רדיו!) אבל בהחלט זורם ונעים, בעיקר בזכות מרתה וגראנט המנחים. כיף.

קישור: https://www.waywordradio.org/

פרקים מומלצים: כל אחד, בעצם. כל פרק מורכב מהרבה שיחות עם מאזינים ואין קו מקשר.

The History of English Podcast

ש פודקאסטים בהם המנחה או הקריין שיושב מול המיקרופון הוא כל כך סוחף, כל כך כריזמטי, שהוא יוכל לדבר על כל נושא בעולם בערך ואתה תשאר מרותק, צמוד לאוזניות.

הפודקאסט הזה הוא לא אחד מהם.

הקריין של הפודקאסט הזה, שמתקדם לו באיטיות אקדמית יציבה לאורך כל שנות חייה של השפה האנגלית, בהחלט יודע הרבה דברים על השפה, אבל לא איך להשתמש בה באופן מרשים. הוא מקריא לאט, באופן מונוטוני וחסר ברק. ויש לו מזל שהתוכן עצמו כ”כ מעניין – כלומר, למי שאוהב לדעת איך התגלגלו האותיות הלטיניות לתוך השפה האנגלית דרך הצרפתית אחרי הכיבוש הנורמני ב-1066, כלומר אנשים כמוני. הוא יסודי ומתודי ומאד, מאד מפורט, והפרקים מרתקים, אם כי קשה לפעמים להקשיב להם. זה נשמע כמו סתירה, אבל זה לא, ממש.

קישור: http://historyofenglishpodcast.com/

פרקים מומלצים: Healers, Hospitals and Holy Wars על כניסה של מילים ערביות לאנגלית דרך מסעות הצלב ודרך הכיבוש המוסלמי של ספרד. The First Spelling Reformers על איך סטנדרטים של איות התפתחו בזמן ההתנגשות של צרפתית ישנה עם האנגלית הישנה.

Words for Granted

עוד פודקאסט עם מנחה שלא יזכה בפרסים על דיקציה ורטוריקה, אם כי הוא פחות רובוטי מהפודקאסט הקודם. אבל הוא גם פחות יסודי ומתודי – הוא לא עובר על השפה באופן גורף, אלא בוחר כל פעם מילה או אספקט מסוים (כמו “תה” או “האות C”) ונותן סקירה אטימולוגית, היסטורית ובלשנית שלה. לא כל הפרקים מצליחים, אבל אלה שכן נותנים יופי של סקירות.

קישור: http://www.wordsforgranted.com/

פרקים מומלצים: Tea על ההיסטוריה הלשונית של התה, ולמה הוא נקרא “תה” בחצי מהשפות ו-“צ’אי” בחצי השני.

Lexicon Valley

זה פודקאסט שאני נוטה לדלג על הרבה מהפרקים שלו. המנחה, מרצה באוניברסיטת קולומביה, נוטה ליפול להרבה מלכודות של language snobs. אבל לא לכולן: בפרק על “האם ראוי לעבד את שייקספיר לשפה עכשווית”, למשל, הוא הצליח להמנע מהטפה בסגנון “לא! את שייקספיר חייבים לקרוא בשפה המקורית או שכל הקסם נעלם! ביידיש זה מצלצל טוב יותר”, שכבר הייתי ערוך להתעצבן ממנה, אבל לא הגיעה.

הפורמט כאן הוא פחות אנציקלופדי מהפודקאסטים האחרים ויותר שיחתי, שלפעמים מרענן ולפעמים מרגיש כאילו הוא לא עשה מספיק שיעורי בית, כמו בפרק על איך צריך ללמד ילדים לקרוא, שם מרגישים שהוא מטיף בנושא שהוא לא ממש מבין בו. בכל זאת, יש הברקות.13

קישור: http://www.slate.com/articles/podcasts/lexicon_valley.html

פרקים מומלצים: Should Shakespeare Get a Modern-English Update?

ומקום להמלצות נוספות

יש לי עוד כמה פודקאסטים שלא קשורים לשפה ולשון לכתוב עליהם, אבל זה יחכה לפוסט אחר. בינתיים, אני ממליץ על קבוצת הפייסבוק “אתם חייבים להקשיב לזה”, מקום להמליץ לאנשים אחרים על פרקים מובחרים של פודקאסטים שאתם שומעים. הקבוצה לא מאד פעילה, אבל עדיין מספקת המלצות מוצלחות.

תגובה אחת

Mar 11 2017

שירים קשורים: Starless / Instant Street

והיום, נחזור לפינה ישנה בבלוג: שירים קשורים, בה אני מהגג על צמד שירים שמתקשרים אחד לשני אצלי בראש. ובתקווה, מעביר את הקשר הזה גם אליכם.

 

כמו בפוסט הקודם בסדרה, גם כאן הפוקוס שלי הוא על שני שירים שעל פניו לא ממש מתקשרים אחד לשני. הראשון, Instant Street של הלהקה הבלגית האהובה עלי1 dEUS, הוא המנון רוק שקט ונהדר, שנפתח עם פריטת גיטרה כיפית וממשיך עם תיפוף מעניין, גם אם לא מלהיב. השני, Starless של קינג קרימזון, הוא קטע רוק מתקדם (לא “שיר”, חלילה. קטע. זה פרוג, אחרי הכל)  באורך 12 דקות, שנפתח בנגינת מלוטרון וכלי הקשה. אז מה ביניהם יצר את ההקשר אצלי בראש?

המשותף לשניהם הוא המבנה. שניהם מחולקים באופן בולט לשני חלקים. החלק הראשון השקט, הרגוע, עם המילים, תופס שליש עד חצי מהשיר. זה חלק שאני בהחלט מחבב, בין אם את השירה הפרוגית הפומפוזית של ג’ון ווטון ב-Starless או הקלילות של טום בארמן ב-Instant Street, אבל בשני המקרים החלק הזה הוא לא ההיילייט של השיר.

בשלב מסוים (דקה 3:30 ל-Instant Street, דקה 4:28 ל-Starless) השיר עובר פאזה. המילים ננטשות והאינטסטרומנטים עוברים למרכז הבמה. וזה לא שהם דומים בקטע האינסטרומנטלי. dEUS מתחילים בריף פשוט ורפטטיבי על הגיטרה, בעוד קרימזון מתחילים בקטעים אווירתיים עם פריטה מינימליסטית וכלי הקשה מטיילים מסביב.

אבל בשני השירים יש אלמנט מרכזי משותף: ההסלמה. שניהם מתחילים שקט יחסית ומתחילים לעלות, לעלות, לעלות קצב. אצל דאוס זה הדרגתי לאיזה דקה ואז, באזור 4:26, נכנסות יותר גיטרות מדוסטרשנות (ובסים גם), ואז ככה כל חצי דקה עוד שכבה. עוד ריף גיטרה. עוד ויצים מהקלידים. עוד קולות מטושטשים שמשמשים ככלי יותר מאשר כמילים. עולה ועולה ועולה, ואז מתפוגג לו בסוף השיר אל תוך האוויר.

אצל קרימזון זה איטי יותר, כיאה לז’אנר, אבל ההתחזקות דומה. עוד ועוד כלים מצטרפים ומעלים את מפלס הלחץ – בעיקר הבס, שפשוט משדר תחושת אימה וסכנה בזמן שהגיטרה הופכת להיות צופר אזעקה. הטבעת מתהדקת סביב השומע, אם כי כאן, בניגוד לדאוס, השיר לא משאיר אותנו בגבהים שאליהם הוא לקח אותנו. הלחץ נהיה בלתי נסבל והוא מתפרץ אל תוך סולו סקסופון נהדר שנותן לנו לרדת מהלחץ שאפילו לא ידענו שאנחנו מרגישים, בטח אם השיר (סליחה, הקטע) מתנגן ברקע.

אז זה הקשר שיש בראש שלי, כל פעם מחדש, בין שני השירים האלה. מתחיל בקטע שקט עם מילים, עושה סוויץ’ מובהק לאינסטרומנטלי, ומסלים, מסלים לו אל השמים. שניהם שירים נהדרים.

  1. כן, כן, גם היחידה שאני מכיר []

אין תגובות

Nov 23 2016

בעקבות הפח הכחול: למחזר אלקטרוניקה בתל אביב

גם לכם יש את הקופסה הזו במטבח? הקופסה עם הסוללות הגמורות, הטלפון הקודם שנשבר, אולי עוד חלקי אלקטרוניקה שעברו זמנם שלא נעים לזרוק אבל גם אף פעם לא יודעים מה לעשות איתם? במקרה שלי זה כלל גם סנן ונורת UV של מכשיר תמי 4, וגם מוניטור-אינטרקום ישן מהחדר של הילדה, ששרד יפה מאד גם כשהילדה השליכה אותו מהחלון בקומה השניה, אבל בסופו של דבר הלך בדרך כל חשמל, אל השקית העמוסה והמתפוררת שעל שולחן המטבח.

ומה אפשר לעשות עם כל הדברים הללו? אני מנסה להיות אזרח אחראי ולמחזר מה שאפשר למחזר. ולכן, בוקר סתיו אחד, ניגשתי לי לאתר של מאי, תאגיד מחזור האלקטרוניקה בישראל, כדי להצטייד במפה של בתי עסק הקרובים למקום מגורי. טוב לב ואופטימי ועם שקית שבתוכה שני קילו אלקטרוניקה מקולקלת, יצאתי מביתי לקרוב מבין מוקדי האיסוף.

RecycleLocations

ראשית, הלכתי לאמ:פם ברח’ המלך ג’ורג’ והחשמונאים. אני יודע שלאמ:פם יש רקורד לא מזהיר בלקבל בקבוקים למחזור ולהחזיר פקדון – תמיד הם אומרים שנגמר המקום, או שיש ספירת מלאי, או סתם שתבוא מחר. אבל כאן זה אמור להיות פשוט בהרבה, רק דלי כחול לאלקטרוניקה ולבן לסוללות, זה הכל, בלי התעסקות והחזרים. אבל כששאלתי לגבי איסוף אלקטרוניקה, נעניתי במבט מזוגג. “לא, לא נראה לי שיש לנו משהו כזה”. לא עזר לנפנף במפת המוקדים של מאי. המבט רק הזדגג יותר. עשיתי סיבוב חטוף בסניף למקרה שתקעו את המיכל באיזו פינה בלי לעדכן את העובדים, ואז נואשתי והמשכתי הלאה.

התחנה הבאה היתה חנות של באג בדיזנגוף סנטר. שם דווקא שמעו על תאגיד המחזור, וידעו אפילו איפה נמצא מיכל מחזור האלקטרוניקה שלהם. כלומר, מיכל הסוללות הלבן, כי את המיכל הכחול לא היה להם, והם השתמשו במיכל הלבן, הקטן, גם לסוללות וגם למיני אלקטרוניקה, כבלים ופריטים אחרים שאנשים הביאו אליהם. למען האמת, כל כך הרבה אנשים הביאו אותם אליהם שחוטים בקעו להם החוצה מתוך המיכל והמכסה שלו לא נסגר עליו. “ביקשנו כבר לפני שבוע-שבועיים שיבואו לפנות את המחזור”, אמר לי המוכר. “אבל בינתיים זה ככה. מפוצץ. אין לנו מקום לקבל עוד”. טוב. לפחות ניסו. המשכתי הלאה.

התחנה הבאה היתה קרובה, חנות אחת ליד באג  – המתחם הגדול והמרווח של Toys R Us, שמופיע גם הוא על המפה. כאן לא היה בלבול. לא התנצלות, לא מבטים מזוגגים. העובד מאחורי הדלפק אמר לי בפשטות ובנחרצות “לא, אין לנו כאן שום דבר כזה”. לא היה ולא יהיה. טוב. המשכתי הלאה.

לאחר היסוסים, העזתי להכנס לבסוף לסניף של מגה, הישר באמצע טירוף הקניות של יום שישי בבוקר. בתגובה לשאלתי, שלחו ואתי מעמדת שירות הלקוחות אל הגומחה ליד הכניסה, שם מונחים היו ערימות של בקבוקים למחזור. ואכן, שם בין הררי הגולדסטאר, מצאתי סוף סוף את היעד הנכסף: דלי כחול ושמנמן מלא בכבלים שעבר זמנם וטלפונים דור 2.5. דילגתי בקלילות מעל תילי טובורג שחסמו את המעבר ונפטרתי מהמטען שלי בחדווה.

כשהסתובבתי לצאת, עמד בדרכי המאבטח של הסופר עם מבט תוהה. “מה עשית שם?”, שאל. הוא ראה בעבר את החבית הכחולה הזו, אבל אף אחד כמעט לא ניגש אליה, אף אחד לא ידע למה היא טובה. הוא תהה, ובצדק, מה האיש המוזר עם השקית הכבדה הטמין שם. “מחזור אלקטרוניקה”, אמרתי לו. “טלפונים ישנים. סוללות. אתה יודע”. “אה,” הוא הנהן. “רעיון טוב. כדאי שיעשו באמת”.

* * *

בסופו של דבר, למחזר פריטי אלקטרוניקה מיושנים לא היתה מטלה בלתי אפשרית, או אפילו נוראית במיוחד. לקח לי כשעה של שוטטות בשישי בבוקר למצוא מקום להפטר מהכל. אבל אין ספק שהמנגנון לא יעיל, בטח שלא כמו כלובי הבקבוקים או אפילו הפחים הכחולים של מחזור הניר, שבמשך שנים היו מרוקנים רק פעם בחודש ואחרי שהתפוצצו לגמרי. כל התהליך סובל מחוסר בכוח אדם או השקעה של התאגיד לפנות את כל המיכלים בזמן, ומבתי עסק שאוהבים להתהדר בלוגו אקולוגי בפרסומים שלהם אבל בפועל לא רוצים להתעסק עם פחי המחזור עצמם. ובעיקר, סובל מחוסר במידע אמין וזמין. מה שזמין לא אמין, מה שאמין לא זמין.

אבל בסופו של דבר זה אפשרי, וזה קורה, ואני מקווה שבאמת עושים עם הפסולת האלקטרונית משהו שימושי, ולא רק זורקים אותה לחיריה כשאף אחד לא מסתכל. אז קחו את הזבל האלקטרוני הישן שתקוע לכם בבית ולכו לחפש מקום למחזר. לכו לסופרים הגדולים, שמתעסקים גם ככה במחזור בקבוקים ויש להם את ה-facilities להתעסק בזה, ותפטרו מהשטויות.

5 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים