אתמול (ג’), הצליחה חברת הכנסת מירי רגב ליצור תקרית תקשורתית קלה, כשדרשה, ע”פ כתבה בהתפרסמה במאקו/חדשות ערוץ 2, להוריד אדם אריתראי מהאוטובוס בו נסעה. עד כאן, ידיעה שמתאימה יותר לחברים של ג’ורג’ מאשר לאקלקטיקה אהובתי. אבל הבוקר נעלמה לה הידיעה מאתר מאקו, ומיד זה הפך לעניין שהרבה יותר קרוב לליבי.

אני יכול לחשוב על שתי סיבות שהכתבה תיעלם מהאתר. הראשונה היא אם היא לא נכונה, עובדתית. זה קורה, והרבה יותר מדי. אבל מה שצריך לעשות במצב כזה זה לא למחוק את הכתבה ולהעמיד פנים שהיא לא היתה מעולם (למרות שלמאקו יש היסטוריה של שכתוב כזה), אלא לפרסם התנצלות.

האפשרות השניה היא שהופעל על האתר לחץ להוריד את הכתבה, ללא קשר לאמיתותה. ומצב כזה מגוחך עוד יותר, לאור העובדה שאי אפשר להעלים כ”כ בקלות דברים מהאינטרנט, בטח שלא מאתר פופולרי כמו מאקו. גיבוי נשמר ב-Google Cache, וניתן למציאה בקלות יחסית (ותודה לרואה השחורות על העזרה). לכבוד הפאדיחה, אני מפרסם כאן פוסט שפרסמתי בסיפור האמיתי והמזעזע של, ב-2006, לפני שבע (שבע!) שנים. הייתי מצפה שבשנות הדור שעברו יבינו כלי התקשורת קצת יותר על הנוף הטכנולוגי שבו הם חיים. אפשר וצריך לבקש מגוגל למחוק את העותק המקומי שלהם (גם אם התהליך קצת מסורבל). אבל רוב מה שנכתב אז רלבנטי גם להיום. וחוץ מזה, זה הפוסט היחיד שלי, למיטב ידיעתי, שנכנס לתוך סילבוס של קורס אקדמי, אז שווה לתת לו כבוד.

* * *

הדים
(התפרסם במקור בסיפור האמיתי והמזעזע של, 24 באוגוסט, 2006)

ב-13/08/06, החליט סטוארט פאדלי לעדכן את הבלוג שלו. סטוארט עובד במיקרוסופט כמהנדס וראש צוות פיתוח¹. הוא עדכן את העולם דרך הבלוג שלו שהוא נבחר ע"י ריי אוזי, מחליפו של ביל גייטס, להצטרף לצוות עבודה מיוחד לבניית שירות אינטרנט חדש שעוד לא הוכרז. הוא סיפר על שם הקוד של המוצר החדש ותוכניות לעתיד. תוך זמן קצר, מישהו בעמדה בכירה החליט להוריד את הפרסום, אבל זה כבר היה מאוחר מדי. מנוע החיפוש באתר שמר תקציר די מלא של ההודעה. למרות שההודעה הקודמת בבלוג של פאדלי נכתבה שנה קודם לכן, היו מספיק אנשים שהיו רשומים ל-RSS שלו. אתרים המרכזים RSSים שמרו העתק של ההודעה בזכרון האתר. לכשזו תתפנה, כבר מספיק מתעניינים שמרו תמונת מסך של ההודעה כולה.

***

מאז השקת שירות החיפוש שלה ב-1998, גוגל נהיה חלק מהתשתית של החיים שלנו עד שאנחנו בכלל לא חושבים עליו כאתר – הוא רק ספר הכתובות שדרכו אנחנו ממשיכים את שיטוטינו באינטרנט. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל ידע למצוא לנו אתר, הוא צריך להכיר את התוכן של האתר. אנחנו לא חושבים על כך שבשביל שגוגל יוכל למצוא לנו את האתר כל כך מהר, הוא צריך שאותו תוכן ישב אצלו בצורה זמינה. ליד כל תוצאת חיפוש נמצא קישור ל-Google Cache, העותק המקומי של גוגל. העותק קיים גם אם האתר כבר לא. גם אם מחקנו את הידיעה או העברנו את האתר לכתובת חדשה.

***

ב-20/02/06 העלה אתר החדשות של "נענע"² ידיעה על פיה נפטר ראש הממשלה אריאל שרון. הידיעה – כתבת רטרוספקטיבה שהוכנה למקרה שהוא אכן ימות, אושרה בטעות לתצוגה ע"י עורך עם אצבע קלילה על העכבר. תוך דקות בודדות הידיעה הורדה מהאתר, אבל זה כבר לא משנה. גולשים ראו, גולשים צילמו, והכתבה הגיעה אפילו עד המתחרים. טעות קטנה שתוקנה מיד, אבל ההדים שלה המשיכו להתפשט.

***

ב-1996 התחיל לפעול ה-Internet Archive, ששם לעצמו מטרה למנוע ממיליארדי פריטי המידע שמתרוצצים להם באינטרנט לשקוע ולהעלם. הם רוצים להוות ספרייה וירטואלית להיסטוריונים, חוקרים וסתם מתעניינים. בעזרת ה-Wayback Machine שלהם אנחנו יכולים לראות איך כמעט כל אתר נראה בעבר, לפי תאריכי הדגימות שלהם – זה מדהים, לפעמים, לראות את השינויים ההגדרתיים באתרים בהם אנחנו מבקרים בקביעות. מעניין גם לראות מה לא השתנה.

***

בשנות ה-90, GeoCities היה אחד הספקים הגדולים בעולם של דפי-בית אישיים בחינם. מאות אלפי אנשים בנו עמודי בית מזויעים עם כל הרעות החולות האפשריות. כן, גם אני בניתי לי עמוד בו חלקתי עם העוברים ושבים את טעמי במוזיקה, הספר אותו קראתי באותו זמן ואת כישורי ה-Javascript המתפתחים שלי. הייתי שמח למחוק כל זכר של התועבה מן העולם, אבל אני לא יכול. GeoCities אולי נבלעו ע"י Yahoo לפני שנים, אבל הם לא מוחקים כלום. האתר שלי עדיין קיים, וביותר מכתובת אחת.

עדכון 2013: באוקטובר 2009, שלוש שנים אחרי כתיבת הפוסט, יאהו נשברו סוף סוף וסגרו את GeoCities. על פי ויקיפדיה, כ-38 מיליון עמודי תוכן עדיין היו בשירות בעת סגירתו, והלכו לאיבוד. לאיבוד? לא ולא! ה-Internet Archive, לעיל, החליט שגיבוי GeoCities הוא פרוייקט ראוי במיוחד, לאור המקום שלו בהיסטוריה של הפרסום העצמי באינטרנט. חלק נכבד מהאתרים זמינים היום עדיין באתר ReoCities, שניסו לגבות את כל GeoCities והספיקה חלקית לפני סגירת האתר. ואם זה לא מספיק, אז ה-Internet Archive מציעים להורדה את כל תוכן GeoCities בקובץ אחד שמשקלו 640 גיגהבייט. (בהצלחה).

***

בלוגרים כבר פוטרו מעבודתם כי ההודעות שלהם מצאו את דרכן למעבידים. חבר לעבודה קישר פתאום ביני לבין רשומת בלוג שהוא קרא שנה קודם לכן. את השם שלי אני מוצא בגוגל מדבר על טולקין בגיל 16, על דיוויד בואי בגיל 18, על XML בגיל 25. כל מילה שאנחנו אומרים מהדהדת. שכבות ארכיאולוגיות של כרזות פרסום ומודעות אישיות דבוקות לעמודים. כל דבר שאנחנו אומרים נשאב לו לתוך ביצת האינפורמציה הענקית שמקיפה אותנו ועלול לצוץ אחר כך במקום אחר או בזמן אחר. לפעמים בועת סרחון עולה מהמעמקים, לפעמים סתם חיוך נוסטלגי. אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שאנחנו חיים בתוך ארכיון ענקי שבונה את עצמו סביבנו, אפילו אם אנחנו לא תורמים לו אקטיבית

קניתי היום עותק דיגיטלי של שירים משומשים, פרוייקט המחווה והתרגום של שירי טום וייטס, בהפקת גיא חג’ג’. אבל עוד לא האזנתי לו. כמו שגיא כותב על הפרוייקט, וייטס הוא יוצר שמאד קשה לעשות לו פרשנויות שלא מנסות להיות חקייניות מצד אחד, או לא קשורות מצד שני. כבר כתבתי על זה פעם, לפני שנים, שעיבודים לוייטס נוטים לנסות להשמע כמוהו, אבל מי שמצליח לעשות קאברים באמת מוצלחים לוייטס זה וייטס עצמו, שבהופעות חיות נתן פרשנויות מעניינות לשיריו שלו עצמו.

לכן, לכבוד המאורע, ולקראת זה שאני בעצם אשב ואקשיב לאוסף החדש, בחרתי לתרגם פוסט ישן שלי, מבלוג אחר, מעשור אחר, על אלבום המחווה של סקרלט ג’והנסן (כן, כן) לטום וייטס.

אני לא חושב שמישהו ציפה שסקרלט ג’והנסן תוציא אלבום, שלא לומר אלבום מחווה לטום וייטס. מה שעוד יותר מפתיע, ומה שלקח לי עוד יותר זמן לעכל, הוא שבניגוד לנסיונות עבר של שחקניות שבחרו לגוון בקריירת שירה, האלבום בכלל, בכלל לא רע.

הוא התחיל עם שתי נקודות מקדימות לרעתו. הראשונה היא שכשחקנית צעירה ויפה שנכנסת לתחום חדש, היא נתפסת אוטומטית כסלבית מוקפת yes-men שיצדיקו כל מהלך אמנותי שלה כאמיץ ואמיתי, גם כשהיא לא ממש מחזיקה שיר. הנקודה השניה היא שטום וייטס הוא זמר שקשה מאד לעשות לו קאברים, בלי להיות חקיין מצד אחד או פרשן-יתר מצד שני. לאור שני אלה, זה מפתיע כפליים שג’והנסן הצליחה כפי שהצליחה.

יש לציין שהקרדיט על ההצלחה מגיע לא רק לג’והנסן, שהיכולות הווקאליות שלה עומדות במשימה, אך אינן מדהימות. הרבה מהקסם באלבום הוא בעיבודים, שמצליחים להיות שונים מאד מהצליל הוייטסי, אבל עדיין להפגין את האיכויות  העגמומיות, סמיכות, גשומות ואפלוליות של חומר המקור. האחראי על ההפקה כאן הוא דייב סאיטק, מלהקת TV On The Radio, ומגיע לו הרבה קרדיט – אולי אפילו יותר מדי.

בנוגע למעורבות של ג’והנסן עצמה – יתכן שאני קצת ממעיט באינפוט שלה לפרוייקט – אבל ההרגשה שלי היא שהעיבודים הם החלק המרכזי כאן, הנוכחות הווקאלית שלה לא ממש עומדת במרכז הבמה. היא רק עוד כלי נגינה שסאיטק מערבב לתוך התוצר הסופי. לא שאני אומר את זה לגנותה – לא כל זמרת צריכה להיות דיווה, ונראה שג’והנסן גם לא מתיימרת להיות. אבל השם שלה עדיין מתנוסס על האלבום, ולכן הופתעתי מכמה היא לא הפוקוס המוזיקלי.

אני חושב שזו הסיבה שאני ממש אוהב את הקליפ לשיר Falling Down, מתוך האלבום Big Time. הבמאי, שהביא את ג’והנסן גם לקליפ שהוא ביים ל-When The Deal Goes Down של בוב דילן, משתמש בשני הקליפים הללו בסגנון צילום מחוספס ומגורען שמתאים כ”כ למוזיקה של וייטס. הקליפ ל-Falling Down מציג את ג’והנסן בדרכה למה שנראה כמו סשן צילומים. בהתחלה היא ברכב, כשמסיעים אותה. אז היא יושבת בחדר הלבשה, ומאפרים אותה, מלבישים אותה, ואז מובילים אותה אל הסט. לאורך כל הקליפ היא פסיבית, מובלת, מולכת. אני רואה את הקליפ הזה כמייצג לא רע את ההרגשה שלי מהאלבום, שבו ג’והנסן היא השם על האלבום, היא הטאלנט המרכזי – אבל העיבוד לוקח אותה איתו, מוביל אותה ומנחה אותה, ולאו דווקא להפך. כמו כן, סלמן רושדי מופיע לרגע, אבל אני לא יודע מה זה אמור לייצג.

אז לסיכום, הציפיות שלי מהאלבום הזה לא היו גבוהות. אבל גם לא יחסית לציפיות-נמוכות-במיוחד, אני חושב שהאלבום הזה מוצדק, ומהנה, ושווה האזנה.

שחר פרסם היום פוסט על רענן שקד ומלחמתו באינטרנט – וספיציפית, בכל אותם אספקטים של האינטרנט שמאיימים על העיתונות הממוסדת. שחר מתמקד בפוסט שלו דווקא בהיסטוריה של שקד עצמו, על איך עיתונאים צעירים ומהפכניים הופכים לעיתונאים מבוגרים וריאקציונריים – תופעה פופולרית גם אצל עיתונאי מוזיקה, כמו כאן או כאן. אבל אותי יותר מעניין איך שאנשים נהיים כבולים למושגים מאד קשיחים של “מה זה עיתון” (או כל מוסד תרבותי אחר, כמובן), נדבקים למאפיינים שלהם נראים מהותיים, אבל במבט לאחור, או במבט חיצוני, נראים שוליים, ולא רלבנטיים למהות האמיתית.

ואז, בעודי חושב על כך, נתקלתי בפוסט בבלוג Paleofuture של מוזיאון הסמיתסוניאן, שסוקר כמה תפיסות רטרו-עתידניות מ-150 השנים האחרונות על איך יראה עיתון העתיד. עיתונאים, יוצרים ואחרים ישבו וניסו לחשוב על חידושים מהותיים, על מהפכות טכנולוגיות והשפעתן על העיתון – ובאופן לא מפתיע, רוב התחזיות גם הן מקובעות על הרעיון של עיתון כאסופת דפי נייר כרוכים זה בזה. רוב הפתרונות העתידניים שמופיעים שם לא מנסים לאתגר את ההגדרה של “מה זה עיתון”, אלא רק לטפל בבעיה היחידה שהיתה עם המודל הזה, בזמנו: הלוגיסטיקה. איך להביא את העיתון לידי הקורא.

פתרון אחד, שעדיין קוסם לי, הוא של שפופרות האוויר. הרעיון עדיין בשימוש בהרבה ארגונים גדולים וותיקים, כחלק מהתשתיות הפיזיות של בניינים ישנים – צינורות עם לחץ אוויר שלוקחים קפסולות עם הודעות ומנתבים אותם לחדרים שונים בבניין. ואם זה עבד ברמת ועד הבית, למה שלא יעבוד ברמה העירונית? רק צריך לרשת את העיר בצינורות, אפשר להעביר את הדואר במהירות ה…רוח?

שפופרות אוויר הן רעיון שללא ספק שבק חיים. הוא רעיון עתידני שחי אך ורק בעבר, עד כדי כך שכל יוצר – סופר, צייר, במאי – שמשלב שפופרות אוויר, יעשה את זה היום רק כהומאז’ לרטרו-עתידנות, או כפארודיה מודעת על הז’אנר – כמו ב-Futurama, מה-Jetsons, שם שפופרות אוויר גדולות מספיק להסיע אנשים ברחבי הבית (Jetsons) או העיר (Futurama) משתלבות ברטרו-פיוצ’ריזם החינני (Jetsons) או המוקצן (Futurama) של הסדרה.

אז אם בתחילת המאה ה-20 אנשים ניסו לחשוב איך לשגר את העיתון עצמו – אותם ניירות שיצאו ממכבש הדפוס התאגידי במשרדי העיתון, אז בשנות ה-30 כבר אנשים מתחילים להבין שהפעולה הפיזית של ההדפסה לא חייבת להיות בידיים של המו”ל, בהכרח, ואפשר לבזר אותה הלאה.

יש ל-Paleofuture פוסט שלם על מדפסות-עיתון ביתיות, מכשירים המקבלים את המידע להדפסה על גלי רדיו ומדפיסים אותו בבית, לרוב בלילה בזמן שהמשפחה ישנה. הביצוע החביב עלי הוא זה שמופיע בתמונה למטה, מה שנראה כמו שילוב של מכשיר טלגרף עם מכבש דפוס. הרבה קרדיט מגיע, באופן לא מפתיע, להוגו גרנסבק – שאמנם מוזכר שם כעורך ומו”ל של מגזיני מדע פופולרי כמו Radio-Craft ו-Short Wave and Television, אבל הוא גם היה המו”ל של Amazing Stories, מגזין המדע הבדיוני הראשון.

אבל אם הרעיון של הדפסת העיתון בבית הוא חינני בשנות ה-30, כשדיו על נייר זה המדיום הסביר היחיד, אז בשנות ה-60 אנחנו רואים כבר התקדמות, הבנה שהעיתון הוא לאו דווקא הנייר, אלא המילים, הכתבות. גרסת שנות ה-60 למכבש הדפוס הביתי של גרנסבק כבר מציגה את החדשות, כברירת מחדל, על מסך אלקטרוני, ורק מוציאה הדפס פיזי אם הקורא מעוניין בעותק לעיון חוזר או לארכיון. גם אצל ה-Jetsons כבר אפשר לראות את העיתון כולו, ערוך ומעומד, מוצג על מסך טלוויזיה.

ואז, סוף סוף, יש לנו את המודל העכשווי של חדשות, פלוס מינוס. הטאבלט. להפתעתי, אפשר לראות את זה מוקדם משחשבתי, עם סרטון הדגמה עוד מ-1994 שחוזה את השימוש העכשווי בטאבלטים לצפיה בחדשות – שאפילו במקרים רבים ערוכות ומוצגות באופן דומה לעיתון המודפס.

אבל מה שמעניין אותי הוא דווקא המהלך ההפוך, שאותו אפשר כבר לנבא באמצעות ספרי מדע בדיוני (ובאופן מפתיע, פנטזיה), והוא החזרה לנייר. ב-Paleofuture מזכירים את העיתונים בסרט Minority Report, עיתונים שנראים כמו עיתוני הנייר של היום, אבל עם יכולת להתעדכן עם מידע עדכני מהרשת ולהציג וידאו בנוסף לטקסט ולתמונות. אפשר לראות עיתונים כאלה גם בספרים כמו The Diamond Age של ניל סטיבנסון, ואפילו בהארי פוטר. הרעיון הזה, של נייר חכם, הוא מה שהניע את הפיתוח של טכנולוגיות הדיו הדיגיטלי שבבסיס הקינדל וספרים אלקטרוניים אחרים, והוא לא רחוק מלהיות מציאותי. וכשהוא יהיה זמין ויעיל וזול, אני חושב שהוא באמת יבלע מחדש את שוק העיתונים, ויתן לנו עיתונים עם תחושה של עיתונים ישנים, אבל יכולות של אתרי חדשות מודרניים.

והוא יעשה את זה לאו דווקא בגלל סנטימנטליות נוסטלגית לאיך שעיתונים נראו פעם. לא רק, בכל מקרה. אלא גם בגלל שיש הרבה נוחות בנייר, במדיום קל ודק ונוח, שלא מחייב להחזיק טאבלט במשקל חצי קילו ביד אחת למשך שעתיים. הנייר עוד יחזור, אני אומר. אבל חכם יותר.

אמיר אהרוני, בבלוגו (כאן וכאן), יוצא כנגד התופעה של סימן הפיסוק החדשני, שתי הנקודות (..). בפוסט הישן יותר הוא מוטרד מהפופולריות שלה בשפה לא פורמלית, ובזה החדש מהחלחול שלה לשפת קופירייטינג רשמית. אני, בתורי, הייתי רוצה לתת זווית אחרת.

ראשית, הייתי רוצה להרגיע את חששותיו של אהרוני. שפת קופירייטינג מעולם לא היתה שפה תקנית במיוחד, ולצפות ממנה להקפיד על כללי התחביר המקובלים לשפה כתובה היא ציפיה חסרת סיכוי. אני מופתע כל פעם מחדש שאנשי פרסום ויחסי ציבור, אנשים שהמילה הכתובה היא כלי העבודה הראשי שלהם, מוציאים תחת ידיהם טקסטים עלגים ומגושמים. אבל זה המצב.

שנית, לעניין עצמו. אני מסכים עם אהרוני שהתופעה עצמה מעניינת, ואני חושב שהיא נולדת מתוך המשלב המשולב של הכתיבה האינטרנטית. אחת הנקודות המעניינות שמביאים כרמל וייסמן ואילן גונן בספרם “עברית אינטרנטית” (כתבתי בזמנו סקירה) היא הטענה שהשפה הכתובה באינטרנט, במרחב של אימיילים ורשתות חברתיות, היא שפה היברידית, שמשלבת מאפיינים של שפה כתובה ושפה מדוברת. ככזו, למרות שהיא מובאת בכתב, היא לא מקפידה על רבים מהכללים של השפה הכתובה, ובהם סימני פיסוק מובחנים, וחלוקה ברורה למשפטים ופסקאות שמרכיבים טיעונים מובנים.

מה הכוונה? שהטקסטים הללו נוטים לזרום ממשפט למשפט, כמו שפה מדוברת – קריאה של תעתיקי שיחה מדוברת מראים שלא רק שאין לנו זכר לפיסוק קוהרנטי או משפטים שלמים, גם כללי דקדוק רבים קיימים רק כהשפעה כללית על השיח. שלוש נקודות, אם כך, מסמלות את המעבר ממשפט אחר לשני בלי המבנה הפורמלי של משפטים, שהנקודה מסמלת.

אז מה עם שתי נקודות? הן נכנסות במקומות שבהן שני משפטים קשורים יותר מאשר אלה המופרדים בשלוש נקודות. שתי הנקודות מסמנות  במקרים רבים פאוזה קצרה יותר המסמלת משפטים הקרובים יותר רעיונית, או אפילו באה למלא את השימוש המסורתי של שלוש הנקודות, להכניס פאוזה בתוך משפט, ולא לקשר בין משפטים פזורים. בקיצור, סימן ניקוד חדש שבא למלא צורך אמיתי, בתוך משלב שפה חדש.

אני מבין את הרתיעה האישית של אהרוני, רתיעה שבאה במקביל ובלי קשר לקבלתו את התופעה כמשהו שקורה. לי אישית השימוש בשתי נקודות לא צורם, למרות שיש מספיק תופעות לשוניות חדשניות באינטרנט שכן גורמות לי לצמרמורת.

אני לא זוכר בדיוק מתי זה היה. אי אז בשלהי הניינטיז. אני די בטוח שזה היה אסף ברטוב שהשאיל לי את Dusk של The The ואמר לי שאני צריך להקשיב לו.  אז לקחתי את הדיסק, והנחתי אותו על המדף, ושכחתי ממנו לכמה חודשים. זה היה בשלהי הניינטיז, אתם יודעים. אני הייתי אז עמוק בתוך תקופת הרוק המתקדם שלי, ולא ראיתי לנכון להשקיע זמן במשהו אחר. מעבר לכך, משום מה התקבע לי בראש ש-The The היא להקת רוק קלאסית, כמו The Who, ולהם בכלל לא היתה לי סבלנות. זו היתה שטות כפולה, כמובן. גם כי The The לא דומה בשום צורה ל-The Who, וגם כי למדתי מאוחר יותר להעריך את The Who הרבה יותר, מעבר לרק Tommy שהכרתי באותו שלב. אבל אני האמנתי במה שהאמנתי, והדיסק נשאר על המדף. חודש, חודשיים, אולי שלושה. ואז נעתרתי להפצרות, והכנסתי אותו למערכת, והאזנתי. ואז האזנתי שוב. ושוב. ושוב.

למאט ג’ונסון, האיש שמאחורי The The בכל גלגוליה, יש יכולת מופלאה למשוך אותך פנימה. לעשות low-fi שלא מפחד מגיטרות חשמליות או מהמפוחית הנהדרת של ג’וני מאר ב-Slow Emotion Replay. למרות החששות שלי, למרות חודשי הסרבנות, אני השתכנעתי.

* * *

השנה היא שנת 2000. בשלב הזה אני כבר לגמרי אימצתי את The The. לא רק את Dusk, אלא גם את Infected הנהדר ואת Mind Bomb החביב. אבל עדיין, זה קצת יוצא דופן בנוף המוזיקלי שלי של אותה תקופה. כמו שציינתי, אני הייתי חובב די גדול של רוק מתקדם, ורוק בכלל. החזקתי בתפיסה הזו, הכל-כך נפוצה, שכל המוזיקה הטובה נכתבה בשנות ה-70, עם קצת הקלות לדברים משנות ה-60. אחרי זה, הרי, הכל התקלקל.

במשך שנים היה לי קשה להשתחרר מהמלכוד הזה, כשאמנים חדשים אני פוסל מראש, ואמנים ותיקים שמוציאים חומרים חדשים, לרוב מוציאים חומרים גרועים, מה שמנציח את הדעה הקדומה. את תפיסת ה-“אמן ותיק יוציא רק אלבומים גרועים” שבר לי דיוויד בואי, ב-2002, עם Heathen המצוין, אבל עוד ב-2000, The The היו במקום הנכון בזמן הנכון – להקה שלא התחילה בסבנטיז אלא מאוחר יותר, שנתפסו אצלי כלהקת ניינטיז (למרות שרוב פועלו של ג’ונסון היה באייטיז), ושהוציאה אלבום חדש, NakedSelf, בדיוק ברגע שהייתי בשל להשתחרר מהקבעונות שלי. NakedSelf היה האלבום הראשון שקניתי בזמן אמת, פעם ראשונה שקניתי אלבום חדש של להקה פעילה, ולא כחלק מנבירות ארכיוניות. לצערי, הוא גם היה אלבום האולפן האחרון שג’ונסון יקליט בתור The The.

NakedSelf הוא קצת כמו Dusk, אבל מוקצן. הנגיעות האופטימיות שהיו ב-Dusk נשחקו לחלוטין, ובמקומן נשאר רק כאב גדול ורועש, עם גיטרות צורמות ומתנפצות. אם Dusk משך אותך פנימה, NakedSelf פשוט גורר אותך למטה למחילת ארנב קודרת וקוצנית. וגם יש בו שירים, כמו The Whisperers, שמעגנים את מעמדו של מאט ג’ונסון בתור האדם המריר ביותר עלי אדמות:

Don’t get sad when people that you trusted stab you in the back
So, you thought they were your friends?
Now you know, now you know

הנה לנו משפט שגורם אפילו למוריסי להראות כמו דובון איכפת-לי אוהב אדם.

* * *

זה היה, אני די משוכנע, בחצי הראשון של שנות ה-2000. אני לא בטוח בדיוק מתי. עקבתי מדי פעם לראות אם יש סיכוי לאלבום חדש ל-The The, למרות שהמלחמות הבלתי פוסקות של ג’ונסון עם חברות התקליטים שלו – ודרכן בתרבות המערב הקפיטליסטית כולה – הקטינו את הסיכויים, גם אם היו משעשעות. אז אפשר כבר היה להגיד שאני מכיר ואוהב ומאזין בקביעות-יחסית לכל הרפרטואר של ג’ונסון?

כל הרפרטואר? לא ולא. שני אלבומים נשארו מיותמים להם בדיסקוגרפיה. Soul Mining, האלבום הראשון שג’ונסון הוציא תחת השם The The, נרכש בשלב כלשהו, אבל לא הצלחתי להאזין לו אחרי נסיון או שניים. הוא היה… אייטיז מדי בשבילי. אמנם בשלב הזה של ההפתחות המוזיקלית שלי כבר יכלתי לשמוע מוזיקת אייטיז, אבל רק להקות כמו הסמית’ס או הקיור, באוהאוס או הפיקסיז המוקדמים. ב-Soul Mining היו… סינתיסייזרים. ומקצבי סינתפופ מתוכנתים. זה לא היה משהו שחובב רוק כמוני יכול היה לאהוב!

אבל איפשהו שם, בחצי הראשון של שנות האלפיים, מצאתי את עצמי יושב ומזמזם לעצמי איזה שיר. אבל להפתעתי, לא זכרתי איזה שיר זה. משהו שישב לי במאחורה של הראש במשך שנים וחיכה לשעת כושר לצאת. וזה היה מוצלח. וזה היה מדבק. ואני עברתי על הדיסקיה שלי, שבשלב הזה כבר העלתה אבק, עד שזיהיתי את השיר. וזה היה This Is The Day, מתוך Soul Mining. אז האזנתי לו, ולכל שאר האלבום, והופתעתי לגלות שקרה לי משהו, והסינתיסייזרים כבר לא הפריעו לי. וראיתי איך המרירות הג’ונסונית קיימת גם שם, בינות לקצב העולץ-יחסית שלהם. וכך, kicking and screaming, נבעט החוצה עוד קבעון מוזיקלי שלי. זה עדיין לא הז’אנר החביב עלי, ללא ספק, אבל יכולתי למצוא גם שם אלבומים שאני אוהב, מניו אורדר ועד אן קלארק.

* * *

כל זה משאיר רק אלבום אחד בדיסקוגרפיה של The The שאני לא אוהב. Hanky Panky, מ-1995. אלבום מוזר, מבחינה שהוא כולו גרסאות כיסוי של שירי קאנטרי. בחירה מוזרה לזמר בריטי שמגיע מבסיס של פוסט-פאנק וסינת’פופ, אבל היי, מה שעושה לו את זה. הבעיה היא שקאנטרי לא עושה לי את זה. זה ז’אנר מוזיקלי שדי משעמם אותי, חוץ מכמה יוצאי דופן.

מצד שני, אם יש משהו שלמדתי מעשור וחצי עם The The, זה שאני עלול לשנות את דעתי.

אין לי כאן הרבה ביקורת, אלא רק הערכה: LOTRProject הוא פרוייקט פנטסטי שבא לייצג את אירועי שר הטבעות, ושאר כתביו של טולקין, בסט של אינפוגרפיקות אינטראקטיביות מצוינות.

עמוד הסטטיסטיקות מרכז נתונים שנדלו מהספרים על דברים כמו התפלגות האוכלוסיה בין גזעים בארץ התיכונה או המרחק שבו צועדים בגיבורים בשר הטבעות לעומת בהוביט – בסה”כ ובמיילים ליום – מגיעים עם מיטב הטכנולוגיה שמאפשרת לצמצם את תחומי הזמן לאלה שמעניינים אותנו:

אילן היוחסין גם הוא נרחב ומאפשר הדגשה ע”פ גזע או משפחה:

ועמודי המפה וה-Timeline נותנים לנו שתי זוויות הסתכלות שמצליבות בין מידע היסטורי וגאוגרפי – מצד אחד, מפה אינטראקיטיבי בסגנון Google Maps שעליה אפשר להלביש שכבות מידע, כמו המסלולים האינדיבידואליים של כל דמות ודמות לאורך הספרים. או לחילופין גרסה מפורטית של כל האירועים, כשלחיצה על כל אירוע מצביעה על המיקום הגיאוגרפי שבו הוא התרחש.

כטולקינאי (בעברי), כחובב אינפוגרפיקות (בהווה), ומי שמתלהב מדרכים להציג מידע באופן משולב, אינטראקטיבי וחדשני, אני אהבתי את הפרוייקט הזה עד מאד. מומלץ לבקר, גם אם רק לקבל רעיונות איך לבנות אתרים לטיולים, לתיעודים היסטוריים ולכל דבר.

[פוסט זה התפרסם במקור בבלוג שקרים יפים: על נתונים, אינפוגרפיקות, ומה שהולך לאיבוד בדרך]

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

בואו נקפוץ שניה אחורה קצת, ל-1967. דיוויד בואי הצעיר מוציא אלבום אקלקטי, מעניין ומאד לא אחיד ברמתו. איפשהו לקראת סוף צד א’ אפשר למצוא שיר מוזר, לא ברור, שתקוע בין שני שירים עם מוזיקה נעימה, כמעט חלומית (אם כי המילים, כמו מרבית המילים באלבום, מכילות טוויסטים מפתיעים). השיר הוא We Are Hungry Men, והוא, כרונולוגית, הדיסטופיה הראשונה של בואי שאני נתקלתי בה. לרוע המזל, זה לא הופך אותה למקורית במיוחד.

השיר, כפי שתוכלו להתרשם, מתעסק בדיסטופיה ידועה ומוכרת, זו של פיצוץ אוכלוסין. השיר מתחיל בתשדיר חדשות המדווח על גודלן של הערים הגדולות, וממשיך בעלייתו של משיח (מילים שלו, כן? לא שלי) טוטליטרי ופאשיסטי שהוא היחיד שיכול להתמודד עם המצב – בעזרת עידוד הפלות בהמוניהן, רצח תינוקות, וקיצוב קפדני של חמצן לכל אזרח, לאור ניצול היתר של המשאב האוניברסלי הזה.

מצד אחד, הדימוי הזה של עולם הקורס תחת נטל הילודה ובני האדם הוא לא חדש. עוד המאה ה-18 פרסם תומאס מאלתוס מאמר על כך שילודה נוטה לגדול בקצב גדול יותר מאשר שהחברה מסוגלת לתמוך בה. הרעיון הזה, של “קטסטרופה מאלתוסית”, היה פופולרי במד”ב של אמצע המאה, ובמיוחד בספרו של הארי האריסון Make Room! Make Room!, שעוּבֹּד (כמה שנים טובות אחרי השיר) לסרט Soylent Green.

מאלתוס הסתכל על התהליך הזה כעל תוצאה טבעית של אופי האדם וכוחות הטבע. גם מרבית הסופרים שכתבו בנושא התמקדו בחברה האנושית שתתפתח תחת התנאים הללו. או בפתרונות הטכנולוגיים שיווצרו (כמו ה-Soylent Green, תחליף המזון הידוע). או בהתמודדות של אנשים עם הסיטואציה. אבל בואי, כמו שראינו בשני הפרקים הקודמים בסדרה, אוהב להתמקד דווקא באינדיבידואלים בולטים שצפים להם למעלה בסיטואציות הללו – בעיקר כדי לנצל אותן לרעה. ב-Saviour Machine מדובר אמנם במחשב שהוצב לשלוט בעולם, לא שעלה תוך ניצול המצוקה, אבל הרעיון הוא דומה. וב-Cygnet Committee אפשר לראות דמיון בולט, איך דמות בולטת וכריזמטית מנצלת את המצוקה והכאוס כדי להפוך לעריץ רצחני. מעניין מה זה אומר על בואי, או לפחות על איך הוא רואה את העולם. מעניין מה זה אומר על הממשל הבריטי בשנות ה-60.

אבל הבעיה של השיר היא שבמקביל לחזון הדיסטופי הרצחני, רצחני עוד יותר ממכונות-האהבה-הקטלניות של ה-Cygnet Committee, שאר השיר מצליח להיות… ובכן… מטופש. קריין החדשות בפתיח מקריא בקול צווחני ומלא פאניקה, וכולל בין לונדון, ניו יורק ופריז גם את “בילינגטון ספא”, מה שנשמע כמו עיירה בריטית קטנה (אבל שלא מצאתי אזכור לה, רק ל-“בילינגטון”). זה לא השיר ההומוריסטי היחיד שלו באלבום הזה – גם Rubber Band ו-Uncle Arthur סובלים מזה, אבל במקרה הזה יש את הפער הגדול ביותר בין התוכן וההומור. במקרים מסוימים, הגחכה כזו יכולה לעבוד. במקרה הזה – לא כל כך. לא נורא. רק בן 19 כאן, לבואי יקח עוד טיפה זמן להסגר על המשלב שלו.

לפני כמה שנים התפתח לו דיון מעניין, בתחילה כאן ואח”כ בבלוג של אלי לוין, על פוטנציאל ההצלחה של ז’אנר סרטי האימה והמדע הבדיוני בישראל. טיעון הנגד גרס שהקונבנציות של הז’אנר נולדו סביב התרבות האמריקאית ולכן צורמים כשהם מתורגמים למציאות הישראלית. המסקנה שלי מהדיון, וגם של אחרים ככל הנראה, היא שאפשר לעשות את זה כמו שצריך, אבל צריך להתבסס על עולם המושגים הישראלי, ולא לנסות לייבא רעיונות באופן גס מעולם ה-tropes העולמי.

הבעיה הזו קיימת, כמובן, גם בז’אנר הפנטזיה. סיפורי התנ”ך והאגדה, וכלל המיתולוגיה היהודית, מספקים חומר מצוין לסיפורי פנטזיה, בין אם כאלה הממוקמים בתקופת התנ”ך או בחברה המודרנית. הבעיה היא להזהר מייבוא של tropes של פנטזיה, שרובם פסוודו-מדיאבליים ואירופאיים באופיים, אל תוך ההיסטוריה של הסהר הפורה, שם התרבות היתה שונה מאד. בבלוג משחקי התפקידים החדש נקודת נסיון פרסמתי עכשיו סקירה על כמה מהבעיות מהסוג הזה בהן נתקלנו כששיחקנו משחק D&D בעולם תנ”כי, והבעיות תופסות גם לכל סיפור, ספר או סרט בז’אנר.

אבל כמו שכתבתי באותו פוסט, זה שיש בעייתיות לא אומר שזה בלתי אפשרי. כותבים מוצלחים שמודעים לרגישות שבנושא יכולים לייצר יופי של ספר או סרט. זה מה שחשבתי על “סוד קבור” לפני שלוש שנים, שאומנם היה די בוסר, אבל הראה חשיבה נכונה. ולשמחתי, יש עוד סרט פנטזיה ישראלי-יהודי שנמצא עכשיו בקנה: הרועה האחרון.

הרועה האחרון, פרוייקט של Evil Sun Productions (דיסקליימר: יצא לי לעבוד עם חלקם, בהיקף כזה או אחר, בהפקת המקור האחרונה בכנס עולמות, הר החורבן האפל (של האבדון)), והם פתחו לפני שבוע פרוייקט מימון-המונים כדי לגייס כסף להפקת הסרט. אני חושב שיש להם המון פוטנציאל. לצערי, מאד קשה לממן סרט בארץ, ואני לא חושב שסרט פנטזיה יהנה מתמיכה של קרנות הקולנוע הגדולות. לכן שווה להשקיע בהם, כדי שהסרט יצא לפועל באופן הכי טוב שאפשר.

אז נכון שהם הגדירו יעד של 10,000 ש”ח וכבר עברו אותו (וחצי!), אבל כל תמיכה נוספת בסרט תאפשר להם לעשות אותו טוב יותר, עם פחות עיגול פינות ודאגות מכך שהם ממשכנים את קרן הקולג’¹ של הילדים שלהם בשביל הסרט הזה. אני אשמח לראות את הסרט הזה מופק. אני אשמח לראות אותו באייקון. ואתה יודעים מה? אני מקווה גם לראות אותו מגיע לפסטיבלים בחו”ל ואולי אפילו להפצה מסחרית מוגבלת. זה אפשרי, רק צריך לתת להם לעבוד.

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

קשה קצת לתפוס שרק שנה עברה בין האלבום הקודם של בואי לבין זה. האלבום הקודם, שלרוב נחשב הראשון של בואי, מרגיש מאד צעיר, מאד תמים. החל מבלדות נוגות כמו Letter to Hermione ו-An Occasional Dream ועד למסרים חברתיים נאיביים קצת, כמו God Knows I’m Good או ה-Cygnet Committee שעליו הרחבנו בפוסט הקודם.

אבל The Man Who Sold the World הוא אלבום שונה מאד. אפל מאד. החל מהסוריאליזם הפרוע של Width of a Circle, תחושת התא-המרופד-ומכות-החשמל של All The Madmen (שכמעט וזכה לפוסט כאן בסדרה) ועד Running Gun Blues הסטריינג’לאבי. כל האלבום הזה רחוק מאד מההיפיות של 1969, שנה

אבל השיר שהכי מתאים לאופי של הסדרה הזו, לדעתי, הוא דווקא שיר שש, Saviour Machine, שכששמעתי אותו (בנעורי) מיד זרק אותי אחורה (לילדותי). כשהייתי בכיתה ג’ (או אולי ו’?), היתה לנו מקראה עם סיפורים קצרים (בעברית? באנגלית?), וביניהם את הסיפור “כל הצרות שבעולם” של אייזיק אסימוב.

הרעיון הבסיסי של אסימוב נראה די פשוט, בימינו: עולם אוטופי בו אין פשע, מלחמה או מחסור בגלל שמולטיואק, המחשב המרכזי, מונע את כולם בזמן. אבל היחיד שלא מרוצה באוטופיה הזו היא מולטיואק עצמו, שנמאס לו לדאוג לאנושות, ורוצה לשים לזה קץ.

They called it the Prayer, its answer was law
Its logic stopped war, gave them food
How they adored till it cried in its boredom

אבל הגרסה של בואי הופכת את היוצרות כאן. גם כאן המחשב דואג לעולם. וגם כאן נמאס לו, והוא מתחיל להשתעמם. אבל בעוד אצל אסימוב השעמום הופך ליצר התאבדותי, כאן המחשב נהיה רצחני.

Please don’t believe in me,
please disagree with me
Life is too easy,
a plague seems quite feasible now,
or maybe a war,
or I may kill you all

אסימוב נוקט כאן בקו אוטופי יחסית, כשהשאלה שלו היא “כשיש אוטופיה, מי בכל זאת יפגע”. אבל אצל בואי האוטופיה עצמה לא אפשרית בלי שהיא תתרסק. “You can’t stake your lives on a Saviour Machine”.

אבל מה שאני אוהב בכל זאת בתמונה הדיסטופית הזו של בואי, של אנושות שמשליכה את יהבה על מחשב (או מנהיג, או מה-שזה-לא-יהיה ברמה המטפורית) ודנה את עצמה כך לחורבן, זה שבכל זאת אפשר למצוא מסר מעניין, ואולי אפילו קונסטרוקטיבי:

Don’t let me stay, don’t let me stay
My logic says burn so send me away

תמיד אהבתי את זה שהמחשב יודע שהדחף הרצחני שלו לשלוח מגפות ושטפונות על האנושות הוא שלילי. הוא לא רוצה לפגוע באנושות, והוא קורא לבני האדם למרוד בו, ולקחת שליטה חזרה על גורלם. למען האמת, בעצם ההתעמרות בבני האדם, בכך שהוא מכריח אותם להפטר ממנו, המחשב בעצם ממשיך לדאוג לאנושות – זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הדבר שהוא תוכנת לעשות. בואי כופר כאן באפשרות של אוטופיה בכלל, שתמיד תקרוס אל תוך דיסטופיה.

הערות נוספות

• השם של השיר, Saviour Machine, אומץ כשמה של להקת מטאל נוצרי שהוקמה ב-1989. הנושאים של שירי הלהקה, ע”פ ויקיפדיה, הם “מלחמה, מוות והתבוננות פנימית בראי ההתגלות האלוהית”.
• “כל הצרות שבעולם” מופיע, משום מה, בעמוד הויקיפדיה “התאבדות”, תחת הכותרת “התאבדות בספרות”. רק אני מרגיש שיש כאן טעם לפגם?

התברר לי אתמול שבזמן שאני משחית את זמני בחנויות מכולת רוסיות, יש קטגוריה שלמה של חנויות מלאות הפתעות מלבבות – סופרים וחנויות מכולת של המגזר החרדי! זה שוק לגמרי לא מנוצל מבחינתי, שבדומה לשווקים הרוסיים והמזרח-אסייתים מכיל מותגים משלו, סטנדרטים משלו, ודברים מעניינים משלו.

אז הנה, לשיפוטכם, קופסה של סוכריות בננה בשם פישקאלאך שניתנה לי אתמול ע”י ליאור שמש¹. קופסת קרטון קטנה של סוכריות (שמגיעות גם בטעמי תות ולימון, על פי אתר היצרן) העשויות מ… ובכן… אני לא לגמרי יודע ממה. סוכר, ללא ספק. וגלוקוזה, למי שהסוכר לא הספיק לו. וקורנפלור, משום מה. ומשם והאלה זה כבר רק חומרים כימיים, שאליהם נחזור עוד מעט.

ראשית אבל, לטעם. כאן זה ניתוח פשוט מאד: אין להם טעם של בננה. בכלל. שום דבר. יש להם מתיקות כללית, גנרית כזו, אבל שום דבר בנני. וזה מוזר, כי טעם בננה מלאכותי הוא בין הטעמים הפשוטים ביותר לסינתוז. אני זוכר שעוד בשיעורי כימיה בחטיבת הביניים ייצרנו במעבדת בית-ספר את האיזו-אמיל אצטט המקנה לבננה את ריחה. אבל כאן? נאדה. גורנישט. כלום. אני לא יודע איך זה בטעמים האחרים, אבל יש לי הרגשה שגם לא נזכה למשהו מלהיב שם.

אבל אם התאכזבנו מהטעמים החסרים, לפחות יש לנו פיצוי בדברים שכן יש שם – צבעי מאכל! לא ברור בדיוק מה מקנה לסוכריות את צבען הצהוב – ברשימת המרכיבים בעברית כתוב טרטראזין (הידוע גם כ-E-102 או FD&C Yellow #5), אבל ברשימה באנגלית וצרפתית כתוב FD&C Yellow #6, שידוע גם כ-E-110 או Sunset Yellow.

אבל זה לא ממש משנה אם יש אחד מהם, את השני, או אפילו שניהם – שניהם צבעי מאכל שנולכים ונעלמים מהנוף. סנסט ילו אסור לשימוש בנורווגיה ופינלנד, ומחקר שהתפרסם ב-2008 בבריטניה המליץ ליצרניות להפסיק להשתמש בשני הצבעים הללו מרצונם, בהדרגתיות, בטרם תחליט הממשלה לאסור עליהם באופן גורף. הרשויות האירופאיות מקטינות בהדרגתיות את המינונים המקסימליים המומלצים משנה לשנה. אמנם הפישקאלאך הללו הן לא דוגמה מייצגת, אבל אני כבר התרשמתי בעבר מספר פעמים שמוצרים שמיועדים למגזר החרדי (וגם הערבי) נוטים להגרר מאחור כשזה מגיע לנושאי רגולציה בריאותית. הרבה מזה, אני מניח, זה הצורך לשמור על עלויות נמוכות במוצרים למגזרים עניים. חלק מזה הוא הניתוק מטרנדים חברתיים ותרבותיים שבמיינסטרים, כמו החשש מצבעי מאכל ומכבר לחומרים אורגניים יותר.

אבל מה כן אהבתי בסוכריות הללו, מעבר לאקזוטיות משובבת הנפש והשם היידי הקליט? העיפו מבט בסוכריות עצמן:

כדוריות הבננה הללו אינן אחידות. יש להם שינויים די משמעותיים בגודל ובצבע, והמרקם שלהם אינו חלק, אלא דומה יותר לזה של כדורי גולף קטנטנים. אפשר לקחת את חוסר האחידות הזו, חוסר השלמות עד כדי וואבי, ולדמיין את כדוריות הגלוקוזה-וקורנפלור הללו מיוצרים במפעל קטן, ביתי. כמו הדימויים המלאכותיים שפרסומות למוצרי מזון מנסה להאכיל אותנו. “כדוריות גלוקוזה וקורנפלור מייצרים באהבה, או שלא מייצרים בכלל – עם סנסט ילו #6, כמו שסבתא היתה מסנתזת!”. לא באמת משנה לי אם חברת עלה (סלוגן: “טעם טוב בפה!”. גם כאן הם קצת מאחורי הטרנד) לא יכלה או לא רצתה לעשות את הכדוריות הללו חלקות ומושלמות. אני נהנה מהפארסה הקטנה של מפעל ביתי שבניתי לי בראש.