ספט 16 2016

נוקדנות תרגומית, בייבי

בפינת הנוקדנות התקופתית שלנו, נבחר להתעצבן על משהו שרבים אוהבים לשנוא: תרגומים של שמות סרטים. או, במקרה שלנו, אי-תרגום שמות:

יש לנו כאן סרט עם שם מאד ברור, מאד straightforward באנגלית – Bridget Jones's Baby – שניתן היה גם לתרגם אותו בקלות לעברית – “תינוקה של ברידג’ט ג’ונס”. לא סתם שזה ברור, קליט ויושב טוב בעברית, זה גם מתכתב עם שמות של סרטי עבר, כמו “תינוקה של רוזמרי” (אם כי אולי זה לא בדיוק הז’אנר שאליו הם מכוונים).

לעומת זאת, השם הנבחר נשמע כאילו מישהו עילג מנסה לדבר באנגלית. כי מה לעשות ש-S הבעלות באנגלית, כשהיא באה אחרי מילה שנגמרת ב-S, היא אחד הפינות הפונולוגיות הבעייתיות באנגלית. יש כאן צליל שחשוב להבנה, אבל שלא נהגה בכלל, ושניתן לכתוב אותו בכמה דרכים שונות (גם Jones’s וגם Jones’). אבל בכתיב העברי, הניואנס הזה הולך לאיבוד, ואנחנו נשארים עם סרט שהוא יותר “Million Dollar Baby”, כלומר נראה בה-“בייבי” הוא כינוי לברידג’ט ג’ונס עצמה, לא לתינוק/ת.

אז המפיצים הישראלים לקחו את אחד המקרים באנגלית שבה תעתוק מצלולי של השם יגרום באופן מפורש לאיבוד מידע, והחליטו דווקא כאן לתעתק מצלולית את השם.

יופי.

6 תגובות

ספט 13 2016

מעלית השבת של טוויטר

הודעת טוויטר יכולה להיות עד 140 תווים. זה מספר הקסם. זה ידוע. סביב זה נסוב השירות. “רק מה שנכנס לתוך 140 תווים”. וזה לא משנה אם הסיבה לזה היא טכנית (160 תווים שנכנסים ל-SMS, מינוס כמה תווים לשם החשבון שדרכו לפרסם, כך טוויטר עבד בהתחלה) או קונצפטואלית (“מחקרים מראים שזה כמה תווים שבן-אדם צריך בשביל להעבר רעיון אחד”, כפי שכבר ניסו לטעון). זה לא משנה. 140 זה טוויטר, טוויטר זה 140, ויש הרבה חן במה שמייסד טוויטר ג’ק דורסי כינה “אילוץ יפהפה” – החל מהצורך לחתוך בבשר החי ולחדד רעיון, וכלה ב-tweetstorms של הודעות משורשרות שיוצרות מבנה טיעונים מסוים.

אבל מה לעשות שזה גם מגביל וזה גם מעצבן? לאט לאט טוויטר מחפשת איפה להתרחב בלי לוותר על ה-140. קודם זה היה מקצר הלינקים t.co שמאחורי הקלעים מקצץ כל קישור או תמונה לכ-30 תווים בלבד. אז זה היה ריטוויטים מובנים (כולל ציטוט, שהוא בכלל קישור), ועכשיו עוד סבב הקלות בשביל לגרום לאנשים להיות עם, להרגיש בלי: קישור לשם הנמען בתגובות (מינשונים) לא יחשבו לסך ה-140 תווים, וכנ”ל גם תמונות או גיפים (אם כי לא ברור אם רק הראשונה או כולם).

ומצד אחד, זה מרגיש קצת כמו מעלית שבת – אתה לוקח עליך מגבלה כלשהי, ואז מוצא דרכים לעקוף אותה או להקל עליה, כשאתה יכול גם ללכת למקור ולשנות, אולי, את המגבלה המקורית. למה למצוא דרכים להכניס עוד דברים לציוץ בלי למלא את מגבלת ה-140, כשאתה יכול פשוט להגמיש את ה-140 השרירותי הזה?

אבל מצד שני, טוויטר מאד מושקעים ב-140 הזה. זה מספר הקסם. 140 זה טוויטר וטוויטר זה 140. וחוץ מזה, למה יגדילו את זה? ל-180? 250? אינסוף? כל מספר אחר יהיה שרירותי באותה מידה, או לחילופין חסר יחוד ועניין.

אז 140, אם כך. וג’ק דורסי יגיד שהשינויים האלה “נותנים את מלוא כח הביטוי של 140 תווים”. גם אם זו חלוקה קצת שרירותית בין הטקסט של ההודעה לבין התמונה שבה. אבל התרגלנו, בסופו של דבר. ו-140 זו לא בחירה פחות טובה מכל מספר אחר.

2 תגובות

ספט 06 2016

על ליגטורות, שפות תכנות וסמיוטיקה טיפוגרפית

התקנתי שלשום פונט חדש. על פניו, לא משהו כזה דרמטי. לא אירוע שדורש הכרזה. אבל כמובן, תוך שעתיים התחילו לרוץ לי בראש מחשבות על מה הפונט הזה אומר עלי, כמתכנת, ועל מתכנתים בכלל. ועל שפות תכנות. ועל שפה. ואז עצרתי, כי קצת הגזמתי עם זה. אז בואו נחזור טיפה אחורה.

הפונט המדובר נקרא FiraCode. הוא הרחבה לפונט מוקדם יותר, Fira Mono, ונועד לקריאת וכתיבת קוד בסביבות פיתוח. היחוד שלו הוא בתמיכה בליגטורות – “משלבי אותיות”, כך אומרת לי ויקיפדיה – לסימנים מקובלים בעולם התכנות.

התמונה מראה צירופי אותיות שונים והליגטורות שלהם ביחד

ליגטורות, קורבן ההצלחה של עצמן

ראשית, מה זה ליגטורות? ליגטורה היא שילוב טיפוגרפי של שתי אותיות סמוכות. למשל, הצירוף AE בכתב הלטיני ניתן לכתיבה כליגטורה, Æ, וכך גם ה-ß הגרמני, שניתן לפרק לאותיות ss (או sz).

בעברית הן פחות נפוצות. למען האמת, הייתי בטוח שהן לא קיימות בכלל, אבל גיליתי שבכתבי קודש מסוימים מקובל לחבר “א” ל-“ל” ל-“ﭏ”,שבקושי רואים ולא בטוח שבכלל עובד בכל הפונטים1. התמונה מראה עיצוב של סימן האמפרסנד שמדגיש את האותיות המקוריות שהרכיבו אותובכל מקרה, ליגטורות נתמכות בימינו, טכנית ע”י מרבית המחשבים. לפונטים יש את האפשרות הטכנית לזהות אוטומטית כי צמד אותיות מסוים נכתב ברצף, ולהכניס, במקום שתי האותיות, את הליגטורה.

מה שמעניין בליגטורות הוא שככל שהן שימושיות יותר – ככל שמשתמשים בהן יותר, ככל שיש בהן צורך – הסיכוי שלהן להעלם גדול יותר. כלומר, לא להעלם, אלא להפסיק להיות ליגטורה ולקבל מעמד של אות לכל דבר. למשל ה-&, האמפרסנד, נולד במקור כמילה הלטינית et (וגם). הצירוף היה מאד פופולרי וצמד האותיות שולבו ביחד יותר ויותר, עד שהפכו לליגטורה מקובלת, ומשם לאות עצמאית שכבר לא ניתנת להפרדה. מאותה נקודה, פונטים שונים כבר מרשים לעצמם לשחק עם העיצוב שלה בצורה שכבר לא קשורה למקור של האות, אם כי יש פונטים שמתעקשים לשלב את ההיסטוריה בעיצוב. בימינו, אם מישהו יחליף את סימן ה-& ב-et בטקסט אנגלי, הוא יראה פלצני במקרה הטוב, ופשוט לא ברור במקרה הרע. האמפרסנד עומד בפני עצמו.

טיפוגרפיה יצירתית בעולם מוגבל

ועכשיו נחזור לעולם התכנות. רוב שפות התכנות שבשימוש נפוץ בימינו מורכבות ברובן משילוב של פקודות המבוססות על הכתיב הלטיני (if, while, def, class), יחד עם שימוש יצירתי בסימני פיסוק. למה סימני פיסוק? כי שפות תכנות רוצות להביע הרבה רעיונות שהכתיב הלטיני לאו דווקא מאד יעיל בהן, כמו יחסים מתמטיים (שווה, גדול מ-,), פעולות על מידע (השמה למשתנה, חיבור טקסט) או סתם מידע נוסף שהמלל עצמו לא מעביר (סימון חלק מהקוד כהערה שאין לבצע). חלק מהפעולות הללו נראות אותו דבר ברוב שפות התכנות (>= לסימון שווה-או-גדול-מ-, למשל), וחלקם ספציפיים לשפות ספציפיות או למשפחות של שפות דומות (== לפעולת השוואה, => לסימון פונקציית lambda. לא משנה מה זה כרגע). image

הרבה מהסימונים האלה הגיעו במקור מהמתמטיקה. אלא שבמתמטיקה מקובל הרבה יותר להשתמש בסימנים שרירותיים או סתם מומצאים בשביל לתאר רעיונות, בעוד מתכנני שפות התכנות ניסו להצמד למה שאפשר למצוא על מקלדת המחשב, בשביל שהשפה לא תהיה רק אקספרסיבית, אלא גם ניתן להקלדה בקלות בלי לזכור צירופי מקשים בלתי אפשריים לכל סימן.

זו הסיבה שהרבה מהפקודות המקובלות היו ניסיון “לצייר”, באמצעות תווי מקלדת רגילים, סימנים מתמטיים מורכבים יותר. למשל הסימון לבדיקת אי-שוויון בשפות רבות הוא != (סימן קריאה+שווה), שמנסה לדמות לסימן אי השוויון המתמטי ≠ (שווה עם קו עליו). וסימן החץ שמשמש בתחום במדמ”ח שנקרא lambda calculus שמייצג פונקציה שפועלת על קלט (כשהחץ מייצג את המעבר מהקלט לפלט) הפך בשפות רבות להיות => (שווה+גדול מ-) או –> (מקף+גדול מ-), שנראים קצת כמו חץ, במגבלות הז’אנר. הם כולם נולדו כפשרה – הרצון להביע רעיונות מורכבים באמצעות סימנים מוסכמים, אבל רק כאלה שאפשר להקליד בקלות.

ליגטורה כפונדמנטליזם – חזרה למקורות

אז בואו נחזור חזרה לפונט החדש שהתקנתי, אם כך. הקוראים הערניים ששמו לב שביליתי כבר כחמש-צמאות מילים בלדבר על שני דברים שונים לחלוטין בטח כבר ינחשו מה עומד לקרות עכשיו: FiraCode (ועוד כמה שדומים לו) משתמשים בליגטורות כדי לבטל את הצורך בפשרה. מעתה, אם אני אכתוב את קוד עם פקודת !=, אני אראה על המסך ≠ – בלי שאצטרך לדעת איך להקליד את זה. אם אני אכתוב פונקציה כזו:

person => person.Name

המקבלת מידע על אדם ומחזירה את השם שלו, אני אראה את הכאילו-חץ הזה כפי שהוא היה רוצה להראות:

image

ועל פניו, זה ממש נחמד. אם נתעלם מהעובדה שיש לי השגות סגנוניות אחרות על הפונט הזה, אני חושב שהוא עושה עבודה ממש יפה בלהעביר את הכוונה מאחורי הסימנים. כאן, לדוגמא, יש חבר לעבודה לשעבר שבעזרת הפונט הבין פתאום את כוונת המשורר מאחורי צרוף תווים מורכב במיוחד:

אבל מצד שני, יש לי קצת השגות לגבי חלק מהצירופים הנפוצים יותר, השגורים יותר, כמו סימן אי השוויון שכבר הזכרתי קודם. כן, ≠ הוא סימן מתמטי מקובל וברור. מצד שני, גם ה-!= קיים כבר לכל הפחות מתחילת שנות ה-70, כלומר יותר שנים משאני חי, שלא לומר יותר משאני מתכנת. המשמעות שלו צרובה לי טוב-טוב בראש, ואני לא צריך להפעיל את המוח בשביל לפרק אותו, לתרגם אותו ל-≠. אם נשאל בגסות מונחים מתחום הסמיוטיקה, הוא הפסיק להיות רק מסמן, רצף תווים סתום שמצביע על משמעות חיצונית, ונהיה מסומן, בעל ערך ומשמעות בפני עצמו. אז עכשיו כשאני מסתכל על קוד ופתאום רואה ≠ במקום !=, אז המשמעות ברורה לי יותר, או פחות?

עם הסימן של החץ שהבאתי למעלה, או עם ה-Bind בהודעה שקישרתי, יש לליגטורות יתרון ברור, והוא שהסימנים הללו הם יחסית חדשים בנוף המיינסטרים של שפות התכנות – הרבה מהם נכנסו לאורך 10-15 השנים האחרונות2 עם שפות כמו scala ו-haskell ועדכונים לשפות ותיקות כמו C# ו-javascript, ולכן המשמעות שלהן הרבה פחות צרובה במוח של רוב המתכנתים. רוב המתכנתים שאני מכיר יצטרכו לבלות שניה או שתיים בלהבין מה המשמעות של >>=, בעוד הליגטורה bindligature (למי שמכיר את פעולת ה-bind) תהיה ברורה הרבה יותר.

אבל חוץ מהחסרון הזה, שאולי ליגטורות באות לפתור בעיה שלא באמת קיימת, בעיה שהיתה פותרת את עצמה עם הזמן והנסיון, יש כאן עוד בעיה, והיא שרוב שפות התכנות מאד משתדלות להיות פשוט טקסט, לא פחות ולא יותר. שאם אני אקרא את אותו הקוד גם מדף מודפס, אני אוכל להבין אותן בדיוק כמו אם אקרא אותו על מסך המחשב. What you see is what you get – אם אני רואה תו מסוים בקוד, זה התו שהמחשב גם רואה, ומבצע את הפעולות על פיו. אבל כאן נוצרת לנו שכבת תרגום בין מה שהמחשב רואה (!=) לבין מה שאני רואה (≠). האם זה יפריע לאנשים ללמוד את התחביר האמיתי של השפה, לא זה שמוסתר מאחורי הסימנים היפים? האם זה יוביל לבאגים שנובעים מכך שאני, המתכנת, לא באמת קורא את אותו קוד שהמחשב מבצע? אולי. אני לא יודע. אני בינתיים אשאר עם האמביוולנטיות שלי.

  1. לאור הנדירות שלהן בעברית, לא ברור לי למה דווקא השם “ליגטורה” נבחר לתוכנה שהיתה המובילה בארץ, במשך שנים, בזיהוי ממוחשב (OCR) של כתב עברי []
  2. נכנסו למיינסטרים, כן. בבקשה אל תתחילו לאזכר כאן שפות תכנות שהשתמשו ב-bind ו-lambda עוד במאה ה-18. הן קיימות, כן, אני יודע. אבל לא בהיקף של שפות כמו C++ ו-Java בשנות ה-90 וה-2000 []

4 תגובות

ספט 03 2016

יומן צריכה: לא, לא, ולא

ויקיפדיה העברית מגדירה אג’יקה כ:image

ממרח חריף או פיקנטי המתובל בעדינות, ומשמש כתבלין במאכלים בגאורגיה וביתר הקווקז. הוא מבוסס על פלפל אדום, שום, עשבי תיבול ותבלינים כמו כוסברה, שמיר, וחילבה ירוק. [..] מי שמכיר מאכלי קארי בסגנון בריטי-אסיאתי יזהה דמיון מסוים לוינדלאו.

הייתי ממליץ, אם ככה. לחברת “קלוב צ’יפסוב” האוקראינית (נקודות בונוס על השם!), יצרנית מוצג הצ’יפס Chipster’s (נקודות בונוס שוב על השם!), לקרוא את ערך הויקיפדיה הזה. או לחילופן, ללכת ולקרוא מה זה אג’יקה. כי ללא ספק אף אחד מהדברים שכתובים שם לא תופסים בחטיף הצ’יפס הזה שקניתי בטיב טעם היום. החטיף (שרשמית הוא בטעם “בשר עגל עם אג’יקה”) לא חריף ולא פיקנטי, לא שום, לא כוסברה ולא חילבה (ירוק או שאינו ירוק). ומכיל, על פי התווית, “תערובת תיבול בטעם בשר עגל עם אג’יקה” שמכילה רק “אבקת ירקות”.

בונוס: “אבקת בשר בקר 0.01%”.

בונוס 2: מכיל חלב (אבקת מי גבינה).

סיכום: לא.

* * *

במעדני מזרע מצאתי פחית של Big Red. אני לא הכרתי את המשקה הזה, אבל התווית של היבואן כ-“משקה מוגז בטעם שקדים”, מה שנראה לי מוזר לאור חוסר הקשר בעיצוב ובמרכיבים. ועוד יותר חשוד כשראיתי שהם מוכרים גם מסטיק אדום של אותו המותג – מסטיק שקדים? גזוז שקדים? חייבים לטעום. אבל בסקפטיות.image

ובכן, הסקפטיות היתה מוצדקת. אני לא יודע איך הקטע של השקדים נכנס להם שם. אין שום דבר שקשור לזה בכלל – לא במרכיבים, טעם, בשם, בהיסטוריה – כלום. המשקה כונה במקור Red Cream Soda, אבל בשלב הזה של חיי המוצר יש לו טעם, ובכן, של מסטיק. של סירופ תירס עתיר גלוקוזה וחומרי טעם טבעיים ומלאכותיים.

סיכום: לא

* * *

חדש על המדף: במבה עגולה – “דרך חדשה להינות מבמבה”, אומרת התווית.

לא.

אין תגובות

יונ 01 2016

המלצה: קליקר מצגות זול ואפקטיבי

בשנים האחרונות יצא לי להעביר לא מעט הרצאות – בעבודה, באוניברסיטה, במסגרת Wize וספקנים בפאב או 11:11, וכמובן באייקון, עולמות וכנסי מד"ב ופנטזיה אחרים. ואחד הדברים שלמדתי די מוקדם הוא שתמיד חשוב לבוא מצויד. באייקון ועולמות, למשל, אתה יכול לבוא רק עם המצגת שלך ולהשתמש במחשב ובקליקר של הכנס, אבל זה מתכון לבעיות, בין אם כי גרסת האופיס או מ"ה שונה משלך, או כי הקליקר, ששימש כבר חמישה אנשים באותו יום ונפל פעמיים הפסיק פתאום לעבוד. התרגלתי לבוא תמיד עם מחשב שלי, מתאמים משלי – וקליקר משלי.

אז אני אנצל את הבלוג לפוסט המלצה שרירותי לחלוטין לחתיכת ציוד קטנה, זולה, אמינה ולגמרי חסרת כל מיתוג שאני משתמש בה כבר בערך שש שנים – הקליקר הזה מאתר Deal Extreme, שקניתי בערך ב-6 דולר ומאז משרת אותי נאמנה, בלי להתקלקל, בלי להשבר, עם הספק של חודשים על אותה סוללה קטנה.

אין לי כאן שום אינטרס נלווה, שום אחוזים, אפילו בלי affiliate link לדיל אקסטרים. רק המלצה על איזה מבין עשרות הקליקרים השונים שיש בשוק כדאי לקנות, מנסיון אישי, כי באמת שקשה לדעת על איזה ללכת רק מהסתכלות באתר. אני רואה שהוא עולה עכשיו כ-10 דולר (37 שקלים), כולל משלוח. אם אתם מעבירים הרצאות, שווה להשקיע את הכמה אגורות האלה. זה פשוט עובד.

clicker

אין תגובות

מאי 30 2016

קפטן אמריקה, סוכן הידרה או: נפילתם ועלייתם של הסיפורים הגדולים

בימים האחרונים נפל דבר בקהל הגיקים וחובבי הקומיקס: בגליון חדש של קפטן אמריקה, נחשף הגיבור כסוכן שתול של הידרה, ארגון הטרור הפסוודו-נאצי החביב על קוראי הקומיקס וצופי הסרטים (ואם אתם מכירים את עולם הקומיקס של מארוול רק מהסרטים, אל תדאגו. הם לא חולקים עלילות עם הקומיקס, ואם הטוויסט הזה יתורגם גם לקולנוע, זה כנראה יקרה רק עוד כמה שנים, מנסיון העבר). ולא סתם שהוא סוכן שתול של הידרה, הוא תמיד היה – מאז ילדותו, ותמיד עבד איתם.

hailhydra

אז יש הרבה דברים שאפשר להגיד על המהלך הזה של מארוול – והאינטרנט, בהיותו האינטרנט, כבר אמר את רובם. אביגיל נוסבאום, למשל, כתבה מאמר-טוויטר מעניין על איך התפיסה של הידרה כ-"נאצים נחבאים" גם מפספסת את הכח העלילתי של כאילו-נאצים, ורק נותנת עוד דלק לתפיסות העולם הקונספירטיביות שמילאו את החשיבה הנאצית.

ממיפיקציה מיידית

אבל לא פחות מעניינת היתה התגובה הציבורית לטוויסט העלילתי הזה. קפטן אמריקה, כמו סופרמן, הוא דמות שקשה לאהוב. יש משהו ב-goodie two-shoes שלו, בזה שהוא תמיד נחמד וצנוע ואמיץ וגיבור מדי, תמיד lawful good מדי, שצריך תמיד להתאמץ להפוך אותו לדמות מעניינת. אבל עם כל זה, נראה שבכל זאת יש לו קהל מעריצים לא קטן, שמיד הזדעק בכאב לשמע הבשורה.

חלק מהתגובות היו, כמובן, משועשעות. תוך שעות צץ לו הגל הראשון של ממים, זה שלקח את הפאנל של החשיפה, זה שכאן למעלה, והחליף את המילים של קפטן אמריקה במשהו אחר. הקו המקשר הבולט? דושיות. את ה-"הייל הידרה" מחליפות סיסמאות של טרולים, תומכי טראמפ, גיימרגייטרים ופעילי זכויות הגבר, החל מלחישת "Make America Great Again" ועד "This is actually about ethics in games journalism".

אבל הגל השני של הממים היה מוצלח אפילו יותר, כי אפשר היה לראות איך משתקפות בו התחושות של אנשים. בממים האלה, אנשים החליפו את קפטן אמריקה בדמויות קומיקס אחרות, והמשפט הוחלף למשהו שמהווה, כמו אצל קפטן אמריקה, את הבגידה הגדולה ביותר בעקרונות שלהם.

וזה נהדר לראות שדרך ההומור האינסטינקטיבי הזה, שממלא את טוויטר וטאמבלר בווריאציות אינסופיות של אותן בדיחות, אפשר לראות איך רגשות אמיתיים צפים, איך הנורמות שמתהוות להם של איך הבדיחה הזו, בתבנית הזו אמורה לעבוד, חושפת לנו איך הקהילה הקולקטיבית מרגישה בנושא.

הסיפורים הגדולים חוזרים

אבל בסופו של דבר, לדעתי, כל הנושא הזה יהיה ברווז עיתונאי. הרבה התלהבות לטווח קצר שבסיומה, כך אני מאמין הכל יחזור לקדמותו. אז כן, מכונת  היח"צ של מארוול מנסים לשכנע את הבלוגרים והעיתונאים שמדובר בשינוי אמיתי ומהלך רציני. כך אומר טום ברוורט, עורך בסדרה, לבאזפיד:

כן, זה באמת סטיב רוג'רס. לא כפיל, לא שיבוט, לא רובוט ולא שום דבר כזה. [כותב הסדרה הנוכחי] ניק ספנסר הציע את הרעיון כחלק מהמחשבות על רענון הדמות לכבוד חגיגות 75 השנה שלה. אהבנו את מה שהוא הציע ורצנו עם זה, וזו רק ההתחלה

על פניו, נראה כמו כיוון ספרותי נועז ומעניין לדמות. רק שרוב הסיכויים שזה בולשיט. שזה עוד שינוי כיוון מהותי ונועז שמתברר להיות גלגול נוסף של מותו וחזרתו של סופרמן, אחד האירועים המוטעים ו/או ציניים בהיסטוריה של תעשיית הקומיקס, בו הודיעה חברת DC, בשנות ה-90, על מותו של סופרמן – אירוע שמכר המון גליונות, עורר זעם ו/או תדהמה ציבורית… ובסוף בוטל, עבר retcon, וסופרמן הוחזר לחיים, מה שהפך את הזעם למרירות וחוסר אמון – ותחושת בגידה – כלפי החברה והכותבים שלה. אבל באמת שמי שמספר את זה הכי טוב זה מקס לאנדיס:

כי בסופו של דבר, מארוול לא יכולים, ממש, להפוך את הדמות של קפטן אמריקה לסוכן הידרה מרושע. הם לא יכולים, כי הסדרה הנוכחית שבה זה נחשף היא לא הקפטן אמריקה. אין אף סדרת קומיקס, סרט או סדרה שיכולים להגיד שהם קובעים מי זה קפטן אמריקה. הדמות גדולה יותר, חזקה יותר מכל כותב ספציפי של סדרה נקודתית. הוא גדול יותר מהסרטים הנוכחיים. הוא דמות שיש לה מאפיינים שחוזרים על עצמם כבר 75 שנה. לא משנה איזה טוויסט יעשו עליו, קפטן אמריקה עדיין יהיה האנדרדוג שקיבל צ'אנס להיות גיבור. ספיידרמן יהיה הטינאייג'ר שנקרע בין לדאוג לעצמו לבין האחריות שהכוחות שלו נותנים לו. זה חלק מהדמות, גם אם בוריאנטים מסוימים – בסרט, או יקום אלטרניטיבי, או סדרת קומיקס מוגבלת שלא בהכרח משפיעה על ה-continuity המתמשך, הוא לרגע יהיה משהו אחר. הוא תמיד יחזור להיות מי שהוא.

ב-Men of Good Fortune, הסיפור האהוב עלי בסדרת הסאנדמן של ניל גיימן, מתוארים מפגשים בין מורפיאוס, חלום, אחד מה-Endless, עם הוב גאדלינג, בן-אדם פשוט שנהיה בן אלמוות. פעם במאה הם נפגשים ומדברים על איך העולם משתנה סביבם. באחד מהמקרים, מתישהו במאה ה-18, גאדלינג מתלונן על זה שהוא ראה עיבוד של המלך ליר, של שייקספיר, אבל בעיבוד חדש עם סוף שמח, לא טרגדיה. "זה לא יחזיק", אומר מורפיאוס. "הסיפורים הגדולים תמיד חוזרים לצורתם המקורית".

 

אthe great stories

אז אולי קפטן אמריקה זה לא שייקספיר. אבל גם 75 שנה זה די מכובד, ומראה על שרידות מאד מרשימה של הרעיון של קפטן אמריקה, של הדמות שאנשים חוזרים אליה שוב ושוב. דריל גרגורי משחק על זה בפנדמוניום המצוין שלו, על איך הדמויות האיקוניות הללו של המחצית הראשונה של המאה ה-20 עדיין משפיעות במאה ה-21. אז אולי קפטן אמריקה הוא לא "הסיפורים הגדולים". ואולי יש כאן גם שיקולים כלכליים נטו, שאי אפשר להפוך לרעה דמות פופולרית שמוכרת קומיקסים, סרטים וצעצועים במיליארדי דולרים. אבל תהיה הסיבה מה שתהיה, סטיב רוג'רס, קפטן אמריקה, אויבה של הידרה והמגן – הפיזי והמוסרי – של ארה"ב, יחזור לצורתו המקורית.

אין תגובות

מאי 21 2016

יומן צריכה: פיצוץ + התנצלות

לידיעת קוראי הפינה: ביום חמישי האחרון קניתי פחית שתיה מעניינת ואז שמתי אותה בפריזר ושכחתי ממנה ועכשיו יש לי פחית שתייה מעניינת מרוחה בכל רחבי הפריזר.

אז הפוסט המתוכנן ידחה.

עמכם הסליחה.

אין תגובות

מאי 13 2016

יומן צריכה: המהפכה עוד לא כאן

הכיתוב על האריזה הכריז על "In Your Face Flavor", ואני משכתי בכתפיים בעייפות. נו, מה הפעם? עוד חטיף תירס ממוחזר? עוד טעם חדשני ו מהפכני כמו "חריף", או "מאד חריף", או "חריף עם ליים"? מה הפעם?

image

עיני עלו במעלה השקית, וכאן נעצרתי. מצמצתי. הסתכלתי מסביב, מבולבל.
אפרסקים?
אולי זו טעות?
אולי peach hababero זה פשוט זן של פלפל חריף?
לא. כלומר כן, זה דבר כזה פלפל peach habanero, אבל לא בזה מדובר כאן.
זה חטיף תירס בטעם פלפל חריף. ואפרסקים.

I didn't know we could do that.

מה עוד? מה הלאה? פירות אחרים? טעמים נוספים? דוריטוס תפוח וקינמון? ביסלי תות בננה? האם נפרצו כל הגבולות? האם אנחנו בפתחו של עידן חדש, עידן חטיפים שלא מתבייש לעמוד ולהצהיר על עצמו "אני חטיף תירס ואפרסק, ולא איכפת לי מה תחשבו על זה"?

ובכן, קניתי וטעמתי. ואתם יכולים לישון בשקט. המהפכה עוד רחוקה.

נתחיל מזה שהמרכיב הרלבנטי היחיד נמצא במקום התשיעי ברשימת המרכיבים, אחרי חומצת הלימון, והוא" אבקת אפרסקים". יש כל מיני דברים שהגיוני לי לראות אותם בצורת אבקה. אפרסקים? לא אחד מהם.

שנית, הטעם של החטיף, נחמד כשיהיה, לא ממש הזכיר אפרסקים. בכלל. הוא קצת חריף (בגלל אבקת ההבאנרו, שאיתה אין לי בעיה, כאבקה), וקצת חמוץ (חומצת הלימון) וקצת מתוק (סוכר קנים, מרכיב מס' 3). אבל אפרסקי? לא, בכלל לא.

אני אפילו לא יודע איך הייתי מצפה שהטעם האפרסקי היה מתבטא בחטיף עם כ"כ הרבה טעמים חזקים מתנגשים. ואני לא יודע מה הייתי עושה אם הוא היה מורגש ומוצלח, ומה העולם כולו היה עושה. אני רק יודע שהשקית הזו היא לא המהפכה שהובטחה לי, המהפכה שאפילו לו ידעתי שאני כמהתי לה עד ששלחתי יד להוריד את השקית מהמדף.

עד החטיף הבא.

תגובה אחת

מאי 02 2016

יומן צריכה: יומו של התפוצ’יפס

אהה, נגמר לו עוד פסח. פסח זה ללא ספק החג שהתפוצ’יפס מתכונן אליו כל השנה. שבוע וקצת, פעם בשנה, שהביסלי מאופסן מאחורי יריעות פלסטיק לבנות בסופרמרקטים, ותפוחי האדמה, בעיקר אצל אשכנזים, זוכים להיות הפחמימה הדומיננטית, אפילו אם רק לתקופה קצרה.

אז עלית ללא ספק רוכבת על הגל הזה עם קמפיין פרסום לתפוצ’יפס, שהוא די חמוד, אלא אם כל הקטע של האמוג’י כבר יצא לך מכל החורים. ועל הדרך עברתי לי באמפן וקניתי לי כמה דברים מעניינים, גם אם לא ממש חדשים על המדף.

onionringchips

הראשון הוא תפוצ’יפס שמעורבב עם טבעות בצל, מה שהיה די מעניין. “שני חטיפים באריזה אחת!”, זעקה העטיפה, כאילו שהאתגר של לפתוח שתי אריזות הוא מה שעצר אותנו עד כה – אבל בכל זאת, יש ערך בחטיף מעורב, כמו שהמארז המשולב של ביסלי-במבה הראה. אבל כאן לא מדובר בשילוב איקוני כ”כ.

מדובר, בסופו של דבר, בסתם עוד תפוצ’יפס, עם חטיף לא מלהיב של טבעות בצל. לזכותם יצוין שזה אכן מרגיש כמו רצועות של בצל אמיתי, מיובש, בתוך הציפוי. לחובתם יצוין שהטעם שלהן גנרי וחסר יחוד ועניין. ושניהם ביחד לא ממש משתלבים – לא בטעמים וגם לא בצורות. אין סינרגיה.

אבל כן, סיימנו את השקית.

אולי בגלל שהיה חסר לי לפתוח עוד שקית, נאלצנו לפתוח עוד משהו:

דוריטוס מעושן

כאן אני פתאום נתקלתי בבעיה. הדוריטוס שאכלתי, דוריטוס מעושן, לא מופיע בשום מקום באינטרנט. לא באתר של עלית. לא בגוגל אימג'ז. כלום. זה ביזארי. נאלצתי לערוך תמונה של דוריטוס גריל כי, אממ, אחרת לא תדעו איך נראית שקית דוריטוס?004748

בכל מקרה, לקחתי את הדוריטוס (שגם הוא, כמו התפוצ'יפס, נהנה מתירסיות נטולת גלוטן וחמץ) בגלל שלרוב השם "מעושן" הוא מילת קוד, בישראל, לחטיפים שחו"ל יתוארו כבעלי טעם בייקון. מגדיל לעשות חטיף כיפלי מעושן, שבשלב כלשהו הבנתי שהוא אפילו בצורת בייקון – לקח לי המון שנים להבין את זה.

בכל מקרה, קיוויתי שגם הדוריטוס יהיה בטעם שמעמיד פנים שהוא טעם בייקון, כמצופה. אבל התאכזבתי. יתכן שהסיבה שהתמונה היחידה שמצאתי עם צבע דומה לאריזת הדוריטוס הזו היתה של דוריטוס גריל נבעה מזה שהיה לו בדיוק את אותו הטעם כמו דוריטוס גריל, וזה רק מאמץ מיתוג נואש. לא היה שם שום דבר מעניין.

בכל זאת אכלנו את כל השקית.

עדיין, אחרי הכל, פסח.

אין תגובות

אפר 12 2016

על אמנזיית גל-מאן וחרב הפיפיות שבספקנות

כשראיתי שאחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט 99% Invisible (שכתבתי עליו גם כאן) הוא על התחנה המרכזית החדשה בת”א, מיד התלהבתי, כי זה נושא שאני מכיר וקרוב לליבי. אבל באותה מהירות גם התעצבנתי, כששמעתי את המראיין הראשי של הפרק מנסה להכניס את הסיפור של התחנה לתור נראטיב שנשמע מגניב, אבל מרגיש לי מאולץ ומטופש.

על הפרק עצמו והמחשבות שלי עליו אולי אני אפרסם פוסט בהמשך, אבל ההתרעמות שלי על הבניה של הפרק הזה מיד גרמה לי לחשוב. אם ככה אני מרגיש לגבי נושא שאני קצת מכיר, מה זה אומר לגבי הנושאים בפרקים אחרים? האם אני באמת יכול לסמוך על מה שאומרים שם על ההיסטוריה של שכונת Soho וג’נטריפיקציה של שכונות בארה”ב, או על הקשרים ההיסטוריים בין צבא ארה”ב והנדסת המזונות שאנחנו מכירים? האם אני מקבל את הפרשנויות הרגילות שלהם פשוט בגלל אמנזיית גל-מאן?

ואז פתאום שמתי לב למשהו.

אין אף עמוד בעברית שמסביר על אמנזיית גל-מאן.

וזה כבר הרבה יותר מעניין מאשר התחנה המרכזית החדשה בת”א.

* * *

מוריי גל-מאן הוא פיזיקאי מכובד, זוכה פרס נובל על עבודתו בפיזיקת חלקיקים אלמנטריים וגילוי הקווארקים, ואיש שחסר כל קשר להמצאת המונח. המונח נטבע ע”י הסופר מייקל קרייטון (פארק היורה, זרע אנדרומדה, וכו’), כשהוא מכנה אותו כך כי

פעם שוחחתי על הנושא עם גל-מאן, ואני יודע שכשאני זורק שם ידוע בהקשר הזה, אני מייחס אליו – ואלי – חשיבות גדולה יותר.

זו לא סתם התחכמות – או לפחות, לא רק התחכמות – כי יש לזה רלבנטיות להגדרה של אמנזיית גל-מאן:

אפקט אמנזיית גל-מאן הוא כזה: אתה פותח עיתון וקורא מאמר בנושא שאתה מכיר היטב. במקרה של גל-מאן, פיזיקה. במקרה שלי: עסקי השעשועים. אתה קורא את הכתבה ומבין שלכתב אין הבנה ולא הבסיסית ביותר של העובדות או הסוגיות. במקרים רבים, הכתבה כ”כ מוטעית שהיא מבלבלת סיבה ומסובב – אני קורא לכתבות הללו כתבות “כבישים רטובים גורמים לגשם”. יש המון כאלה.

אז אתה עובר על הטעויות הרבות שבסיפור, בזעם או בשעשוע, ואז עובר לכתבה הבאה, על נושאי פנים או עניינים בינלאומיים, וממשיך לקרוא את שאר העיתון כאילו האמינות שלו בנושאים של יחסי ישראל-פלסטין גבוהה יותר, משום מה, מאשר השטויות שקראת לפני רגע. עברת עמוד ושכחת כל מה שאתה יודע.

אמנזיית גל-מאן היא העובדה שכשאנחנו נתקלים בתוכן שבו אנחנו מבינים אנחנו יכולים להיות ביקורתיים כלפי מקור המידע, אבל מיד אחרי זה להשעות את אותה ספקנות וביקורתיות.

זה נובע מכך שאנחנו מורגלים מגיל אפס להסתמך על התקשורת, ספציפית תקשורת ההמונים, כמקור המידע הראשי, אם לא היחיד שלנו להתעדכן בנעשה בעולם. במשך שנות דור, עיתונים היו הגורם הסמכותי הראשי לענייני דיומא. וקשה להשתחרר מזה.

אבל זה הלב של תנועת הספקנות, הרי. להפעיל ביקורת כלפי הטקסטים (או הגרפים) שאנחנו קוראים. לא לקבל כמובן מאליו את מה שמוצג כאמיתי, ולא לקבל אוטומטית כל דבר שנמצא בעיתון כסמכות.

* * *

אבל יש לספקנות הזו גם צד אחר, ובעייתי יותר. הכלי של הספקנות נועד לעזור לאנשים להשתחרר מקבעונות ולבדוק שמידע עומד בזכות עצמו, ולא בזכות ההקשרים התרבותיים שהביאו אותו. אבל באותה מידה אותן סיסמאות של “אל תאמין לכל מה שאתה קורא” משרתות את האינסטינקט האנושי לסנן החוצה את מה שהם לא רוצים לשמוע.

קרייטון עצמו נודע בזכות ההתנגדות שלו להתחממות גלובאלית – או, ליתר דיוק, להתנגדות שלו לחשיבות שמייחסים להתחממות גלובאלית, בעוד בעיות אמיתיות יותר (כמו עוני) לא מקבלות את אותו היחס. הוא התבטא בנושא גם בנאומים וגם דרך הספרים שלו (State Of Fear, 2004), בערך באותו זמן כשנשא את הנאום שבו ניסח את אמזנזיית גל-מאן, ואני לא אתפלא אם זה לא בא בתגובה לאנשים שאמרו לו “איך אתה יכול לא להאמין בהתחממות גלובאלית, הנה, קרא את המאמר הזה והזה בנושא”. אבל עם נפנוף של “למה להאמין לתקשורת” אפשר לפסול כל טענה שפורסמה.

לכן לא הופתעתי שמצאתי את אמנזיית גל-מאן מצוטטת בפתיל רדיט בקבוצת KotakuInAction, קבוצה של גיימרים שמתלוננים על איך שהסיבה שתנועת GamerGate קיבלה שם רע היא בגלל השמצות בתקשורת (ולא, נגיד, בגלל אלימות מילולית, איומים באונס ורצח ומיזוגניה כללית), ושאסור להאמין למה שכותבים עליהם בתקשורת.

בסופו של דבר, גם את הקריאות לקריאה ביקורתית צריך לקחת בביקורתיות, ולהבין אם מי שקורא להטיל ספק עושה את זה מתוך רצון להשתחרר מקבעונות או לבטל ערעורים על דעותיו? האם יש, בעצם, הבדל בין השניים שניתן להבחנה?

לא ברור.

6 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • It’s people like that who make you realize how little you’ve accomplished. It is a sobering thought, for example, that when Mozart was my age, he had been dead for two years.
      Tom Lehrer

    • While we were walking out of the studio, the librarian noticed the show’s 19-year-old producer; the producer had a blond mullet, his blank eyes were beyond bloodshot, and he was wearing ripped jeans and a black Swan Song T-shirt with all the runes from the Zoso album. The librarian turned to me and said, “You know, I went to high school with that guy.” This librarian was 42. But he was right. He did go to high school with that guy. So did I. Everyone in America went to high school with that guy. Right now, there are boys in fourth grade who do not even realize that they will become “that guy” as soon as finish reading The Hobbit in eighth grade. There are people having unprotected sex at this very moment, and the fetus spawned from that union will become “that guy” in two decades. Led Zeppelin is the most legitimately timeless musical entity of the past half century; they are the only group in the history of rock ‘n’ roll that every male rock fan seems to experience in exactly the same way.
      Chuck Closterman, “Killing Yourself To Live”

    • photo from Tumblr

      שרשור גרפיטי. תקריאו בקול בשביל שיתחרז.
      רח’ שינקין, ת"א, נובמבר 2015

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים