באקוודור רואים הרבה את האינדיאנים המקומיים, בעיקר מחוץ לקיטו ולערים הגדולות. יש להם מאפיינים גופניים מאד בולטים ואופייניים: הם נמוכים, לא יותר ממטר שישים בערך, לגברים, ומטר וחצי לנשים. לא שמנמנים, אבל גוצים.

לכן נורא צרמה לי התמונה הזו, של הצייר האקוודרי קאמילו אגאס, שפעל בין שנות ה-20 עד ה-60 של המאה הקודמת, ונע לו בין סגנונות לאורך השנים, מאקספרסיוניזם לניאו-קוביזם לאני-לא-יודע-מה, והתמחה, בעיקר בשנים המוקדמות שלו, בייצוג האינדיאנים של הרי האנדים בציוריו:

מה צרם לי? הפרופורציות של הנשים הללו. כל מבנה הגוף שלהן ארוך מדי, גבוהות ורזות כולן, ועם חזה קטן יחסית. כל זה הפוך לחלוטין לפרופורציות של אותן נשים מקומיות שהוא רצה לייצג. הפמפלטה של המוזיאון הסבירה שהוא ניסה לייצג “דימוי אידיאלי” של אנשי האנדים. דימוי אידיאלי, כך מסתבר, זה דימוי אירופאי. שוודיות כהות-עור ושחורות-שיער, עם מנהגים מלבבים ומרתקים, אבל לא היינו רוצים ממש לגעת בהן. נמוכות ושמנמנות. איכס.

מצד שני, הציור הזה הוא משנת 1922, כשהוא בן 33 בלבד. בהמשך הסגנון שלו השתנה משמעותית. בשנות ה-50 הוא עבר לסגנון קוביסטי, או נאו-קוביסטי, או משהו, וגם חזר לצייר את האינדיאנים שהוא נטש בשנות ה-30 בעבור נדכאי השפל הכלכלי בארה”ב. אבל גם כאן, האינדיאנים שלו גבוהים ורזים:

אבל תמונה שמצאתי באינטרנט – אבל לא ראיתי במוזיאון – גורמות לי לחשוב שהוא אולי קצת ירד מהאידאליזציה הזו של הצורה האירופאית. מצד שני, הסגנון מאד לא מזכיר את שאר הציורים שלו, ויכול להיות שהאינטרנט פשוט טעה בתיוג. מצד שלישי, גם רוב הציורים שלו לא מזכירים אחד את השני, אז יכול להיות, בכל זאת:

בסוף שנות ה-90, הכלכלה באקוודור היתה על סף קריסה. אינפלצה מטורפת, אבטלה גואה – הכל. המצב היה קשה במיוחד לאינדיאנים, החיים מחוץ לערים הגדולות. הרבה מהם נאלצו למכור את האדמות שלהם לספקולנטים וחברות פיתוח גדולות ולהגר מהמדינה, בעיקר לארה”ב ולאירופה, רובם באופן לא-חוקי, ולחפש עבודה.

מאז הכלכלה האקוודורית התייצבה – ב-2000 הם ויתרו על המטבע המקומי ועברו להשתמש בדולר האמריקאי, ובשנים האחרונות גם האבטלה נשארת יציבה בכ-6% – אבל רבים מהאינדיאנים עדיין נשארו להם באירופה, והם שולחים הביתה כסף. באקוודור המשכורת הממוצעת היא $500 לחודש, והאינדיאנים רובם חיים מתחת לממוצע. אז הם נשארים באירופה ושולחים חזרה כסף, ועם הכסף הזה בני המשפחה קונים חזרה את האדמות שלהם, ומשפצים את הבתים המשותפים ואפילו בונים בתים חדשים.

אבל חוץ מכסף, מהגרי העבודה שולחים גם תמונות. תמונות של אירופה הקלאסית שבה הם מסתובבים ובה הם עובדים. תמונות של בתים בגרמניה עם גגות רעפים משופעים, ושל בתי כפר ספרדיים. והתמונות הללו מגיעות יחד עם הכסף, ומסמנות לאינדיאנים באקוודור את השפע של אירופה. רובם לא יכולים לקבל ויזה לאירופה, בעיקר בגלל כל המהגרים הלא-חוקיים, ולכן אירופה היא ארץ עשירה ואסורה, מרוחקת חצי-כדור מהם. אז הם לוקחים את התמונות הללו ובונים את הבתים שלהם בדוגמתם. אז הכפרים הקטנים בהרי האנדים, המונים מאות אנשים כל אחד, בנויים להם בדוגמת כפרים אירופאים. עם הרעפים, והגגות, והצריחים. והקולוניאליסטים האירופאים כבר לא צריכים בכלל לשלוח ספינות וכובשים לקצוות העולם. הם אפילו לא צריכים לשלוח נציגים של חברות, או להפיץ את התרבות שלהם. הם רק יושבים להם בבית באירופה העשירה ומחכים שעניי העולם יבואו אליהם לקבץ נדבות, לעשות את העבודות השחורות. ועם הכסף האירופאי, הם ישלחו חזרה גם את התרבות המערבית, ביוזמתם, בלי שום מאמץ מהצד של הקולוניאליסטים.

* * *

ואם כבר על האירופאים בדרום אמריקה דיברנו, העיר קוטַקאצ’י, כשעתיים צפונית מקיטו הבירה, בנויה כולה על תעשיית העור שלה. מעילי עור, נעלי עור, ארנקים וחגורות ממלאים את כל החנויות ברחוב הראשי. התעשייה צמחה, כך הסביר לנו המדריך, בשנות ה-40 המאוחרות וה-50, אחרי המלחמה, כשמהגרים מאירופה באו לשם והביאו את טכניקות עיבוד העור. מגרמניה, הם באו, מיד אחרי מלחמת העולם השניה. פתאום מוצרי העור נהיו הרבה פחות אטרקטיביים.

* * *

ואם כבר על הנאצים בדרום אמריקה דיברנו, את הכתובת הזו ראיתי על קיר באוטבאלו, העיר האינדיאנית הגדולה ביותר באקוודור, כ-50,000 איש ש-90% מהם אינדיאנים. הם פיספסו עם הכיוון של צלב הקרס, נראה לי, אבל הכוונה ברורה. מה שלא ברור לי זה מה הטריגר לכתובת הזו.

כפולו-אפ קצר לפוסט האחרון, אני אעדכן את הקוראים הקבועים ואציין שלרשת מגה, הגלגול האחרון של רשת קו-אופ-הריבוע הכחול הותיקה, יש גם סט של חטיפים גנריים, אבל שם הם העדיפו להשאר עם המילה “חטיף” הנייטרלית, ולא להכנס לפירוט מלא של ההרכב בשם:

מצד שני, למגה אין קונוסים.

מה שכן, גם לרשתות צבריות ותיקות יש לפעמים הברקות ביזאריות שלא היו מביישות את מיטב הקניינים יוצאי ברית המועצות:

אני אוהב לקנות בטיב טעם, ומאד שמחתי כשהם פתחו את רשת הסופרמרקטים העירוניים שלהם בתל-אביב. בתור מי שגדל על היצע השופרסל-היפרכל-ריבוע הכחול רוב חייו, אבל עם מספיק נגיעות של חו”ל בשביל לדעת שיש המון דברים שם בחוץ, אני תמיד אוהב את השונות והזרות שיש שם. בין אם זה סתם נקניק חזיר ופחיות של ד”ר פפר, או דברים תמוהים יותר כמו טבעות דיונון מיובשות או פורשמק, סלט הרינג ותפוחי עץ, דברים שתמיד מוזרים ומפתיעים ומסעירים בשבילי, לרוב לפני שאני טועם אותם יותר מאשר אחרי.

אני אוהב לקנות שם דברים אקראיים, בין אם זה דמוי-קוויאר מן הצומח או גזוז בטעם אוכמניות וורד-בר. אני אוהב את הבירות המזרח-אירופאיות ואת החטיפים שאני לרוב לא יודע בכלל מה הם עד שאני מעביר אותם בקופה ורואה את השם (בעברית!) מופיע על הצג. למדתי להתרחק מהנקניקים האקזוטיים יותר, כמו הסולץ שניסיתי פעם אחת ולא יכולתי לסיים, אבל אני תמיד אוהב את ההפתעות, גם אם הן רעות.

* * *

אז למרות שהמצלמה בטלפון שלי ממש מחורבנת, אני אצא למסע ויזואלי קצר בביקור שלי היום בטיב טעם, סניף המגדלור, בן-יהודה 1, ת”א. תרגישו חופשיים ללחוץ ולקבל תמונות גדולות יותר.

טבעות דיונון מעושנות

מעושנות? מיובשות? אני באמת שלא יודע. קניתי משהו דומה לפני כשנה בסניף אחר, רק ששם זה  היה תוצרת יפן, והפעם תוצרת רוסיה, או מדינה כותבת-קירילית כזו או אחרת. אם זכור לי, זה מתקתק ולעיס כמו גומי, ומריח קצת כמו ים. תענוג.

פורשמק

עוד מוצר שלקח לי זמן (ואת מלוא ידיעת הקירילית שלי) להבין איך הוגים. אני אוהב סלטי דגים למיניהם, אבל עם תפוח עץ? את זה צריך לנסות.

פטיסונים

את זה ראיתי כבר כמה פעמים בטיב טעם, וכל פעם עצרתי ותהיתי מה הם הדברים הללו, מוחמצים  להם בתוך צנצנת. יש להם צורה של מאפה משולב עם פלפל ירוק משולב עם צלחת מעופפת, ואם לא הייתי מצלם, לא הייתי זוכר לבדוק מה הם לעזאזל. מצד שני, התמונה יצאה כ”כ מחורבנת שאני מעדיף כבר לשים תמונה מהאינטרנט.

אבקת סוכר בצבע תפוז

כאן כבר אין את האלמנט האקזוטי, סתם תהיה שלי אם הניסוח הוא מתחכם-שיווקי, או סתם תרגום  קלוקל מאנגלית. מדובר באבקת סוכר שמתאימה לשימוש במאפים כתומים שבהם הסוכר הלבן יפריע, אבל הביטוי “צבע תפוז” צורם לאוזן העברית – בעיקר כשצבעי המאכל בו הם פפריקה וקארוטן.

תואמי-חטיפים

כאן נטשנו סופית את האקזוטיקה ועברנו לתחום הלשוני, כמו שאני אוהב. לטיב טעם יש מותג-בית, כמו רשתות אחרות, והם משווקים תואמי-חטיפים לביסלי, במבה, ושאר הקלאסיים. אני אבל אהבתי את השמות המאד פרקטיים-תיאוריים שהם נתנו להם:

לא קשה להבין בדיוק מה החטיפים האלה מנסים לדמות. “חטיף חיטה” זה תיאור לא רע של ביסלי למיניו, ו”חטיף תירס מצופה בוטנים” מתאר יפה את הדואליות הרגילה של הבמבה.

אבל כל נסיון תיאורי הולך לאיבוד עם החטיף הזה:

שמשום מה שם את “קונוס” באותה קטגוריה כמו “חיטה” או “תירס”. ואפילו אם קיבלנו את זה שאין להם תיאור טוב יותר מאשר “קונוס” לתאר את דמוי האפרופו הזה, מה בדיוק המשמעות של “טעם טבעי” בשביל קונוסים?

אחד מאבני היסוד של העתיד החזותי – של העתיד כמו שהוא אמור היה להיות, בראיית העבר, של ה-Retro-futurism, קראו לזה מה שתרצו, הוא הטלפון-וידאו. גם ה-Jet-pack, כמובן. אי אפשר לשכוח את הג’ט-פּאק שלעולם לא מגיע, אבל ללא ספק – גם הטלפון-וידאו. אחרי הכל, טלפונים עם מסך היינו לנו כבר לפני שנים, שמציגים את הטלפון אליו אנחנו מחייגים – כמה קשה זה יכול להיות להוסיף גם תמונה?

אבל זה לא קרה. טלפונים קווים שמרו על הניוון שלהם, ודווקא טלפונים סלולריים, שלא היו כל כך מרכזיים בתמונת עולם המד”בית הישנה, הפכו להיות נפוצים בכל מקום. וגם שם, לרגע, חשבנו שאולי החזון יתממש לו, אי-אז בראשית ימי הדור השלישי, כשכל ספקיות האינטרנט התהדרו בשיחות וידאו, והמכשירים התהדרו במצלמות קדמיות.

אבל גם שם ההבטחה לא התקיימה. באיכות המחורבנת של המצלמות התחרתה רק האיכות המחורבנת של הרשת הסלולרית, ושני טלפונים באותו חדר הראו רק גושים מפוקסלים ומקוטעים במקום שיחה.

אבל במקביל לכל האכזבות הללו בתחום הטלפוניה, במחשב לאט לאט נכנסו שיחות הועידה לשימוש נפוץ יותר ויותר. האיכות היתה גם גרועה בהתחלה, גם של המצלמות וגם של החיבור, אבל די מהר כבר היו לנו מצלמות רשת באיכות HD, ופס רחב, וסקייפ לכל בית. אבל איכשהו זה לא נכנס לאותה נישה תודעתית כמו הטלפון-וידאו שאליו ייחלנו. סקייפ היה משהו שאתה מתקין בשביל לדבר עם חברים בחו”ל, או עם הילדים בטיול-אחרי-הצבא, או בקונטקסט עסקי. או סייברסקס, כמובן. לא משהו יומיומי. לא משהו עתידני. סתם משהו שעושים.

אבל אז פתאום יוצא לי לראות כתבה כזו, מהיום בבוקר, על שילוב סקייפ בטלוויזיות. ופתאום הבנת י עד כמה המד”ב הזה נתקע לנו בראש ולא מרפה, וממש מפריע לנו לפעמים לנצל את הטכנולוגיות  באופן מירבי. הפתרון הזה פשוט ואינטואיטיבי. לוקחים את טכנולוגיית שיחות הוידאו שהוכחה כעובדת, משלבים אותה בטלוויזיה שגם ככה יש בסלון, וגמרנו! ואין סיבה שזה לא יעבוד, ברגע שזה יעבור את חבלי הלידה.

האובססיה על זה שהטלפון יעבוד כמו בקליפ של הסימפונס כאן למעלה, או להתעקש שנסתובב לכל מקום עם ג’ט-פאק, הוא זה שגורם לנו לחשוב כל הזמן שהעתיד עוד לא הגיע. זה נכון שהעתיד הזה שעליו חלמנו לא הגיע. אבל הוא לא העתיד שלנו. הוא העתיד של העבר, של הסימפסונס בשנות התשעים, שהיא בתורה נשענת על נוסטלגיה לג’טסונס של שנות השישים. אנחנו לא צריכים את  הרטרו-פיוצ’ריזם הזה, עד כמה שהוא אולי חינני ואסתטי. יש לנו מספיק עתיד סביבנו.

הגעתי למסקנה שאני תמיד צריך לאמץ איזו להקה צעירה. זה נורא נחמד שיש לך להקה כזו שאתה יכול לעקוב אחריה, ללכת לכל ההופעות שלה, גם אם הן מחוץ לעיר. לחגוג איתה את ימי ההולדת של הגיטריסט או המתופף. לזהות פרצופים מוכרים בקהל מפעם לפעם, גם אם אתה אף פעם לא מדבר איתם. זה גם עוזר אם הם להקה טובה, אבל זה לא חובה, העיקר שתהיה לך להקה משלך, כמו קבוצת כדורגל, שאתה יכול להתלהב ממנה גם אם אף אחד אחר לא אוהב אותה, ולהגן עליה מול אחרים. בזמנו היה לנו את אגרול, בתקופת הקאברים שלהם. ואת בינתיים, עד שאלון עבר לחו”ל. אבל רוב הזמן אני מזניח באופן מחפיר את העובדה שאני גר מטר מהאוזן-בר ורבע שעה מהלבונטין, ולא שומע מספיק להקות חדשות. זה תמיד כיף להיות חלק מקהילה קטנה כזו, אפילו אם ברור שזה לא ישרוד לעד. לכן אני תמיד שמח למצוא לי להקה חדשה ומוצלחת לאמץ.

* * *

בגדול, אני אוהב רוק מתקדם. אני אומנם כבר כמעט לא שומע פרוג, בטח שלא דברים חדשים, אבל שנים רבות זה היה הסגנון החביב עלי, קינג קרימזון וג’נסיס וג’נטל ג’יאנט ואפילו אמרסון לייק ופאלמר. אבל לפרוג, ובעיקר להקות פרוג חדשות, יש נטייה לשקוע לתוך הטכניקה ולאבד את הכיף שבמוזיקה. הם עושים מוזיקה למוזיקאים, שנהנים ממעברי האקורדים המורכבים וההברקות הטכניות בזמן שאני משתעמם. אין לי ויכוח על יכולותיהם כנגנים, רק על העניין שביצירה. וגם כשהמוזיקה שלהם לא משעממת (ואני חלילה לא אומר שכל דבר שנוגע בפרוג הוא משעמם), המוזיקה של הפרוגרים נוטה להיות מורכבת יותר, מתלהבת פחות. יותר נוטה לנענוע ראש בהערכה מאשר לקפיצות מלאות התלהבות.

לכן זה מעניין כשלהקת טובה ופרוגית, יותר או פחות, מנגנת שיר רוק פשוט יותר,straightforward. אולי איזה קאבר אירוני, או סתם נוסטלגי. ופתאום הכשרון הטכני המפותח מקבל לידיים לא איזה מאפה פילו אוורירי או תבשיל מעודן, אלא נתח בשר עסיסי, עוד על העצם, ופתאום לא רק הידיים של הגיטריסט רצות להן על צוואר הגיטרה, אלא כל הגוף שלו מתחיל לקפוץ, והידיים של המתופף הופכות לטשטוש לבן, והבסיסט מחליף את ה-counterpoint המורכב בקו בס פשוט יותר אבל שמהדהד לך בכלוב הצלעות, ואתה מתחיל לתהות למה הם לא יכולים להכניס כל-כך הרבה התלהבות גם לשירים הרגילים שלהם.

טוב, לפעמים הם יכולים.

* * *

אני גם אוהב להקות שיש להם שני זמרים ראשיים. לא כל שיר מתאים לכל סגנון שירה, ואם יש שני זמרים, זה כמו להוסיף עוד כלי נגינה להרכב. זה פותח אפשרויות. גם הרמוניות קוליות מעניינות יותר, וגם פוטנציאל לשירי סולו מותאמים אישית. ואם יש זמר וזמרת אז בכלל יש לנו מנעד רחב של אפשרויות.

* * *

הפשרות היא להקה ממש נחמדה. נגיעות של פרוג בלי שיהיה יותר מדי מזה. מדי פעם איזה קאבר נוסטלגי. גיטריסט מצוין שחגג אתמול יום הולדת. נגן סוזאפון על הבמה במקום גיטרה בס. שני זמרים ראשיים. שווה.

אני אוהב את לארי אליסון, מנכ”ל אורקל. הוא משעשע אותי כל פעם מחדש בסטריאוטיפ שלו, שהוא מסרב להשתחרר ממנו, של מיליארדר הטכנולוגיה הראוותן והרברבן שיש לו יותר כסף ממה שהוא יכול להוציא.

אליסון, האדם הרביעי הכי עשיר בעולם. כבר הראה את הרגישות שלו לפני כמה חודשים כשהתלהב מהיאכטת המירוץ שלו מול עובדי החברה, שמאות מהם הוא פיטר בשנה האחרונה. יש לו עוד יאכטה, השישית בגודלה בעולם, עם אולם קולנוע, מרתף יינות ו-82 חדרים*. ועכשיו הוא החליט גם לקנות טורניר טניס.

כן, טורניר טניס. לא לקנות קבוצה, כמו גאידמק או מארק קובאן, הוא פשוט קנה את טורניר הטניס Indian Wells כולו. ממתי קונים טורניר? כן, אני יודע שטורניר זה בסופו של דבר ישות כלכלית, אבל עדיין, לקנות טורניר? בשלב הבא, אני מניח הוא פשוט יקנה את כלל הזכויות על משחק הטניס. ואז גם את המילה “טניס” בשפה האנגלית. ואז בכלל מילים אקראיות בשפה. מילות יחס, למשל. אני חושב שלארי אליסון צריך לקנות את כל מילות היחס בשפה האנגלית. ואז את כל אותיות האהו”י.

מישהו צריך להזכיר לו את וורן באפט, שמדגים שאם כבר יש לך עשרות מיליארדי דולרים, אתה יכול להרשות לעצמך לתרום חלק מהם.

עם כל ההייפ – שלא לומר ההיסטריה – סביב האייפון, זה מעניין לראות נתונים אמיתיים ולהבין איפה הוא בעצם עומד בשוק.

הכותרות היום סערו סביב נתון דרמטי – האייפון הוא הטלפון הכי פופולרי בארה”ב! כ-4% מהטלפונים הפעילים הם אייפונים, כשבמקום השני, עם 3.7%, עומדים מכשירי ה-Curve של בלקברי. על פניו, זה נראה שהאייפון כובש כל חלקה טובה, ושאפל הראו לכולם איך עושים טלפון. אבל ההשוואה כאן מוטעית.

ה-Curve אולי מחזיק ב-3.7% מהשוק, אבל לבלקברי יש עוד שתי סדרות בעשיריה הפותחת, שאיתן נתח השוק כבר מגיע ל-6.3% – פי אחד וחצי מהאייפון. הטלפון הראשון של LG מופיע רק במקום הרביעי, אבל ארבעת הדגמים הפופולריים שלה עוקפים גם את הבלקברי, ביחד. ועוד לא ספרנו כאן את הזנב הארוך: עוד עשרות דגמים שוליים יותר, אבל שבמצטבר מספקים ליצרניות הגדולות – LG, סמסונג ואחרות – נתח שוק שגדול מזה של אפל באופן משמעותי. נוקיה נעדרת מהרשימה כאן פשוט בגלל הנוכחות הזניחה שלה בארה”ב, אבל טבלה דומה באירופה היתה מראה עשרות דגמים שונים של נוקיה שביחד נותנים לה כמעט 50% מהשוק.

אז נכון, האייפון הוא הדגם הכי פופולרי מכל הטלפונים כשמשווים אותם דגם-לדגם. ובקרב הסמאראפונים הוא אפילו יותר מרשים, עם כ-17% מהשוק האמריקאי. אבל ל-LG לא איכפת אם האייפון יותר פופולרי מכל אחד ואחד מהטלפונים שלה. איכפת לה מהשורה התחתונה, שהיא מוכרת פי אחד וחצי מאפל.

וכאן נכנס העניין שהעסיק אותי שלשום. על זה שלאפל יש את ה-One True Design, שאפל יודעית איך טלפונים אמורים להיות, ואתה תעבוד בדרך של אפל, או בכלל לא. ואין ספק שהדרך שלהם טובה. זו הסיבה שיש להם את הטלפון הכי פופולרי בארה”ב, ו-17% משוק הסמארטפונים, ושהם עשו מהפכה בשוק. אבל הדרך שלהם לא טובה לכולם. ונוקיה, ו-LG, וסמסונג מודעות לכך, ומשווקות עשרות מכשירים לאנשים שונים עם צרכים שונים. כמו שאמר מיק, נוקיה נוקטת בגישה שצריך להתאים את המוצר לצרכן, בעוד אפל מתאימה את הצרכן למוצר, ובהצלחה יחסית. אבל כל עוד האייפון יהיה רק דגם בודד שעושה דברים בדרך אחת ספציפית, הוא יפנה רק לאותו חתך של האוכלוסיה שהדרך הזו מתאימה לו. החתך לא קטן, כפי שאפשר לראות מהטלפונים החדשים שבאים להתחרות באייפון על הזירה שלו. אבל כל עוד האייפון פונה רק לאותו שוק, הוא לא ייצא מהנישה שלו. בסופו של דבר אין אף אפליקציה שתהפוך אותו לנוקיה, ולכן משתמשי נוקיה המרוצים ימשיכו להיות מרוצים עם הנוקיה.

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.

ראיתי היום באוטובוס איש יושב ומשחק עם האייפון שלו, שאותו קנה בשבוע האחרון, לאחר ההשקה בארץ. אני יודע שהוא קנה אותו עכשיו, כי האייפון – מופת לעיצוב מוצר והנדסת אנוש – היה עטוף בשרוול גומי כחול עם הלוגו של פלאפון, שהפך את המכשיר המעוצב ללבנה דביקה וחמימה.

זו הדרך של פלאפון, אני מניח, להכניס את המיתוג שלהם לאייפון למרות המגבלות הנוקשות שאפל מציבה על המשווקים. אם אסור להם להדביק את הלוגו על הטלפון עצמו, הם פשוט יעטפו את המכשיר כולו בצבעים שלהם, כחול בינוני עז, בניגוד ללובן האלגנטי של אפל.

סלקום בחרו בדרך אחרת להכניס את המותג שלהם לשיווק האייפון, עם שלטי פרסומת ברחבי הדיזנגוף סנטר בצבעי סגול וצהוב שהיו גורמים גם לאוהד בית”ר להתכווץ בכאב, שמפרסמים את האייפון סנטר. לא את האייפון, חלילה – הם לא יעזו לשים את העיצוב שלהם על פרסומת לאייפון בניגוד להנחיות אפל. אבל לאייפון סנטר? אין סיבה שלא. ואני מרגיש שמשחקים איתי בקקי.

* * *

השרוול הכחול הזה של פלאפון, כאמור, היה גורם למהנדסי המוצר של אפל לבכות בשקט, בפינה. בלי הלבן האיקוני, בלי המתכת המוברשת, פשוט צבעים חזקים וגומי תעשייתי. אבל הם יכולים לבכות עד למחר על איך יותר נכון, ויפה, והרמוני לעצב מוצר – אבל בסופו של דבר זה הצרכן שמחליט, והצרכן שרוצה את האייפון שלו שלם ונוח, וכחול, וצמיגי.

לפני שנים רבות, ידידה שלי קיבלה פרוייקט להרים אתר לאיזה יבואן של ציוד לבניין. היא ישבה שעות והשקיעה להרים אתר בית נעים ויפה, עם צבעים משתלבים ופונטים נעימים וטקסט קריא ונוח. ואחרי שהיא סיימה, הלקוח הסתכל, והנהן, ואמר שזה מאד יפה, אבל לא ככה הוא רוצה את זה. הוא רוצה את האתר בצהוב בוהק – צהוב בולדוזר – עם הרבה פסים שחורים וחיים צר ושאר תועבות טיפוגרפיות שגרמו לה להחוויר. אבל בסופו של דבר, המוצר לא קיים בפני עצמו. ואם קבלני בניין רגילים להזמין ציוד מקטלוגים מודפסים שבהם הקונבנציה היא צהוב ושחור וסימני קריאה, ככה הם רוצים גם את האתר שלהם. וככה אנשים רוצים את האייפון שלהם. כחול. וצמיגי.