Mar 27 2015

התנהגות, זהות, שייכות: שלושה מבטים על גיקיות

לפני כמה ימים התקלתי בדיון באחת הרשתות החברתיות לגבי גיקים וגיקיות, וספציפית לגבי שייכות – משתתף בקבוצת פייסבוק כלשהו שהגדירה את עצמה כקבוצה לגיקים הרגיש שהוא נשפט כ-“לא גיקי מספיק”, כי הוא לא חלק את הטעם הנפוץ בקבוצה בנוגע לדברים שנחשבים לנכסי צאן ברזל של הגיקיות, כמו ג’וס ווידון או מונטי פייתון. בלי להכנס לנושא הספציפי, זה העלה בי כמה מחשבות על הגדרות, קבוצות ונקודות ייחוס שהתחשק לי לכתוב עליהן.

אני אדגיש שאין לי כאן שום כוונה או יומרה להגדיר מה זה גיק (נושא שכבר כתבתי עליו, בלייבג’ורנל ב-2005, ומוקדם יותר גם, ומסורתית אני גם מקשר לכאן), אלא רק לתת שלוש נקודות התייחסות אפשריות למונח. הן משלימות אחת את השניה, לא סותרות, לא מחייבות ולא מנסות לתת הגדרה או ניסוח סוציולוגי של התופעה. רק לתת כמה כלים לשיח. אדם יכול להכנס לשלושת התבניות האלה, לחלקן, או לאף אחד מהן, ועדיין להחשב כגיק (אם כי אני אשמח לדוגמאות במקרה של אף אחד מהם).

1. הגיק כהתנהגות

זו ההגדרה הנפוצה, אני חושב, כשאנשים מנסים להגדיר את עצמם או אחרים כגיקים. “אני מתכנת בפייתון להנאתי”, “אני קורא מדע בדיוני” או “אני יודע בעל-פה את שלושים הספרות הראשונות של Pi” הן הגדרות התנהגויות סבירות. היא אפקטיבית בכך שהיא משתמש בסמנים ברורים כדי ליצור קשר עם אחרים שחולקים את תחומי העניין המשותפים. אבל ההגדרה גם יוצרת הבדלות, בכך שאין בהכרח קשר בין גיק של תכנות וגיק של ספרות פנטזיה, מה שיוצר קשר כפוי ומאולץ של שניהם כגיקים.

2. הגיק כזהות

דרך שניה להגדיר מישהו כגיק היא פשוט שאותו אדם יראה את עצמו כגיק. “גיק” זה לא רק התחביבים שלך, אלא גם הגדרה (פלואידית, אמנם) של ראיה את עצמך ואת מקומך מול החברה, ועצם הבחירה בהגדרה הזו היא אמירה של אדם על איך הוא רואה את עצמו.

על פניו, יש כאן ריקון של התווית מתוכן, אם כל אדם יכול להגדיר את עצמו כגיק בלי “דרישות סף”. אבל אני תמיד מעדיף הגדרות אינקלוסיביות, מכילות, ולא אקסקלוסיביות. אני לא חושב שראיה אקסקלוסיבית כזו משרתת משהו חוץ מאשר בניית מחסומים מלאכותיים כדי להרגיש מיוחדים, ומוליד תופעות שליליות כמו ה-fake geek girl. הגישה שלי למעלי הטענה הזו היא “תתמודדו. יש מספיק גיק לכולם”.

3. הגיק כשייכות

בסיור גרפיטי שבו השתתפתי לפני כמה ימים (ועליו יעלה פוסט נפרד), עלתה השאלה איפה עובר הגבול בין גרפיטי ובין אמנות רחוב. בין אמני גרפיטי “אמיתיים” שמציירים עם פחית הספריי, לבין כאלה שבאים עם סטנסיל שעליו שרטוט או אמירה ומרססים אותו על קירות. המדריכה הוציאה את אותם סטנסילאים מתוך הגדרת ה-“אמני גרפיטי”, אבל כשאתגרנו את ההגדרה שלה, הגענו למסקנה שאין כאן חלוקה אובייקטיבית או התנהגותית בהכרח, אלא פשוט הגדרה סוציולוגית/קבוצתית – הראשונים הם אנשי גרפיטי מכיוון שהם מסתובבים במעגלים ובקהילה שמכונים “אנשי גרפיטי”, בעוד אנשים אחרים – שאולי טכנית עושים דברים דומים – הם לא חלק מאותם מעגלים. זה הזכיר לי את הדיונים האינסופיים בצעירותי על מה זה “רוק מתקדם”, כשהתשובה הטובה ביותר שמצאנו היא “מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקה אחרת שמקובלת כרוק מתקדם”. לא תמיד אפשר, ולא תמיד צריך, לתת פרמטרים אובייקטיביים ברורים, ושייכות וקרבה אישית הרבה פעמים מספיקים, ברמה הפרקטית.

ככה גם עם גיקים. גיק הוא מישהו שחבר בקבוצה “גיקים בישראל” (נגיד, אם היתה קבוצה כזו), בגלל שהוא מרגיש מספיק קרבה ושייכות לאנשים שפעילים בקבוצה הזו. גם אם הוא לא ממש מתלהב ממד”ב, ולא יודע לתכנת, ואפילו לא אוהב את באטמן. אבל יכול להיות שהוא מצא את עצמו מסתובב עם אנשים שעונים על הגדרות אחרות ונכנס למעגל החברתי הזה, הגיקי. כי גיקיות זה לא רק דימוי עצמי ולא רק סט של תחביבים, אלא גם לפעמים זו קהילה ספציפית וקונקרטית, וחברות שקהילה היא לפעמים תלויה בזמן ומיקום יותר מאשר בהתאמה לאיזה אידאל של חבר קבוצה מושלם. לפעמים גיק זה לא מי שעושה דברים גיקיים, ולא מי שמתייחס לסביבה כגיק-אאוטסיידר. לפעמים זה פשוט מי שחבר בקבוצת “גיקים בישראל”.

2 תגובות

Mar 25 2015

יומן קריאה: עולם גווע של קסם ורצח

Jack Vance / The Dying Earth

כשמדברים על ההשפעות התרבותיות שנכנסו לתוך מבוכים ודרקונים (ודרך מו”ד, לעולם משחקי התפקידים),  אוהבים תמיד להזכיר את טולקין. וכן, אין ספק שלטולקין היתה השפעה ענקית, בעיקר על המהדורות המוקדמות של המשחק. גזע ה-halflings הועתק ישירות מההוביטים ומקצוע ה-ranger הוא כ”כ מבוסס על ארגורן, שבמהדורה הראשונה של AD&D דמויות סייר היו מקבלות יכולות מוגברות בשימוש בכדורי בדולח וקסמי ראיה למרחוק, רק בגלל הקשר של ארגורן ל-Palantiri, אבני הרואי שבשר הטבעות.  אבל הרבה אלמנטים בסיסיים ומהותיים של D&D לא הגיעו מטולקין, בעיקר היחס של המשחק לקסם וקוסמים. וכשמתחקים אחר המקורות של הקסם, מגיעים, באופן חד משמעי לג’ק ואנס.

ואנס פרסם ב-1950 את קובץ הסיפורים הזה, The Dying Earth, קובץ הסיפורים הראשון שמתרחש באותו עולם, עולם הארץ הגוועת. מדובר על עולם פנטזיה אקזוטי, שהוא כביכול עולמנו שלנו אבל בעתיד הרחוק רחוק, כשהשמש היא כדור אדום וחלש, אוכלוסיית העולם מצומצמת, וקוסמים – שהקסם שלהם הוא ספק מיסטי, ספק ידע מדעי – שולטים ביד רמה על ערי-מדינה עצמאיות ועסוקים בעיקר במחקר ובהנאותיהם שלהם.

נוסחאות של קסם

מהסיפורים הללו, הראשונים של ואנס, אפשר לראות את הבסיס לשיטת הקסם של D&D, שבה, מסורתית, הקוסם עובר על ספר הלחשים שלו ובוחר מספר מהם לשנן לאותו יום – ורק הם הקסמים אותם יוכל לבצע. מהרגע שהטיל לחש, הוא נמחק ממוחו, ורק למחרת יוכל לשנן אותו שוב. במידה רבה זוהי החלטה טקטית, משחקית,  שהשחקן צריך לקבל על סמך הערכה של הסכנות שיארבו לו.

להרבה אנשים הבחירה המשחקית הזו מרגישה מטופשת – כי למה שידע וזכרון יעלמו ממוחו של מכשף פתאום? אבל זה מתבסס על הקסם בעולם של ואנס, שם מילות הקסם עצמן הן בעלות עוצמה, וקוסם רב עוצמה מסוגל להחזיק רק מילים בודדות בראשו – ולכשישוחררו, יברחו ממוחו. זה מגיע הישר מהעמוד השני של הסיפור הראשון של ואנס, Turjan of Miir:

leather-bound librams setting forth the syllables of a hundred powerful spells, so cogent that Turjan’s brain could know but four at a time.

ומיד אחר כך, גם האספקט הטקטי:

What dangers he might meet he could not know, so he selected three spells of general application: the Excellent Prismatic Spray, Phandaal’s Mantle of Stealth, and the Spell of the Slow Hour.

אחד מאלה, the Excellent Prismatic Spray, עבר כמעט ישירות ללחש Prismatic Spray ב-D&D, לחש איקוני ופופולרי.

גם חפצי הקסם ב-D&D מזכירים הרבה יותר את Laccodel’s Rune של ואנס (קמע שמגן על נושאו מקסמים, פריט פונקציונלי לחלוטין) מאשר מהטבעת האחת של שר הטבעות (שהיא, בנוסף ליכולותיה הקסומות, גם mcguffin עלילתי חשוב).

לידתו של ה-Murderhobo

על הקשר בין D&D לואנס ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר, אם כי היה מעניין לראות את הקישורים בעצמי. אבל מה שהיה מעניין לראות הוא עוד עקרון די מבוסס ב-D&D שמופיע גם אצל ואנס, וזו תפיסת עולם שזכתה לכינוי the murderhobo syndrome.

מה הכוונה כאן? במשחק D&D מסורתי, השחקנים משחקים חבורת דמויות מגוונת שיוצאים להם אל עבר השממה, הג’ונגל או המבוך הקבור, הורגים מפלצות ויצורים אקראיים ובוזזים את רכושם. זו אינטראקציה כ”כ בסיסית במשחק, ששחקנים רבים בכלל לא יחשבו על אופציות אחרות – אתה יוצא למסע, ישן בדרכים, הורג דברים ולוקח שלל. זה המשחק.

כשלוחקים באופן מודע צעד אחורה, קל לשים לב שבכל הסתכלות ריאליסטית/מודרנית, מדובר על התנהגות פסיכוטית לכל דבר. אנשים חסרי בית שמשוטטים בעולם ושרצח והרג היא ברירת המחדל שלהם. נתקלתי בהרבה שחקנים שמנסים לשחק משחק קצת פחות murderhoboבאופיו ונתקלים בתסכול בסגנון המשחק הזה, שלא רואה שום חסרון בלתקוף ולהרוג את המשמר בעיירה חוץ מהסכנה שהם יתקלו בראש-משמר בדרגה גבוהה מדי שיביס אותם, בתורו.

ההתנהגות הזו נראית קצת צורמת אם מנסים לבסס אותה על ההוביט או על שר הטבעות. שניהם ספרים די מלחמתיים, אבל אין בהם את האכזריות הזו. את הצד הזה קיבל D&D ממקורות אחרים, מספרי Lankhmar של פריץ ליבר, מקונאן הברברי של רוברט האוורד, וגם, כך גיליתי, מואנס. בחמשת הסיפורים שקראתי בינתיים בקובץ, כמעט כל אחת מהדמויות – כן, הראשיות, המובילות של הסיפורים – הוא פסיכופת, ברמה כזו או אחרת. טורג’אן, מהסיפור שהזכרתי קודם, הוא אחד החיוביים שבהם, וגם הוא מסתובב עם גישה מאד אגבית להרג. מזיריאן, המכשף שעל שמו הסיפור השני, כולא מכשף אחר בתא ומענה אותו, רודף אחר אישה ביער במטרה ללכוד אותה ו-(גם אם זה לא נאמר במפורש) לאנוס אותה (בכלל, כל אינטראקציה בין גברים ונשים בסיפורים הם unpleasantly rapey), והמוביל כאן הוא Liane the Wayfarer, שמתואר כפייטן ומשוטט קל רגליים ושמח, אבל שבמפגש הראשון איתו הוא מענה זוג נשוי עד מותם. מאוחר יותר, בסיפור שמוקדש לו, הוא שובר שיאים בהתנהגות שהיא murderhobo קלאסי, לאחר שדיבר עם איש זקן שהצביע לו על מחוז חפצו:

And Liane asked himself, suppose this old man were an agent of Chun, and at this minute were on his way to warn him? . . . Best to take all precautions. He leapt up on a high entablature and ran crouching back to where he had left the ancient.

Here he came, muttering to himself, leaning on his staff. Liane dropped a block of granite as large as his head. A thud, a croak, a gasp—and Liane went his way.

הנה אדם אקראי ברחוב. יש סיכוי קטן שלהשאיר אותו בחיים יזיק לי, ואין שום השלכה שלילית ללהרוג אותו – אז בוא נהרוג אותו.

אני לא אומר שמשחקי תפקידים הם בהכרח מלאי murderhobos. אפילו ב-D&D ומשחקי ה-old school לא קשה לשחק אחרת ולא נדיר למצוא סגנון אחר, אבל זה זרם קיים ולא מבוטל בז’אנר, בדיוק כמו ששינון לחשים עד הטלתם הוא זרם פופולרי בשיטות הקסם. מעניין היה למצוא את שניהם אצל ואנס.

בביקורת משנת 2002 באתר בלי פאניקה, כותב מתי ברסקי כי:

סיפורי ארץ הגוועת מומלץ למי שמחפש בעיקר סיפורים טהורים, ללא עלילה מסובכת או קונפליקטים אצל הדמויות.

וזה אכן תיאור מצוין. הסיפורים פשוטים, לעיתים אפילו פשטנים, אבל הם מציירים נוף אקזוטי ופנטסטי שעושה חשק לשחק בהם. ואכן, בנוסף להשפעות על מו”ד, גם יש משחקי תפקידים שמתבססים ישירות על העולם. אני צריך לבדוק אותם.ג’ג

4 תגובות

Mar 23 2015

יומן צריכה: ליל החטיפים הארוכים

שוק החטיפים המלוחים בארץ היה קצת בהאטה בתקופה האחרונה. לא היה שום דבר מעניין או מסעיר שנתקלתי בו במרכולי העיר. לכן מאד שמחתי לראות היום, כשקפצתי לטיב-טעם אקראי, את האריזה הבאה:

     2015-03-23 10.08.45

“צ’יפס ארוכים”, הם נקראים, ואכן כך הם:

2015-03-23 10.08.51

כל צ’יפ הוא ריבועי ובאורך החבילה כולה, ועבה מספיק בשביל לא להשבר בתוך האריזה, אם כי הם היו פריכים מספיק למאכל.

זה צעד מעניין בשוק הצ’יפסים, שלרוב מנסה לגוון דווקא בתחום הטעמים (שבסוף מרגישים כולם כמו אותה תערובת תבלינים) או לכיוון ה-“אותנטיות”, כמו כל אותם kettle chips שמתגאים שעוד אפשר לזהות בהם את צורת תפוח האדמה. כאן הם הלכו על כיוון נועז שמכיר במלאכותיות של המוצר (בניגוד לפרינגלס, שמנסה אולי לשמור על צורה של “צ’יפ”), ומאמץ אותו לחיקו בגיל. אפשר לשבור בקלות חתיכות מהצ’יפ (ואפילו יש סימוני שבירה בנקודת השליש).

והטעם

בטיב טעם ראיתי ארבעה טעמים שלהם, נראה לי – גבינה (שבטח מצופה באבקת גבינה גנרית) ושמנת-בצל, שעליהם ויתרתי, ובייקון (בתמונה למעלה) ווסאבי, שאותם ניסיתי.

הבייקון היה נחמד מאד, גם אם לא מאד מובחן מטעמי הברביקיו הסטנדרטיים של צ’יפס. הוא כמובן לא בשרי בשום צורה (למען האמת, חומרי הטעם שלו מכילים חלב), מה שלא הפריע לטיב טעם לתאר אותו כבטעם “בשר אחר” (אם כי חומרי הטעם מתוארים כ-“מעושן”). הוא אפילו עבר את מבחן הטעימה של קבוצת הביקורת (אשתי, שלא חולקת את החיבה שלי לחטיפים מוזרים מדי) שגם לקחה ביס שני.

2015-03-23 13.13.51

הווסאבי היה גם חביב מאד, ועם הרבה יותר אבקת ווסאבי ממה שציפיתי – יש לו קיק, לחובבי הז’אנר.

לסיכום

אהבתי את הצורה ואת הנכונות לוותר על העמדת הפנים של הטבעיות. חיבבתי את הטעמים. פרינגלס עדיין מוצלחים יותר מבחינת מרקם, אבל בגדול, בחמישה שקלים ל-75 גרם זה בהחלט מוצלח.

תגובה אחת

Jan 17 2015

יומן קריאה: העתיד הקרוב של העבר הקרוב עוד יותר

image_thumb_thumb

Ready Player One / Ernest Cline

“אתה חייב לקרוא את הספר הזה”, אמרו לי מספר אנשים שונים לאורך השנה האחרונה. “זה ממש תפור עליך”. תוך עמוד וחצי ידעתי שזה נכון. הספר הזה, ספר הביכורים של קליין, שיצא ב-2011, מרגיש כמו הכלאה – לא, כמו שילוב הדוק ממש – בין Microserfs של דאגלס קופלנד ו-Snow Crash של ניל סטיבנסון, שהם שניים מהספרים האהובים עלי ביותר.

והספר הוא, ללא ספק, מאד כיפי. הוא משלב בין עולם סייברפאנקי סטייל סטיבנסון (כלומר, עולם דיסטופי אבל צבעוני, פרוע ולא יציב, בניגוד לאפלוליות של גיבסון ודומיו) עם רפרנסים תרבותיים לתרבות פופולרית ולתרבות גיקית של שנות ה-80, בקצב שהיה מסחרר את הגיבור של קופלנד.

אני מאד נהניתי מכל הרפרנסים שקליין דחף לשם, למרות שאני חייב להגיד שאם הוא היה נולד כמה שנים מאוחר יותר (נגיד 1979, כמוני, ולא 1972 כמו שהוא נולד באמת) אז זה בכלל היה קולע בול לרפרנסים של הילדות שלי. אז הוא היה מדבר על AD&D מהדורה שניה, ולא על המהדורה הראשונה שמוזכרת שם. משחקי הוידאו המוקדמים שמופיעים בספר והם מרכזיים לעלילה – Joust, Adventure ומשחקים אחרים שהיו על האטארי ובמכונות המשחק בשנות ה-80 היו מוחלפים ב-Street Fighter ובמשחקי נינטנדו. זה לא שהמשחקים האלה טובים או מתאימים יותר מאלה שקליין גדל עליהם, זה פשוט שבגלל שטכנולוגיות המחשוב השתנו כ”כ מהר בשנות ה-80 ואפילו עד היום, כך שאפילו שבע השנים שמפרידות ביני לבין קליין מספיקות בשביל ליצור הבדל מהותי במשחקים שעליהם אני גדלתי לעומתו.

בחזרה לאתמול

קליין, כמו שציינתי, בהחלט שולט בחומר, ולכן היה לי מאד מוזר לראות שהחזון הטכנולוגי שלו – שיצא לאור, כאמור, ב-2011 – מרגיש כ”כ מיושן. האינטרנט של הספר הוא במידה רבה סוג האוטופיות הטכנולוגיות שאפיינו את ג’ון פרי בארלו והוגי אינטרנט אחרים בשנות ה90, חזון של אנונימיות וזהויות נזילות, חופש מאילוצים כלכליים והשיטה הקפיטליסטית, ושאר נבואות שלא ממש התגשמו.

אבל כבר ב-2011 היה ברור שהן לא התגשמו וכנראה שגם לא יתגשמו. כמו שאפשר לראות בדיון כאן בבלוג מאותה השנה, כבר אז היה די ברור שהאינטרנט שבו אנחנו חיים הוא כזה שהזהויות שלנו באינטרנט מקושרות באופן הדוק לזהויות שלנו מחוץ לו, והאינטרנט הוא כבר לא מגרש משחקים פתוח נטול שיקולים מסחריים.

אבל אצל קליין, ה-OASIS (משחק הרשת שהחליף, בפועל, את כל שימושי האינטרנט) עדיין שומר על החזון הניינטיזי. וייד, גיבור הספר, יודע שהוא יכול להפריד בין היותו ילד שמן ועני משולי העיר, כי ברשת הוא מישהו אחר לגמרי:

People rarely used their real names online. Anonymity was one of the major perks of the OASIS. Inside the simulation, no one knew who you really were, unless you wanted them to. Much of the OASIS’s popularity and culture were built around this fact. [..] Back when Halliday was still running the company, GSS had won the right to keep every OASIS user’s identity private in a landmark Supreme Court ruling.

והנבלים הראשיים, תאגיד IOI, מתואר ככה:

IOI believed that Halliday never properly monetized his creation, and they wanted to remedy that. They would start charging a monthly fee for access to the simulation. They would plaster advertisements on every visible surface.

מה שקליין מתאר כאן זה, באופן די ברור, איך שהאינטרנט עובד היום. ואין לי ספק שקליין מודע לכך. כלומר, מה שהוא עושה כאן הוא סוג של רטרו-פיוצ’ריזם – קליין יוצר עולם עתידני שהוא לא השלכה של ההווה שלנו, אלא של איך שתקופת עבר מסוימת – במקרה הזה הניינטיז הנפעמים מהאינטרנט שנפרס מולם – חשבו איך דברים יוכלו להתפתח, באותה מידה שסטימפאנק יוצר עתיד חלופי שפועל על פי התפיסה של התקופה הויקטוריאנית. אם נתייחס לתפיסה הניינטיזית הזו כפוסט-סייברפאנק, שהשיל מעליו את הפסימיזם שליווה את הסייברפאנק עצמו, אז מדובר כאן (בהמשך לפורמט ה-*-פאנק שעליו דיברתי באייקון האחרון), בפוסט-סייברפאנק-פאנק.

חשוב לציין שרטרו-פיוצ’ריזם בהכרח מסתכל על תקופת העבר דרך משקפיים מודרניות. ז’ול ורן לא כתב סטימפאנק, כי הוא כתב בלב התקופה, לא באופן רטרואקטיבי. ככה גם אפשר לראות איפה לקליין יש פרספקטיבה שלא היתה לכותבים בתקופה עצמה. למשל האינטרנט שלו, עם כל האוטופיזם, הוא לא החזון הליברטריאני של בארלו וחבריו – הסיבה היחידה שה-OASIS נשאר חופשי (כפי שאפשר לראות בציטוט הראשון, לעיל) הוא שהוא בבעלות חברה פרטית, GSS, שנלחמה בבית המשפט כדי לשמור על פרטיות המשתמשים. קליין מכיר כאן שהמעבר של האינטרנט למצב המסחרי הנוכחי ניתן היה להמנע רק באמצעות דיקטטורה נאורה, כי אנשים (כפי שמודגש באופן לא הכי סובטילי לקראת סוף הספר) יהיו מוכנים לוותר בקלות על החופש שלהם בשביל לא להיות צריכים לדאוג לעצמם.

סוף? טוב?

אבל ברמה הספרותית, הבעיה הראשית שלי עם הספר היא עם הסוף שלו, שהוא קצת צפוי מדי, קצת סכריני מדי, ובעיקר נראה שהוא נכנס לפאניקה לקראת הסוף על זה שאין לו מסר קוהרנטי וסוחף, ודחף אחד, באופן מלאכותי ומיותר, בפה של דמות-אב מכובדת ומוערכת.

במשך ספר שלם, החיים בתוך הרשת מתוארים כטובים יותר מאשר מחוץ לה – לא רק להאקרים גאונים ודמויות ראשיות, אלא גם לסתם אנשים עניים שמוצאים ברשת מקום בטוח מהאלימות היומית ומחוסר ההזדמנויות הכללי. במשך ספר שלם אין לך שום סיבה לחשוב שה-OASIS מרע לחברה. ואז פתאום בא איזה אפור זקן אהוב (שהוא גם, אגב, מיליארדר שעשה את הונו מהרשת. והשתמש בו לטובת הדמויות) ואומר לדמות הראשית לא לבזבז את כל חייו ברשת, כי יש גם חיים בחוץ. וזה מרגיש כל כך תלוש, כל כך לא רלבנטי, וכל כך לא נכון לעולם, שזה מרגיש כמו משהו שהודבק בסוף. אפשר היה גם סתם לסיים בנצחון. לא חייבים after school special.

2 תגובות

Dec 11 2014

המטרה: מטרה

עם תחילת עונת הבחירות הנוכחית, קישר אודי בקר לאתר רשם המפלגות, שם רשומות, כך מסתבר, לא פחות מ-97 מפלגות(!). לא כולן רצות לכנסת, כמובן. חלקן, אני חושב, מוקפאות או לא פעילות, וחלקן רצות תחת רשימות משולבות (למשל מפלגות מפ”ם ורצ עדיין קיימות כמפלגות נפרדות, למרות שמאז 1992 הן רצות במשותף כרשימת מרצ), אבל עדיין יש הרבה יותר מפלגות קטנות וקקיוניות משחשבתי.

משהו  מעניין במסמכי הרשם הוא שמפלגה אמורה, עם רישומה, לציין גם את מטרותיה. אין תבנית קבועה, וכנראה שגם אין חובה לציין מטרות, אבל מעניין בכל זאת להסתכל על מה שהמפלגות מגדירות כמטרותיהן, אפילו אם רק כדי לנענע את הראש בעצב או שעשוע.

יצא לי לעבור קצת על המפלגות , והנה כצה מהמטרות המעניינות או משעשעות כאלה. צריך לזכור שבסופו של דבר אי אפשר לגזור הרבה מהטקסטים האלה, שבמקרים רבים הם טקסטים שיווקיים גנריים, אחידים וחסרי משמעות שנשלחו ונשכחו עם רישום המפלגה. אבל עדיין, הם שעשעו אותי.

הפיראטים

מטרות המפלגה :
1.חופש הביטוי, המידע, הפרט, התנועה, ההפלגה וההעתקה
2.צדק חברתי, רפואי, חינוכי ומקוון
3.פיתוח וקידום המגזר הפיראטי​

עם #2 אין לי בעיה (גם אם ההכנסה של “מקוון” נראה לי קצת עילג), אבל #1 ו-#3 קצת מוזרים, אפילו בשביל מפלגת פרינג’. ראשית, כי לא ברור לי מה המשמעות של “הפלגה” בסעיף הראשון (זה לקחת את המטאפורה הפיראטית קצת רחוק), ובשלישי, השימוש ב-“מגזר” כאן הוא… איך נאמר…קצת אידיוטי.

 

ארץ חדשה

המפלגה הזו קמה בבחירות הקודמות כחלק ממסעו של אלדד יניב כחלק מהשחיתות השלטונית. להלן מטרותיה:

 

כן, בדיוק.

 

ימין ישראל

1.ישראל עם סגולה. העם היהודי כולו, לעדותיו, לדעותיו, למקומות מושבו ולדורותיו, עם אחד הוא.

בואו נעבור שניה על המשמעות של המילה “מטרות”, אוקיי?

 

לזוז

1.לשפר את המצב הכלכלי
2.לשפר את המצב החברתי
3לשפר את המצב הביטחוני
4.לצמצם את תאונות הדרכים

טוב.

 

מפלגת הרפורמה

4.המפלגה תתעקש על שילוב משכילים ערביים במוסדות המדינה השונים

זה סעיף מעניין לאור העובדה שזו מפלגה ערבית. השימוש במונח “משכילים” מעניין ולא לגמרי מובן לי.

 

מורשת אבות

3.תקבע מדיניות של ביטול העוני […]

אה, אם זו מדיניות אז בסדר.

 

ברית עולם

1.ללכת ביושר, באומץ ובראש מורם אל עבר העתיד.

אנחנו אחריכם!

 

מפלגת המרכז הפרוגרסיבית

6.ייצוג של יוצאי רומניה במפה הפוליטית של מדינת ישראל.
7.החזרת רכוש יהודי רומניה והכרה ביהדות ובפעילות הציונות הרומנית.
8.תשלום בארץ של קיצבאות מרומניה, העברת שידורי טלויזיה מרומניה לארץ.

ספציפי קצת, לא? אני הייתי מוותר על השם המתחמק ופשוט קורא להם “המפלגה הרומנית”. זה ראוי.

 

מפלגת חוק הטבע

טוב, זה קצת קל מדי, לא?

3.לכונן בישראל ממשלה יעילה ומושלמת כמו ממשלת הטבע אשר תפעל בתיאום מלא עם חוק הטבע וע”י כך תביא לכל פרט, לכל מגזר ולכל מדינה חוסן בלתי מנוצח, שלום מתמיד, הרמוניה, שגשוג, הצלחה, בריאות מושלמת והתגשמות בכל תחומי החיים.

בהמשך יש גם מטרה להביא לעשיה החברתית את טכנולוגיית השדה המאוחד הכוללת בין היתר “הקמת קבוצה של 7000 מומחים שיתרגלו את טכניקת המדיטציה הטרנסנדנטלית ואת טכניקות הסידהים והתעופה היוגית”. כלומר, אין לי בעיה עם מדיטציה, אני פשוט חושב שהם לא לגמרי סגורים על מה זה “טכנולוגיה”.

 

אהבת ישראל

1.עשייה למען קירוב לבבות, איחוי הקרע בין יהודים דתיים ליהודים חילוניים, בין עדות המזרח ליתר גוני העם ובין יהודים לערבים.

רגע, אז בין רוסים לאתיופים זה לא? רק מזרחים מול “יתר גוני העם”-כלומר-אשכנזים? ומצד שני,

6.שמירה על הסטטוס קוו הקיים בין דתיים לחילוניים.

אני די בטוח שהסטטוס קוו כולל את הקרע המדובר.

ולסיום, מפלגת השלטון, הליכוד

אחריות ממלכתית לרמה סבירה של ביטחון הפרט, חינוך, בריאות, תעסוקה ואיכות הסביבה.

רמה סבירה. לא צריך יותר.

 

3 תגובות

Dec 10 2014

שתי דקות וחמש-עשרה שניות

ב-2003 כתבתי את זה בלייבג’ורנל שלי (כן, כן):

יש להקות שאני אוהב יותר מאשר את הביטלס. להקות שאני חושב שהן טובות יותר, מוזיקלית וסגנונית. יש שירים שאני אוהב יותר משירים של הביטלס, שירים שמלהיבים אותי ומושכים אותי פנימה.

אבל לביטלס יש משהו, בכל זאת, שלא מתיישן ולא נמאס, ותמיד כיף לי לשמוע

הדעה שלי לא השתנתה הרבה ב-11 וחצי השנים שחלפו. יש שירים שפשוט לא נמאסים. אחד הבולטים שבהם הוא We Can Work It out שיצא ב-1965 ולא נכלל באף אלבום. יש משהו בשיר הזה שהוא ממש… נקי. אני לא מבין מספיק בהפקה מוזיקלית ועיבודים בשביל להגיד בדיוק מה עושה את זה (אולי העובדה שהטראק של השירה נמצא במלואו בצד אחד, והמוזיקה בשני), אבל השיר חד ונקי ומצוין, עם המעברים בין הקולות של מקארטני ללנון וחזרה. שתי דקות וחמש-עשרה שניות מדויקות ומושלמות.

 

 

—–

בזמנו, היה מקובל בלייבג’ורנל להוסיף לפוסטים ותגובות שורה של “מה אני שומע עכשיו”. לפוסט המקורי על הביטלס קיבלתי תגובה ממישהו שמסכים איתי בהתלהבות, ושורת החתימה שלו מראה שהוא מאזין לניל יאנג. קצת טאקט, בן-אדם!

תגובה אחת

Nov 04 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק ב’)

פוסט זה הוא חלק ב’ של סקירת הנובלטות שהיו מועמדות לפרס ההוגו 2014.

חלק א’ התפרסם כאן.

The Exchange Officers / Brad R. Torgersen

אחרי הסיפורים הקצרים של ההוגו הזה, ואחרי שתי הנובלטות הקודמות, הסיפור הזה בא לי קצת מוזר. הוא לא היה רע, אבל הוא גם לא ממש היה טוב. הוא היה קצת חסר אקשן וחסר ריגוש וחסר חידוש, וכל זה בגלל שהוא הרגיש כמו מד”ב, בלי ממש להיות מד”ב.

הסיפור מספר על פרוייקט צבאי אמריקאי לתפעול מרחוק של רובוטים, ועל שני קצינים שמועברים לפרוייקט ולומדים לאהוב את הרובוטים הענקיים שלהם, שנשלחים לחלל לעבוד בתחזוקה של תחנת חלל. ואז הסינים מתקיפים את תחנת חלל בשביל לגנוב את הטכנולוגיה. ואז הם מגינים עליה. הסוף.

הוא היה חסר ריגוש כי לא היה שם שום דבר שלא ראינו בעבר, בעולם של מד”ב צבאי ובכלל. הוא היה חסר ריגוש כי למרות הסצנות בהם הרובוטים הענקיים נאבקים באסטרונאוטים הסינים, אנחנו יודעים שדן ומאבי, שני הקצינים, בעצם נמצאים על כדור הארץ ולא נשקפת להם סכנה אמיתית. והוא לא ממש היה מד”ב, במידה דומה לסרט Gravity, כי הטכנולוגיה בסיפור לא מאד רחוקה ממה שאפשר לעשות היום.

למען האמת, מהיכרותי עם התקדמויות ברובוטיקה רפואית, אני בטוח שהחסם היחיד לרובוטים שהוצגו שם הוא כלכלי, או אולי קצת פיתוח טכנולוגיה להתגבר על איטיות הפידבק בתקשורת לתחנת חלל מרוחקת. וגם זה בקושי. גם הפחד מהשתלטות סינית על פיתוחים טכנולוגיים אמריקאיים הוא לא עתידני בשום צורה – אם כבר, הוא טיפה ריאקציונרי, כי סין כבר מזמן התחילה, במקביל לגניבות מאסיביות של קניין רוחני מערבי, להתקדם בכוחות עצמה.

התחושה שלי מהסיפור – שבהחלט לא היה כתוב רע – היא שהוא לא חידש לי, לא עניין אותי, לא ניסה לטעון טענה או להעביר מסר, ולא הצליח אפילו להלהיב אותי באקשן או בעלילה מעניינת. הוא היה… סתם סיפור, וכזה שהיה יכול להכתב בכל שלב ב-50 השנים האחרונות בלי שום שינוי. וזה לא אומר עליו דברים טובים.

The Truth of Fact, The Truth of Feeling / Ted Chiang

בקורס “מבוא להיסטוריה של הפילוסופיה של המדע” לפני אי אילו שנים קראתי מאמר נהדר של ג’ק גודי, אנתרופולוג בריטי, בשם What’s In a List, שפורסם בספרו Domestication of the Savage Mind, שבו הוא מדבר על ההשפעה של האוריינות והתפתחות הכתב על התהליכים הקוגניטיביים שעוברים במוחם של בני אדם. הכתב לא רק אפשר לאנשים לתעד את מילותיהם, הוא שינה את איך הם חושבים, פירק את המחשבות למילים דיסקרטיות, העביר את החשיבה למימדים אבסטרקטיים, ועוד.

אני לא אתפלא אם גם טד צ’יאנג קרא את הספר הזה של גודי, כי הסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא חקירה בנושא הזה של השפעת הטכנולוגיה (וכתיבה היא לגמרי טכנולוגיה) על הקוגניציה האנושית. צ’יאנג מציג שני מצבים מקבילים, הראשון הוא מיסיונר שמגיע לכפר באפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-20 ומלמד נער צעיר לקרוא ולכתוב, ומראה איך הידע הזה מרחיק אותו ממנגנוני הבניית הידע של שאר הכפר שלו. במקביל, הסיפור מדבר על עתיד לא רחוק שבו אנשים מצלמים את כל חייהם מבעד לעיניהם, וטכנולוגיה חדשה, בשם Remem, מאפשרת להם “להזכר” בכל רגע בעברם ולהציג את הוידאו של ההתרחשויות, ובכך בעצם מייתרת את הצורך בזכרון האפיזודלי, החזותי, של בני האדם, ומוציאו אותו למנגנון חיצוני, אובייקטיבי ועמיד.

הבעיה שלי עם הסיפור של צ’יאנג היא לא בבחירת הנושא – להפך, זה נושא שמרתק אותי, וסיפורים בז’אנר הזה של הנוירו-מד”ב עם חקירה פנימה אל תוך המוח והקוגניציה האנושית נוטים להיות מעניינים.. הבעיה גם לא היתה בטכנולוגיה שצ’יאנג מציג – היא לא מופרכת, ובהחלט מספקת בשר מד”בי מעניין בשביל צלילה לנושא. לא, הבעיה היחידה שלי עם הסיפור היא שהוא לא סיפור. לא ממש, בכל מקרה.

הסיפור הראשי, על אדם שמתקין את ה-Remem ומגלה שהזכרונות שלו לא מאד אמינים, מסופר בגוף ראשון, אבל בגוף ראשון שעסוק כל הזמן ללעוס את הנושא בשבילנו. הגיבורפונה אל הקורא כל הזמן לדון בהשלכות של הזכרון האנושי ומה יקרה אם נפסיק לשכוח. עד שאנחנו מגיעים לקטע שבו קורה משהו, שבו Remem מראה לו שהזכרונות שלו מוטעים, עבר כבר 80% מהסיפור שבו הוא מדבר ללא לאות על המשמעויות הפילוסופיות של הזכרון. המשמעויות הללו אמורות לעלות מהטקסט, לא לצוף עליו. ואם זה לא מספיק, אז הסיפור המקביל, זה על השפעות הכתב באפריקה, הופך להיות כפוף גם הוא לברברת המאסיבית הזו כשהדמות המרכזית פתאום מסבירה שהיא זו שמספרת לנו, הקוראים, את מה שקרה שם עם הכתב, ומתנצל על כך שהוא שיחק קצת עם העובדות בשביל הסיפור.

החוויה הכוללת היא של מאמר. מאמר מעניין, אולי, אבל עדיין מאמר בנושא של היסטוריה ופילוסופיה של הטכנולוגיה. מאמר שמעביר את הנקודה שלו באמצעות המחזה דרמטית ובאמצעות השלכה עתידנית של הרעיונות שלו.

אני כבר כמה זמן אומר (ולא זוכר ממי שמעתי את זה) שמדע בדיוני הוא הזרוע הנסיונית של מדעי הרוח, שמאפשרת לנו לבנות הקשרים תרבותיים והיסטוריים עם טוויסט ולנסות לראות מה יקרה אז. זה מה שצ’יאנג עושה כאן. אני נהניתי לקרוא ונהניתי מהתוכן, אבל סיפור? זה לא ממש סיפור.

The Waiting Stars / Aliette de Bodard

לוקח לסיפור הזה קצת זמן להתפתח. עשרת אלפים מילה – בדיוק! – של שני סיפורים מנותקים שהקשר ביניהם לא מתחוור עד הסוף (ולי לפחות, לקח זמן לנחש). אבל הוא מתפתח יפה, והוא (בניגוד, שוב לסיפורים הקצרים) הוא מדע בדיוני בכל רמ”ח איבריו – חלליות עם מוח של אנשים, אימפריות גלאקטיות ומלחמות בין כוכבים.

אני מאד נהניתי מהסיפור, מהדמויות והרקע שלהן, מהמציאות הטכנולוגית והרמזים למאבקים פוליטיים ותרבותיים גדולים יותר. הבעיה היחידה שיש לי איתו, אם בכלל, זה שהוא מכיל יותר מדי אלמנטים. תרבות וייטנאמית עתידנית מצד אחד (הסופרת היא וייטנאמית-צרפיה), ואימפריה גלאקטית מצד שני, שההתייחסות אליה היא פעם כמרכז היקום והתרבות, ופעם כ-Outsiders, תלוי בנקודת המבט של הדמות הנוכחית. .

כל זה מעיד על עולם גדול ומעניין, שדה בודאר אכן כותבת כבר שנים:  כהיסטוריה אלטרנטיבית שמתחילה עם יישוב אמריקה בידי הסינים, חמישים שנה לפני קולומבוס, והלאה דרך המאות ה-18 עד ה-22.  זה נראה עולם מאד מעניין, אבל בסיפור קצר, זה קצת נותן הרגשה שהסופרת מנסה לדחוס אותו במורד הגרון שלנו. אבל מה שאפשר לקלוט ממנו נראה מוצלח, והסיפור עצמו הוא טוב מספיק בשביל שאני אחפש סיפורים אחרים שלה בעולם הזה.

אין תגובות

Nov 03 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק א’)

פוסט זה הוא החלק השני של פרוייקט קריאת ההוגו שלי, שהתחלתי עם קריאת הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים להוגו בשנת 2014. אחרי שסיימתי איתם, הגיע שעתן של הנובלטות – סיפורים בני 7,500 עד 17,500 מילה.

משיקולי אורך, הפוסט פוצל לשניים, וחלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים.

והנה המועמדים:

הזוכה: The Lady Astronaut of Mars / Mary Robinette Kowal

לפני שקראתי את הסיפור הזה, הזוכה בקטגוריה שלו, היו לי חשדות כי לזכיה שלו היה קשר לאותו דיון מתמשך בנוגע למגדר ולגזע, לאינקלוסיביות ואקסקלוסיביות שממלא את קהילות הז’אנר בשנים האחרנות (והנה דיון פייסבוק ארוך מדי ולא ממש מייצג, אבל מעניין). השם של הסיפור נשמע מגדרי, ולא קשה למצוא קשר בין זה לבין הזכיה. אבל לשמחתי, זה ממש לא המצב.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור הזה, התחלתי לפתח חשדות אחרים לגבי הסיבות לזכיה. יש משהו בסיפור שפונה באופן מודע ומובהק אל הקהילה המבוססת והותיקה של קוראי המדע הבדיוני ומצביעי ההוגו – משהו מאד נוסטלגי, מאד רטרו: אסטרונאוטים בשנות ה-50, עם מבט נוצץ לעבר החלל והעתיד המבטיח של התיישבות בכוכבי לכת אחרים. והיי, יש אפילו אזכור של ריי ברדבורי! על מאדים! זה בדיוק סוג ההתעסקות העצמית בתוך הז’אנר שאנשים אוהבים להתחפר בו. אבל לשמחתי, שוב, גם זה לא כל הסיפור.

המשכתי לקרוא, ורוב החשדות שלי נעלמו. ראיתי סיפור שהוא על אשה, כן. והוא נוסטלגי, כן. אבל בנוסף לכל זה הוא גם סיפור נהדר. סיפור מאד אנושי ומאד נוגע ללב, וסיפור שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. הוא משלב את כל זה עם עולם התוכן והשקפת העולם של מד”ב קלאסי, והתוצאה היא סיפור שללא ספק ראוי להוגו שבו הוא זכה.

Opera Vita Aeterna / Vox Day (Theodore Beale)

ווקס דיי היה מועמד מאד שנוי במחלוקת השנה. הוא נוצרי שמרן המתנגד לזכויות נשים (עד כדי “מעולם לא הוכחה שום תועלת מלתת לנשים זכות הצבעה”), שהסתבך עם אמירות וגזעניות (עד כדי לכנות סופרת מד”ב שחורה “סופרת משכילה אך חצי-פראית”) שבעקבותיהן הוא הודח מאיגוד סופרי המד”ב האמריקאי, ועכשיו הוא גם ממצב את עצמו בצד של אנשי גיימרגייט, באופן לא מפתיע. אבל הוא הוציא לא מעט ספרים, וצבר הרבה קוראים נאמנים שבזכותם הוא הגיע לרשימת הגמר של ההוגו. עצם המועמדות שלו, להרגשתם של רבים, קצת הכתים את הפרס והקהילה. זה אולי נראית לי תגובה קצת מוגזמת, אבל אי אפשר ללהתכחש לתחושת ההקלה הקולקטיבית כשמנין הקולות הראה שהוא הגיע למקום השישי. מתוך חמשת המועמדים. כלומר שיותר אנשים העדיפו שהפרס לא יגיע לאף אחד (בחירת “No award”) מאשר שיגיע אליו.

דווקא בגלל זה החלטתי כן לקרוא את הסיפור שלו, ואפילו לפתוח את פרוייקט קריאת ההוגו שלי איתו. אמנם באתי מראש עם קצת אנטי, אבל הייתי מוכן לתת לו צ’אנס. אחרי הכל, זה שהוא חרא של בן-אדם לא הופך אותו בהכרח לסופר נורא, לא?

הנובלטה שלו, “Opera Vita Aeterna” (משהו כמו “יצירות חיי נצח” בלטינית) היא איפשהו בין פנטזיה לבין תאולוגיה. בעולם פנטזיה דמוי-ימה”בי כלשהו (שהוא עולם שרבים מספריו מתרחשים בו, להבנתי) מגיע אלף מכשף (elf, כן?)לשעריו של מנזר דמוי-נוצרי כדי להתעמק בדברי האל, ומבלה את שארית הנובלטה בדיונים תאולוגיים על השְלמוּת האלוהית והאם לאלפים יש נשמות, ועם טיפה אקשן בסוף.

כסיפור פנטזיה, הוא לא מלהיב. לא קורה בו המון, ומה שיש מרגיש בעיקר כמו התלהבות מלאת שביעות רצון עצמית של מי שלמד קצת סכולסטיקה של ימי הביניים ורצה לשלב אותו בסיפור. יתכן שאם הייתי מכיר את שאר העולם הבדיוני שבו הסיפור הזה מתרחש הוא היה מעניין יותר. יכול להיות גם שאם הייתי יותר נפעם מגדולתו של האל, הייתי יותר מתרשם מהטריקים הרטוריים שבהם אלף עוצמתי מבין את קטנותנו מול האל. אולי. אבל לא נראה לי.

ומבחינת בעיות האישיות של דיי, הן לא היו מאד בולטות בסיפור, חוץ מאולי העדרן המוחלט של נשים (מה שמסתדר עם העובדה שהסיפור מתרחש במנזר, אבל גם זו, כמובן, בחירה), ואיזו הערה מטופשת בהתחלה, כשהאלף מתואר לראשונה: “שיערו היה ארוך, כשל אישה, אך לא היה בו שום דבר נשי: כל כולו שידר עוצמה ובטחון”. אבל כנראה אם זה היה סופר אחר, לא הייתי אפילו שם לב לזה. מה שכן, בבלוג שלו עצמו הוא לא בוחל בסופרלטיבים לעצמו – “מי שמעוניין במצוייניות במד”ב ופנטזיה מוזמן לקרוא את הסיפור” – והתבכיינות כל הרדיפה הפוליטית שלו – “כל מי שיבחר ב-no award מעלי יראה עד כמה התחום מושפע מהשמאל התקין-פוליטית ואנשים שמעוניינים במשטור מחשבות”.

בקיצור, התחושה הכללית מדיי היא של בלעכס. אם הסיפור היה ממש מוצלח, אפשר היה אולי לאזן את זה, או להצדיק, או לתת לו הנחות. אבל הוא פשוט לא מספיק מעניין או מוצלח בשביל זה.

[חלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים]

תגובה אחת

Oct 16 2014

מעבר לסטימפאנק – רשימת קריאה

בפסטיבל אייקון השנה זכיתי להרצות לקהל מוצלח על נושא שמעניין אותי לאחרונה, והוא לידתם של ז’אנרים ותת-ז’אנרים ספרותיים, קולנועיים ועיצוביים שלקחו את העקרונות הבסיסיים שעליו מושתת ז’אנר הסטימפאנק.

בהרצאה נתתי סקירה קצרה של ההיסטוריה של הז’אנרים, החל מהסייברפאנק, האב הקדום וההשראה, אל תוך הסטימפאנק ומשם אל ההתפצלויות אל תתי הז’אנרים הספציפיים, יותר או פחות.

אני אשתדל לכתוב סיכום של התוכן של ההרצאה בפוסט עתידי, אבל בינתיים רציתי לרכז את כל הספרים, סרטים, משחקים ואתרים שהזכרתי בסקירה, למי שרוצה להמשיך ולקרוא ולהעמיק.

סייברפאנק

  • רשימת קריאה לסייברפאנק, האב הרוחני, פורסמה כחלק מהרצאה שהעברתי באייקון לפני כמה שנים, כאן.
  • הרצאה נוספת שהעברתי בכנס עולמות השנה בנוגע למקומו של הסייברפאנק במאה ה-21 אפשר למצוא כאן.

סטימפאנק

המונח “סטימפאנק” נטבע ע”י קווין ג’טר ב-1987, כשהוא מתייחס בעיקר לספרים של שלושה סופרים – ג’יימס בליילוק, טים פאוורס והוא עצמו. הציטוט המקורי, כפי שפורסם במגזין לוקוס, הוא:

אישית, אני מאמין שפנטזיות ויקטוריאניות יהיה הדבר הגדול הבא, אם רק נמצא שם הולם שיכלול את פאוורס, בליילוק ואותי. משהו שמבוסס על הטכנולוגיה של התקופה, כמו “סטים-פאנקס”, אולי.

  • ק.וו. ג’טר – ליל המורלוקים (Morlock Night, 1979)
    הספר ממשיך את “מכונת הזמן” של ה.ג. וולס, ומתאר מצב בו המורלוקים מהעתיד חוזרים ללונדון הויקטוריאנית.
  • ק.וו. ג’טר – אביזרים שטניים (Infernal Devices, 1987)
    הרפתקה בלונדון הויקטוריאנית הכוללת אנשי דג, רובוטים בדמות אנוש ומכשיר המאפשר לצפות בעתיד. מה עוד צריך?
  • ג’יימס בליילוק – סדרת נרבונדו (Narbondo, 1984-2014)
    סדרת ספרים המתחילה ב-“הלוויתן החופר” מ-1984 שעוד לא ממש היה סטימפאנק (עלילת הספר מתרחשת בשנות ה-60 של המאה ה-20) אבל מרחיב את העולם והעלילה עם “הומונקולוס” (Homunculus, 1986) ו-“המכונה של לורד קלווין” (Lord Kelvin’s Machine, 1992), אשר מבססים את האלמנטים הסטימפאנקיים הקלאסיים.
  • טים פאוורס – שערי אנוביס (The Anubis Gates, 1983. מאנגלית ורד טוכטרמן, 2000)
    הספר מתאר את מסעו של פרופסור לספרות אנגלית מ-1983 לתחילת המאה ה-19 (טכנית, תקופה טרום-ויקטוריאנית וטרום כניסת הקיטור לשימוש נרחב), שם הוא נתקל במושאי המחקר שלו ומסתבך בצרות.
  • פול די פיליפו – טרילוגיית הסטימפאק (The Steampunk Trilogy, 1995)
    שלוש נובלות המשלבות אלמנטים סטימפאנקיים מוכרים. הראשונה מביניהן, “ויקטוריה”, היא הסטימפאנקית ביותר, עם מדען ומהנדס המסתבך עם תככים פוליטיים והמלכה ויקטוריה (או אשת-הלטאה שתפסה את מקומה). הסיפורים האחרים קצת חורגים מהז’אנר, וכוללים אלמנטים לאבקרפטיים בעיירה קטנה ב-“הוטנטוטים”, ופנטזיה תקופתית עם “וולט ואמילי”, שם וולט וויטמן ואמילי דיקינסון יוצאים למסע בין-ממדי.
    • בונוס: מאמרו של די פיליפו “קדימה במלוא הקיטור” על תנועה הסטימפאנק תורגם לעברית ע”י אהוד מימון, ופורסם באתר האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטזיה.image
  • אלן מור – ג’נטלמנים מובחרים (The League of Extraordinary Gentlemen, 1999-)
    סדרת קומיקס מוערכת שעובדה גם לסרט (פחות מוערך), המשלבת ממגוון הדמויות הספרותיות מהתקופה הויקטוריאנית (מכתביהם של ז’ול ורן, ארתור קונן דויל, בראם סטוקר ואחרים) לקבוצה שתוארה כ-“ליגת הצדק הויקטוריאנית”.
  • פיליפ ריבס – סדרת הערים הטורפות (Predator Cities, 2001-2006)
    סדרה המכוונת לנוער, בעולם עתידני פוסט-אפוקליפטי בו העולם הפכך לגלי הריסות עקרים לאחר מלחמה גרעינית, והערים כולן התקינו להן גלגלים והן משוטטות ברחבי העולם, טורפות אחת את השניה בשביל להצטייד באוכל, דלק ומשאבים. הסדרה עתידנית, אבל הטכנולוגיה בה מבוססת קיטור והחברה היא ויקטוריאנית.

קלוקפאנק

  • מנגנון אנטיקיתרה, מכונת חישוב יוונית עתיקה המבוססת על גלגלי שיניים ומהווה מחשבון לחיזוי תנועת גורמי השמיים.
  • הלבוי  (-Hellboy, 1993)
    סדרת קומיקס שעובדה גם לסרט (וסרט המשך) על שד שהובא לכדור הארץ ע”י חוקרים נאצים וחונך ע”י בני אנוש להיות אדם טוב. הסרט מכיל אלמנטים קלוקפאנקיים רבים, כולל מתנקש נאצי זומבי מכאני.
  • ברנדון סנדרסון – סדרת הריתמטיסט (Rithmatist, 2013)
    סדרת פנטזיה עם אלמנטים קלוקפאנקיים המתרחשת בארה”ב של תחילת המאה ה-20, עם שילוב של מנגנונים מכאניים וקסם המבוסס על ציורי גיר.
  • מרטין סקרוסזה – הוגו (Hugo, 2011)
    סרט שאינו ממש קלוקפאנק או מדע בדיוני, אבל משיק לז’אנר, על נער יתום החי בתחנת רכבת בצרפת, עוזר לתחזק את השעונים שם ולהמשיך את עבודת חייו של אביו, בניית אוטמטון מכאני.

אטומפאנק

  • וולט דיסני – ידידנו האטום (Our Friend The Atom, 1957)
    סרטון של וולט דיסני, בכיכובו של וולט עצמו, המדבר על העתיד המבטיח של האנרגיה האטומית.
  • ויליאם גיבסון – רצף גרנסבק (The Gernsback Continuum, in Burning Chrome, 1986)
    סיפור קצר שבו צלם בשנות השמונים מוצא את עצמו מזגזג בין ההווה העגמומי לבין הווה חלופי שבו החלום העתידני של הוגו גרנסבק ותור הזהב של המד”ב המשיך להתקיים. הסיפור עובד לסרטון קצר ב-1993.
  • רייגאן גות’יק (Raygun Gothic)
    מונח שנטבע ע”י גיבסון בסיפור הנ”ל המתאר את הסגנון העיצובי של האטומפאנק, הכולל אלמנטים רטרו-פוטוריסטיים וארכיטקטורת גוגי (Googie) ו-Art Deco.
  • משפחת סילוני (The Jetsons, 1962-1963, 1984-1987)
    סדרה המתרחשת בעתיד הרטרו-פוטוריסטי, הנגזר, כמו אצל גיבסון, מהחזון העתידני של שנות ה-40 וה-50.
  • פיוצ’רמה (Futurama, 1999-2013)
    כמו ה-Jetsons, אבל מוקצן, מוגזם, סטירי ופרודי.
  • Fallout
    סדרת משחקי מחשב המתרחשים בארה”ב ההרוסה שאחרי מלחמה גרעינית. השפה העיצובית של המשחק קורצת כל הזמן לתקופת הפחד האטומי של המלחמה הקרה משנות החמישים, כמו סרטון ה-Duck and Cover.

דיזלפאנק

  • המונח דיזלפאנק נטבע ע”י יוצר משחק התפקידים (הנידח) Children of the Sun, שמערב טכנולוגיה של תחילת המאה ה-20 עם אלמנטים קסומים.
  • אנציקלופדית הדיזלפאנק מרכזת המון מידע על הסגנון הזה בעיצוב, אמנות, קולנוע וספרות.
  • הדיזלפאנק מנסה להגדיר את עצמו במאמר הזה מ-2008, המתייחס למקורות הז’אנר ומגדיר שני זרמים מרכזיים בו – הדיזלפאנק הפייקראפטי (ע”ש כותב המאמר, פייקראפט) המתמקד במלחמה ובאספקטים האפלים יותר של הטכנולוגיה, ועומת הדיזלפאנק האוטנסי (ע”ש ניק אוטנס, עורך אתר ה-Gatehouse בו התפרסם המאמר) המנסה לבנות עתיד אוטופיסטי ואופטימי יותר.
  • סקיי קפטן ועולם המחר (Sky Captain and the World of Tomorrow, 2004)
    סרט הדיזלפאנק האיקוני, המשלב טכנולוגיות דיזל (מטוסים, טנקים, רובוטים) עם אסתיקת נואר.
  • הרוקטיר (The Rocketeer, 1982-, 1992)
    סדרת קומיקס, ומאוחר יותר סרט, על גיבור-על לבוש jetpack הנאבק בנאצים.

דנג’נפאנק

  • סדרת הארי פוטר עושה שימוש נרחב בקסם טכנולוגי, או טכנולוגיה קסומה, המחליפה את הטכנולוגיה בעולם כמעט-מודרני.
  • עולם הדיסק של טרי פראצ’ט הפך עם השנים מעולם ימי-ביניימי פנטסטי סטנדרטי, לעולם דנג’נפאנקי שבו הקסם מתפעל את האנכרוניזמים של העולם, לעולם שבו הטכנולוגיה מתפתחת בפני עצמה.
  • אברון (Eberron), עולם מערכה של משחק מבוכים ודרקונים המשלב אלמנטים של פנטזיה קלאסית עם אלמנטים מודרניים יותר, החל מטכנולוגיה קסומה (ספינות אוויר, רכבות, רובוטים) וכלה באלמנטים של פילם נואר וסגנון הרפתקאות הפאלפ שמאפיין את הדיזלפאנק.

תגובה אחת

Sep 19 2014

פינה קטנה ומקושקשת

יש פינה בתל-אביב, פינה קטנה בין רח’ זמנהוף ורח’ שולמית, שהיא אחת מפינות המוצלחות בעיר.

אין הרבה שם בפינה. קיר בטון, ספסל, עץ מעל. אבל איכשהו הקיר הזה, קיר בטון חלק ורחב, בלי מודעות או שלטים, הפך להיות אזור הנסיונות והיערכות של הרבה מאמני הגרפיטי (וסתם משרבטי הקירות) שבעיר. 

IMG_20140823_090955

מהזווית הזו הוא לא נראה מאד מרשים, אבל הוא ממשיך עוד משני הצדדים, ותמיד יש עליו משהו. לפעמים זה סתם tagging מעפן. לפעמים זה מישהו שרוצה לבדוק את הסטנסילים, ואפשר למצוא את אותה הדוגמה עשרים פעם, בצבעים שונים וכמויות ספריי שונות. משמאל שם, באדום, אפשר לראות שני חצילים של epk על רקע אדום זרחני. וכל כמה שבועות מישהו בא וצובע את הקיר מחדש באפור, וכל הסיפור מתחיל שוב, מההתחלה. מלא הפתעות.

2014-08-23 09.08.34

לפני כמה שבועות עברתי שם וראיתי את הגרפיטי הזה, תבנית פשוטה של “הייתי רוצה ______”, שכל השורות מולאו ע”י עוברי אורח ואנשים שהחליטו להוסיף את ההערות שלהם במקומות המיועדים. מה שהם רוצים נעו בין הבנאלי (שלום עולמי) לילדותי (המון סמים) לסוריאליסטי, ואני מאד נהיתי לראות את זה.

והנה, לסיום, עוד כמה פיסות גרפיטי מהאזור. לא כולן מהפינה הזו ספציפית, אבל ברדיוס קרוב, ומכולם נהניתי:

2014-09-06 17.06.29

2014-08-23 09.07.53

2014-08-23 09.08.01

2014-08-23 09.08.11

תגובה אחת

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      קינג ג’ורג’ 76, ת”א. מרץ 2015

    • photo from Tumblr

      כספומט ביטקוין בדיזנגוף סנטר. אתם הייתם סומכים עם הכסף שלכם במי שלא מסוגל לכתוב עברית עם סימני פיסוק בכיוון הנכון?

    • photo from Tumblr

      כספומט ביטקוין. אתם הייתם נותנים את פרטי הכסף שלכם לאנשים שלא יכולים לשים סימני פיסוק בכיוון הנכון?

  • לרישום בדואר

  • Meta

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים