מאי 14 2015

סיפור כיסוי: לך איתה

“לך איתה” הוא אחד השירים החביבים עלי בקאנון הישראלי. הוא אינטנסיבי ומרגש, גם כשהוא מושר בפאתוס של סבנטיז. הוא בא מנקודת מבט לא שגרתית על מערכת יחסים לא ברורה ולאו דווקא נעימה, והוא הוליד, כדרכם של שירים בקאנון, הרבה ביצועים דיסטינקטיביים ומעניינים. דווקא הביצוע של קובי רכט, שכתב והיה שותף בהלחנה, הוא אחד הפחות טובים, עם עיבוד קצת בנאלי וקליפ קצת קריפי, וגם הביצוע של צעירי תל-אביב (למרות איכויות הניינטיז וחליפות הג’ינס המלבבות) גם לא מרשים, אבל לא קשה למצוא ביצועים נהדרים לשיר הזה – כל הקליפים ביוטיוב שמקושרים כאן הם חלק מפלייליסט של קאברים, ואם יש לכם עוד ביצועים מומלצים, תגידו לי ואני אוסיף.

אילנה רובינא

הביצוע המקורי של השיר, לדעתי., מאלבומה “שני הצדדים” מ-1972.  אני דווקא אוהב את ההופעה החיה הזו, רק רובינא בליווי מתי כספי על גיטרה, מול חיילים.  השירה שלה, יחד עם ההתכתבות של מילות השיר עם הסיפור הדרמטי של הוריה של רובינא (אלכסנדר פן וחנה רובינא) הופכים את ההופעה למצוינת, והתגובות של הקהל מרתקות, בהתאם.

 

 

נוער שוליים

לפני האלבום “ציירי לך שפם”, שהיה הצלחה פופית לא קטנה, הוציאו מיקיאגי ונוער שוליים אלבום לתפארת הפוסט-פאנק, עם גיטרות עמוסות אפקטים ושירה עגמומית ואפלה. הסגנון ללא ספק מתאים לשיר הזה, ונותן לו גוון אפלולי הולם.

 

עוזי נבון

וכמובן, אם שנות ה-70 נתנו לנו ביצוע אינטסיבי ומינימליסטי, השמונים ביצוע ניו-וייב עגמומי וה-90 שני ביצועים מלוקקים, יבואו שנות האלפיים ויתנו לנו ביצוע היפסטרי. במקרה הזה, עוזי נבון והפרסונה הכאילו דיסקו-סבנטיז שלו. מלאכותי? ללא ספק. אבל ביצוע gender-switched כיפי, אין מה לעשות.

אין תגובות

מאי 10 2015

שירים ומילים: סבב פודקאסט תקופתי

קשה לי למצוא פודקאסטים שאני אוהב, כפי שפירטתי לפני כחצי שנה. אני מנסה הרבה פודקאסטים אבל לא נהנה מהם, מהרבה סיבות. בפוסט הקודם היו לי כמה המלצות מובלעות בתוך ניתוח הסיבות, אבל חשבתי שיהיה נחמד לציין כמה פודקאסטים שמצאתי שאני נהנה מהם, גם אם הם לא חפים מבעיות:

Coverville

גיליתי את הפודקאסט הזה רק לאחרונה, אבל מסתבר שהוא רץ כבר שנים, עם מעל אלף תוכניות(!) שמוקדשות לגרסאות כיסוי של שירים, גם ככה אני מאד אוהב. התחלתי מפרק שמוקדש לפרנק בלאק מהפיקסיז (שחגג יום הולדת 50) ולבילי הולידיי (שהייתה חוגגת 100), וכלל כמה קאברים מוצלחים מאד, כמה סתמיים, וכמה מפתיעים. פרק אחר, שמוקדש ללאונרד כהן, הכיל כמה קאברים שהכרתי ואהבתי, כמה מפתיעים (כמו הבן של כהן שר את Take This Waltz בספרדית), והכי חשוב – בלי ג’ף באקלי!

אני לא יכול לערוב שכל פרק יהיה מעניין, ואני מתכנן לדלג על הרבה פרקים שנסובים סביב מוזיקאים שלא מעניינים אותי, אבל בינתיים זה פודקאסט מאד מוצלח.

קישורים: אתר, פרק פיקסיז מוצלח, עמוד ויקיפדיה.

The Allusionist

כחובב שפה, אטימולוגיה ומילים בכלל, אני נהנה מהפודקאסט הזה – גם מהתוכן, גם מהאווירה המאד home made שלו, וגם מהמבטא של המגישה, הלן זלצמן. הוא סובל לעיתים מאיכות סאונד בעייתית, בעיקר בראיונות, ופרק או שניים בלתי מובנים לחלוטין (אפשר לדלג על הראשון בכיף), אבל שווה את המאמץ, אפילו אם רק בשביל פרק 4, על עלייתה של Cunt כמילת הגנאי החריפה ביותר.

כמו כן, יש רק שמונה פרקים בינתיים, והוא מתעדכן פעם בשבועיים. מתאים למי שרוצה לתבל את ההיצע הרגיל שלו, לא למי שרוצה עדכונים יומיים.

קישורים: אתר, פרק מומלץ

All Songs Considered

פודקאסט מבית NPR, מה שמיד מבסס אותו כחלק מהממסד האינטלקטואלי-שמאלני האמריקאי. וכצפוי, הטעם המוזיקלי של המנחים נוטה לכיוון ההיפסטרי-אינדי-מה-זאת-אומרת-לא-שמעת-עליהם-הם-הוציאו-אלבום-בגינאה-המשוונית-בשנה-שעברה. אבל למרות זאת, זה פודקאסט מוזיקלי נחמד למי שרוצה להחשף למוזיקה חדשה, שנודדת מדי פעם לכיווני פופ, מוזיקת עולם או אלקטרוני, אבל לרוב נמצאת עמוק בביצת האינדי-רוק-אלטרנטיבי האמריקאי. לאחרונה הם גם התחילו עם פרקי +1, פרקי בונוס בני 5 דקות סביב נושא ספציפי, וזה נחמד.

למי שמתלהב מפסטיבל SXSW השנתי שבאוסטין, הם תמיד משקיעים בו, גם מפרסמים כל שנה את ה-Austin 100 (רשימת השמעה, לסטרימינג והורדה, של 100 שירים מומלצים מכל הלהקות שמופיעות ב-SXSW), וגם תמיד משדרים בשידור חי מהפסטיבל.

קישורים: אתר, סיכום SXSW 2015.

3 תגובות

מאי 07 2015

סיורי גרפיטי: קווים לדמותם

הייתי בשלושה סיורי גרפיטי בשנים האחרונות. אחד בברלין, אחד בפראג, ואחד, לפני כמה שבועות, בתל-אביב, כמתנת יום הולדת מאישתי. אני מאד אוהב גרפיטי, והסיור בפלורנטין היה מאד מעניין, אבל בלי קשר לתוכן הסיור עצמו, היה מעניין לחשוב על ההבדלים בין שלושת הסיורים השונים שהייתי בהם.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

בסיור הראשון שלי, בברלין, המדריכה היתה אוסטרלית שגרה בברלין, שהיא חלק מהסצנה של אמני הרחוב, גם אם היא לא ציירת גרפיטי בעצמה. בפראג, המדריך היה יליד העיר, צייר גרפיטי לשעבר שהפסיק ועבר להתעסק בנושא באופן יותר מתבונן. בארץ, המדריכה היתה בוגרת תואר שני לתולדות האמנות, והסתכלה על הסצנה מבחוץ. לכל אחד מהם היתה זווית אחרת קצת להסתכל על הסצנה, מבפנים או מבחוץ. אידאלית, הייתי רוצה חוויה משולבת בכל סיור כזה, אבל זה לא ממש פרקטי.

מבחינת נושאי הסיור, גם נתקלתי בכמה דגשים שונים בסיורים השונים. האלמנט המרכזי בכולם, כמובן, הוא הגילוי – הסיורים לוקחים אותך ברחובות שאתה לא מכיר, או אם מדובר על העיר שלך ואתה מכיר את הרחוב, גורמים לך להרים את הראש בזמן הנכון, להסתכל בפינה הנכונה או סתם לפתוח את העיניים ולראות דברים שנמצאים סביבך כל יום.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

אלמנט נוסף שמעניין אותי הוא הסוציולוגיה של הגרפיטי. מי האנשים שמציירים אותו? למה? איך נראית המערכת החברתית שלהם? הם מכירים אחד את השני? הם עניים שהרחוב הוא ערוץ הביטוי שלהם, או אנשי מעמד ביניים שיוצאים מהבתים הנוחים שלהם בלילות? גם זה נושא שרוב הסיורים התייחסו אליו, אם כי חשוב לדעת את התשובה לנושא הראשון, של זהות המדריך, כדי לפרש את התשובות. מדריך שמגיע מתוך התחום עשוי להרגיש חלק מהאתוס, ויציג את הציירים כאמנים חדורי אידאולוגיה ותשוקה אמנותית. מדריך חיצוני עשוי לתת פרשנות ביקורתית יותר, אבל להכיר את האנשים פחות. יתכן שבגלל זה יצאתי עם הרגשה שבברלין ובפראג הגורמים הבולטים בסצנה חיים את האמנות שלהם, בתוך סקוואטים וסדנאות אמנים "אותנטיים", בעוד בישראל ההרגשה היא של אמנים יותר מבוססים שרואים באמנות רחוב דרך להשפיע על העיר שלהם. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שלא, אבל עם זה יצאתי מהסיורים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

משהו שגם הופיע כמה פעמים זה נסיונות של המדריכים להסביריצירות, בניגוד ללנתח אותן. ניתוח זה לתת לי קונטקסט להבין את היצירה – למשל, לספר לי שהכתר בציור קיר שכאן למעלה הוא אלמנט עיצובי מסורתי ב-tagging, והשימוש בו בציור הזה מתכתב עם ההיסטוריה של הסגנון. זה נותן לי מידע, אבל משאיר לי את החוויה הפרשנית האישית. אבל הסברים זה להגיד לי ש-"ביצירה הזו האמן ניסה להביע את המתח המובנה שבין אמנות לבין מסחור". אני לא רוצה שילעסו לי את זה. יתכן שאני אבין את זה ויתכן שלא ויתכן שאני אקח מזה משהו אחר לגמרי. אני לא צריך שיסבירו לי.

הסברים כאלה קיבלתי גם ממדריכים שהגיעו מתוך הסצנה עצמה וגם כאלה שבאו בריחוק אקדמי, אז אני לא יודע אם זה מאפיין סוגים שונים של מדריכים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

כל הסיורים שהייתי בהם היו, בסופו של דבר, מוצלחים.

ברלין: Alternative Berlin Tours

פראג: Alternative Prague Tours

תל אביב: הסיירת

תגובה אחת

מאי 04 2015

סיפור כיסוי: מחשבות על לאונרד כהן

1

יש משהו בלאונרד כהן שמזמין גרסאות כיסוי. אולי זה הקול המאד דיסטינקטיבי שלו, שמנוגד הרבה פעמים לקולות של זמרות הליווי ו-(בעיקר בשנות ה-80) למוזיקה והכלים. כשהייתי צעיר, הכרתי הרבה שירים שלו, אבל לא אהבתי להקשיב לו שר אותם. אהבתי את הביצוע של REM ל-First We Take Manhattan ואת הביצוע של הפיקסיז ל-I Can’t Forget (שהוא עדיין ביצוע נפלא), הרבה לפני שהתחלתי לאהוב את סגנון השירה שלו עצמו.

אני חושב שיש בזה משהו כמו עם טום וייטס. הקול של כהן וסגנון השירה שלו כ”כ מובהק, שאמנים אחרים יכולים או לנסות לחקות אותו (מה שאף פעם לא נגמר טוב), או לתת פרשנות יצירתית יותר משלהם. במקרה של כהן זה עובד טוב. במקרה של וייטס – הרבה פחות.

 

2

ב-2009 כהן התראיין לגרדיאן הבריטי, וכשנשאל לגבי השימוש הנרחב בשיר Hallelujah בפסקולים, הוא אמר “אני חושב שזה שיר טוב, אבל אני חושב שיותר מדי אנשים שרים אותו”.  אין ספק שזה נכון. גם אם נתעלם מהביצוע הלעוס למוות של ג’ף באקלי (שגם פותח וסוגר את “סופשבוע רגוע” של גלגל”צ כל שבוע, כך למדתי מעמוד הפייסבוק המצויין  מוזיטריוויה), הנה כתבה מלפני כמה חודשים שמדרגת 60 (!) ביצועים שונים של השיר. ואני אישית  מכיר קאברים בעברית, ספרדית ונורווגית.

אני לגמרי מבין למה לכהן עצמו נמאס מזה, כשיש לו עוד שירים מאד ראויים קבורים ברפרטואר שלו. ועדיין יש ביצועים שאני אוהב. של ג’ון קייל, ושל הדרזדן דולס, וגם של רופוס ויינרייט, גם אם הוא מנסה להשמע כמו קייל.

 

3

Famous Blue Raincoat הוא שיר מצויין, אבל הוא אתגר מעניין למבצעים. השיר כתוב כמכתב שכותב כהן למאהב החדש של אהובתו. ובהיותו מכתב, כהן מסיים אותו בחתימה.

Sincerely, L. Cohen.

ומה אמור לעשות עכשיו מבצע חדש? אם הוא משאיר את השורה המקורית, הוא יוצא קצת מוזר, מקריא מכתב אישי של מישהו אחר. ואם הוא משנה את הציטוט ומכניס את השם שלו עצמו, הוא יוצא קצת יומרני, לוקח בעלות על טקסט מאד אישי של מישהו אחר. מלכוד. 

 

תגובה אחת

מאי 01 2015

טוויטר כמקור עיתונאי, לטוב ולרע

עם כל הביקורות על פייסבוק והגדרות הפרטיות ההולכות ומתרופפות שלה, עדיין יש הבדל מאד מהותי בינה לבין טוויטר. פייסבוק, למרות כל הביקורת על מחדלי הפרטיות שבה, היא רשת שמה שנכתב בה מיועד למעגל חברים מוגדר ומצומצם (לערכים מסוימים של “חבר”, כמובן), ולמרות שאי אפשר להניח שמה שנכתב שם ישאר פרטי, עדיין לא כל מה שקורה שם מיד ידוע לכולם. ובעיקר – לא הכל מופיע בתוצאות חיפוש ברחבי האינטרנט.

טוויטר זה סיפור אחר. בטוויטר כל דבר שנכתב הוא פומבי כברירת מחדל, מופיע בגוגל אלא אם סימנת אחרת, והדינמיקה האסימטרית של עוקבים ונעקבים, לעומת היחס ההדדי של “חברים” בפייסבוק, גורם לכך שמה שאתה כותב בטוויטר, אתה כותב לעולם כולו.

האופי הזה של טוויטר הופך אותו, יותר ויותר, למקור מידע עבור עיתונאים, שכבר לא צריכים להתרוצץ ברחבי העיר לחפש טיפים ופריטי מידע, הם רק צריכים לדעת איך למצוא את הדברים המעניינים בטוויטר. נתקלתי בשני סוגים של “עיתונאות טוויטר” כזו בשבועות האחרונים, אחת רעה ומייצגת כל מה שרע בז’אנר הזה, והשניה היא הצצה מעניינת מאד על איך זה להיות עיתונאי טוויטר ולמצוא סיפורים אמיתיים ברשת.

באזפיד ויצירת העיתונאות בעידן השעתוק הטכני

באזפיד, ושאר אתרי ה-“עיתונאות כבידור”, יודעים טוב טוב שטוויטר יכול למלא להם את מכסת הכתבות היומית, גם אם אין להם שום דבר משמעותי להגיד. למשל, הכתבה היומית של “ציוצים שסלבריטאים צייצו היום”, סוג כתבה שלא נותן *כלום* לאף אחד, כי אם היה איכפת לך מהאנשים האלה היית יכול לעקוב אחריהם, ואם לא, למה שתרצה לקרוא?

אבל הרבה יותר גרוע, לדעתי, זה ז’אנר ה-“יש חשבון טוויטר, והנה מה שהוא כותב”. למשל אחת על חשבון טוויטר שמגיב בסרקסטיות לאנשים שלא מבינים בדיחות. כל מה שהכתבה הזו עושה היא להעתיק 24 טוויטים של אותו חשבון, בלי שום מידע נוסף, הקשר או ערך מוסף.

דוגמה שלישית היא עיתונאות שרואה בטוויטר את המקור הראשון והאחרון למידע על סיפור. למשל, הנה כתבה על מה שמסתבר כנושא רכילותי מפתיע, מי אמר צמד מילים בפתיח של הפודקאסט הפופולרי Serial. לינדה הולמס, עורכת באתר NPR ואחראית על הפודקאסט Pop Culture Happy Hour, כתבה בטוויטר שלה שהמפיקה הראשית של Serial חשפה את מקור הציטוט, ובכתבה עצלנית ב-A.V.Club עלו על הציוץ הזה והשתמשו בו כמקור: “המפיקה של Serial חשפה ללינדה הולמס את מקור הציטוט!”, אומרת הכתבה. מה שהם לא כתבו, כי הם לא טרחו לעשות פולו-אפ עם הולמס, זה שהמפיקה לא אמרה את זה בפרטיות, אלא על במה, באירוע. אם הם היו טורחים להמשיך לחקור ולא להתייחס לטוויטר כמקור מספק, אולי הם היו שמים לב לזה.

הסוג הזה של עיתונות טוויטר היא עיתונאות עצלנית שפשוט יושבת על trending topics או עוקבת אחרי כמה עשרות אנשי “מעניינים” (כלומר, שמופיעים במדורי הרכילות של באזפיד) ומעתיקה דברים שהם אומרים.

הניו יורק טיימס ואיך להגיע לשורש העניין

מהצד השני של המתרס, יש גם עיתונאות אמיתית שמשתמשת בטוויטר לא כחומר גלם (במקרה הטוב) או כתבנית להעתקה, אלא כערוץ תקשורת בינלאומי, בלי חסמי גישה, שמאשר למצוא אנשים שקורה להם דברים מעניינים וליצור איתם את הקשר הראשוני להמשך הסיפור. אני יודע שיצא לי כמה פעמים כשעבדתי כעיתונאי לחפש מישהו בטוויטר ולשלוח לו הודעה ליצירת קשר, אבל זה היה לרוב כשידעתי את מי אני מחפש.

אבל היום נתקלתי במאמר בשם “זו המילה שעיתונאים צריכים להוסיף לחיפושים בטוויטר שבטח לא חשבת עליה”., מאת דניאל ויקטור, עורך באתר הניו יורק טיימס שאחראי על מדור ה-“מה קורה ברשת” שלהם. למרות הכותרת הבאזפידית המעצבנת, המאמר בעצם מציג הבנה לא טריביאלית של איך אנשים כותבים בטוויטר ואיך עיתונאי יכול להשתמש בזה.

הרעיון הוא שכשיש נושא מעניין שרוצים לכתוב עליו – או כי זו תופעה שמתחילה להתפתח, או אירוע גדול ומעניין – נהיה קשה להפריד בין אנשים בטוויטר שהם באמת חלק מהתופעה או האירוע, לבין כאלה שכותבים על התופעה. בדוגמה שלו, כתב הדתות שלהם רצה לכתוב על תופעה שיהודים חסידיים מסרבים לשבת ליד נשים בטיסות בארה”ב, ממנה ואליה. הוא ידע שאירועים כאלה קרו, ויש סיכוי טוב למצוא אנשים שהיו מעורבים בטוויטר כדי לראיין אותם, אבל חיפושים על מילות מפתח כמו “טיסה”, “חסידי”, “מושב”, “תלונה” וכו’ לא העלו שום דבר קונסטרוקטיבי. שום דבר אישי. אבל אז, הוא אומר, הם חשבו לחפש לא על פי מילות תוכן, אלא ניסוח – הם חיפוש אחרי מילים כמו Me ו-My בצירוף עם המילים הראשיות. התוצאה? ציוצים של אנשים שכתבו על חוויות אישיות שלהם בנושאים האלה. תוך זמן קצר,  הוא מצא חמישה אנשים שהיו חלק מהתופעה והסכימו להתראיין.

לומדים תוך כדי תנועה

אני חושב שזה מרתק, לא רק בגלל הניתוח הבלשניטקסטואלי שהיה כאן להבין איך אנשים כותבים ואיך למצוא אותם על פי זה, אלא איך משהו כמו טוויטר – שירות שקיים פחות מעשר שנים, ששינה את אופיו לאורך השנים הללו, ושממשיך להשתנות ככל שהאנשים שכותבים בו משנים את מה שהם עושים איתו – מחייב עיתונאים (כמו גם אנשי טכנולוגיה, חינוך, ספרות, וכל אספקט של התרבות שלנו, בעצם) להתאים את עצמם כל הזמן למדיום המשתנה. הקצב של השינוי כאן הוא עצום, וזה לא נהיה קל, אבל זה מרתק לראות טקסט שמגיע מתוך העבודה הזה, של הבנת המדיום, בגובה העוסקים בתחום.

אין תגובות

אפריל 29 2015

יומן צריכה: ג’לי, באובב וזכרונות ילדות

שלום לעוקבים, שלום לקוראים, ושלום במיוחד לדור, והנה שבנו לפינתנו האהובה, "דברים שאבנר טועם בשביל שאתם לא תצטרכו". והיום, במהדורה כושלת במיוחד, שבה מספר פריטים שלא הצלחתי לסיים לאכול, ו-comfort food אחד כדי להתאושש.

הג'לי של השכן ירוק יותר2015-04-17 10.56.07

במדרחוב נווה שאנן, ליד התחנה המרכזית החדשה בת"א, יש חנות מכולת נהדרת בשם דרגון, עם מגוון רחב של מוצרים מהמזרח הרחוק. בין מוצרים כלליים לבית, מצאתי שם פחית של "מיץ גראס ג'לי" – ג'לי שמכינים מעשב דמוי מנטה כלשהו, ואז מערבבים עם מים וסוכר ודבש, ושותים. אני בגדול בעד יותר טקסטורות במשקאות שלי, אבל במקרה הזה, זה פשוט התחיל עם טעם מתקתק-גנרי (דבש?), ואז פתאום גוש ג'לי החליק לו מתחתית הפחית ונחת לי לעל הלשון, וזה היה… בלשון המעטה… מגעיל. לא סיימתי את הפחית.

בונוס: בחנות של מזרע בסנטר מצאתי פחית של משקה בשם "טייזר" (Tizer), שמתיימר להיות "the great british pop", אבל שהתיאור שלו בעברית לא מצליח להבין בכלל מה זה, ומתאר אותו כ-"משקה מטעם מעורב". וזה עדיין עדיף ממה שויקיפדיה יכולה לספר עליו, והוא "משקה בצבע אדום". אין מרכיבים, אין טעמים, פשוט "צבע אדום". ואכן, כך 2015-03-23 17.58.23גם היה הטעם של המשקה. אדום.

 

הישמרו לכם מפני חטיפי הבאובב

באטליז חינאווי ביפו מצאתי סלסלה מלאה בחטיפים באמת יוצאי דופן – חטיפי קייל ובאובב. קייל הוא סוג של כרוב שזוכה בשנים האחרונות ליחסי ציבור נהדרים כ-superfood, או מה שלא תהיה השטות השיווקית התורנית (ובעברית הוא אפילו מכונה כרוב-על, שאצלי בראש זה שם של super-villain), ובאובב, הידוע כעץ מפרק-הכוכבים מהנסיך הקטן, תורם חלק לא ידוע מהעץ לחטיף הזה.

ואני רציתי, באמת שרציתי לאהוב את החטיף הזה (ואת אחיו שגם קניתי, עם קייל וקשיו ותירס סגול, עליו נרחיב בהמשך). אבל במקום שזה באמת יהיה צ'יפס מבוסס קייל ובאובב, זה היה פשוט עלי קייל מיובשים – אפילו לא מטוגנים, רק "air dried", שזה כנראה שם קוד ל-"הנחנו אותם על אדן החלון וחיכינו". על העלה היבש הודבקה סמוכטה לא ברורה של קשיו, בצל ובאובב, וכל העסק (למרות יתרונות הבריאות! והאורגניות! ונטול ה-GMO! והאריזה הקומפוסטבילית!) היה, בסופו של דבר, לא מעורר תאבון ולא טעים באופן קיצוני. הנה עלה אחד מתוך החטיף עם התירס הסגול:

2015-04-24 14.14.01

זה פשוט היה… מאכזב.

זכרונות בטעם תירס סגול

בגיל 10 עברתי, עם משפחתי, לגור בקנדה במשך שנתיים. חלק מהעירוי התרבותי שקיבלתי בשניים הללו, חוץ מהטלוויזיה והשלג, היה המגוון הרחב של מאכלים שלא נראה בישראל באותה תקופה, וביניהם blue corn tortilla chips – חטיפי תירס מתירס סגול, שנראה ממש מוזר ואקזוטי אי אז, בסוף שנות השמונים, ונהיה חטיף פופולרי אצלנו בבית. מאז, כל פעם שאני נתקל בכזה, אני מתמלא נוסטלגיה. ומלח. ושמן. בסדר הזה.

בטיב טעם מצאתי מוצרים מבית חברת The Garden of Eatin', עוד pun שעובד רק במבטא מסוים מאד באנגלית, שעושים חטיפים "בריאים" ו-"טבעיים" (בלה בלה אורגני, בלה בלה Non-GMO, וכו'), שלצערי רק שני מוצרים שלהם נצפו בארץ, ודברים כמו "צ'יפס מתירס סגול עם גרעיני חמניה" לא.

הראשון הוא ה-Red Hot Blues, טורטיה צ'יפס כחולים עם הרבה אבקת חריף גנרית. הצ'יפס טעימים, אבל האבקה לא מעניינת וקצת מפריעה להנאה. הייתי מעדיף, אם כבר חריף, את גרסת הפלפל שחור, לבן ואדום שלהם.

השני הוא ה-Guac-a-mole, טורטיה צ'יפס מתירס לבן עם אבוקדו. עוד לא טעמתי אותו (הוא מחכה לי בבית), אבל גם שם אני כנראה הייתי מעדיף את גרסאות הצ'ילי-וליים או הצ'ילי ושעועית.

בכל מקרה, הם נחמדים, ואני אשמח לעוד אופציות של טורטיה צ'יפס בארץ.

אין תגובות

אפריל 11 2015

שמות המתחם עוברים לפרוורים

יש משהו מרתק בגלי העיור והפירוור של ארצות הברית לאורך המאה ה-20 וה-21 (כך פתח, בתקווה שלא הרחיק, כבר, את הקוראים הפוטנציאליים שחשבו שהם מגיעים לפוסט שקשור לאינטרנט). אחרי מלחמת העולם השניה, התחילה הגירה מסיבית מתוך הערים הגדולות אל הפרוורים, אל שכונות מהונדסות עם אוכלוסיות אחידות, אל “איכות חיים”, בין אם אמיתית או משווקת. מרכזי הערים הגדולות דעכו, ועד שנות ה-70 כבר הפכו לשכונות עוני.

אבל בשנות ה-80 התחיל טרנד הפוך. היאפים התחילו להשתלט חזרה על הערים. ג’נטריפיקציה – השתלטות של גורמים אמידים על שכונות עוני תוך כדי שיפוץ ודחיקה החוצה של הדיירים העניים – החזירה את מעמדן של הערים, ומאז גלים של ג’נטריפיקציה – יאפים, היי-טקיסטים, היפסטרים – הפכו את מרכזי הערים הגדולות בארה”ב לפופלריות (ויקרות) מתמיד.

זהו לשיעור ההיסטוריה. עכשיו עברנו לשלב האנלוגיה המפוקפקת.

שלב האנלוגיה המפוקפקת

לפני כשש שנים, ממש בראשית ימי הבלוג, התייחסתי לצפיפות הכתובות באינטרנט, בעיה שהתחילה להיות מורגשת אז – כל הכתובות הנורמליות ב-.com ו-.org כבר היו תפוסות, מה שאילץ סטארטאפים להמציא לעצמם שמות מטופשים. התחילו לדבר אז על פתיחת כתובות חדשות – שטחים פתוחים, בלתי מנוצלים, שם יוכל אדם לקבל לעצמו בית מרווח עם חצר וחניה, או לכל הפחות לרשום את שמו באופן קריא. אז, ב-2009, סיומות כמו .travel או .museum התחילו להכנס לשימוש. אבל מאז 2009 נרשמו עוד כמה מאות מיליוני כתובות, ושטחי בור נוספים קיבלו אישורי  בניה מקיפים.

על פי IANA, הרשות שמנהלת את הרישום הטכני של כל שמות המתחם באינטרנט, ישנם, נכון לאפריל 2015, 897 סיומות מתחם חוקיות, החל מ-.com או סיומות המדינות השונות, דרך סיומות שפונות לשווקים ספציפיים כמו accountant (וגם accountants, ברבים!), dating או democrat (וגם republican, כמובן) או כאלה שמיועדות לערים ספציפים, כמו .brussels או .okinawa, וכלה בכאלה עם שימושים מאד צרים, או שנראה שנבנו בשביל משחקי מילים עם שם הדומיים הראשי, כמו cancerresearch או sucks (שנראה שקיים רק בשביל להוביל לתביעות דיבה והפרת זכויות יוצרים).

מה שעוד יותר מעניין בשמות הללו הוא המחיר הנדרש כדי לרשום בהן כתובת. על פי ספק האחסון שלי, כתובת באותן סיומות חדשות עולה בין 40 ל-130 דולר לשנה (רואי חשבון יהיו מוכנים לשלם. אקדמאים פחות). אבל כתובת תחת .com או .org תעלה רק 7-9 דולר לשנה – אם, כמובן, תצליח למצוא כתובת פנויה הגיונית.

image

אז כאן מגיעה האנלוגיה. בשכונות העירוניות, המוזנחות, אתה יכול למצוא כתובת די בזול, אם תצליח לברור משהו מתוך ההריסות. בפרוורים החדשים תוכל למצוא בדיוק את הכתובת שרצית, בלי תחרות, ואפילו השכנים יהיו לטעמך – אבל זה יעלה לך כסף.

האנלוגיה ושברה

כמובן, יש הרבה נקודות כשל לאנלוגיה הזו שלי. הראשונה היא שבניגוד למרחבים העירוניים והפרווריים, באינטרנט אין משמעות למרחק, ואין הרבה משמעות לשכונה. זה אומר שגם אם עולם ה-.com נזנח, זה לא הופך את מיליוני הכתובות הקיימות עם הסיומת הזו לשוות פחות, אלא אפילו יותר. הם (אם נתעקש על האנלוגיה) המגדלים הגבוהים, גורדי השחקים, שמייצגים את הכסף הישן במרכזי הערים. ה-.com החדשים הם הסלאמס. אבל אנשי ה-.com המבוססים לא עזבו את העיר. הם נאחזים היטב בכתובות הישנות שלהם, ולא מרגישים מאויימים מכך שמישהו קנה את ThisIsTheOnlyAddressAvailableAt.com.

ומעבר לכך, אם קניתי שם מתחם תחת הסיומת .restaurant, זה לא מרחיק אותי מהגולשים שלי, כמו שלפתוח מסעדה בפרוורים היה מרחיק אותי מהלקוחות שלי. זה לא עובד ככה. ולבסוף, בלי הדעיכה של המרכז, לא תהיה לנו ג’נטריפיקציה. נכסים קיימים לא מאבדים מערכם, כך שלא תהיה תנועה חזרה למרכז שתרענן את ה-.org הקלאסי, רק המשך התרחבות, הלאה והלאה.

תגובה אחת

מרץ 27 2015

התנהגות, זהות, שייכות: שלושה מבטים על גיקיות

לפני כמה ימים התקלתי בדיון באחת הרשתות החברתיות לגבי גיקים וגיקיות, וספציפית לגבי שייכות – משתתף בקבוצת פייסבוק כלשהו שהגדירה את עצמה כקבוצה לגיקים הרגיש שהוא נשפט כ-"לא גיקי מספיק", כי הוא לא חלק את הטעם הנפוץ בקבוצה בנוגע לדברים שנחשבים לנכסי צאן ברזל של הגיקיות, כמו ג'וס ווידון או מונטי פייתון. בלי להכנס לנושא הספציפי, זה העלה בי כמה מחשבות על הגדרות, קבוצות ונקודות ייחוס שהתחשק לי לכתוב עליהן.

אני אדגיש שאין לי כאן שום כוונה או יומרה להגדיר מה זה גיק (נושא שכבר כתבתי עליו, בלייבג'ורנל ב-2005, ומוקדם יותר גם, ומסורתית אני גם מקשר לכאן), אלא רק לתת שלוש נקודות התייחסות אפשריות למונח. הן משלימות אחת את השניה, לא סותרות, לא מחייבות ולא מנסות לתת הגדרה או ניסוח סוציולוגי של התופעה. רק לתת כמה כלים לשיח. אדם יכול להכנס לשלושת התבניות האלה, לחלקן, או לאף אחד מהן, ועדיין להחשב כגיק (אם כי אני אשמח לדוגמאות במקרה של אף אחד מהם).

1. הגיק כהתנהגות

זו ההגדרה הנפוצה, אני חושב, כשאנשים מנסים להגדיר את עצמם או אחרים כגיקים. "אני מתכנת בפייתון להנאתי", "אני קורא מדע בדיוני" או "אני יודע בעל-פה את שלושים הספרות הראשונות של Pi" הן הגדרות התנהגויות סבירות. היא אפקטיבית בכך שהיא משתמש בסמנים ברורים כדי ליצור קשר עם אחרים שחולקים את תחומי העניין המשותפים. אבל ההגדרה גם יוצרת הבדלות, בכך שאין בהכרח קשר בין גיק של תכנות וגיק של ספרות פנטזיה, מה שיוצר קשר כפוי ומאולץ של שניהם כגיקים.

2. הגיק כזהות

דרך שניה להגדיר מישהו כגיק היא פשוט שאותו אדם יראה את עצמו כגיק. "גיק" זה לא רק התחביבים שלך, אלא גם הגדרה (פלואידית, אמנם) של ראיה את עצמך ואת מקומך מול החברה, ועצם הבחירה בהגדרה הזו היא אמירה של אדם על איך הוא רואה את עצמו.

על פניו, יש כאן ריקון של התווית מתוכן, אם כל אדם יכול להגדיר את עצמו כגיק בלי "דרישות סף". אבל אני תמיד מעדיף הגדרות אינקלוסיביות, מכילות, ולא אקסקלוסיביות. אני לא חושב שראיה אקסקלוסיבית כזו משרתת משהו חוץ מאשר בניית מחסומים מלאכותיים כדי להרגיש מיוחדים, ומוליד תופעות שליליות כמו ה-fake geek girl. הגישה שלי למעלי הטענה הזו היא "תתמודדו. יש מספיק גיק לכולם".

3. הגיק כשייכות

בסיור גרפיטי שבו השתתפתי לפני כמה ימים (ועליו יעלה פוסט נפרד), עלתה השאלה איפה עובר הגבול בין גרפיטי ובין אמנות רחוב. בין אמני גרפיטי "אמיתיים" שמציירים עם פחית הספריי, לבין כאלה שבאים עם סטנסיל שעליו שרטוט או אמירה ומרססים אותו על קירות. המדריכה הוציאה את אותם סטנסילאים מתוך הגדרת ה-"אמני גרפיטי", אבל כשאתגרנו את ההגדרה שלה, הגענו למסקנה שאין כאן חלוקה אובייקטיבית או התנהגותית בהכרח, אלא פשוט הגדרה סוציולוגית/קבוצתית – הראשונים הם אנשי גרפיטי מכיוון שהם מסתובבים במעגלים ובקהילה שמכונים "אנשי גרפיטי", בעוד אנשים אחרים – שאולי טכנית עושים דברים דומים – הם לא חלק מאותם מעגלים. זה הזכיר לי את הדיונים האינסופיים בצעירותי על מה זה "רוק מתקדם", כשהתשובה הטובה ביותר שמצאנו היא "מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקה אחרת שמקובלת כרוק מתקדם". לא תמיד אפשר, ולא תמיד צריך, לתת פרמטרים אובייקטיביים ברורים, ושייכות וקרבה אישית הרבה פעמים מספיקים, ברמה הפרקטית.

ככה גם עם גיקים. גיק הוא מישהו שחבר בקבוצה "גיקים בישראל" (נגיד, אם היתה קבוצה כזו), בגלל שהוא מרגיש מספיק קרבה ושייכות לאנשים שפעילים בקבוצה הזו. גם אם הוא לא ממש מתלהב ממד"ב, ולא יודע לתכנת, ואפילו לא אוהב את באטמן. אבל יכול להיות שהוא מצא את עצמו מסתובב עם אנשים שעונים על הגדרות אחרות ונכנס למעגל החברתי הזה, הגיקי. כי גיקיות זה לא רק דימוי עצמי ולא רק סט של תחביבים, אלא גם לפעמים זו קהילה ספציפית וקונקרטית, וחברות שקהילה היא לפעמים תלויה בזמן ומיקום יותר מאשר בהתאמה לאיזה אידאל של חבר קבוצה מושלם. לפעמים גיק זה לא מי שעושה דברים גיקיים, ולא מי שמתייחס לסביבה כגיק-אאוטסיידר. לפעמים זה פשוט מי שחבר בקבוצת "גיקים בישראל".

2 תגובות

מרץ 25 2015

יומן קריאה: עולם גווע של קסם ורצח

Jack Vance / The Dying Earth

כשמדברים על ההשפעות התרבותיות שנכנסו לתוך מבוכים ודרקונים (ודרך מו"ד, לעולם משחקי התפקידים),  אוהבים תמיד להזכיר את טולקין. וכן, אין ספק שלטולקין היתה השפעה ענקית, בעיקר על המהדורות המוקדמות של המשחק. גזע ה-halflings הועתק ישירות מההוביטים ומקצוע ה-ranger הוא כ"כ מבוסס על ארגורן, שבמהדורה הראשונה של AD&D דמויות סייר היו מקבלות יכולות מוגברות בשימוש בכדורי בדולח וקסמי ראיה למרחוק, רק בגלל הקשר של ארגורן ל-Palantiri, אבני הרואי שבשר הטבעות.  אבל הרבה אלמנטים בסיסיים ומהותיים של D&D לא הגיעו מטולקין, בעיקר היחס של המשחק לקסם וקוסמים. וכשמתחקים אחר המקורות של הקסם, מגיעים, באופן חד משמעי לג'ק ואנס.

ואנס פרסם ב-1950 את קובץ הסיפורים הזה, The Dying Earth, קובץ הסיפורים הראשון שמתרחש באותו עולם, עולם הארץ הגוועת. מדובר על עולם פנטזיה אקזוטי, שהוא כביכול עולמנו שלנו אבל בעתיד הרחוק רחוק, כשהשמש היא כדור אדום וחלש, אוכלוסיית העולם מצומצמת, וקוסמים – שהקסם שלהם הוא ספק מיסטי, ספק ידע מדעי – שולטים ביד רמה על ערי-מדינה עצמאיות ועסוקים בעיקר במחקר ובהנאותיהם שלהם.

נוסחאות של קסם

מהסיפורים הללו, הראשונים של ואנס, אפשר לראות את הבסיס לשיטת הקסם של D&D, שבה, מסורתית, הקוסם עובר על ספר הלחשים שלו ובוחר מספר מהם לשנן לאותו יום – ורק הם הקסמים אותם יוכל לבצע. מהרגע שהטיל לחש, הוא נמחק ממוחו, ורק למחרת יוכל לשנן אותו שוב. במידה רבה זוהי החלטה טקטית, משחקית,  שהשחקן צריך לקבל על סמך הערכה של הסכנות שיארבו לו.

להרבה אנשים הבחירה המשחקית הזו מרגישה מטופשת – כי למה שידע וזכרון יעלמו ממוחו של מכשף פתאום? אבל זה מתבסס על הקסם בעולם של ואנס, שם מילות הקסם עצמן הן בעלות עוצמה, וקוסם רב עוצמה מסוגל להחזיק רק מילים בודדות בראשו – ולכשישוחררו, יברחו ממוחו. זה מגיע הישר מהעמוד השני של הסיפור הראשון של ואנס, Turjan of Miir:

leather-bound librams setting forth the syllables of a hundred powerful spells, so cogent that Turjan's brain could know but four at a time.

ומיד אחר כך, גם האספקט הטקטי:

What dangers he might meet he could not know, so he selected three spells of general application: the Excellent Prismatic Spray, Phandaal's Mantle of Stealth, and the Spell of the Slow Hour.

אחד מאלה, the Excellent Prismatic Spray, עבר כמעט ישירות ללחש Prismatic Spray ב-D&D, לחש איקוני ופופולרי.

גם חפצי הקסם ב-D&D מזכירים הרבה יותר את Laccodel's Rune של ואנס (קמע שמגן על נושאו מקסמים, פריט פונקציונלי לחלוטין) מאשר מהטבעת האחת של שר הטבעות (שהיא, בנוסף ליכולותיה הקסומות, גם mcguffin עלילתי חשוב).

לידתו של ה-Murderhobo

על הקשר בין D&D לואנס ידעתי עוד לפני שקראתי את הספר, אם כי היה מעניין לראות את הקישורים בעצמי. אבל מה שהיה מעניין לראות הוא עוד עקרון די מבוסס ב-D&D שמופיע גם אצל ואנס, וזו תפיסת עולם שזכתה לכינוי the murderhobo syndrome.

מה הכוונה כאן? במשחק D&D מסורתי, השחקנים משחקים חבורת דמויות מגוונת שיוצאים להם אל עבר השממה, הג'ונגל או המבוך הקבור, הורגים מפלצות ויצורים אקראיים ובוזזים את רכושם. זו אינטראקציה כ"כ בסיסית במשחק, ששחקנים רבים בכלל לא יחשבו על אופציות אחרות – אתה יוצא למסע, ישן בדרכים, הורג דברים ולוקח שלל. זה המשחק.

כשלוחקים באופן מודע צעד אחורה, קל לשים לב שבכל הסתכלות ריאליסטית/מודרנית, מדובר על התנהגות פסיכוטית לכל דבר. אנשים חסרי בית שמשוטטים בעולם ושרצח והרג היא ברירת המחדל שלהם. נתקלתי בהרבה שחקנים שמנסים לשחק משחק קצת פחות murderhoboבאופיו ונתקלים בתסכול בסגנון המשחק הזה, שלא רואה שום חסרון בלתקוף ולהרוג את המשמר בעיירה חוץ מהסכנה שהם יתקלו בראש-משמר בדרגה גבוהה מדי שיביס אותם, בתורו.

ההתנהגות הזו נראית קצת צורמת אם מנסים לבסס אותה על ההוביט או על שר הטבעות. שניהם ספרים די מלחמתיים, אבל אין בהם את האכזריות הזו. את הצד הזה קיבל D&D ממקורות אחרים, מספרי Lankhmar של פריץ ליבר, מקונאן הברברי של רוברט האוורד, וגם, כך גיליתי, מואנס. בחמשת הסיפורים שקראתי בינתיים בקובץ, כמעט כל אחת מהדמויות – כן, הראשיות, המובילות של הסיפורים – הוא פסיכופת, ברמה כזו או אחרת. טורג'אן, מהסיפור שהזכרתי קודם, הוא אחד החיוביים שבהם, וגם הוא מסתובב עם גישה מאד אגבית להרג. מזיריאן, המכשף שעל שמו הסיפור השני, כולא מכשף אחר בתא ומענה אותו, רודף אחר אישה ביער במטרה ללכוד אותה ו-(גם אם זה לא נאמר במפורש) לאנוס אותה (בכלל, כל אינטראקציה בין גברים ונשים בסיפורים הם unpleasantly rapey), והמוביל כאן הוא Liane the Wayfarer, שמתואר כפייטן ומשוטט קל רגליים ושמח, אבל שבמפגש הראשון איתו הוא מענה זוג נשוי עד מותם. מאוחר יותר, בסיפור שמוקדש לו, הוא שובר שיאים בהתנהגות שהיא murderhobo קלאסי, לאחר שדיבר עם איש זקן שהצביע לו על מחוז חפצו:

And Liane asked himself, suppose this old man were an agent of Chun, and at this minute were on his way to warn him? . . . Best to take all precautions. He leapt up on a high entablature and ran crouching back to where he had left the ancient.

Here he came, muttering to himself, leaning on his staff. Liane dropped a block of granite as large as his head. A thud, a croak, a gasp—and Liane went his way.

הנה אדם אקראי ברחוב. יש סיכוי קטן שלהשאיר אותו בחיים יזיק לי, ואין שום השלכה שלילית ללהרוג אותו – אז בוא נהרוג אותו.

אני לא אומר שמשחקי תפקידים הם בהכרח מלאי murderhobos. אפילו ב-D&D ומשחקי ה-old school לא קשה לשחק אחרת ולא נדיר למצוא סגנון אחר, אבל זה זרם קיים ולא מבוטל בז'אנר, בדיוק כמו ששינון לחשים עד הטלתם הוא זרם פופולרי בשיטות הקסם. מעניין היה למצוא את שניהם אצל ואנס.

בביקורת משנת 2002 באתר בלי פאניקה, כותב מתי ברסקי כי:

סיפורי ארץ הגוועת מומלץ למי שמחפש בעיקר סיפורים טהורים, ללא עלילה מסובכת או קונפליקטים אצל הדמויות.

וזה אכן תיאור מצוין. הסיפורים פשוטים, לעיתים אפילו פשטנים, אבל הם מציירים נוף אקזוטי ופנטסטי שעושה חשק לשחק בהם. ואכן, בנוסף להשפעות על מו"ד, גם יש משחקי תפקידים שמתבססים ישירות על העולם. אני צריך לבדוק אותם.ג'ג

4 תגובות

מרץ 23 2015

יומן צריכה: ליל החטיפים הארוכים

שוק החטיפים המלוחים בארץ היה קצת בהאטה בתקופה האחרונה. לא היה שום דבר מעניין או מסעיר שנתקלתי בו במרכולי העיר. לכן מאד שמחתי לראות היום, כשקפצתי לטיב-טעם אקראי, את האריזה הבאה:

     2015-03-23 10.08.45

"צ'יפס ארוכים", הם נקראים, ואכן כך הם:

2015-03-23 10.08.51

כל צ'יפ הוא ריבועי ובאורך החבילה כולה, ועבה מספיק בשביל לא להשבר בתוך האריזה, אם כי הם היו פריכים מספיק למאכל.

זה צעד מעניין בשוק הצ'יפסים, שלרוב מנסה לגוון דווקא בתחום הטעמים (שבסוף מרגישים כולם כמו אותה תערובת תבלינים) או לכיוון ה-"אותנטיות", כמו כל אותם kettle chips שמתגאים שעוד אפשר לזהות בהם את צורת תפוח האדמה. כאן הם הלכו על כיוון נועז שמכיר במלאכותיות של המוצר (בניגוד לפרינגלס, שמנסה אולי לשמור על צורה של "צ'יפ"), ומאמץ אותו לחיקו בגיל. אפשר לשבור בקלות חתיכות מהצ'יפ (ואפילו יש סימוני שבירה בנקודת השליש).

והטעם

בטיב טעם ראיתי ארבעה טעמים שלהם, נראה לי – גבינה (שבטח מצופה באבקת גבינה גנרית) ושמנת-בצל, שעליהם ויתרתי, ובייקון (בתמונה למעלה) ווסאבי, שאותם ניסיתי.

הבייקון היה נחמד מאד, גם אם לא מאד מובחן מטעמי הברביקיו הסטנדרטיים של צ'יפס. הוא כמובן לא בשרי בשום צורה (למען האמת, חומרי הטעם שלו מכילים חלב), מה שלא הפריע לטיב טעם לתאר אותו כבטעם "בשר אחר" (אם כי חומרי הטעם מתוארים כ-"מעושן"). הוא אפילו עבר את מבחן הטעימה של קבוצת הביקורת (אשתי, שלא חולקת את החיבה שלי לחטיפים מוזרים מדי) שגם לקחה ביס שני.

2015-03-23 13.13.51

הווסאבי היה גם חביב מאד, ועם הרבה יותר אבקת ווסאבי ממה שציפיתי – יש לו קיק, לחובבי הז'אנר.

לסיכום

אהבתי את הצורה ואת הנכונות לוותר על העמדת הפנים של הטבעיות. חיבבתי את הטעמים. פרינגלס עדיין מוצלחים יותר מבחינת מרקם, אבל בגדול, בחמישה שקלים ל-75 גרם זה בהחלט מוצלח.

תגובה אחת

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      Selfie Juice, משקה קל לא ידוע פאתי כפר כנא, מאי 2015

    • photo from Tumblr

      אני לא יודע למה, אבל אני מחבב את הרעיון של סוללות גיבוי ואוזניות בלוטות’ שנמכרות במכונה אוטומטית.אולי כי הציפיה היא לדברים מתכלים, לא בני-קיימא. ביה"ח איכילוב, ת"א, אפריל 2015

    • photo from Tumblr

      קינג ג'ורג’ 76, ת"א. מרץ 2015

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים