אפר 03 2017

גם בלוגו, מילים נשארות מילים

לפני כמה ימים נתקלתי בלוגו הזה, ומאז הוא עושה לי כאב ראש.

terribklelogo

אני פשוט לא מצליח להסתכל עליו למשך יותר משלוש שניות בלי לקבל סחרחורת לשונית. הייתי מצפה מאגודה שמתעסקת בתקשורת שתהיה קצת יותר רגישה למה שלוגו כזה משדר.

אני לא מדבר כאן על הפונט המיושן, וגם לא על בחירת הצבעים הדהויה, אם כי היא עוזרת להדגיש את הנקודה. אבל מי לעזאזל חשב לחלק את הלוגו לשלוש שורות דיסטינקטיביות, כשכל אחת מכילה מילה אחת בעברית ואחת באנגלית, אבל כשאין באמת קשר בין המילים? כן, ברור לי שסדר המילים במשפט שונה בשתי השפות, אבל הבחירה לשזור אותן זו בזו ככה יוצרת צימוד חזק בין כל זוג מילים, והציפיה שהצימוד הזו יוצרת מתרסקת ברגע שהמוח מפרש את המילים עצמן.

עובדת בונוס: באתר האגודה יש רשימה של עבודות דוקטורט בתקשורת שהתפרסמו בישראל מאז 1999. אני לא יודע אם זה רשימה מלאה (מרגיש לי קצת מעט מדי), אבל היא כוללת את עבודה הדוקטורט של אמיר חצרוני.

עובדת בונוס 2: משום מה, בנוסף לרשימת עבודות הדוקטורט וה-MA בתקשורת, יש גם רשימה של פרסומים הקשורים למיניות הומוסקסואלית במחקר בישראל. אני מבין למה מישהו שיש לו גישה לאתר ורצון לפרסם את הרשימה הזו ישתמש בבמה שלו, אבל המיקום של זה מרגיש מאד… שרירותי.

אין תגובות

אפר 01 2017

פיצה כן, רוסיה לא – מה מצדיק גייט?

בפוסט הקודם דיברנו על התפתחותה של הסיומת –גייט לציין סקנדלים פוליטיים ואחרים. הסיומת, כך טענתי, היא גמישה ופרודוקטיבית, ומאפשר ליצור פרשיה מכל מילה שהיא. אבל האם באמת כל מילת בסיס מתאימה להשתדך ל-גייט? ניקח כמקרה בוחן שתי פרשיות שצפות להן כיום בחדשות, ושההבדל ביניהן הציק לי לאחרונה.

המקרה הראשון הוא Pizzagate. בקצרה מאד (וגוגל יספק פרטים נוספים), Pizzagate היא פרשיה הכוללת האשמות (שקריות ומופרכות) על כך שפיצריה מסוימת בוושינגטון די.סי. היא בעצם עסק כיסוי לרשת זנות פדופילית של בכירי הפוליטיקאים הדמוקרטים, האשמות שרצו במשך חודשים בזמן הקמפיין הנשיאותי, ולאחרונה כל מקדמיה מנסים להתנער ממנה, אפילו אלכס ג’ונס מ-Infowars, מבכירי אנשי ה-fake news בארה”ב, שלרוב לא בוחל בשום טענה, מופרכת ומטופשת ככל שתהיה.

המקרה השני הוא Russiagate. התווית הזו רחבה הרבה יותר, ומתייחסת למגוון ההאשמות, המבוססות יותר ופחות, על התערבותה של רוסיה הפוטיניסטית בבחירות האמריקאיות לטובתו של דונלד טראמפ, העסקה ישירה של בכירים בקמפיין הבחירות שלו (כמו פול מנאפורט, מנהל הקמפיין לשעבר) ופגישות סודיות עם בכירים בממשל החדש, כמו מייקל פלין, היועץ לבטחון לאומי שהתפטר לאחר שנחשפו (וכנראה מבקש בימינו חסינות תמורת עדות), או ג'ף סשנס, שר המשפטים הנכנס.

בלי להכנס לשאלה אם הפרשיות הללו אמיתיות או מדויקות, או למשמעויות הפוליטיות שלהן, הייתי רוצה לדבר רק על האם השמות שלהן מרגישים נכונים, כ-גייט. עצרו שניה וחישבו אם אחד מהם מרגיש לכם נכון יותר, טבעי יותר, מתאים יותר מהשני. נו, תנסו. עצמו עיניים. דמיינו את שתי המילים הללו מתגלגלות לכם מהלשון. האם אחת מהן עובדת טוב יותר? האינטואיציה שלי אומרת שבעוד Pizzagate מרגיש כמו שם סביר, תקין ואפילו מעניין לפרשיה, Russiagate מרגיש דווקא מאולץ. לא מתאים.

זה לא במקרה. כמו שכבר אמר אניל דש בפוסט מכונן, גם לשפות מומצאות ומבודחות יש תחביר, ומי שדובר את השפה ישים לב לחריגה. כמו שממים הם תבניות לשוניות שדורשות תוכן שמתאים להן, גם הגייט דורש שמילת הבסיס שלו תעמטוד בסטנדרטים מסוימים.  עכשיו נשאר רק להבין למה פיצה עובדת בעוד רוסיה לא.

הגורם המרכזי, לדעתי, הוא שמאז טביעת המונח בשנת 1972, הסיומת -גייט עברה שימוש-יתר אגרסיבי. רשימת הסקנדלים שחולקים את התבנית כוללת עשרות אירועים, כשחלקם, כמו Strippergate, שימשו יותר מארוע אחד. בסביבה רוויה כזו, קשה להיות יחודי.

ומה זה Russiagate, בעצם? סקנדל פוליטי שמערב את רוסיה? זה מרגיש נורא לא ספציפי. רוסיה היתה האויב המוצהר של ארה”ב למשך חצי מאה לפחות. היא מילאה את תפקיד השטן הגדול בעשרות ספרים וסרטי ריגול ובילוש. היא סיפקה את החומר לסקנדלים פוליטיים ופראנויות מתמשכות, מהרשימות השחורות של מקארתי ועד השליח ממנצ’וריה. מלחמה קרה, סוכנים רדומים, ניסיונות הפיכה מדומיינים ועוד. אם נגיד Russiagate עוד, נגיד, שנתיים-שלוש, מישהו ישאל “רגע, איזה מהם?”. הסיפור גדול, אבל השם? השם קטן.

לעומת זאת, Pizzagate הוא סקנדל (מומצא) הרבה יותר ספציפי. פיצה היא, בגדול, מאכל נטול מחלוקת. אמרת Pizzagate, ברור שהתייחסת (בינתיים) לאירוע מאד ספציפי, ולכן גם המונח עובד הרבה יותר טוב בראיה היסטורית רחבה. אתה לא תקוע עם מונח שמאבד מהרלבנטיות שלו תוך חודשים.

אין ספק שמי שטבע את Pizzagate היה קשוב הרבה יותר לדקויות הסמנטיות וקונוטטיביות של המונח. מי שדוחף את Russiagate נראה שמסתפק בעובדה שהמילה “Russia” לבדה לרוב מספיקה להקפיץ לאמריקאים רבים את הפיוזים. גם במחיר של ביטוי עם פחות שרידות.

אין תגובות

מרץ 30 2017

מווטרגייט ועד היום – סקירה לשונית של סיומת הסקנדל

ווטרגייט. שער מים. שער שמוצב על נקודת המפגש בין תעלת Chesapeake and Ohio עם נהר הפוטומק. שם תמים לקומפלקס של בנייני מגורים ומשרדים בוושינגטון די.סי על גדת הנהר שהוליד לאחת מהתופעות הסוציו-פוליטיות-לשוניות השימושיות ביותר בשפה האנגלית, ובכלל, כבר 45 שנה. אה, וגם הובילה להתפטרותו של נשיא ארה"ב, אם גם זה מעניין אתכם.

ביוני 1972, חמישה אנשים נעצרו כשפרצו למשרדים באחד מבנייני ווטרגייט, משרדים שהיו שייכים למפלגה הדמוקרטית. ההפתעה היתה ששטרות כסף שהיו בכיסים שלהם קושרו ע"י ה-FBI (איכשהו?) לכספים שהוצאו ע"י ה-Committe to Reelect the President, ארגון של הנשיא ריצ'רד ניקסון, מהמפלגה הרפובליקנית. הקישור הוליד חקירה, והחקירה הולידה חשיפות על כך שניקסון נהג לשתול מכשירי האזנה ומעקב אצל יריבים פוליטיים, והשתמש במנגנוני השלטון להסתיר ולכסת"ח. הפרשה התפוצצה, הנשיא התפטר (כדי שלא ידיחו אותו), והמונה "ווטרגייט", שחשף את קצה החוט, הפך לשם-דבר מטונימי לכל הטריקים המלוכלכים של ריצ'רד "tricky dicky" ניקסון, ובהרחבה – לטריקים מלוכלכים של פוליטיקאים.

כל הסיפור הזה לקח כשנתיים, וההתפטרות המתוקשרת של ניקסון אירעה באוגוסט 1974, כשמונח "ווטרגייט" מהדהד ללא הרף, כולל בשם הוועדה בסנאט שחקרה את כל העניין. העניין לא הספיק לדעוך, וכבר נטבעו מונחים חדשים ע"פ המבנה הלשוני של קומפלקס המשרדים הזה, והפכה מונח אנגלי תמים לתבנית אפקטיבית לכל דבר.

בספטמבר 1974 השתמש הפובליציסט ויליאם ספייר (Safire) במונח “וייטגייט” (Vietgate) מעל דפי הניו יורק טיימס, אולי הפעם הראשונה שהתבנית יצאה מהשימוש המקורי. אבל גם השימוש הזה עדיין היה קשור מאד לווטרגייט – ספייר כינה בשם הזה את הצעת החוק לתת חנינה מלאה לכל מתחמקי וסרבני הגיוס לוייטנאם, בטענה שאם ניקסון ורבים מבכיריו קיבלו חנינה על פשעיהם בפרשיית ווטרגייט, אין סיבה שגם סרבני הגיוס לא יקבלו.

שימוש אמיתי, חדש של התבנית הגיע, ככל הנראה, שנתיים מאוחר יותר. כותרת במגזין Time בנובמבר 1976 הציעה את המונח Koreagate לסקנדל חדש שנחשף בין חברי קונגרס דמוקרטים לבכירים בממשל וסוכנויות הביון הדרום קוריאניות. משם, המונח התגלגל לו לרחבי העולם, או לפחות, בשלב הראשון, בעולם דובר האנגלית.

כשאנחנו מתחילים לעבור על רשימת הגייטים בויקיפדיה, אנחנו מתחילים להתקל בבעיה מתודולוגית מעניינת. הרשימה מראה לנו שימושים בבריטניה ובדרום אפריקה עוד בשנות ה-70, עם Rinkagate (סיפור בריטי עסיסי הרבה יותר מאלה האמריקאים, המערבים חבר פרלמנט ששלח רוצח שכיר להתנקש במאהב לשעבר, אבל שבסוף ירה רק בכלבתו של אותו מאהב) ובדרום אפריקה עם Muldergate, על שם שר בממשלה שניצל תקציבי מדינה להקמת עיתון שידחוף תעמולה שלטונית. בשני המקרים, עמוד רשימת הגייטים מפנה לעמודים בשמות Rinkagate ו-Muldergate, אבל העמודים עצמם מחזיקים דווקא בכותרות אחרות – The Thorpe Affair ו-The Information Scandal, בהתאמה. כלומר, לא בטוח שהמונח עם הגייט היה באמת בשימוש כזה נרחב בשבילהם. במקרה של Thorpe, יצא ב-1996 ספר בשם Rinkagate שנחשב לריכוז האינפורמציה המוצלח לגבי הפרשה, אבל האם יתכן שהוא היה הראשון שהצמיד את הכינוי הזה לפרשיה? בלי להתחיל לחפור בארכיוני עיתונות, אנחנו יכולים להסתכל רק על המבט הסינכרוני שגוגל וויקיפדיה מציעים לנו, ויתכן שהם מכניסים מונחים אנכרוניסטיים לשימוש.

אבל בכל מקרה, החל משנות השמונים השימוש הולך ומתרחב, אפילו במדינות שאינן דוברות אנגלית – הוושינגטון פוסט מצטט ב-1993 את ידיעות אחרונות שהכתירו את פרשיית "הקלטת הלוהטת" כ-"ביביגייט". השימוש גם מתרחב לו בשנות האלפיים אל מחוץ לספירה הפוליטית, עם שימושים רבים בתחום הצרכנות, ספורט וטכנולוגיה – כמו למשל Antennagate, סביב כשל האנטנה של מכשירי האייפון 4 כשהם מוחזקים ביד שמאל ("you're holding it wrong"), או Gamergate, פרשיה מתמשכת משנת 2014 ועד היום סביב סקסיזם בתעשיית משחקי המחשב.

אז מה מקום הגייט בימינו? נקודת ציון גאוגרפית שנתנה את שמה לבניין משרדים, שנתן את שמו לסקנדל פוליטי שהוליד מוספית לשונית רבת עוצמה שיכולה להפוך כל מילה לסקנדל פוליטי. כמובן שההצלחה שלה גם החלישה את כוחה – כיום ינסה כל פוליטיקאי להוסיף את הגייט לפאשלה הכי קטנה של יריבו כדי להעצים אותה לדרגת מחדל או סקנדל. וגם לא כל מילת בסיס יוצרת צירוף -גייט אפקטיבי – אבל על זה נרחיב בפוסט הבא.

אני לא חושב שסיומת ה-גייט תעלם בזמן הקרוב. גם 45 שנה אחרי ווטרגייט, הוא נשאר אירוע מכונן בפוליטיקה האמריקאית – אם כי לא מן הנמנע שנראה כמה אירועים מכוננים דומים בחודשים הקרובים. אולי משהו חדש יצוץ ויהוה אלטרנטיבה. כבר עכשיו יש שמנסים להשתמש בסיומת ghazi לתאר פאשלות וכסת"ח שלטוני, על שם מתקפת טרור בעיר בנגאזי בבלוב והסקנדל שמיוחס להילארי קלינטון על הסתרת ראיות של רשלנות שהובילו למותם של אמריקאים שם. אבל זה לא ממש תפס, בטח לו באותה עוצמה כמו הגייט. בינתיים ההסתבכויות של הנשיא טראמפ זוכות לכינויי -גייט חדשים (שעליהם גם נדבר בפוסט הבא), אבל יתכן שאם משהו גדול במיוחד יצוץ שם, הוא יתרום את השם שלו לדור הבא של פרשיות פוליטיות. כך מתגלגלת השפה.

 

 

תגובה אחת

מרץ 14 2017

ענייני שפה: סקירת פודקאסטים תקופתית

עברתי היום על רשימת הפודקאסטים שאליהם אני מנוי וגיליתי משהו מעניין. טוב, שני דברים מעניינים. הדבר השמי הוא שאני בעצם מאזין רק לכחצי מרשימת המנויים שלי. כלומר יש פודקאסטים שנרשמתי אליהם, אני מקבל אוטומטית כל פרק חדש כשיוצא, אני מתעלם וממשיך הלאה בחיי. לא ברור לי למה זה קורה. לפעמים זה פודקאסט שהייתי מאזין לו בקביעות והפסקתי, אבל אני אומר לעצמי שאולי אחזור אליו (Welcome to Nightvale, למשל). לפעמים זה פודקאסט שנראה מעניין על הנייר אבל טרם ניסיתי האזנת נסיון. או שניסיתי, לא אהבתי, אבל אני מתכוון לתת צ’אנס נוסף, כמו Reply All.

אבל הדבר המעניין יותר הוא שמרבית הפודקאסטים שאני כן מאזין להם נסובים סביב ענייני שפה. יש כמה פודקאסטים מוצלחים בנושא, וחשבתי לעבור עליהם היום.

A Way With Words

יש הרבה מאד חן בפודקאסט הזה, שהוא בעצם תוכנית רדיו (כאילו… ברדיו. רדיו-רדיו) ומשודר גם באינטרנט כפודקאסט. שני המנחים מקבלים שיחות ממאזינים ברחבי ארה”ב ששואלים שאלות שקשורות בשפה האנגלית (לרוב בסגנון “אני ובן זוגי רבים על איזו צורה של X היא הנכונה, מי צודק?” או “סבא שלי היה משתמש בביטוי Y. זה ביטוי שגור? מאיפה הוא מגיע?”), ומקבלים לרוב תשובות מעניינות ומחכימות. הסגנון מיושן קצת (רדיו!) אבל בהחלט זורם ונעים, בעיקר בזכות מרתה וגראנט המנחים. כיף.

קישור: https://www.waywordradio.org/

פרקים מומלצים: כל אחד, בעצם. כל פרק מורכב מהרבה שיחות עם מאזינים ואין קו מקשר.

The History of English Podcast

ש פודקאסטים בהם המנחה או הקריין שיושב מול המיקרופון הוא כל כך סוחף, כל כך כריזמטי, שהוא יוכל לדבר על כל נושא בעולם בערך ואתה תשאר מרותק, צמוד לאוזניות.

הפודקאסט הזה הוא לא אחד מהם.

הקריין של הפודקאסט הזה, שמתקדם לו באיטיות אקדמית יציבה לאורך כל שנות חייה של השפה האנגלית, בהחלט יודע הרבה דברים על השפה, אבל לא איך להשתמש בה באופן מרשים. הוא מקריא לאט, באופן מונוטוני וחסר ברק. ויש לו מזל שהתוכן עצמו כ”כ מעניין – כלומר, למי שאוהב לדעת איך התגלגלו האותיות הלטיניות לתוך השפה האנגלית דרך הצרפתית אחרי הכיבוש הנורמני ב-1066, כלומר אנשים כמוני. הוא יסודי ומתודי ומאד, מאד מפורט, והפרקים מרתקים, אם כי קשה לפעמים להקשיב להם. זה נשמע כמו סתירה, אבל זה לא, ממש.

קישור: http://historyofenglishpodcast.com/

פרקים מומלצים: Healers, Hospitals and Holy Wars על כניסה של מילים ערביות לאנגלית דרך מסעות הצלב ודרך הכיבוש המוסלמי של ספרד. The First Spelling Reformers על איך סטנדרטים של איות התפתחו בזמן ההתנגשות של צרפתית ישנה עם האנגלית הישנה.

Words for Granted

עוד פודקאסט עם מנחה שלא יזכה בפרסים על דיקציה ורטוריקה, אם כי הוא פחות רובוטי מהפודקאסט הקודם. אבל הוא גם פחות יסודי ומתודי – הוא לא עובר על השפה באופן גורף, אלא בוחר כל פעם מילה או אספקט מסוים (כמו “תה” או “האות C”) ונותן סקירה אטימולוגית, היסטורית ובלשנית שלה. לא כל הפרקים מצליחים, אבל אלה שכן נותנים יופי של סקירות.

קישור: http://www.wordsforgranted.com/

פרקים מומלצים: Tea על ההיסטוריה הלשונית של התה, ולמה הוא נקרא “תה” בחצי מהשפות ו-“צ’אי” בחצי השני.

Lexicon Valley

זה פודקאסט שאני נוטה לדלג על הרבה מהפרקים שלו. המנחה, מרצה באוניברסיטת קולומביה, נוטה ליפול להרבה מלכודות של language snobs. אבל לא לכולן: בפרק על “האם ראוי לעבד את שייקספיר לשפה עכשווית”, למשל, הוא הצליח להמנע מהטפה בסגנון "לא! את שייקספיר חייבים לקרוא בשפה המקורית או שכל הקסם נעלם! ביידיש זה מצלצל טוב יותר”, שכבר הייתי ערוך להתעצבן ממנה, אבל לא הגיעה.

הפורמט כאן הוא פחות אנציקלופדי מהפודקאסטים האחרים ויותר שיחתי, שלפעמים מרענן ולפעמים מרגיש כאילו הוא לא עשה מספיק שיעורי בית, כמו בפרק על איך צריך ללמד ילדים לקרוא, שם מרגישים שהוא מטיף בנושא שהוא לא ממש מבין בו. בכל זאת, יש הברקות.13

קישור: http://www.slate.com/articles/podcasts/lexicon_valley.html

פרקים מומלצים: Should Shakespeare Get a Modern-English Update?

ומקום להמלצות נוספות

יש לי עוד כמה פודקאסטים שלא קשורים לשפה ולשון לכתוב עליהם, אבל זה יחכה לפוסט אחר. בינתיים, אני ממליץ על קבוצת הפייסבוק “אתם חייבים להקשיב לזה”, מקום להמליץ לאנשים אחרים על פרקים מובחרים של פודקאסטים שאתם שומעים. הקבוצה לא מאד פעילה, אבל עדיין מספקת המלצות מוצלחות.

תגובה אחת

מרץ 11 2017

שירים קשורים: Starless / Instant Street

והיום, נחזור לפינה ישנה בבלוג: שירים קשורים, בה אני מהגג על צמד שירים שמתקשרים אחד לשני אצלי בראש. ובתקווה, מעביר את הקשר הזה גם אליכם.

 

כמו בפוסט הקודם בסדרה, גם כאן הפוקוס שלי הוא על שני שירים שעל פניו לא ממש מתקשרים אחד לשני. הראשון, Instant Street של הלהקה הבלגית האהובה עלי1 dEUS, הוא המנון רוק שקט ונהדר, שנפתח עם פריטת גיטרה כיפית וממשיך עם תיפוף מעניין, גם אם לא מלהיב. השני, Starless של קינג קרימזון, הוא קטע רוק מתקדם (לא "שיר", חלילה. קטע. זה פרוג, אחרי הכל)  באורך 12 דקות, שנפתח בנגינת מלוטרון וכלי הקשה. אז מה ביניהם יצר את ההקשר אצלי בראש?

המשותף לשניהם הוא המבנה. שניהם מחולקים באופן בולט לשני חלקים. החלק הראשון השקט, הרגוע, עם המילים, תופס שליש עד חצי מהשיר. זה חלק שאני בהחלט מחבב, בין אם את השירה הפרוגית הפומפוזית של ג’ון ווטון ב-Starless או הקלילות של טום בארמן ב-Instant Street, אבל בשני המקרים החלק הזה הוא לא ההיילייט של השיר.

בשלב מסוים (דקה 3:30 ל-Instant Street, דקה 4:28 ל-Starless) השיר עובר פאזה. המילים ננטשות והאינטסטרומנטים עוברים למרכז הבמה. וזה לא שהם דומים בקטע האינסטרומנטלי. dEUS מתחילים בריף פשוט ורפטטיבי על הגיטרה, בעוד קרימזון מתחילים בקטעים אווירתיים עם פריטה מינימליסטית וכלי הקשה מטיילים מסביב.

אבל בשני השירים יש אלמנט מרכזי משותף: ההסלמה. שניהם מתחילים שקט יחסית ומתחילים לעלות, לעלות, לעלות קצב. אצל דאוס זה הדרגתי לאיזה דקה ואז, באזור 4:26, נכנסות יותר גיטרות מדוסטרשנות (ובסים גם), ואז ככה כל חצי דקה עוד שכבה. עוד ריף גיטרה. עוד ויצים מהקלידים. עוד קולות מטושטשים שמשמשים ככלי יותר מאשר כמילים. עולה ועולה ועולה, ואז מתפוגג לו בסוף השיר אל תוך האוויר.

אצל קרימזון זה איטי יותר, כיאה לז’אנר, אבל ההתחזקות דומה. עוד ועוד כלים מצטרפים ומעלים את מפלס הלחץ – בעיקר הבס, שפשוט משדר תחושת אימה וסכנה בזמן שהגיטרה הופכת להיות צופר אזעקה. הטבעת מתהדקת סביב השומע, אם כי כאן, בניגוד לדאוס, השיר לא משאיר אותנו בגבהים שאליהם הוא לקח אותנו. הלחץ נהיה בלתי נסבל והוא מתפרץ אל תוך סולו סקסופון נהדר שנותן לנו לרדת מהלחץ שאפילו לא ידענו שאנחנו מרגישים, בטח אם השיר (סליחה, הקטע) מתנגן ברקע.

אז זה הקשר שיש בראש שלי, כל פעם מחדש, בין שני השירים האלה. מתחיל בקטע שקט עם מילים, עושה סוויץ’ מובהק לאינסטרומנטלי, ומסלים, מסלים לו אל השמים. שניהם שירים נהדרים.

  1. כן, כן, גם היחידה שאני מכיר []

אין תגובות

נוב 23 2016

בעקבות הפח הכחול: למחזר אלקטרוניקה בתל אביב

גם לכם יש את הקופסה הזו במטבח? הקופסה עם הסוללות הגמורות, הטלפון הקודם שנשבר, אולי עוד חלקי אלקטרוניקה שעברו זמנם שלא נעים לזרוק אבל גם אף פעם לא יודעים מה לעשות איתם? במקרה שלי זה כלל גם סנן ונורת UV של מכשיר תמי 4, וגם מוניטור-אינטרקום ישן מהחדר של הילדה, ששרד יפה מאד גם כשהילדה השליכה אותו מהחלון בקומה השניה, אבל בסופו של דבר הלך בדרך כל חשמל, אל השקית העמוסה והמתפוררת שעל שולחן המטבח.

ומה אפשר לעשות עם כל הדברים הללו? אני מנסה להיות אזרח אחראי ולמחזר מה שאפשר למחזר. ולכן, בוקר סתיו אחד, ניגשתי לי לאתר של מאי, תאגיד מחזור האלקטרוניקה בישראל, כדי להצטייד במפה של בתי עסק הקרובים למקום מגורי. טוב לב ואופטימי ועם שקית שבתוכה שני קילו אלקטרוניקה מקולקלת, יצאתי מביתי לקרוב מבין מוקדי האיסוף.

RecycleLocations

ראשית, הלכתי לאמ:פם ברח’ המלך ג’ורג’ והחשמונאים. אני יודע שלאמ:פם יש רקורד לא מזהיר בלקבל בקבוקים למחזור ולהחזיר פקדון – תמיד הם אומרים שנגמר המקום, או שיש ספירת מלאי, או סתם שתבוא מחר. אבל כאן זה אמור להיות פשוט בהרבה, רק דלי כחול לאלקטרוניקה ולבן לסוללות, זה הכל, בלי התעסקות והחזרים. אבל כששאלתי לגבי איסוף אלקטרוניקה, נעניתי במבט מזוגג. “לא, לא נראה לי שיש לנו משהו כזה”. לא עזר לנפנף במפת המוקדים של מאי. המבט רק הזדגג יותר. עשיתי סיבוב חטוף בסניף למקרה שתקעו את המיכל באיזו פינה בלי לעדכן את העובדים, ואז נואשתי והמשכתי הלאה.

התחנה הבאה היתה חנות של באג בדיזנגוף סנטר. שם דווקא שמעו על תאגיד המחזור, וידעו אפילו איפה נמצא מיכל מחזור האלקטרוניקה שלהם. כלומר, מיכל הסוללות הלבן, כי את המיכל הכחול לא היה להם, והם השתמשו במיכל הלבן, הקטן, גם לסוללות וגם למיני אלקטרוניקה, כבלים ופריטים אחרים שאנשים הביאו אליהם. למען האמת, כל כך הרבה אנשים הביאו אותם אליהם שחוטים בקעו להם החוצה מתוך המיכל והמכסה שלו לא נסגר עליו. "ביקשנו כבר לפני שבוע-שבועיים שיבואו לפנות את המחזור”, אמר לי המוכר. “אבל בינתיים זה ככה. מפוצץ. אין לנו מקום לקבל עוד". טוב. לפחות ניסו. המשכתי הלאה.

התחנה הבאה היתה קרובה, חנות אחת ליד באג  – המתחם הגדול והמרווח של Toys R Us, שמופיע גם הוא על המפה. כאן לא היה בלבול. לא התנצלות, לא מבטים מזוגגים. העובד מאחורי הדלפק אמר לי בפשטות ובנחרצות “לא, אין לנו כאן שום דבר כזה”. לא היה ולא יהיה. טוב. המשכתי הלאה.

לאחר היסוסים, העזתי להכנס לבסוף לסניף של מגה, הישר באמצע טירוף הקניות של יום שישי בבוקר. בתגובה לשאלתי, שלחו ואתי מעמדת שירות הלקוחות אל הגומחה ליד הכניסה, שם מונחים היו ערימות של בקבוקים למחזור. ואכן, שם בין הררי הגולדסטאר, מצאתי סוף סוף את היעד הנכסף: דלי כחול ושמנמן מלא בכבלים שעבר זמנם וטלפונים דור 2.5. דילגתי בקלילות מעל תילי טובורג שחסמו את המעבר ונפטרתי מהמטען שלי בחדווה.

כשהסתובבתי לצאת, עמד בדרכי המאבטח של הסופר עם מבט תוהה. “מה עשית שם?”, שאל. הוא ראה בעבר את החבית הכחולה הזו, אבל אף אחד כמעט לא ניגש אליה, אף אחד לא ידע למה היא טובה. הוא תהה, ובצדק, מה האיש המוזר עם השקית הכבדה הטמין שם. “מחזור אלקטרוניקה”, אמרתי לו. “טלפונים ישנים. סוללות. אתה יודע”. “אה,” הוא הנהן. “רעיון טוב. כדאי שיעשו באמת”.

* * *

בסופו של דבר, למחזר פריטי אלקטרוניקה מיושנים לא היתה מטלה בלתי אפשרית, או אפילו נוראית במיוחד. לקח לי כשעה של שוטטות בשישי בבוקר למצוא מקום להפטר מהכל. אבל אין ספק שהמנגנון לא יעיל, בטח שלא כמו כלובי הבקבוקים או אפילו הפחים הכחולים של מחזור הניר, שבמשך שנים היו מרוקנים רק פעם בחודש ואחרי שהתפוצצו לגמרי. כל התהליך סובל מחוסר בכוח אדם או השקעה של התאגיד לפנות את כל המיכלים בזמן, ומבתי עסק שאוהבים להתהדר בלוגו אקולוגי בפרסומים שלהם אבל בפועל לא רוצים להתעסק עם פחי המחזור עצמם. ובעיקר, סובל מחוסר במידע אמין וזמין. מה שזמין לא אמין, מה שאמין לא זמין.

אבל בסופו של דבר זה אפשרי, וזה קורה, ואני מקווה שבאמת עושים עם הפסולת האלקטרונית משהו שימושי, ולא רק זורקים אותה לחיריה כשאף אחד לא מסתכל. אז קחו את הזבל האלקטרוני הישן שתקוע לכם בבית ולכו לחפש מקום למחזר. לכו לסופרים הגדולים, שמתעסקים גם ככה במחזור בקבוקים ויש להם את ה-facilities להתעסק בזה, ותפטרו מהשטויות.

5 תגובות

נוב 21 2016

עיניים הן פרוטוקול פתוח

נתקלתי בפרוייקט קוד-פתוח חדש ותמוה במקצת: bitcoin-ssid-ticker. מה הוא עושה? אתה מתקין אותו על המחשב שלך ומתזמן אותו שירוץ באופן קבוע, וכל פעם שרץ, הוא מתחבר לראוטר שלך ומשנה את שם הרשת האלחוטית לשווי הנוכחי, העכשווי, של ביטקוין.

אמרו חכמים ממני כבר – “למה זה טוב?” מה עוזר לי ששם הרשת שלי משתנה כל דקה או שעה או יום? חוץ מלהפריע למחשבים שלי להתחבר אוטומטית? למה ההתחכמות הזו?

ובכן, הסוג מתחבא במשפט אחד בעמוד הפרוייקט:

send over-the-air bitcoin graffiti anywhere you go!

כי לא מדובר כאן על משהו פונקציונאלי. למען האמת, הסקריפט הזה לאו דווקא ישנה את השם של הרשת הקיימת שלך, אלא יוסיף רשת חדשה, נוספת, שאליה אף אחד לא אמור בכלל להתחבר. הרשת נועדת רק להראות, לא לתפקד כנקודת גישה. היא גרפיטי. רצף של טקסט (ואולי גם אמוג’י?) שיופיע לאנשים ברשימת הרשתות הקרובות כדי להעביר מסר, לא נתונים. כלומר, חוץ מהנתון שהוא המסר.

המדיום הוא המסרundefined

ואז נזכרתי פתאום בכל הרשימות האלה, באתרי תוכן והומור, של “15 רשתות וייפיי עם שמות מצחיקים”. או 50. או 1000 (כן, כן). והסיבה שיש את כל האתרים האלה – ואת כל הרשתות האלה – היא כי אנשים הבינו ששמות של רשתות הן דרך להעביר מסר. לרוב בדיחות, לפעמים מסרים פאסיב-אגרסיב לשכנים, אבל זה הופך את הרשתות ממשהו פונקציונאלי לסוג של, ובכן, גרפיטי דיגיטלי, או לחילופין, לוח מודעות אזורי. רשת חברתית מבוססת מיקום.

ספר כרשת חברתית מבוססת מיקום

כי בסופו של דבר, למרות ניסויים מתמשכים, מצליחים יותר ופחות, לשירותים מבוססי מיקום מיידי – כמו Foursquare, או טינדר, או אחרים – עדיין שירותים מבוססי מיקום לא הצליחו להפוך, לדעתי, לחלק מהרוויה של המידע שסביבנו. אין שום שירות מבוסס מיקום שאנחנו חווים, דיגיטלית, כמו שאנחנו חווים מישהו שיושב לידנו באוטובוס עם ספר. לספר יש עטיפה, והעטיפה מושכת את העין, והעובדה שהספר והעין נמצאים באותו מיקום גורם לנו לשתף אינפורמציה אחד עם השני. ואני לא מכיר אף שירות מבוסס מיקום שמתקרב אפילו לקלילות הזו של האינפורמציה, של ההצפה שלה. כי אם אני צריך לפתוח אפליקציה בשביל לראות אם יש אנשים שסביבי באוטובוס שקוראים משהו מעניין או שומעים משהו מעניין או שבא להם לעשות איתי משהו מעניין במיטה, אז המידע הזה הוא לא כאן, אלא הוא דורש ממני לעשות צעד יזום של ללכת לשם.

וכאן נכנס, תיאורטית, הערך שבגרפיטי הדיגיטלי שמתגלם בשם של הרשת האלחוטית, בעיקר אם זו רשת שמופצת ע”י הטלפון שלך. כי זה מסר שאתה רואה בלי שתלך לאפליקציה בשביל לחפש מסרים, אלא היא חלק מהתשתית, חלק מהעולם, חלק מהאוויר שסביבנו. או, לפחות, היא היתה לפני איזה חמש שנים, כשכל הזמן מצאנו את עצמנו מחפשים רשתות וייפיי להתחבר אליהן, לפני שחבילת נתונים נדיבה הפכה להיות זולה יותר וזמינה יותר. אז אולי שם של רשת אלחוטית כסמן של מידע רווי קצת פספס את הרכבת. אולי אנחנו נחכה לראות אם הניסויים במשקפי מציאות מרובדת או ה-Physical Web של גוגל יתנו לנו את זה. אבל אני לפחות מעריך את הצעד בכיוון הנכון.

אין תגובות

נוב 19 2016

כמה מחשבות על אמוג’י (ובלי אף מילה על קקי מחייך)

מה שמעניין באמוג’י זה לא רק העובדה שהם תפסו כ”כ בהצלחה – כי הרי תמונה, כידוע, אקספרסיבית כאלף מילים -  אלא העובדה שאמוג'י בוואטסאפים, פייסבוק וצ’ט הם לא נשמרים, טכנית, כתמונות. אמוג’י זה פונט, עם תווים מוגדרים בתקן Unicode הבינלאומי. כשאני שולח הודעה עם “פנים בוכות דמעות של אושר”, אז אני בעצם שולח רק את קוד ה-unicode מספר U+1F602  (כמו שהאות A היא U+0041), והדפדפן או הטלפון בצד השני מציג אותו ע”פ הפונט המקומי שלו. כמו שהפונט שבו אני מציג את הטקסט שלי לא קובע באיזה פונט יקראו את ההודעה, כך גם אמוג’י נראים אחרת בכל טלפון ובכל דפדפן, בהתאם לפונט של מערכת ההפעלה. זה יכול להיות מבלבל.

* * *

ברשימת האמוג’י הרשמית יש 24 סימנים של שעות על שעון אנלוגי – לכל שעה וחצי שעה ביממה. .

אז חוץ מהעובדה כחלק מההבדלים העיצוביים לעיל, סמסונג, למשל, מתעקשים להוסיף מחוג שניות מיותר ומבלבל, אני תוהה אם עוד 50 שנה ידברו על כך שהאמוג’י אחראי לשימור קריאת השעון האנלוגי, שאחרת ההכרות איתו היתה הופכת לנחלתם של היסטוריונים בלבד.

* * *

רשימת האמוג’י המתעדכנת-תקופתית מכילה סימנים לדגלים של כל המדינות. תאורטית. בפועל, טלפונים או דפדפנים ישנים יציגו רק את 10 המדינות שהיו בגרסאות המוקדמות של התקן (יפן, קוריאה, סין, ארה”ב, רוסיה, גרמניה, צרפת, ספרד, איטליה ובריטניה), בעוד גם כאלה שתומכים בחדשים יותר, לפעמים לא טורחים לקדד את הדגלים עצמם למכשיר, אלא ישימו רק את ראשי התיבות של המדינה במקום, כפי שאני רואה אצלי בכרום.

אבל בלי קשר, מדינות זה משהו שמשתנה. לא כל יום, אבל לאט לאט. אבל דגלים שנוספו לתקן לא יכולים לרדת ממנו. אתה לא יכול להגדיר מחדש את הקוד לדגל בלגיה, גם אם בלגיה תתפצל לה לפלמיה וולוניה. אי אפשר לשנות משמעות של אות, כך שמה שפעם נכתב “בלגיה” יהיה בעתיד “קרפדה” רק כי שינו את משמעות הקודים של האותיות. אז אני מקווה שתכננו קדימה, עם מקום לעוד מדינות ועוד דגלים בתקן.

אין תגובות

נוב 17 2016

יומן צריכה: חטיפים בתמה ספרדית

כשראיתי את שני הטעמים החדשים האלה של ביסלי על המדף, הניחוש האוטומטי שלי הוא שהם יהיו זהים בטעמם. “צ’וריסו וגריל דרום אמריקאי?”, אמרתי לעצמי. “אין להם הרי שום דרך לדמות משהו כ”כ ספציפי עם השילובים הרגילים של חומרי טעם וריח שלהם. זה יהיה אותו דבר פשוט, לא?”ביסלי-520x245

אז לא. מסתבר שאני נתתי לאסם טיפה יותר מדי קרדיט. הם לא פתחו סדרת יצור חדשה ופיצלו אותה לשני טעמים באופן מלאכותי. לא, הם פשוט לקחו את שתי סדרות היצור הקיימות שלהם – ביסלי גריל וביסלי ברביקיו – והוסיפו עוד טיפה אבקת טעם ואריזה חדשה. למען האמת, זה ממש דומה לסדרת ה-Extra שהם השיקו לפני כמה שנים. זה פשוט ביסלי גריל, וביסלי ברביקיו, וקצת יותר MSG. לחובבי הז’אנר.

אחיזה נואשת בנוסטלגיה

אבל בעוד אסם לוקחים מוצר קיים ומנסים לתת לו שם חדש, עלית הולכים בכיוון ההפוך, בניסיון לרכב דווקא על גלי נוסטלגיה.

כבר לפני איזה שנה יצאה מהדורה של “תפוצ’יפס סטיקס” בשיתוף פעולה עם בורגראנץ’, בטעמי קטשופ-של-בורגראנץ’ וברביקיו-של-בורגראנץ’, מוצרים שמשלבים שני דברים מיותרים – הראשון הוא צ’יפס בצורת מקלות, השני הוא הקטשופ של בורגר ראנץ’, שתמיד היה מימי ומגעיל. אפילו רוטב הברביקיו, שבשנות ה-80 וה-90 המוקדמות היה כליל השלמות בעיני, הוא לא יותר מעיסה מתקתקה בימינו.תפוצ'יפס

אבל הניסוי החדש הוא עם מה שנקרא “רוטב" ספרדי”, שקצת הפתיע אותי. אמנם לבורגר ראנץ’ היה תמיד את ההמבורגר הספרדי שלה, אבל עד כמה שידיעותי הגיעו, היה מדובר פשוט בהמבורגר עם בצל קצוץ דק עליו, ולא רוטב מיוחד. אבל יכול להיות שתמיד היה גם רוטב, רק שאף פעם לא הייתי אוכל את הספרדי.

בכל מקרה, בשקית כאן אנחנו מקבלים שקיק של רוטב, בדיוק כמו שקיקי הרוטב הקלאסיים של בורגראנץ’, ובתוכו משהו שהזכיר לי בדיחה של וודי אלן:

שתי נשים זקנות יושבות במסעדה באתר נופש, ואחת אומרת “האוכל במקום הזה נוראי”. ”כן, אני יודעת”, אומרת השניה, “והמנות גם כל כך קטנות”.

הרוטב דלוח. מתקתק-חמצמץ, לא מעניין ולא ממש טעים, אבל יש כל-כך מעט ממנו! שפכתי אותו לקערית קטנה בשביל שישמש כדיפ, והיה לי שם מספיק רוטב לשלושה-ארבעה צ’יפסים לפני שמצאתי את עצמי מגרד את שולי הקערה.

לא טעים, וגם לא מספיק ממנו.

אין תגובות

נוב 07 2016

יומן קריאה: המראה השחורה של דאגלס קופלנד

jpod

Douglas Coupland / JPod

באיחור אופנתי של כעשור, הגעתי לקרוא את JPod של דאגלס קופלנד, ספר שכשיצא, ב-2006, הולל כ-“Microserfs 2.0”. למי שלא שם לב לאזכורים הרבים לאורך השנים, Microserfs של קופלנד הוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם, וקראתי אותו עשרות פעמים. כשאני עצבני או מבואס, אני תמיד יכול לקרוא אותו שוב.

לכן באתי עם הרבה ציפיות לספר הזה, שעל פניו, באמת, הבטיח להיות המשך רעיוני, גם אם לא עלילתי. שוב קבוצה של מתכנתים בסביבה מדכאת אישיות. שוב אזכורי תרבות-פופ ותרבות צריכה שמאפיינים אנשים שלא יודעים אם יש להם עולם פנימי או לא. שוב תהליך של הבנה, או גאולה, או מה שלא יעבור עליהם, כמו ב-Microserfs, וב-Miss Wyoming, וב-All Families Are Psychotic, ספרים אחרים של קופלנד. זו תימה נפוצה בהרבה מספריו, ומה יכול להיות רע?

אבל ככל שהתקדמתי עם הספר, התחילה בי תחושה לא נעימה שיש כאן משהו שונה, מהותית, מ-Microserfs. לא סתם שונה, אלא מנוגד, מהופך, תמונת מראה של הספר הקודם, מ-1995. יש כאן משהו אחר, ולא משהו נעים.

דומה, לא דומה

אז JPod הוא אכן המשך רעיוני ל-Microserfs. קופלנד לא מנסה להסתיר את זה. להפך – הוא רוצה שזה יהיה ברור מהרגע הראשון. החל משימוש באחת הטכניקות של Microserfs, של למלא עמודים במילים שרירותיות, רצפים אסוציאציביים של סלבריטאים ושמות מוצרים, ואפילו שורות הפתיחה:microdead

"אלוהים אדירים, אני מרגיש כמו פליט מספר של דאגלס קופלנד.”

“הבן-זונה הזה.”

“מי הוא חושב שהוא בכלל?”  

אז צחקקתי על הרפרנס והמשכתי לקרוא, ונתקלתי בעוד רבים. יש ציטוטים כמעט ישירים, יש התייחסויות לאותם סלבריטאים ואותם מוצרים כמו במקור. אבל משהו אחד, בכל זאת, היה שונה.

ב-Microserfs, כפי שציינתי, הדמויות תקועות בשגרה מנכרת וצריכים לעבור תהליך, כל אחד בדרכו, למצוא את עולמו הפנימי, את העצמיות שלו, את מה שמייחד אותו מאנשים אחרים. והם מוצאים את זה, כל אחד בדרכו. הסיפור הוא סיפור של הכרה עצמית, של שבע דמויות לגו אחידות שמגלות את השונות שלהן. זה סיפור אופטימי, מרגש, מרומם רוח.

ב-JPod, לעומת זאת, יש לנו את ההפך המוחלט. יש לנו שש דמויות דומות, כן, שמקבלות אפיון שטחי ומצועצע בתחילת הספר, אבל אף אחת מהן, אפילו לא אית’ן, המספר, לא עוברות שום תהליך מהותי לשיפור עצמן במהלך הספר. להפך, הן נחשפות כנוראיות יותר משנראו בהתחלה. כל ההרגלים הקטנים והמכוערים שלהם הופכים להיות המהות שלהם.

Mark was peeved. "Ethan, there has to be more to my life than this."

"Why can't you just be happy as a shallow cartoon glyph of a human like everybody else here?"

"You don't understand—I'm me—I have a soul"

"Mark, I think you're obsessing on this whole individuality thing. Revel in your averageness the way John Doe does."

On the other side of my wallboard, John Doe gave a muffled, "Amen."

גם בני המשפחה של אית’ן הופכים לאורך הספר מדמויות תלותיות ומוזרות, אך עדיין משפחתיות, לאסופה של ילדים קטנים, מרוכזים בעצמם, שמוכנים להפיל על אית’ן את כל בעיותיהם בלי להתחשב בשום שלב ברצונותיו.

בקיצור, המשפחה שלך אית’ן היא ההפך מהמשפחה של דניאל, הגיבור מ-Microserfs, בדיוק כמו שחבריו לעבודה הם ההפך מחבריו לעבודה של דניאל.  למען האמת, כנראה שאפשר למתוח קווי דמיון ישירים בין הדמויות. אפשר לראות דמיון טוד ב-1995, שמוצא את עצמו בינות לאובססיות לפיתוח גוף ומין מזדמן, לבין Cancer Cowboy ב-2006 שמתפתה שוב ושוב ללילות ניהיליסטיים רווי סמים ומפגשים מיניים אקססיביים ומנוכרים. ובין סוזן ב-Microserfs שמפתחת פרסונה פמיניסטית בוצ’ית ואגרסיבית, לבין בריאנה ב-JPod, ששוכבת בכפייתיות עם כל מי שהיא מכירה, ומאבדת את הזהות שלה בזו של בן הזוג הנוכחי.

DouglasCoupland-CC-Kris-Krug-Flickr

דאגלס קופלנד. צילום Kris Krug/Flicker, ברשיון CC-BY-NC-ND

אבל איך הספר?

עד כאן, למה JPod שונה מ-Microserfs. אבל האם זה רע, בהכרח? הרי אי אפשר לצפות מסופר שיכתוב את אותו ספר שוב ושוב, לא?

אז לא, כמובן שלא, אבל עדיין זה מוזר. קראתי ספרים של קופלנד שיצאו לפני JPod. קראתי גם ספרים שיצאו אחרי. JPod, איך שגורס הביטוי האנגלי, sticks out like a sore thumb. זה לא “פאזה” או סגנון של קופלנד בתקופה מסוימת. יש כאן הרגשה שקופלנד עושה דווקא. ומה שהכי מוזר הוא שהדווקא הזה שלו הוא לא ספר רע. הוא מצחיק, בצורתו המרירה. הוא מצחיק במיוחד למי שמכיר היטב את Microserfs. הוא קליל ומשעשע.

אבל הוא מעצבן.

הוא מעצבן כי אני הרגשתי לאורך כל הקריאה שדאגלס קופלנד יושב ותוקע לי אצבע בעין. כי הוא יודע למה ציפיתי כשפתחתי את הספר, והוא משחק לי בציפיות, מעוות והופך אותן.

וכל הכבוד לו על ההישג. רואים שהוא ממש יודע איך להשיג את האפקט הרגשי שהוא רוצה להשיג ממני. הוא יודע איך לתת רפרנס ואז לשמוט את הקרקע תחתיו, להוביל אותי לשבריר של אמפתיה ואז להתיז עליה חומצה. זה הישג יפה.

אבל הוא מעצבן.

אין תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים