May 08 2020

כל דירוג הוא סיפור

יש משחק אחד, No Man’s Sky. לא משנה כרגע בדיוק מה קורה בו. הוא יצא כשהוא מבטיח הרים וגבעות, אבל הכיל, בהשקה, הרבה פחות מההבטחה. הפער הזה גרם לשנאה עזה למשחק שהתבטאה בביקורות גרועות ללא פרופורציות למה בעצם היה בו. אבל לאורך השנים הוא הלך והשתפר, ואפשר לראות את זה פער בין הביקורות שהוא קיבל ב-Steam, פלטפורמה מקוונת למכירת משחקים:

Screenshot of the Steam store page for No Man's Sky, showing the game's user ratings

סך הביקורות על המשחק כוללות את המאסה הראשונית, המבקרים שבאו בגלל ההייפ וקיבלו במקרה הטוב הבטחה שקוימה רק חלקית, במקרה הרע גרסת ניסוי לא מתפקדת, אבל בהחלט לא קרוב למה שהם ציפו, והביקורות בהתאם. ולביקורות שליליות יש נטיה למשוך אליהן עוד ועוד, כשמשחק או סרט הופך לשק חבטות אז באים רבים להוסיף את הביקורות שלהם למדורה, והתוצאה היתה אלפי ועשרות-אלפי ביקורות גרועות.

אבל אז עבר זמן, ואיתו שני דברים קרו: הראשון הוא שהמשחק השתפר. המפתחים המשיכו לפתח, להוציא תיקונים ושיפורים, והמשחק התקרב קצת יותר לחזון המקורי. אבל במקביל, ההייפ סביב המשחק ירד, אנשים הפסיקו לשחק בו רק בשביל להתעצבן עליו, ומי שבא אל המשחק בשלבים מאוחרים יותר, שנה או שנתיים אחרי שיצא, קיבל משחק בשל יותר, אבל גם קיבל את המשחק שהוא ציפה לקבל, ולא את ההבטחות המקוריות. ואז הביקורות התחילו להשתפר, ולהשתפר, ולהשתפר. מספיק בשביל שגם אם סך הביקורות מעורבות, הביקורות האחרונות של המשחק נהיו חיוביות באופן מובהק, ומספרות סיפור אחר לגמרי על המשחק הזה, והאם כדאי למישהו לבחור לקנות ולשחק בו. וזה גרם לי להבין ש-Steam עשו משהו מאד מעניין עם הביקורות כאן, ובעצם סיפרו כאן סיפור באמצעות המתח בין שני הדירוגים הללו.

דירוג בתוך הקשר ונוסחאות בייזיאניות

כל זה גרם לי לחשוב שאולי, בעצם, אני לא באמת יודע מה אני רואה, כשאני רואה דירוג באתר כמו סטים או IMDB. יש ציפיה, אני חושב, שכשאני רואה דירוג מספרי, הוא יהיה משהו פשוט יחסית – ממוצע של המדרגים, מוצג כפי שחושב. אבל אין באמת סיבה שככה יעבדו הדירוגים. אם זה היה המצב, אז סרט או משחק שקיבל דירוג אחד בודד יעמוד בראש הרשימה עם 10 עגול, בעוד סרט עם 100 דירוגים כמעט בטוח יהיה מתחתיו.

חשבתי לעצמי שבטח יש נוסחאות מקובלות להגן על הדירוג מהטיות כאלה, וכמובן שמצאתי שיטה מקובלת כזו, המכונה “ממוצעים משקוללים בייזיאנים” (Bayesian Weighted Average), על שמו של הסטטיסטיקאי בן המאה ה-18 תומאס בייז, ולמרות שאני לא ממש טרחתי לנסות להבין את המשוואות שלה, הרעיון הבסיסי מאחורי הטכניקה יחסית פשוט: כשאנחנו באים לחשב את הממוצע, אנחנו לא מסתמכים רק על הנתונים עצמם, אלא גם על ידע מוקדם שלנו על העולם ועל מה שהממוצע בא לייצג. כלומר, אם אנחנו יודעים שסרטים, בדרך כלל, *לא* יקבלו דירוג של 10 מושלם, אז כשאנחנו באים לראות את ממוצע הדירוגים של סרט שקיבל הצבעה בודדת עם דירוג 10, אנחנו נשתמש בידע המוקדם כדי להניח שכנראה לסרט הזה לא צריך להיות דירוג סופי של 10.

אני לא באמת מבין את הנוסחה עד הסוף, אבל כל החלק הזה נראה יותר רציני כששמתי אותה, נכון?

אז אפשר לקחת את הציון הממוצע לסרט בכל המאגר (שב-IMDB עומד על אזור ה-6.8, כך מצאתי), ולהגיד “בהיעדר עדויות משכנעות אחרות, לכל סרט חדש גם יהיה דירוג של 6.8”. הצבעה אחת היא לא עדות מספיק משכנעת, ולכן היא תעלה את הדירוג רק קצת מעל הממוצע. אבל ככל שיש יותר הצבעות, כך התפקיד של הממוצע הראשוני הולך ויורד – אם 100 איש נתנו דירוג 10, או אם 10,000, אז המשמעות של הדירוג שלהם משמעותי יותר, והדירוג יהיה קרוב יותר לממוצע האמיתי של ההצבעות.

כמובן שיכולים להכנס למשוואה עוד משקלים ותיעדופים, ובמקרים כמו IMDB אין לנו שום דרך לדעת מה הם – האם אולפנים יכולים לשלם כדי לקבל תוספת לדירוג? כנראה שלא, אבל אין דרך לדעת, מה שיכול להוביל לחשדנות כלפי הדירוג כשאין בו שקיפות, כמו בפוסט הזה של קולנוען בהונג קונג שמרגיש שעושים מניפולציות בדירוג של הסרטים שלו. אבל גם אם נוריד את מפלס הרטוריקה שלו (“פגיעה בזכויות הצרכן ובזכויות האדם!”), מה שהוא מתאר – סרט שהדירוג שלו השתנה בלי שהגיעו הצבעות חדשות – פשוט מראה ש-IMDB מעדכנים את הדירוגים בהתאם לאותו ידע חיצוני – אם מחר הממוצע של הסרטים באתר יעלה ל-7.1, זה ישפיע רטרואקטיבית על הדירוגים של כל הסרטים, בטח אלה עם מעט הצבעות (כמו שלו). אבל כשאין שקיפות, אין לו דרך לדעת או להבין את זה, רק לנחש.

סיפור מתוך הדירוג

אתר אחד שכן משקיע בשקיפות הדירוגים שלו הוא AnimeNewsNetwork, אתר ביקורות ודירוגים לסרטי וסדרות אנימה שמשתמש בדירוג ה-Top 10 שלו בטכניקה הבייזיאנית שציינו למעלה. אבל בניגוד ל-IMDB, הוא כותב את זה במפורש בתחתית הרשימה: הוא מסביר בקצרה על הנוסחה, מציין את הדירוג הממוצע ממנו הוא מתחיל (7.5034, בזמן כתיבת שורות אלו), ואפילו מסכם בשפה פשוטה: “אלה סרטים וסדרות שהמון אנשים חושבים שהם מצוינים”. הסבר מצוין.

אבל האתר הולך עוד צעד כאן ונותן עוד חיתוכים שונים, דירוגים אחרים שנגזרים מההצבעות של הגולשים. למשל, הם נותנים גם את דירוג ה-Best Rated, כלומר ממוצע של דירוגי הגולשים בלי הנוסחא הבייזיאנית שמצמצמת השפעות של סרטים נדירים (אם כי הם עדיין מקטינים את ההשפעה של הצבעות שיתכן שאינן בתום לב, כמו מצביע שהתחבר לאתר ומיד נתן 10 לכותר אחד ו-1 לאחרים). מה שאנחנו מקבלים זה דירוג אחר מאותם נתונים שמספר לנו סיפור אחר – במקום הסיפור הקודם של “סרטים שהמון אנשים אהבו”, יש לנו “סרטים שיש אנשים שממש אהבו אותם, ואולי לא הכרת כי הם פחות פופולריים”. בראשון יש הטיה ליצירות עם הרבה הצבעות (כדי להרומם מעל הממוצע) אבל בסיפור הזה אין – אותם נתונים גולמיים, סיפור אחר לגמרי.

אבל אז יש להם עוד כמה סיפורים לספר. האתר מאפשר לגולשים מזוהים לנהל רשימה אישית של הסרטים והסדרות שהם ראו, ומהנתון הזה אפשר לדעת איזה סדרות וסרטים הם הכי נצפים באתר. כשמחברים את הנתון הזה עם הדירוגים, מקבלים פתאום סיפורים חדשים: Most Underrated הוא דירוג שמצליב בין המיקום בטבלת “הכי נצפים” עם דירוג ה-“Top 10” הראשון, ומוצא את הסרטים עם הפער הגדול ביותר בין הדירוג שהם קיבלו לבין כמה מעט אנשים צפו בהם. במקום הראשון כרגע, למשל, יש סדרת סרטים בשם Made In Abyss שהדירוג המשוקלל שלהם הוא 8.11 אבל רק 23 איש סימנו שצפו בהם. אם היו צופים בהם בפרופורציה לדירוג שלהם, מספרת הטבלה, הם היו עולים 6223 מקומות בטבלת הצפיה. מרשים!

יש כמובן גם את המדד הנגדי, Most Overrated, שמציג יצירות עם המון צופים אבל דירוג נמוך (כאן מככבים Dragon Ball, פוקימון, וסדרות ילדים ונוער רבות). או Most Divergent, היצירות עם סטיית התקן הגדולה ביותר בקרב המצביעים לה. וזה מראה איך אפשר לקחת משהו פשוט כמו דירוגים שאנשים נותנים ליצירות ולספר איתם סיפורים הרבה יותר מעניינים מאשר “מה הסרט הכי טוב”.

כשאני כותב או מדבר על אינפוגרפיקה, אני אוהב להדגיש שאינפוגרפיקה זה סיפור – זה סיפור שמישהו מנסה לספר באמצעות גרפים ומספרים, עם צבעים והדגשות. לפעמים בצורה מכוונת ולפעמים בלי להתכוון. באותה מידה, גם דירוגים הם דרך לקחת מספרים ולספר איתם סיפור, ויש הרבה סיפורים שאפשר לספר. סיפור על משחק שהתחיל ברעש וכעס וטיפס החוץ מתוך הבוץ כמו במקרה של No Man’s Sky. סיפור על סדרת סרטים עלומה שהיא הדבר הכי טוב שעוד לא ראיתם כמו במקרה של Made in Abyss. סיפורים מורכבים שאפשר לספר אם אנשים יטרחו לחשוב מה אפשר לעשות, מה אפשר להוציא מהנתונים הגולמיים שלהם.

Comments Off on כל דירוג הוא סיפור

May 03 2020

ולמה שלא יהיו קוסמים בחלל, בעצם?

אחת המסורות הגיקיות ארוכות השנים ביותר שאני מכיר, בכנסים, במסיבות ובאינטרנט, היא הוויכוח הקבוע, החוזר, העקר – האם “מלחמת הכוכבים” (או סטאר וורז, בלעז) היא סדרת סרטי מדע בדיוני או פנטזיה. “ברור שמדע בדיוני”, יגיד הראשון. “יש שם חלליות! ורובוטים! ורובי לייזר!”. “מה פתאום”, תגיד בת הפלוגתא, לרוב בשביעות רצון קלה של מי שפיצחה את הקוד וראתה עמוק יותר לקרבי הסרטים. “יש שם קוסמים, גם אם בשם אחר, ונבואה עתיקה על הנער התמים, נצר לשושלת המכשפים, שיקום על אימפריית הרשע ויביס אותה. אלה ללא ספק סרטי פנטזיה”.

כמה פעמים נכחתי כבר בדיון הזה? כל כך הרבה עד שמצאתי את עצמי מכין הרצאה קצרה, לקראת יציאת הסרט “הכח מתעורר”, מס’ 7 בסדרה, שבה אני מנסה לעשות סדר בשאלה הזו. ואז יצא לי להעביר את ההרצאה שוב בהקשר חברתי אחר. ואז שוב. ואז, במסיבת פורים אחת, שש פעמים נוספות במצבים שונים של שכרות. אז כן, השתתפתי בדיון הזה מספיק פעמים – על במה, בשיחה, בטוויטר – כדי שאחליט שהגיע הזמן שאכתוב את מסקנותיי כאן בבלוג.

הטענה הראשונה היא שסטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני. וזו טענה נכונה. יש בו חלליות ורובי לייזר, יש אימפריה גלקטית ורובוטים. אי אפשר להתכחש לכך שכל אלה הם טרופים (tropes) של ז’אנר המדע הבדיוני, ותת-הז’אנר של space opera, ספציפית. אפשר לדבר על ההשפעה של סטאר וורז על סרטי מדע בדיוני אחרים, על ספרים וסופרי מדע בדיוני – כל הדברים שאפשר לחשוב עליהם כשאומרים שסרט הוא בז’אנר מסוים. סטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני.

הטענה השניה היא שסטאר וורז הוא סרט פנטזיה. וזו טענה נכונה. יש בו אבירים-נזירים ממסדר עתיק בעלי כוחות מיסטיים לא ברורים הנלחמים עם חרבות. יש בו נבואה עתיקה על כך שיום אחד יגיע זה אשר הקסם מתגלם בבשרו, אשר יוביל את כוחות האור למלחמה בכוחות החושך, יביס את אימפריית הרשע האפלה ויציל את העולם. אי אפשר להתווכח לכך שכל אלה הם טרופים של ז’אנר הפנטזיה, ותת-הז’אנר של epic fantasy, ספציפית. סטאר וורז הוא סרט פנטזיה.

אחת התשובות המעצבנות לכל שאלה היא “גם וגם”, או “תלוי”, או איזו תשובה לא מתחייבת בסגנון הזה. ועל פניו, זו עומדת להיות התשובה שלי – סטאר וורז זה גם מד”ב וגם פנטזיה – אבל האמירה שלי היא יותר חזקה מ-“גם וגם” פשוט, לדעתי, וגם רחבה יותר מאשר אמירה על סרטי סטאר וורז בלבד. והאמירה היא זו:

יצירה ספרותית לא נמצאת אינהרנטית “בתוך” ז’אנר מסוים. הגדרה בז’אנר היא לא קלאסיפיקציה אקסקלוסיבית שקובעת שיצירה יכולה להיות או X או Y, או בדוחק באיזה מרחב גבולי שלוקח קצת מכאן וקצת מכאן ולא באמת באף אחד מהם. ז’אנר, מבחינתי, זו תווית שמוצמדת ליצירה בשלב הכתיבה, הקריאה או הניתוח בשביל לתת ערך מוסף כלשהו לדיון, לשיחה שמתרחשת סביב היצירה הזו.

כלומר סטאר וורז היא יצירת מד”ב ככל שמעניין אותנו לדבר עליה כיצירת מד”ב – לדבר על האספקטים המד”ביים שלה, על ההשפעה שלה על הז’אנר או על השימוש היא עושה בטרופים של מד”ב, בעיקר בבניית

Peralta GIFs | Tenor

העולם ואפיונו, בעיצוב הויזואלי או, ובכן, בכותרת. והיא יצירת פנטזיה ככל שמעניין אותנו לדבר עליה ככזו, על הדימיון במוטיבים הנראטיביים שלה לספרות פנטזיה.

באופן דומה, אני אוהב לדבר על ספרי “הדרקונים של פרן” של אן מק’קאפרי כיצירות מד”ב. למרות שהן מסווגות אוטומטיות אצל רוב מי ששומע עליהן כפנטזיה בגלל שהן מתרחשות בעולם דמוי-ימה”בי עם דרקונים, הן מד”ביות באופן מובהק כפי שאפשר לראות בפוסט המקושר. אבל באותה מידה אני יכול לעצור ולדבר עליהן בהקשר של ספרות דרקונים, שמקשר אותן לעולם של פנטזיה, וגם זה יהיה בסדר.

אני לא אומר שצריך לבטל את כל התוויות, לשלב את כל מדפי הספרים בבתים ובחנויות הספרים ולשאוף לחזון אוטופי ללא הגדרות, חלילה. להפך, אני חושב שצריך יותר הגדרות, פשוט פחות קשיחות, אקסקלוסיביות ומחייבות. כשהוצאת ספרים מוציאה ספר, היא צריכה להחליט איך היא אורזת ומשווקת את הספר: להגדיר ספר כ-“מותחן” או “מדע בדיוני” עוזר לשווק ולמכור אותו לקהל שמחפש מותחנים וספרי מד”ב, וזה לא משנה שמותחן יכול להיות מד”בי וספר מד”ב יכול להיות מותחן, פנטזיה יכולה להיות רומנטית וטלנובלה יכולה להיות בחלל.

Jane the Virgin' “Chapter 92” recap: How Xio and Ro got their ...

גם כשסופרת כותבת ספר, ההגדרה של הז’אנר בהחלט חשובה. היא עוזרת לכתוב על פי (או בהפרה של) הקונבנציות הכתובות והבלתי כתובות של הז’אנר, לקשר אותו עם התייחסויות ליצירות קודמות, ולתת לסופרת סט של כלים תוך-ז’אנריים (במקביל לכלים הכלליים, חוצי הז’אנר) בזמן הכתיבה.

אבל אפשר להגדיר ספר כדבר אחד כשהוא נכתב ומשווק, דבר אחר כשהוא נקרא, ומשהו שלישי כשכותבים עליו פוסט בבלוג או הרצאה באייקון. הדיון, השיחה סביב הדבר, היא ההקשר שבו הז’אנר משנה, ובשביל זה לא חייבים שהיצירה תהיה בז’אנר. היא צריכה להיות בז’אנר לצורך ההרצאה, לצורך הפוסט, לצורך הדיון בטוויטר. לא צריך יותר מזה.

3 תגובות

May 01 2020

טיול בעקבות הנתונים

אז היום מצאתי את עצמי בעמוד הויקיפדיה של גוש דן. לא משהו יוצא דופן, סתם תהיתי בנוגע לנתוני האוכלוסיה. וככל שהתעמקתי, יותר דברים היו מבולבלים, ולא ברור לי כבר אשמת מי זה – ערבוב של טעויות עריכה, לינקים מתים, נתונים לא זמינים ואחרי כל זה, בסופו של דבר, בחירה לא ברורה של *איזה* נתונים להציג. אז בואו, אני אנסה להוליך אתכם בתהליך שאני עברתי היום אחר הצהריים, בתקווה שהוא יהיה מעניין גם לכם.

בעקבות טעות ההקלדה

ראשית, כך נראית טבלת נתוני האוכלוסייה בעמוד הויקיפדיה בעברית, בראשון למאי, 2020:

מה שהציק לי במבט הראשון הוא החלוקה האתנית של האוכלוסייה. כלומר יש לנו סה”כ, ויש נתון של “יהודים ואחרים” (לא ברור מה זה אחרים כאן), ואז נתון היהודים, מתוך הנתון הקודם, ואז ערבים, ספציפית, כנראה לא מתוך ה-“אחרים”. אז בעצם אנחנו רואים את היהודים פעמיים, בשתי עמודות. מבלבל? כן. אז חיפשתי נתונים באתרים אחרים, לראות אם יש הבדל.

הגעתי די מהר לאתר בשם “המכלול”, גם הוא מבוסס ויקי, המתאר את עצמו כ-“אנציקלופדיה שיתופית, יהודית ומהימנה בלשון נקייה ובאספקלריה תורנית”, מה שזה לא אומר. ובעמוד הזה ראיתי מה שנראה, במבט ראשון, כהעתק של הטבלה מויקיפדיה:

אין באמת בעיה עם העתקה מויקיפדיה – זה חלק מתנאי השימוש של האתר – אבל משהו קפץ לי לעין, וזה שהנתון הסופי של סך האוכלוסייה שונה מהטבלה בויקיפדיה – הפרש של כמעט 350 אלף איש, וזאת למרות שהנתונים אמורים להגיע מאותו מקור (אותו דו”ח של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה), ורוב הנתונים בטבלה נראים זהים. כאן חשדתי. אבל הופתעתי לגלות שהתשובות יותר מבלבלות משחשבתי שיהיו.

דבר ראשון, הטבלה בויקיפדיה פשוט לא הגיונית:

אם סך האוכלוסייה מורכב מיהודים, ערבים ואחרים, אז הוא אמור להיות פשוט 408,200 + 17,900, כלומר 426,100 – המספר הרשום באתר המכלול. מאיפה הגיעו ה-75,009 הנוספים בת”א? ממש לא ברור. עוד יותר לא ברור למה הסה”כ כ”כ שונה. מכיוון ששאר העמודות לא השתנו, אמור להיות הבדל של 75,009 בסה”כ, לא של כמעט 350 אלף. (ואני מתעלם כאן מטעות ההקלדה בויקיפדיה שהשמיטה את הספרה 0 מסוף המספר, והורידה 90% מהאוכלוסייה בטעות)

מה שקרה כאן, לדעתי, הוא שמישהו בא לעדכן את ויקיפדיה עם נתונים חדשים יותר מאשר של 2014. אבל נעשתה עבודה חלקית – הוזנו נתונים עדכניים לסך התושבים בעיר ת”א, ונתונים עדכניים לסך גוש דן, אבל בלי להשלים את כל הנתונים, מה שהוביל לערבוב נתונים ממקורות שונים, בלי שום הגיון. אפשר לראות שהעדכונים האחרונים, מה-26 לאפריל 2020, עשו בדיוק את זה: שינו רק את שני התאים הללו בטבלה בלי להתחשב בשאר (ועוד טעו בהקלדה). אין מסתורין גדול, אבל עדיין נשארתי מוטרד לגבי החלוקה האתנית של הנתונים. אז החלטתי ללכת לדו”ח המקורי של הלמ”ס להבין. כאן החיים נהיו מסובכים עוד יותר.

בעקבות הנתונים

אז כמובן שהלינק שמופיע בהערות השוליים של הערך בויקיפדיה (וגם במכלול) כבר לא תקין ומוביל לעמוד שגיאה באתר הלמ”ס. חיפוש בגוגל אחר שם הקובץ מוביל לאותו לינק שבור, ולמגוון מאמרים, כתבות וספרים שציינו אותו במקורות, וכמובן שאתר הלמ”ס לא חשב לשמר את מבנה הכתובות שלו כחלק מאחריותו כגוף האמון על מידע ציבורי לאורך זמן (ועל הסוגיה הזו אפשר לכתוב פוסט נוסף, או ספר).

אז ניגשתי לעמוד הראשי של אתר למ”ס ואמרתי לעצמי שלא אמור להיות קשה למצוא את נתוני האוכלוסייה של גוש דן ב-2014, לא? חיפוש די פשוט. ואכן אפשר ללכת לעמוד של “מידע על פי מיקום גאוגרפי”, לבחור את מטרופולין גוש דן, להבין שהמונח לא קיים באתר, לחפש ע”פ “תל אביב” במקום, למצוא את הגדרה “גלעין” שתואמת לטבלה בויקיפדיה, ושם לראות מפה יפה שמראה בדיוק מה גבולות הגזרה של האזור, לבחור ב-PDF של המפקד, ולקבל…
את זה:

כן, זה פשוט PDF שיוצא מתוך אקסל (גם גרסת האקסל שם זהה), שלא מכיל שום נתונים חוץ מהשם של הישוב והסמל שלו. אה, והלוגו של הלמ”ס.

אם מחפשים נתונים על תל אביב עצמה, כעיר (ולא כחלק ממטרופולין), אז אפשר למצוא נתונים, אם כי הם מעודכנים ל-2018 והמספר בהם לא תואם למספר שבויקיפדיה (שטוען שהוא מ-2020), אבל כן אפשר למצוא את החלוקה האתנית הלא ברורה גם שם – כלומר זו לא המצאה של עורכי ויקיפדיה, אלא של הלמ”ס עצמו, אם כי הניסוח שם מבהיר שגם הערבים הם חלק מהמכלול, ולא משהו חיצוני:

זה כמובן לא מסביר כמה דברים, כמו מה זה “אחרים” (מהגרי עבודה ופליטים? תושבי קבע?), למה הם לא מופיעים בעמודה משלהם אלא כלולים עם היהודים (מה ששם את הערבים כקטגוריה מופרדת ומובחנת, לעומת “לא ערבים”, שממנה גוזרים את היהודים), ומה המטרה הסטטיסטית שזה מוצג ככה. כלומר, יש הפניה ל-“ועדת הישובים” בלמ”ס האחראית על המידע, אבל אין הסבר על ההיגיון שמאחוריו, לפחות שזמין למי שמעיין בנתונים.

אבל מעבר לזה, אני עדיין לא הצלחתי למצוא באתר הלמ”ס את המספרים שעודכנו בשבוע שעבר בויקיפדיה. לא במאגר הנתונים העירוני (שנותן לך את שנת 2019 כברירת מחדל לחיפושים, אבל יחזיר תמיד תוצאות ריקות כי המידע העדכני ביותר הוא מ-2018), ולא ברשימת הפרסומים העדכניים שבאתר. וכמובן שלא טרחו להוסיף מראה מקום לנתון הזה בויקיפדיה.

לסיכום, יצאתי מהחיפושים שלי עם תשובות לשאלות המקוריות, פחות או יותר, אבל עם יותר שאלות חדשות משהתחלתי. מי עדכן את עמוד הויקיפדיה בצורה כ”כ עקומה, ומאיפה הוא הביא את הנתונים? למה הלמ”ס בוחר בחלוקה כזו של האוכלוסייה ל-“ערבים” ו-“לא ערבים”? למה אתר הלמ”ס לא דואג להגן על קישורים רשמיים שהוא מפרסם בשביל שימשיכו לחיות לאורך זמן? לכל אלה אין לי תשובות עדיין.

ובואו לא נדבר על הגרסה בויקיפדיה באנגלית.

Comments Off on טיול בעקבות הנתונים

Apr 23 2018

שירים קשורים: גבר הולך לאיבוד דרך גיטרה

כחלק מפרויקט ההאזנה שלי לתוכנית הרדיו המיתולוגית של יואב קוטנר מ-1981 על הביטלס, מסע הקסם המסתורי (זמין בחינם כפודקאסט!), הגעתי עכשיו לסוף שנת 1964 ולאלבום Beatles for Sale, שנחשב לרוב לאחד האלבומים הגרועים של הלהקה, אבל שעדיין יש בו כמה וכמה פנינים. אחת אותן פנינים, שיר שאני אוהב כבר שנים אבל לא חשבתי לעומק על המילים שלו, הוא I’ll Follow The Sun. עם ההתעמקות, הבנתי פתאום שהשיר הזה מתקשר לי פתאום לשיר אחר שאני מאד אוהב, שיצא כמעט עשור מאוחר יותר ובארצות הברית, אבל בכל זאת – מרגיש מאד קשור.

 

אז מה הקשר בין I’ll Follow the Sun של הביטלס באנגליה ב-1964 ל-Old Shoes (& Picture Postcards) מאלבום הבכורה של טום וייטס בקליפורניה, 1973? חוץ מהעובדה ששניהם מובלים ע”י גיטרה? בטח שלא השירה, ההרמוניות הצלולות של הביטלס מול ה-growl המחוספס של וייטס. אבל התוכן, התוכן, מציג את אותו סוג של גבריות מרוחקת, חוששת ממחויבות, שבימינו היא כבר הרבה מעבר לקלישאה.

מה הטקסטים אומרים?

יום אחד את תביטי ותראי שהלכתי. מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש. יום אחד את תביני שאני הייתי האחד, אבל מחר אולי יהיה גשום, אז אני אלך בעקבות השמש

מחויבות? מערכת יחסים ארוכת טווח? זה בשבילה, בשביל האשה שיכולה לראות בו האחד. הוא? הוא לא רוצה בכלל להגיע לימים הגשומים, לדעיכה של הקסם הראשוני של מערכת היחסים. הוא ימשיך הלאה לדבר הנוצץ הבא.

ואצל וייטס?

כל פעם שניסיתי לומר לך שאיבדנו את הקסם שהיה בהתחלה

בכיתי כשראיתי את המבט בעיניך, וחיפשתי שוב אחר הניצוץ

אז היי שלום, והתראות, הדרך קוראת לי שוב,

ודמעותיך לא יקשרוני עוד אליך

אז היי שלום, נערה עם השמש בעיניה

אנשק אותך ואצא לדרכי

הדובר כאן אולי רך יותר, אמפתי יותר, אבל בסופו של דבר, זה בדיוק אותו סיפור. את עדיין מאוהבת בי, אבל אני? אני כבר לא מרגיש את זה. ניסיתי, כן? שוב ושוב ניסיתי, ואני מספר לעצמי שהייתי ממש בסדר, אבל זה פשוט לא זה. אז הדרך קוראת לי (הדרך, כן? היא זו שמושכת אותי, לא אני), ואת כבר לא תקשרי אותי אליך בבכי (מניפולציה נשית סטריאוטיפית). כן השמש היא בעיניים שלה, אבל הסוף אותו סוף.

ועדיין, שניהם שירים שאני מאד אוהב. מוזיקלית, וגם, כן, את המילים. כי בסופו של דבר שיר טוב, כמו סיפור טוב, יכול לקחת אותך לתוך סיפור שהוא לא הסיפור שלך, שגם לא היית רוצה להיות, אבל יכול להיות נחמד לקחת חופשה לתוכו.

* * *

ניסוי: יצרתי פלייליסט בספוטיפיי עם שני השירים האלה. לא יודע אם יש ממש ערך בפלייליסט עם שני שירים. אולי אני אעשה פלייליסט עם כל השירים שהיו בפרוייקט “שירים קשורים”. זה יהיה משמעותי יותר?

Comments Off on שירים קשורים: גבר הולך לאיבוד דרך גיטרה

Apr 10 2018

יומן צריכה: ביקור מצומצם בניכר

בדרך כלל, טיולים בחו”ל גוררים פוסטים עמוסי הפתעות ומטעמים לפינה הזו של הבלוג. אני אוהב לבקר בסופרמרקטים, לדגום חטיפים אקלקטיים ומוזרים ולהחרד מטעמם – או לחילופין, להבין שהם פשוט אותו הביסלי בשינוי אדרת. הטיול הזה – ארבעה ימים בלונדון בסוף השבוע הארוך של החג השני – היה קצת שונה. זו הפעם הראשונה שיצאנו לטיול בחו”ל עם הילדה הגדולה (בת חמש בקרוב), וידעתי שאם אוכל את כל הג’אנק שארצה לאכול, היא פשוט גם תאכל רק ג’אנק, ואנחנו רצינו שהתזונה שלה תהיה מורכבת רק מאחוזים דו-ספרתיים של ג’אנק, לא תלת-ספרתיים. לכן אני צמצמתי בג’אנק, וגם היא. לשמחתי, בלונדון בכל פינה אפשר למצוא Pret-a-Manger או סנדוויצ’יה אחרת שמוכרת כוסות עם פירות טריים, ועל זה הילדה חיה. אני? אני יכול לחיות על Meat pies ו-Cornish pasties.

אבל בכל זאת הספקתי להגניב איזה שלוק

Image result for coke zero peach

או שניים של משקה שאין בארץ. לא יכולתי לגמרי להתאפק. הראשון היה האיזוטופ התורן של קוקה קולה, חברה שעסקה בלייצר תחרות פנימית למוצרים המובילים שלה, מה שתמיד משאיר אותך בתוך המותג. הפעם טעמתי לי קולה זירו בטעם אפרסק, שהיה… ובכן, בדיוק כמו שציפיתי. המחשבה הראשונה שלי היתה “היי, זה כמו אייס טי אפרסק, אבל בקולה!”. השניה היא “אה, כלומר קולה עם חומרי טעם של אפרסק? כן”. לא מפתיע. אבל חביב.

2018-04-05 16.42.48

 

 

 

הנסיון השני היה פחית של גזוז מתחכם ויוקרתי בטעם רברבר, או rhubarb, ירק מוזר שאף פעם לא הבנתי מה הקטע שלו, אבל שהאמריקאים אוהבים להכין ממנו rhubarb pie. המשקה היה… קצת מתקתק, קצת חמצמץ, ובגדול חביב אבל לא מלהיב.

 

 

 

 

ולסיום, במכולת שליד הדירה ששכרנו, מצאתי בקבוק חביב, תעשייתי אבל מעניין 2018-04-07 20.37.26

 

: גזוז אבטיח וגויאבה. אתם מכירים את זה שבדוכני מיץ, בקיץ, עושים שייק אבטיח טרי וקר-קר, ומוסיפים עוד טיפה משהו לתת טוויסט לטעם? אז המשקה הזה בכלל לא דומה לזה. הוא דומה לקרטיב אבטיח, ואפילו בלי הסוכריות. אבל מה? טעים, נחמד ושונה. מומלץ.

Comments Off on יומן צריכה: ביקור מצומצם בניכר

Sep 08 2017

כשהמוח מחבל בעצמו

לפני שנים גרתי בדירה עם צמד מתגי חשמל מעצבנים. ליד הדלת של השירותים היו שני מתגים, כשהמתג שקרוב לשירותים היה מדליק את האור במסדרון, והמתג השני, הרחוק יותר, דווקא הוא מדליק את האור בשירותים. במשך חודשים הייתי תמיד מכבה את האור במסדרון בניסיונותי ללכת לשירותים. מעצבן.

אז התאמצתי. שיננתי. אמרתי לעצמי כל הזמן “לך על המתג שלא אינטואיטיבי. לך על המתג שנדמה לך שהוא לא המתג הנכון”. ולאט לאט זה עבד. תוך כמה חודשים הייתי מדליק את האור הנכון ב-99% מהמקרים. האקינג-עצמי! חיווט מחדש של המוח! ניצחון הרוח על… הרוח, אני מניח. או משהו.

אבל אחרי כמה זמן, פתאום הבחנתי במשהו משונה. אחוזי ההצלחה שלי התחילו לרדת. פתאום הייתי מכבה את האור במסדרון שוב, למרות שחשבתי שנגמלתי. מה קרה? המנטרה המנמונית שלי, “לך על המתג שנדמה לך שהוא לא המתג הנכון”, נפלה קורבן להצלחה שלה עצמה. התרגלתי שהמתג הרחוק הוא המתג הנכון. היד שלי כבר נשלחה אליו אוטומטית. ואז, ה-hack שלי היה מסיט את היד למתג השני, ובוּם! חושך במסדרון!

* * *

לפני כמה חודשים, כתבתי על חשבון טוויטר שהתחלתי לעקוב אחריו, CyberPrefixer, שמפרסם מחדש כותרות של אתרי חדשות מרחבי הרשת, רק עם תוספת הקידומת Cyber לפני חלק מהמילים בכותרת. התוצאה היתה, לרוב, משעשעת, בעיקר כשיצאו דברים כמו Cybercyber-security. אבל אחרי כמה חודשים שהחשבון מטפטף לו כותרות לרצף הטוויטר שלי, התחלתי להרגיש שכבר אין לו את ה-kick שפעם היה לו. לפעמים הייתי בוהה בציוץ כזה ותוהה אם התפלקה להם כותרת בלי לעבור את העיבוד בדרך, בלי להוסיף סייבר בשום מקום.

ואז, פתאום, הייתי רואה אותו. הסייבר הסורר. הוא פשוט נהיה לי שקוף. כ”כ טבעי, שכותרת כמו PM Appoints Cyberminister in charge of Brexit פשוט לא נתפסה אצלי כאילו עברה טיפול כלשהו. המוח שלי התחיל לסנן את ה-cyber באופן אוטומטי. הפרוייקט של חשבון הטוויטר הזה, מבחינה זו, כשל – או לחילופין, הצליח באופן מוחלט. הניסיון להגחיך את שימוש-היתר במילה הזו הוביל לשימוש יתר במילה עד שהיא נעלמה.

* * *

המח מסתגל. טריקים זולים עובדים עליו רק עד נקודה מסוימת.

בסופו של דבר, מה שפתר שאת הבעיה במסדרון היה להחליף בין החיבורים של המתגים.

למילה סייבר עוד לא נמצא פתרון.

תגובה אחת

Aug 27 2017

יומן צריכה: מריח כמו ביסלי נעורים

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

אלה הטעמים של ביסלי. זה הדור הראשון של הביסלי. הטעמים הקבועים. המבוססים. אלה הטעמים של ביסלי.

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

כל מי שגדל כמוני בשנות השמונים בוודאות יודע שאלה הטעמים של ביסלי. ואין אחרים. יש העדפות, כמובן. יש ויכוחים על האם גריל הוא הטעם המוצלח ביותר (הוא לא), או אם פלאפל הוא מגעיל (הוא לא), אבל היה ברור, כשגדלנו, שחמשת הטעמים הללו מגדירים את הביסלי. זה ביסלי. כן, אני יודע, תאורטית, שב-1975, כשהושק הביסלי, היו רק שלושה טעמים – גריל, בצל, פלאפל. אבל מהר מאד התווספו ברביקיו ופיצה להשלים את הנבחרת.

גריל. ברביקיו. בצל. פלאפל. פיצה.

תמונות של חטיפי ביסלי שונים. מקור: ויקיפדיה העברית

מקור: ויקיפדיה העברית

ואז, יום אחד. זה היה בשלהי שנות השמונים, אני חושב, או אולי בראשית ה-90, פתאום צצו להם טעמים חדשים. הטעמים הראשונים שיצאו אחרי הדור הראשון של הביסלי. דור שני, חדש. לא היו הרבה טעמים חדשים. היה ביסלי טאקו, אני זוכר. וביסלי שום-בצל, בצינורות ריבועיים צרים. אולי עוד טעם? אולי לא. אבל זו היתה מהפכה.

קשה לראות את זה היום, אבל זו היתה מהפכה. אני יושב כאן וכותב ולוגם מפחית של דוקטור פפר. אתמול הזמנתי מרשת Target האמריקאית ערימה של חטיפים ורטבים אמריקאים, ואפילו ברשתות הסופר הרגילות אפשר למצוא מגוון של חטיפים מגוונים, אבל הדור השני הזה של ביסלי, בתקופה ההיא, היה כאילו פתאום התחברת לאינטרנט אחרי שכל החיים המחשב לא היה מחובר לכלום. זה היה כפי שאני מדמיין שהדור שלפני הרגיש כששידורי הצבע החליפו את השחור לבן. זה היה משהו חדש שמערער את כל יסודות החברה.ביסלי טאקו

אוקיי. יתכן שטיפה הגזמתי כאן. ההשפעה החברתית של ביסלי שום-בצל היתה, יש להניח, לא גדולה. יש שיגידו שאולי כניסת הטלוויזיה בכבלים, שקרתה באותן שנים פלוס-מינוס, היתה אולי טיפה יותר מהותית. ועדיין. עלי, נער צעיר עם חיבה בוסרית לתרבות הפופ, גם באספקטים הצרכניים שלה, זה היה אירוע מכונן. אני לא חושב שאני אגזים אם אטען שבלי ביסלי טאקו לא היו נכתבים כשליש מהפוסטים בבלוג הזה, וספציפית כל קטגורית “יומן צריכה” כנראה לא היתה קיימת.

והיום. במכולת השכונתית. מהדורת קיץ מיוחדת. אולי לא פעם ראשונה (כנראה היתה תחיה כבר ב-2009), אבל זו פעם ראשונה שאני נתקלתי בו מאז אותם ימים, ימי ראשית הטלוויזיה בכבלים בארץ, ימי התום. ימי הגריל, ברביקיו, בצל, פלאפל, פיצה. ושום-בצל. וטאקו.

קניתי שלוש שקיות. כמובן.

Comments Off on יומן צריכה: מריח כמו ביסלי נעורים

Apr 03 2017

גם בלוגו, מילים נשארות מילים

לפני כמה ימים נתקלתי בלוגו הזה, ומאז הוא עושה לי כאב ראש.

terribklelogo

אני פשוט לא מצליח להסתכל עליו למשך יותר משלוש שניות בלי לקבל סחרחורת לשונית. הייתי מצפה מאגודה שמתעסקת בתקשורת שתהיה קצת יותר רגישה למה שלוגו כזה משדר.

אני לא מדבר כאן על הפונט המיושן, וגם לא על בחירת הצבעים הדהויה, אם כי היא עוזרת להדגיש את הנקודה. אבל מי לעזאזל חשב לחלק את הלוגו לשלוש שורות דיסטינקטיביות, כשכל אחת מכילה מילה אחת בעברית ואחת באנגלית, אבל כשאין באמת קשר בין המילים? כן, ברור לי שסדר המילים במשפט שונה בשתי השפות, אבל הבחירה לשזור אותן זו בזו ככה יוצרת צימוד חזק בין כל זוג מילים, והציפיה שהצימוד הזו יוצרת מתרסקת ברגע שהמוח מפרש את המילים עצמן.

עובדת בונוס: באתר האגודה יש רשימה של עבודות דוקטורט בתקשורת שהתפרסמו בישראל מאז 1999. אני לא יודע אם זה רשימה מלאה (מרגיש לי קצת מעט מדי), אבל היא כוללת את עבודה הדוקטורט של אמיר חצרוני.

עובדת בונוס 2: משום מה, בנוסף לרשימת עבודות הדוקטורט וה-MA בתקשורת, יש גם רשימה של פרסומים הקשורים למיניות הומוסקסואלית במחקר בישראל. אני מבין למה מישהו שיש לו גישה לאתר ורצון לפרסם את הרשימה הזו ישתמש בבמה שלו, אבל המיקום של זה מרגיש מאד… שרירותי.

Comments Off on גם בלוגו, מילים נשארות מילים

Apr 01 2017

פיצה כן, רוסיה לא – מה מצדיק גייט?

בפוסט הקודם דיברנו על התפתחותה של הסיומת –גייט לציין סקנדלים פוליטיים ואחרים. הסיומת, כך טענתי, היא גמישה ופרודוקטיבית, ומאפשר ליצור פרשיה מכל מילה שהיא. אבל האם באמת כל מילת בסיס מתאימה להשתדך ל-גייט? ניקח כמקרה בוחן שתי פרשיות שצפות להן כיום בחדשות, ושההבדל ביניהן הציק לי לאחרונה.

המקרה הראשון הוא Pizzagate. בקצרה מאד (וגוגל יספק פרטים נוספים), Pizzagate היא פרשיה הכוללת האשמות (שקריות ומופרכות) על כך שפיצריה מסוימת בוושינגטון די.סי. היא בעצם עסק כיסוי לרשת זנות פדופילית של בכירי הפוליטיקאים הדמוקרטים, האשמות שרצו במשך חודשים בזמן הקמפיין הנשיאותי, ולאחרונה כל מקדמיה מנסים להתנער ממנה, אפילו אלכס ג’ונס מ-Infowars, מבכירי אנשי ה-fake news בארה”ב, שלרוב לא בוחל בשום טענה, מופרכת ומטופשת ככל שתהיה.

המקרה השני הוא Russiagate. התווית הזו רחבה הרבה יותר, ומתייחסת למגוון ההאשמות, המבוססות יותר ופחות, על התערבותה של רוסיה הפוטיניסטית בבחירות האמריקאיות לטובתו של דונלד טראמפ, העסקה ישירה של בכירים בקמפיין הבחירות שלו (כמו פול מנאפורט, מנהל הקמפיין לשעבר) ופגישות סודיות עם בכירים בממשל החדש, כמו מייקל פלין, היועץ לבטחון לאומי שהתפטר לאחר שנחשפו (וכנראה מבקש בימינו חסינות תמורת עדות), או ג’ף סשנס, שר המשפטים הנכנס.

בלי להכנס לשאלה אם הפרשיות הללו אמיתיות או מדויקות, או למשמעויות הפוליטיות שלהן, הייתי רוצה לדבר רק על האם השמות שלהן מרגישים נכונים, כ-גייט. עצרו שניה וחישבו אם אחד מהם מרגיש לכם נכון יותר, טבעי יותר, מתאים יותר מהשני. נו, תנסו. עצמו עיניים. דמיינו את שתי המילים הללו מתגלגלות לכם מהלשון. האם אחת מהן עובדת טוב יותר? האינטואיציה שלי אומרת שבעוד Pizzagate מרגיש כמו שם סביר, תקין ואפילו מעניין לפרשיה, Russiagate מרגיש דווקא מאולץ. לא מתאים.

זה לא במקרה. כמו שכבר אמר אניל דש בפוסט מכונן, גם לשפות מומצאות ומבודחות יש תחביר, ומי שדובר את השפה ישים לב לחריגה. כמו שממים הם תבניות לשוניות שדורשות תוכן שמתאים להן, גם הגייט דורש שמילת הבסיס שלו תעמטוד בסטנדרטים מסוימים.  עכשיו נשאר רק להבין למה פיצה עובדת בעוד רוסיה לא.

הגורם המרכזי, לדעתי, הוא שמאז טביעת המונח בשנת 1972, הסיומת -גייט עברה שימוש-יתר אגרסיבי. רשימת הסקנדלים שחולקים את התבנית כוללת עשרות אירועים, כשחלקם, כמו Strippergate, שימשו יותר מארוע אחד. בסביבה רוויה כזו, קשה להיות יחודי.

ומה זה Russiagate, בעצם? סקנדל פוליטי שמערב את רוסיה? זה מרגיש נורא לא ספציפי. רוסיה היתה האויב המוצהר של ארה”ב למשך חצי מאה לפחות. היא מילאה את תפקיד השטן הגדול בעשרות ספרים וסרטי ריגול ובילוש. היא סיפקה את החומר לסקנדלים פוליטיים ופראנויות מתמשכות, מהרשימות השחורות של מקארתי ועד השליח ממנצ’וריה. מלחמה קרה, סוכנים רדומים, ניסיונות הפיכה מדומיינים ועוד. אם נגיד Russiagate עוד, נגיד, שנתיים-שלוש, מישהו ישאל “רגע, איזה מהם?”. הסיפור גדול, אבל השם? השם קטן.

לעומת זאת, Pizzagate הוא סקנדל (מומצא) הרבה יותר ספציפי. פיצה היא, בגדול, מאכל נטול מחלוקת. אמרת Pizzagate, ברור שהתייחסת (בינתיים) לאירוע מאד ספציפי, ולכן גם המונח עובד הרבה יותר טוב בראיה היסטורית רחבה. אתה לא תקוע עם מונח שמאבד מהרלבנטיות שלו תוך חודשים.

אין ספק שמי שטבע את Pizzagate היה קשוב הרבה יותר לדקויות הסמנטיות וקונוטטיביות של המונח. מי שדוחף את Russiagate נראה שמסתפק בעובדה שהמילה “Russia” לבדה לרוב מספיקה להקפיץ לאמריקאים רבים את הפיוזים. גם במחיר של ביטוי עם פחות שרידות.

Comments Off on פיצה כן, רוסיה לא – מה מצדיק גייט?

Mar 30 2017

מווטרגייט ועד היום – סקירה לשונית של סיומת הסקנדל

ווטרגייט. שער מים. שער שמוצב על נקודת המפגש בין תעלת Chesapeake and Ohio עם נהר הפוטומק. שם תמים לקומפלקס של בנייני מגורים ומשרדים בוושינגטון די.סי על גדת הנהר שהוליד לאחת מהתופעות הסוציו-פוליטיות-לשוניות השימושיות ביותר בשפה האנגלית, ובכלל, כבר 45 שנה. אה, וגם הובילה להתפטרותו של נשיא ארה”ב, אם גם זה מעניין אתכם.

ביוני 1972, חמישה אנשים נעצרו כשפרצו למשרדים באחד מבנייני ווטרגייט, משרדים שהיו שייכים למפלגה הדמוקרטית. ההפתעה היתה ששטרות כסף שהיו בכיסים שלהם קושרו ע”י ה-FBI (איכשהו?) לכספים שהוצאו ע”י ה-Committe to Reelect the President, ארגון של הנשיא ריצ’רד ניקסון, מהמפלגה הרפובליקנית. הקישור הוליד חקירה, והחקירה הולידה חשיפות על כך שניקסון נהג לשתול מכשירי האזנה ומעקב אצל יריבים פוליטיים, והשתמש במנגנוני השלטון להסתיר ולכסת”ח. הפרשה התפוצצה, הנשיא התפטר (כדי שלא ידיחו אותו), והמונה “ווטרגייט”, שחשף את קצה החוט, הפך לשם-דבר מטונימי לכל הטריקים המלוכלכים של ריצ’רד “tricky dicky” ניקסון, ובהרחבה – לטריקים מלוכלכים של פוליטיקאים.

כל הסיפור הזה לקח כשנתיים, וההתפטרות המתוקשרת של ניקסון אירעה באוגוסט 1974, כשמונח “ווטרגייט” מהדהד ללא הרף, כולל בשם הוועדה בסנאט שחקרה את כל העניין. העניין לא הספיק לדעוך, וכבר נטבעו מונחים חדשים ע”פ המבנה הלשוני של קומפלקס המשרדים הזה, והפכה מונח אנגלי תמים לתבנית אפקטיבית לכל דבר.

בספטמבר 1974 השתמש הפובליציסט ויליאם ספייר (Safire) במונח “וייטגייט” (Vietgate) מעל דפי הניו יורק טיימס, אולי הפעם הראשונה שהתבנית יצאה מהשימוש המקורי. אבל גם השימוש הזה עדיין היה קשור מאד לווטרגייט – ספייר כינה בשם הזה את הצעת החוק לתת חנינה מלאה לכל מתחמקי וסרבני הגיוס לוייטנאם, בטענה שאם ניקסון ורבים מבכיריו קיבלו חנינה על פשעיהם בפרשיית ווטרגייט, אין סיבה שגם סרבני הגיוס לא יקבלו.

שימוש אמיתי, חדש של התבנית הגיע, ככל הנראה, שנתיים מאוחר יותר. כותרת במגזין Time בנובמבר 1976 הציעה את המונח Koreagate לסקנדל חדש שנחשף בין חברי קונגרס דמוקרטים לבכירים בממשל וסוכנויות הביון הדרום קוריאניות. משם, המונח התגלגל לו לרחבי העולם, או לפחות, בשלב הראשון, בעולם דובר האנגלית.

כשאנחנו מתחילים לעבור על רשימת הגייטים בויקיפדיה, אנחנו מתחילים להתקל בבעיה מתודולוגית מעניינת. הרשימה מראה לנו שימושים בבריטניה ובדרום אפריקה עוד בשנות ה-70, עם Rinkagate (סיפור בריטי עסיסי הרבה יותר מאלה האמריקאים, המערבים חבר פרלמנט ששלח רוצח שכיר להתנקש במאהב לשעבר, אבל שבסוף ירה רק בכלבתו של אותו מאהב) ובדרום אפריקה עם Muldergate, על שם שר בממשלה שניצל תקציבי מדינה להקמת עיתון שידחוף תעמולה שלטונית. בשני המקרים, עמוד רשימת הגייטים מפנה לעמודים בשמות Rinkagate ו-Muldergate, אבל העמודים עצמם מחזיקים דווקא בכותרות אחרות – The Thorpe Affair ו-The Information Scandal, בהתאמה. כלומר, לא בטוח שהמונח עם הגייט היה באמת בשימוש כזה נרחב בשבילהם. במקרה של Thorpe, יצא ב-1996 ספר בשם Rinkagate שנחשב לריכוז האינפורמציה המוצלח לגבי הפרשה, אבל האם יתכן שהוא היה הראשון שהצמיד את הכינוי הזה לפרשיה? בלי להתחיל לחפור בארכיוני עיתונות, אנחנו יכולים להסתכל רק על המבט הסינכרוני שגוגל וויקיפדיה מציעים לנו, ויתכן שהם מכניסים מונחים אנכרוניסטיים לשימוש.

אבל בכל מקרה, החל משנות השמונים השימוש הולך ומתרחב, אפילו במדינות שאינן דוברות אנגלית – הוושינגטון פוסט מצטט ב-1993 את ידיעות אחרונות שהכתירו את פרשיית “הקלטת הלוהטת” כ-“ביביגייט”. השימוש גם מתרחב לו בשנות האלפיים אל מחוץ לספירה הפוליטית, עם שימושים רבים בתחום הצרכנות, ספורט וטכנולוגיה – כמו למשל Antennagate, סביב כשל האנטנה של מכשירי האייפון 4 כשהם מוחזקים ביד שמאל (“you’re holding it wrong“), או Gamergate, פרשיה מתמשכת משנת 2014 ועד היום סביב סקסיזם בתעשיית משחקי המחשב.

אז מה מקום הגייט בימינו? נקודת ציון גאוגרפית שנתנה את שמה לבניין משרדים, שנתן את שמו לסקנדל פוליטי שהוליד מוספית לשונית רבת עוצמה שיכולה להפוך כל מילה לסקנדל פוליטי. כמובן שההצלחה שלה גם החלישה את כוחה – כיום ינסה כל פוליטיקאי להוסיף את הגייט לפאשלה הכי קטנה של יריבו כדי להעצים אותה לדרגת מחדל או סקנדל. וגם לא כל מילת בסיס יוצרת צירוף -גייט אפקטיבי – אבל על זה נרחיב בפוסט הבא.

אני לא חושב שסיומת ה-גייט תעלם בזמן הקרוב. גם 45 שנה אחרי ווטרגייט, הוא נשאר אירוע מכונן בפוליטיקה האמריקאית – אם כי לא מן הנמנע שנראה כמה אירועים מכוננים דומים בחודשים הקרובים. אולי משהו חדש יצוץ ויהוה אלטרנטיבה. כבר עכשיו יש שמנסים להשתמש בסיומת ghazi לתאר פאשלות וכסת”ח שלטוני, על שם מתקפת טרור בעיר בנגאזי בבלוב והסקנדל שמיוחס להילארי קלינטון על הסתרת ראיות של רשלנות שהובילו למותם של אמריקאים שם. אבל זה לא ממש תפס, בטח לו באותה עוצמה כמו הגייט. בינתיים ההסתבכויות של הנשיא טראמפ זוכות לכינויי -גייט חדשים (שעליהם גם נדבר בפוסט הבא), אבל יתכן שאם משהו גדול במיוחד יצוץ שם, הוא יתרום את השם שלו לדור הבא של פרשיות פוליטיות. כך מתגלגלת השפה.

 

 

תגובה אחת

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים