Jan 16 2009

בשולי החדשות

מה שמושך אותי במיוחד באותה עיתונאות אזרחית שמתהווה לה בבלוגים ובטוויטר הוא לאו דווקא מהירות התגובה, למרות שזו לרוב התכונה הכי בולטת כשטוויטר מקדים את סוכנויות הידיעות. זה גם לא היעדר התיווך, הדיווח הישיר, האישי ורב-הפנים של רסיסי החדשות שמצטברים מכל כיוון.

לא, היתרון הגדול הוא לא עומק הדיווח, אלא רוחב הדיווח. מה הכוונה שלי? שבעוד שאירוע חדשותי כמו התרסקות מטוס נוסעים אל תוך נהר ההאדסון, אתמול בערב, קיבל סיקור מפורט ועדכני מאתרי חדשות כמו ה-NY Times ו-CNN, הידיעות שם היו… ידיעות. חדשות. איזה מטוס, איפה הוא עבר, למה הוא התרסק, מה קרה לניצולים, וכולי. אבל אצל ג’ייסון קוטקי, אחד הבלוגרים היותר פופולריים בעולם, הצטברו דברים אחרים בנוסף לדיווח החדשותי. תמונות, כמובן: יאניס קרומס צילם את המטוס מהמעבורת שפינתה את הניצולים והעלה אותן לטוויטר שלו באותו הרגע. מעבר לזה, מישהו החליט להעלות תרשים של נהר ההאדסון בו אפשר לראות את עומק המים – זה פרט שולי, פרט שאף ערוץ תקשורת רשמי לא יטרח לחפש ולחפור ולפרסם, אבל במקרה אדם כלשהו עם זמינות לתרשים הזה עקב אחרי הסיפור והעלה את התרשים לפליקר – אז קוטקי סחף גם את זה לתוך הדיווח שלו, שהוא פחות דיווח עיתונאי סדור ויותר קטמארי מתגלגל שמדביק אליו פריטי מידע מרחבי הרשת. חוץ מהתמונות והתרשים גם יש לנו נתוני טיסה שנאספו בזמן אמת על גובה המטוס – כל אלה פריטים שלא יכנסו למגבלות המקום של אייטם במהדורת הערב, ועורך אתר החדשות לא יטרח לחפש את הנתונים הללו. אבל העובדה שאנשים שולחים לקוטקי קישורים לדברים הללו והוא מוסיף אותם גורמים לדיווח שלו להיות רחב יותר, גם אם פחות עמוק וממוקד. אולי ב-CNN יתנו יותר מידע על הגורמים להתרסקות, אבל אצל קוטקי נמצא היסטוריה של התרסקויות מטוסים אל תוך מים, ושל התרסקויות מטוסים עקב התנגשויות עם ציפורים. ואז מתחילים ה-Mashups: גולשים התחילו להלביש את נתוני הטיסה על גבי Google Maps. בשלב הבא, קוטקי קורא לאנשים לבנות מסלול טיסה והתרסקות תלת-מימדיים ב-Google Earth. אני לא אופתע אם גם זה יגיע במהרה.

 

***

פריט טריוויה א’: ה-New York Times, במאמציהם להוסיף עדכונים בלתי פוסקים לכתבה גם במחיר של טקסט חסר תועלת, עניין או פשר, פרסמו את הפנינה הזו:

Though officials have not released his name, the pilot is now at the New York Waterways terminal talking to federal investigators. He is described as a male white, 5-11 to 6 foot, reed thin, with a white mustache, close cropped white hair and a tan complexion. He is wearing a captain’s suit.

***

פריט טריוויה ב’: ב-10 לחודש, כמעט שבוע לפני שצילם את המטוס מהמעבורת, ציין יאניס קרומס בבלוג שלו שאחד היעדים שלו ל-2009 הוא לצבור יותר מ-1000 איש העוקבים אחריו בטוויטר. כרגע, יממה אחרי ההתרסקות, יש לו כבר מעל 2000. הוא גם מרואיין בתוכניות טלוויזיה כלל-אמריקאיות. רע לעסקים שלו זה בטח לא.

6 תגובות

6 תגובות לפוסט “בשולי החדשות”

  1. SamNo Gravatarבתאריך 16 Jan 2009 בשעה 17:37

    Blargh. Don’t get me started on twitter follower count wankery (though I dunno, that may be more of an LA thing). Good post, though, as usual.

  2. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 16 Jan 2009 בשעה 19:57

    You can find it everywhere. Facebook friend count wankery. Linkedin network size wankery. Ego-surfing result-count wankery. It’s basic human nature, it is.

  3. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 16 Jan 2009 בשעה 20:41

    זה לא שהדברים האלה לא מעניינים את העיתונאים, זה פשוט שזה לא עולה בדעתם לחפש אותם, או שאין להם מושג איפה למצוא אותם. כמו כולנו, הם עושים מה שהם רגילים לעשות, מביאים את המידע שהם רגילים להביא, ומחפשים מידע איפה שהם רגילים לחפש. אנשים אחרים רגילים לחשוב על מידע אחר, יש להם מידע זמין אחר, יש להם priming שונה (אם להשתמש במונחים קוגנטיביים), וכשהם מקבלים אפשר להשתתף בדיווח אנחנו מקבלים את רוחב הדיווח שאתה מדבר עליו.

    הדיווח על התרסקות המטוס לא היה אייטם צפוף במהדורת חדשות מקוצרת, היא שודרה במשך הרבה זמן בשידור חי. אני יודעת, כי במקרה הייתי בבית קפה עם טלויזיה אתמול בין אחת עשרה וחצי לחצות, וכל הזמן שישבנו שם זה מה שהיה על המסך. וזה בערוץ ישראלי. לא היה סאונד, אבל לפי הכתוביות הם העלו על הקו מבחר של טייסים ומומחים לתעופה אזרחית, וסביר להניח שמה שהיה להם להגיד לא היה הרבה יותר מגוון, מעניין או מחדש ממפת העומקים של נהר ההאדסון באזור האירוע.

    בהקשר הזה אני רוצה להזכיר את הספר “מהדורה מיוחדת” של דוד ויצטום (שאני מודה שקראתי רק חלק ממנו) שעוסק בהתנהגות של הטלויזיה באירועים כאלה.

  4. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 16 Jan 2009 בשעה 20:51

    זאת נקודה טובה, ואני חוש שאפשר לראות כאן התנהגות של Long Tail. יש הנחה מובלעת שרוב האנשים לא באמת רוצים לדעת מה עומק ההאדסון ומה קרה עם ההתרסקות באתיופיה ב-1996. הם רוצים לדעת מה קרה למטוס, ומה קרה לנוסעים, ולמה זה קרה. ערוץ טלוויזיה, בהיותו ערוץ, משדר רק דבר אחד וצריך לפנות לכמות הגדולה ביותר של צופים, כלומר למכנה המשותף. בלוגרים, אפילו הם פופולריים כמו קוטקי, לא פונים לאלפית מכמות הצופים במהדורת חדשות ממוצעת, ולא תלויי-רייטינג כמו מהדורת חדשות ממוצעת, ולכן יכולים להרשות לעצמם לפנות למכנה משותף קטן יחסית.

  5. מריNo Gravatarבתאריך 16 Jan 2009 בשעה 21:56

    אבנר, פוסט מגניב!
    אני מאוד חדשה בבלוגוספרה והרשתות החברתיות המסתעפות ממנה, עוד לא הצלחתי לפתח מעוף חשיבתי בתחום. מישהו יכול להסביר לי למה טויטר זה מעניין? או לחילופין, למה בן אדם מעניין יהיה מעוניין שתהיה התעניינות כל כך גדולה בפרטי הפרטים של החיים הפרטיים שלו?

  6. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 17 Jan 2009 בשעה 03:40

    כמו כל אמצעי תקשורת, טוויטר מעניין רק אם מישהו כותב בו משהו מעניין.
    שימי לב לטוויטר שלי, למשל, שמופיע כאן משמאל. אני לא כותב כל פעם שאני אוכל משהו או הולך לשירותים, אלא כשאני נתקל בלינק מעניין, או שומע מוזיקה טובה, או שעולה לי איזו הברקה או הארה. במקום להגיד את זה למישהו שנמצא באזור, אני משחרר את זה לחלל האוויר.
    ולחלק השני של השאלה שלך – יש אנשים שמאד רוצים התעניינות מאסיבית בפרטי-הפרטים של החיים הפרטיים שלו. כמו שסאם ציין, יש אלמנט של ואלידציה עצמית – אם הצלחתי לגרום ל-300 איש לדעת מה אני אוכל כרגע, אני כנראה חשוב ומעניין!

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים