ארכיון התגית 'מוזיקה'

Nov 26 2012

פתיחת המועמדות לפרס ריצ’מן

מוזיקה פופולרית, ומוזיקות רוק בכלל, סובלת מדואליות מסוימת כזה נוגע למילים של שירים. לפעמים המילים של שיר הן מטומטמות, ממש ממש מטומטמות, אבל זה בסדר, כי זה שיר, וזה לא תמיד מה שחשוב. אבל יש שירים, וזמרים, ולהקות שמשקיעים במילים של השירים שלהם, והם חלק בלתי נפרד מחווית ההאזנה. וגם זה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה.

אבל לפעמים אנחנו נתקלים בצרימה. בכותב שירים שלרוב מקפיד על ליריקה אינטיליגנטית, או שיר שרובו קוהרנטי, מעניין והגיוני, שפתאום מנחית עלינו שורה ממש, אבל ממש מטומטמת. וזה מעצבן הרבה יותר מאשר שורה מטומטמת בשיר שלא מתיימר להיות משהו אחר.

הדוגמה שתמיד קופצת לי לראש כשאני חושב על זה, ותמיד קופצת לי לאוזן כשאני שומע אותה, היא מהשיר Hospital של ג’ונתן ריצ’מן וה-Modern Lovers. השיר הור שיר די דכאוני, והוא נוגע בתימות שממלאות את כל האלבום הראשון (והמצוין) של הלהקה: אהבה נכזבת וחוסר בטחון, והמתח בין כמיהה לעולם הישן של שנות ה-50 וה-60, ובין העולם העכשווי הקר ומנוכר והרבה פחות תמים (של תחילת שנות ה-70, כן?). השיר עצמו, כמו כמה שירים אחרים, מתמקד בפער בינו, רומנטיקן שחי בעבר, ובין הבחורות שבהן הוא מתאהב, בחורות שחיות את חיי ההוללות הניהיליסטים של הסבנטיז. או משהו כזה. ואז יש לנו את השורה הזו:

I go to bakeries all day long
There’s a lack of sweetness in my life

שורה שהיא פשוט… מטומטמת. אין לי מילה אחרת לתאר אותה. ובתוך שיר סביר לחלוטין.

אז לכבוד השורה הזו, שמעצבנת אותי כבר שנים, אני מכריז על קבלת הצעות למועמדות לפרס ריצ’מן, אז יוענק לשורה, פסקה או בית המטומטמים ביותר אשר יצאו תחת ידיהם של כותב או כותבת שורות שמהם באמת אפשר היה לצפות ליותר.

אני מצפה בקוצר רוח להצעותיכם.

7 תגובות

Oct 24 2012

הדיסטופיות של בואי, חלק א’: ועדת הברבור

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

החלטתי להתחיל את הפרוייקט עם שיר שהיה, במשך שנים, השיר האהוב עלי של בואי. The Cygnet Committee, מהאלבום הראשון1, שתופס את בואי בדיוק בנקודת מעבר בין תקופה ההיפית/פולקית שליוותה אותו בסוף שנות ה-60, לאימפריית הארט-רוק/גלאם-רוק שאליה הוא נהפך.

השיר עצמו, מנקודת מבט של איש מפתח במהפכה היפית שכבשה את הארץ, אשר מבכה את חלקו במעשה, שבמקום להוביל לאוטופיה המובטחת, לגן-עדן עלי אדמות, התדרדר עוד תוך כדי המאבק לסוג חדש של אלימות, עיוות גרוטסקי של העקרונות עליהם הושתת המאבק. אחד הבתים מזקק את התהליך הזה:

אני מאמין בכוחו של הטוב

אני מאמין בשלטון האהבה

אאבק על הזכות לצדק

אהרוג לטובת המאבק על הזכות לצדק

והסיפור, שהתחיל ב-“אלה שדרישותיהם מלאו בשלום ושלווה/שקראו לעולם חדש, חופשי”, הופך מהר מאד ל-“כלי נשקינו היו לשונות הקוראות בזעם”, ועד ל-“מכונת האהבה מתגלגלת ברחובות הנטושים, קוצרת גברים ונשים, מחכה לפקודת הסיום אך לא שומעת יותר דבר”. מאוטופיה היפית של אהבה ושלום לכולם, למוות ורצח המוני בכסות של אידאולוגיה חיובית. אבל מה שממש הופך אותו לאפקטיבי, בעיני, זה הקול של בואי, עמוס רגש, שמתחיל את השיר מנקודת המבט האישית, ומסיים אותו גם עם זעקותיו לחיים, כשהמהפכה סוגרת מעגל, ואוכלת גם את יוזמיה. גולם, יוצרו, וזה.

יש גם כמה נקודות מעניינות של אינטרטקסטואליות עם שירים אחרים. ראשית, התכתבות מעניינת בבית באמצע השיר:

Stoned the poor on slogans such as
Wish You Could Hear
Love Is All We Need
Kick Out The Jams
Kick Out Your Mother
Cut Up Your Friend
Screw Up Your Brother or He’ll Get You In the End

כאן שוב יש לנו את המהפך, מגולם ברפרנסים המוזיקליים. החל מהשיר ההיפי ביותר של הביטלס – All You Need Is Love ((שהוזמן, כך גיליתי זה עתה, ע”י ה-BBC להיות שיר היפי במוצהר, שיר עם מסר חיובי שכל העולם יבין) מ-1967, ומולו את Kick Out the Jams של ה-MC5 מ-1969, שיר רוק זועם, שהקדים קצת את הפאנק (שקבר סופית את ההיפים), שהפך להיות סמל של הצד המיליטנטי של תרבות הנגד של הסיקסטיז.

התכתבות נוספת, ומרתקת, יש עם השיר האחרון באלבום, Memory of a Free Festival, שהוא מציג את הצד השני של המטבע. בסוף שנות ה-60 בואי היה מארגן ימי אמנות פתוחים וגם פסטיבל חופשי אחד – Free Festival, שהתרחש באוגוסט 1969, ומשך אליו סצנה של אמנים, היפים ונשמות חופשיות באזור דרום לונדון. מצד אחד, Memory of a Free Festival הוא זכרון חיובי, אולי קצת צבוע בעצב נוסטלגי, אבל בהחלט אוהב, של הסצינה. ה-Cygnet Committee, שסוגר את צד א’ של התקליט, נותן את התמונה ההפוכה, שנכתבה (כך ע”פ הספר We Can Be Heroes, ספר מושמץ משהו על הסיפורים שמאחורי השירים) כתוצאה מהאכזבה של בואי מה-Art Lab שלו, שאנשים באו רק כדי לשמוע אותו שר, לא כדי ליצור בעצמם.

ולבסוף, השיר מתכתב עם ההיסטוריה שלו עצמו. השיר הזה התגלגל משיר מוקדם יותר, Lover to the Dawn, שבואי כתב בלהקת Feathers, בה היה חבר בסוף שנות ה-60. ויקיפדיה מתארת את השיר המקורי כ-“שיר בסגנון סיימון וגרפונקל”, מה שלא ממש שמעתי, אבל הוא ללא ספק היפי הרבה יותר, גם אם עדיין קצת עצוב. אבל בואי נפרד מהרמיוני פארת’ינגייל, חברת להקה וחברתו של בואי, והשיר מעולם לא התפרסם רשמית, והתגלגל לגרסה המרירה יותר שאנחנו מכירים.

לסיום, הנה פלייליסט של כל השירים שהוזכרו בפוסט הזה, ברצף. תהנו.

[youlist pid="PL7VS7scI_t3FjlpgLrr_ks_wN7bwkQSI_" width="448" height="252"]

  1. כלומר, מה שלרוב נתפס בתור הראשון, Space Oddity, שיצא ב-1969. רק שהוא יצא ב-1969 תחת השם David Bowie באנגליה, או Man of Words/Man of Music בארה”ב. ונכשל. ונגנז. ואז יצא מחדש ב-1972, תחת השם Space Oddity, אחרי שזיגי סטארדסט הפך להצלחה מסחררת. ובלי קשר, בואי הוציא עוד אלבום תחת השם שלו, David Bowie, עוד ב-67. []

3 תגובות

Oct 23 2012

הדיסטופיות של בואי – הקדמה

בדיקה מהירה בארכיון מראה שדיוויד בואי סובל מתת-ייצוג בבלוג הזה, בטח ובטח כשמשווים לייצוג-היתר שלו במדף הדיסקים שלי1. זה מוזר, לאור החיבה שלי למוזיקה שלו ולמילים שלו, ולשעות הרבות שביליתי עם חוברת המילים של הדיסק בידיים. אני מתכוון לתקן את זה, ולעשות זאת בהתמקדות באחת התימות שחוזרות באופן די מובהק במילים של בואי לאורך השנים, אם כי בעיקר בשנות ה-70: דיסטופיות. עולמות עתידניים די נוראיים, ברובם, עם השראה ברורה של ספרות המדע הבדיוני של שנות ה-40 עד ה-70.

אני אנסה להקדיש פוסט שלם לכל אחד מהם, כי אני חושב שיש מספיק מה להגיד על כל אחד, וכי מגיע להם. אם אתם חושבים שיש עוד שיר שממש מתאים לתימה, אתם מוזמנים להציע, אבל קחו בחשבון שהוא כנראה נמצא אצלי כבר בתכנון. קחו גם בחשבון שאין לי כוונה להכליל את זיגי סטארדסט ברשימה הזו. האלבום הוא אולי יצירה פרה-אפוקליפטית נהדרת, אבל היא לא ממש מציירת עולם דיסטופי במיוחד.

כמו כן, התלבטות נוספת: אני מתכנן להוסיף לכל פוסט קישור יוטיובי לשיר עצמו, אבל אני לא יודע אם להמליץ לקוראים לנגן אותו בזמן הקריאה, או שעדיף לחכות עם השיר לסוף, ולהתרכז בו כראוי. אני נוטה לאפשרות הראשונה (אם כי בכל מקרה אני לא אעשה autoplay לשיר, כמובן), אבל זה, כמובן, נתון לשיקול הקורא.

הנה רשימת כל הפוסטים בסדרה שפורסמו בינתיים:

    1. שעשועים מלתוסיים

נ.ב.: ציינתי שאני לא אתייחס לזיגי סטארדסט בסדרה עצמה, אבל רציתי להזכיר בכל זאת את מופע הטריביוט של עידן אלתרמן והעכבישים מפלוטו לאלבום הזה. הייתי בהופעה באוזן-בר בת”א באוגוסט וההופעה היתה נהדרת. לא סתם לשמוע אלבום אהוב מנוגן לייב על הבמה, זו חוויה נהדרת להיות באולם עם עשרות אנשים שאוהבים את המוזיקה כמוך, שמכירים כל תו, ושצועקים יחד איתך “You’re not alone!” בשיא של Rock’n’Roll Suicide. הם עדיין מופיעים, אז מומלץ להתעדכן.

  1. גם הוירטואלי שבהרדיסק וגם, כן כן, במדף הדיסקים האמיתי שעדיין יש לי בסלון []

4 תגובות

Jun 21 2011

האירועים הטראגיים של אוולין ואוולין

מוזיקה, בשבילי, זה משהו שחוזרים אליו שוב ושוב. אם אהבתי אלבום, אני אשמע אותו הרבה, ולאורך הרבה שנים. מוזר לי, אם כך, להתקל באלבום שלא עושה לי חשק לחזור אליו מעבר לשמיעה הראשונה, אבל לא בגלל שהוא לא טוב, או לא מעניין. פשוט בגלל שאני מרגיש שמיציתי אותו. זה קורה לי עם מוזיקה הומוריסטית, כמו טים מינצ’ין או ווירד אל ינקוביץ’, שהשירים שלהם הם כמו בדיחות, ויש גבול לכמה פעמים אתה יכול לשמוע את אותה בדיחה. אבל אוולין אוולין – האלבום וההרכב והקונצפט של אמנדה פאלמר וג’ייסון וובלי – הוא לא בדיחה בשום צורה. evelyn_evelyb

זה לא שאין באלבום הומור, אבל הוא שחור משחור, והוא מלווה את התאומות הסיאמיות אוולין ואוולין נוויל מלידתן הרת האסונות, זוועות ילדותן וגאולתן דרך פתיחת עמוד למוזיקה שלהן במייספייס (כן, כן) דרכו ה-“תאומות” הפיקטיביות יצרו קשר עם פאלמר וובלי. . כל האלבום – שמכיל קטעי סיפור מוקראים, ואז סדרה של שירים שמתייחסים לאירועים בסיפור – מוצג כתיאטרון אבסורד מורבידי, בו מוצגים רצח, אונס, פדופיליה ועליבות חיים כללית דרך עיניהם התמימות לחלוטין של צמד התאומות הסיאמיות. הוא עושה הקבלות יפות בין סיפור האירועים המזוויע – החל מהחווה בו כלואות נערות צעירות ועד לחייהן כ-circus sideshows בקרקס נודד – לבין השירים שמתארים את אותם אירועים עצמם, הפעם מנקודת המבט של הילדות, המתמקדות ביופיין של הגרביונים של אחת מחברותיהן לחווה, או חיבתן העזה לפיל בקרקס. האלבום טווה סיפור מעניין, גם אם גרוטסקי, עם ליווי מוזיקלי מעניין לא פחות.

אבל מה? הוא לא עושה לי חשק לשמוע אותו שוב. כי “מעניין” זה לא אומר “מרתק”, וגם לא “עושה לי כיף לשמוע שוב”. ו-“מעניין”, במוזיקה, מחזיק אצלי האזנה אחת, אולי שתיים, אבל זה לא בסיס למערכת יחסית ארוכת טווח עם יצירה. יותר מכל דבר, האלבום הזה הזכיר לי את ה-Fiery Furnaces, להקת אינדי שזינקה למיני-פופולריות בתחילת העשור הקודם, ושהוציאו ב-2005 אלבום בשם Rehearsing my Choir. האלבום היה מורכב מקטעי דיבור של אולגה סרנטוס, סבתם של שני חברי הלהקה (אח ואחות), המספרת אנקדוטות מחייה, כשנכדתה, אלאנור פרידברגר, ממחיזה חלקים משלימים מהסיפורים, כשהיא לוקחת את דמותה של סבתה בצעירותה. Rehearsing My Choir הוא פרוייקט מעניין בפני עצמו, הקופץ קדימה ואחורה בזמן ובדמויות, ועם ליווי מוזיקלי מעניין גם הוא, אבל כמו במקרה של אוולין אוולין, אחרי שתיים-שלוש השמעות מאסתי באלבום, והוא נכנס למדף ה-“היה מעניין, ומעניין שהיה”.

אז מה אנחנו למדים מכל זה? אולי שאלבומים שמנסים לספר סיפור לא שורדים, כאלבומים, והם חולקים את גורלם של ספרים שעוברים אחר כבוד למדף אחרי קריאתם, ומעלים שם אבק? אני לי בטוח. גם השירים של ה-Hold Steady הם מאד סיפוריים, ושלושת האלבומים הראשונים שלהם היו רצף עלילתי אחד, סבוך ומפוצל. אבל אני ממשיך לחזור ולשמוע את ה-Hold Steady, אבל לא את ה-Fiery Furnaces או את אוולין אוולין. אולי המוזיקה של ה-Hold Steady טובה יותר, מעניינת יותר – כמוזיקה – מאשר אוולין אוולין. ואולי אני פשוט מעדיף סיפור על בני נוער מנוכרים במינאפוליס על פני תאומות סיאמיות בקנזס.

evelyn_evelyn_cover

 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני מחבב מאד באלבום הזה. שיר הסיום, גרסת כיסוי ל-Love Will Tear Us Apart של ג’וי דיוויז’ן, שהוא ביצוע יפה ומעניין, עם הרבה צלילי יוקליילי, הגיטרה המיניאטורית שאמנדה פאלמר התאהבה בה בשנים האחרונות. אבל לסגור את האלבום דווקא בשיר הזה, עם השם הספציפי הזה, גורם לך להרגיש קצת, רק קצת, כאילו כל הסיפור נכתב והופק רק בשביל ה-Pun הזה בסוף, ואולי בסופו של דבר הוא כן, קצת, בדיחה.

3 תגובות

Mar 16 2011

Too Old to Rock’n’Roll, Too Young To Die

היתה הופעה מצוינת של הבאזקוקס זה עתה, ממנה חזרתי עכשיו הביתה. היה משהו מלבב בלשמוע את פיט שלי שר את Orgasm Addict. אני חושב שמאז פרנק בלאק וה-Holiday Song בהופעה של הפיקסיז ב-2005 לא שמעתי גבר מזדקן שר על אוננות. אבל זה גרם לי לחזור שוב לנושא שהעסיק אותי פעמים רבות בעבר (זמרי הרוק המזדקנים, לא האוננות).

למה, בעצם, זמרי רוק מזדקנים זה דבר כל כך פאתטי? מה הופך את הרוק למוזיקה לצעירים בלבד (או צעירים ברוחם בלה בלה וכו’)?. הרי זה לא ממש נכון לגבי ז’אנרים אחרים. אף אחד לא מצפה מג’זיסטים להספיד את הסקסופון שלהם בגיל 40. זמרי בלוז, בכלל, רק צוברים נסיון חיים מיוסר נוסף לשיר עליו, וגם בזמר המזרחי הגיל הוא לא מכשול. למה דווקא ברוק?

חלק מזה, אני מניח, זה האנרגיות. רוק פועל לרוב על אנרגיות גבוהות יותר ממרבית הז’אנרים האחרים. אבל גם זו לא תשובה מספקת, כי היא דורשת רמה נוספת של הסבר כדי להבין למה רוק הוא משחק של אנרגיות.

אולי תשובה יותר טובה היא שרוק היא מוזיקה אופוזיציונרית. רוק נולד כמוזיקה של צעירים שהחרידה את דור ההורים שלהם, ובכל דור ודור חייב הרוקר להרגיש שגם הוא זעזע את ההורים שלו. הוא ינגן מהר יותר, או חזק יותר, או גס יותר. אבל יש משהו ברוק שמזמין את האנטי הזה, את הטינאייג’ריות הדווקאית. והיא זו שקצת פגה עם השנים. גם בפולק לא חסרים אלמנטים של התנגדות, אבל שם, אם כבר, מדובר בהתנגדות על בסיס מעמדי יותר מאשר בין-דורי.

5 תגובות

Feb 20 2011

סקר רדיוהד הגדול: תוצאות וספקולציות

אז פתאום, out of the blue, רדיוהד מוציאים תקליט חדש. זה הפתיע את כל מי שהכרתי (ושאיכפת לו), אפילו את גיאחה שתמיד צעד אחד לפני רוב צרכני האינדי והאלטרנטיב בפיד1 שלי. היחס לתקליט החדש היה מעניין. רבים נכנסו להיפרוונטילציה מוחלטת לקראת האלבום החדש. חלק היו קצת יותר סקפטיים. אבל העניין שהם עוררו, לטוב לרע, מראה שיש להם, לרדיוהד, מעמד של כבוד אצל הרבה מאד חובבי רוק בהווה ובעבר. ואני חושב שגם הרבה מהתגובות השליליות לאלבום – לעצם קיומו, עוד לפני שהאזינו לו – נובע מכך שאנשים מאד אהבו את התקליטים המוקדמים שלהם, עד שהתחילו לפנות לכיוונים אוונגרדיים יותר, ואיבדו קהל רב. עד היום הלהקה שומרת על פופולריות עצומה: ב-Last.fm, שעוקב אחר הרגלי האזנה של מאות אלפי אנשים (אם כי לאו דווקא מדגם מייצג ומאוזן של אנשים) אפשר לראות שרדיוהד נמצאים בחמישיה הפותחת של הלהקות המואזנות ביותר באופן עקבי כבר שנים, בלי קשר להוצאת תקליטים שלהם. במשך שנים הם היו במקום הראשון ללא עוררין. ולא רק האלבומים המוקדמים – יש נציגות לשירים מכל תקופת פעילות הלהקה.

אז החלטתי לעשות סקר פרימיטיבי, למפות את חובבי רדיוהד בפיד2 שלי. הסקר, כפי שהעירו לי אנשים, כבר הכיל את ההנחה הבסיסית הזו שלי, שיש חובבי רדיוהד רבים שנטשו את הלהקה לאורך הקריירה שלה. אז אחרי כשלוש שעות קיבלתי 35 תגובות, והחלטתי שזה מדגם מספיק מייצד. המסקנות, מצד שני, חלקן מתבקשות, וחלקן מפתיעות.

RadioheadChart

נתחיל מהמתבקש: שני האלבומים הנפוצים ביותר בסקר הם OK Computer ו-In Rainbows.

האנשים שבחרו ב-In Rainbows הם האנשים שאהבו, ועדיין אוהבים את רדיוהד. הסיבה שהם לא בחרו ב-The King of Limbs היא פשוט העבודה שהם עוד לא הספיקו להאזין לו כראוי. אני מניח שהמגיב הבודד שבחר באלבום החדש הוא גיאחה, או אחד המאמצים המוקדמים הנלהבים האחרים.

האנשים שעצרו ב-OK Computer, מצד שני, הם האנשים שאהבו את רדיוהד בתקופת הרוק שלהם, בתקופת Creep ו-Just, אבל לא התחברו למעבר שלהם, עם Kid A, לכיוונים יותר אוונגרדיים, עם נגיעות אלקטרוניות ואקספרימנטליות. אני זוכר אחרי ההופעה שלהם בארץ לפני איזה עשור (זה היה ב-2000?) איך אחד מחברי כעס עליהם – זעם של ממש – על השירים החדשים שלהם, שלימים יכנסו ל-Kid A. הוא הרגיש נבגד משינוי הכיוון של הלהקה, שהיתה בין האהובות עליו. אני חושב שהאנשים האלה הם שהגיבו בצורה הכי חריפה נגד האלבום החדש, עוד ברמה העקרונית, לא המוזיקלית.

אבל אז באה לי הפתעה, והיא חמשת האנשים שבחרו ב-Kid A בתור האלבום הטוב האחרון של רדיוהד. הסיבה היא ש-Kid A ו-Amnesiac הם אלבומים מאד דומים אחד לשני. הם הוקלטו, ברובם, באותם סשנים, ולמרות כמה הבדלים באווירה, הם תמיד הרגישו לי כחולקים סגנון. מוזר לי שיש אנשים שאהבו את Kid A ולא אהבו את Amnesiac.

עוד הפתעה היא הבחירה של אנשים ב-Hail To The Thief. ההרגשה שלי היא שמי שאהב אותו, אוהב את הכיוון האוונגרדי של רדיוהד, ויאהב גם את In Rainbows שזכה לפופולריות די גדולה. אולי ארבע השנים שעברו בין שני אלה שברו את חובבי Hail To The Thief, שכשהגיע In Rainbows כבר לא היו בשלב בחייהם בו הם היו ערוכים לקלוט אלבום חדש של רדיוהד. יכול להיות שבכל זאת ההבדלים בין שני האלבומים הללו יותר בולטים. אני, בתור אחד שבחר ב-Amnesiac בסקר, קצת עיוור להבחנות בין האלבומים האחרונים.

ולסיכום, מי שסימן את Pablo Honey: אתה לא באמת אוהב את רדיוהד בכלל, נכון?

והנה המידע בצורה גולמית יותר, למי שמעוניין:

Pablo Honey 1 3%
The Bends 3 9%
OK Computer 9 26%
Kid A 5 14%
Amnesiac 4 11%
Hail To The Thief 2 6%
In Rainbows 10 29%
The King of Limbs 1 3%
Total 35 101%

ובונוס נוסף למיטיבי לכת: עוגה!

RadioheadPiechart

  1. “פיד”, מלשון newsfeed, בין אם זה טוויטר, פייסבוק, גוגל רידר, חדשות, רדיו ושלטי חוצות. מכלול האינפוטים התרבותיים שלי []
  2. הכוונה הפעם לטוויטר ופייסבוק. לא דחפתי את זה בגוגל רידר, ולא בעיתון, ולא הוצאתי שלטי חוצות. כי זה הבלוג שלי, ואני לא צריך להיות עקבי []

14 תגובות

May 10 2010

דיוקן האמן כגרסת כיסוי

דרך עונג שבת גיליתי את הביצוע הזה של דיוויד בואי ל-Five Years, ביצוע בהופעה חיה בתוכנית טלוויזיה ב-1975.

Five Years הוא אחד השירים האהובים עלי של בואי. שיר פרה-אפוקליפטי, מלא פחד ובלבול, שבואי מעביר יפה בביצוע הזה. אבל מה שתפס לי את העין, לא האוזן, זה המראה של בואי בקליפ המטושטש הזה. Five Years יצא ב-1972, באלבום של זיגי סטרדאסט, רק שלוש שנים לפני ההופעה הזו. אבל מבחינת בואי, שכונה לא פעם הזיקית של עולם הרוק, שלוש השנים האלה היו סוג של נצח. ב-1972 בואי עוד היה עמוק בתקופת הגלאם שלו, עם השיער האדום והשמלות והנצנצים. מאז הוא הספיק להספיד את זיגי בהופעת הפרידה בהאמרסמית’ ב-1973, ליצור פרסונה חדשה, דומה קצת, בתקליט Diamond Dogs, להתרחק בכלל מהגלאם ולעבור לארה”ב, להתאהב במוזיקת סול בפילדלפיה ולאמץ מראה חדש, מעונב ומרובה-בלורית לתקליט Young Americans, ואז, סביב Station to Station, להתחיל להסתובב בפריז וברלין, לאמץ את מראה ה-Thin White Duke האירופאי והמנוכר. ובשלב הזה הוא התראיין לתוכנית האירוח של דיינה שור – אחרי תקופת הגלאם, לפני תקופת ברלין האוונגרדית שלו, כשהוא מחליף סגנון מתקליט לתקליט ולא מוצא את עצמו מוזיקלית ואמנותית.

יש לי סימפטיה, כמו שאומרים, לאמנים שמבצעים גרסאות כיסוי של שירים ישנים שלהם. אני משתמש בכוונה בביטוי “גרסאות כיסוי”, כי אני לא מתכוון סתם לאמנים מזדקנים שמבצעים את הלהיטים הקלאסיים שלהם, ה-crowd pleasers, אלא לאמנים שהסגנון שלהם התשתנה עם השנים, והם מנסים לשיר את השירים הישנים כאילו הם כתבו אותם היום. הבילויים היו מכנים את עצמם “להקת הקאברים הכי טובה של הבילויים”, וקינג קרימזון, עוד להקה שהשתנתה מהקצה אל הקצה כל כמה שנים, הוציאה באמצע שנות ה-70 (באותה תקופה, בעצם) ביצועים נפלאים ל-21st Century Schizoid Man, הלהיט שלה מ-1969, ביצועים שמראים את השיפור הטכני והאמנותי שלהם.

הביצוע הזה, של בואי, הוא דוגמא מעניינת. הוא לא שונה באופן קיצוני מהביצוע המקורי, אבל עם מספיק הבדלים. במקום הדרמטיות הצעקנית של זיגי סטרדאסט יש לנו שירה שקטה, אם כי רגשנית. במקום התלבושות של תקופת הגלאם – ולפני התלבושות המגוחכות לא פחות של תקופת הארט-רוק הברלינאית – הוא לבוש בצורה מאופקת. באזור דקה 4:43 אפשר לשמוע השפעות של תקופת הסול של Young Americans. בכלליות, הביצוע מראה את בואי בצומת דרכים אמנותי, כמו רבות אחרות שהיו לו. והקאברים הללו, השירים המוקדמים יותר שטחנו ללא הכרה, עשרות פעמים, הם דרך מצוינת להבין את השינויים שעוברים עליו. את הדברים שמעניינים אותו בשלב הזה.

5 תגובות

May 06 2010

תחזיקו חזק

ל-Hold Steady יש רק אלבום אחד, בעצם, וזה לא דבר רע. או, לפחות, עד 2007 הם עשו רק אלבום אחד, שפשוט נמשך להם שלוש שנים ושלושה תקליטים. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה הניו-יורקית בעצם באים לספר את אותו סיפור, מזוויות שונות, ולכן גם הדמיון המוזיקלי ביניהם מתאים למבנה הזה. הספק-שירה, ספק-דקלום של קרייג פין נשמע מונוטוני ומשעמם בהתחלה, כי אתה מצפה לשירה מורכבת יותר, אבל מהר מאד הוא נהיה היפנוטי, ושואב אותך פנימה לעולם שעליו הוא מדבר באובססיביות.

העולם של שלושת האלבומים הראשונים שלהם נסוב סביב מינאפוליס – עיר גדולה, אבל לא גדולה מדי. באמצע ה-Mid west, עם תרבות, אבל לא משהו שיכול להתחרות בניו יורק או סן פרנסיסקו. ובעירוניות הבינונית, המשעממת הזו מסתובבים להם בני נוער משועממים ואבודים, ושלושת התקליטים הם בעצם אותו סיפור, עם אותן דמויות – שרלמיין, הולי, ושמות אחרים, של אנשים ומקומות, שחוזרים שוב ושוב משיר לשיר ומתקליט לתקליט עד שאתה כבר לא בטוח איפה שמעת את השם הזה, בשיר הנוכחי או איפשהו אחר, והם יוצרים להם מארג אנושי ועלילתי אחי200px-The-Hold-Steady-Almost-Killed-Meד.

התקליט הראשון, Almost Killed Me, עמוס כולו במה שבני נוער משועממים ואבודים עושים –  מוזיקה, מסיבות, קצת אלימות, אלכוהול וסמים קשים. המוזיקה, כאמור, רפטטיבית, אבל בצורה טובה. רוק גיטרות קלאסי, עם נגיעות של ספרינגסטין, שמלשים יפה את הסיפורים של פין, אשר למרות התוכן שלהם לא מתדרדרים לבכיינות Emo או לדרמטיות יתר. הרבה אזכורי תרבות-פופ, פחות אנגסט ויסורים. אופטימיות, אפילו. יש שמחת חיים, גם אם החיים האלה לא משהו.

200px-TheHoldSteadySeparationSunday אל תוך העיסה הזו זורק התקליט השני, Separation Sunday, אלמנט נוסף של נוער אבוד: הדת. לא ידעתי שגם בארה"ב משמשת הדת, בעיקר הנצרות הפונדמנטליסטית, אותו תפקיד של קליטת נוער במצוקה ו-“החזרתם בתשובה”. התקליט הזה, החביב עלי (והראשון ששמעתי), מעמת יפה את החזרה בתשובה עם חיי הסמים וההוללות, ומצליח לעשות את זה בלי להטיף – לא לכאן ולא לכאן. לא מדובר כאן ב-Christian rock, אבל הוא גם לא מציג את הדת כהרסנית או בעייתית במיוחד – רק כחסרת תועלת לאור הניכור האורבני.200px-THS_BAGIA

התקליט השלישי, Boys and Girls in America, שבה אותי מהשניה הראשונה שהקשבתי לו,  בחנות מוזיקה בבוסטון. זה היה חלק מטיול חוף-אל-חוף בארה”ב, וקראתי במהלכו את “בדרכים” של ג’ק קרואק. השיר הפותח של התקליט מתחיל בשורה “There are nights when I think Sal Paradise was right”. השיר מתחיל בדמות הראשית של הספר, ובהמשך מאזכר גם את ג’ון ברימן, משורר ביטניקי אחר. והתקליט כולו ממשיך עם אותן דמויות, פחות או יותר, אם כי האווירה כאן קלילה קצת יותר, והוא דן יותר במערכות היחסים של אותם בני נוער – לאור הדת (“She was a really cool kisser and she wasn’t all that strict of a Christian”) ולאור הסמים (“, You don’t have to deal with the dealers
let your boyfriend deal with the dealers, it only gets inconvenient when you wanna get high alone.”).

העובדה ששלושת התקליטים כיסו פחות או יותר את אותם הנושאים, אבל מזוויות אחרות, נתן לגיטימציה לאחידות המצלולית שלהם. גיטרות חשמליות בסיסיות, מאד straightforward, תופים נותנים קצב יציב ומוצלח ללהטטנות המילולית של קרייג פין. בשלישי אפשר לשמוע קצת יותר פסנתר, צליל קצת יותר מרוכך – אבל גם המילים הן כאלו, ואפשר להבין את זה. אבל אז מגיעים שני התקליטים הבאים, Stay Positive והחדש, Heaven Is Whenever, וקצת מוציאים את המיץ מהקונצפט.

Stay Positive מתחיל בנימה אחרת מהתקליטים הקודמים, עם מילים כמו “been that way all our whole lives, just work at the mill until you die”, נראה שפין עכשיו מתעל את ברוס ספרינגסטין באופן ישיר. הבעיה היא שהמשך התקליט פחות עקבי, כשחלק מהשירים הולכים על סגנון של התקליטים הקודמים (For The Cutters), חלק מגוונים יותר, אבל התקליט כולו לא מרגיש חלק מהטרילוגיה המקורית. וכשכבר אין לנו את הקו הנראטיבי המחבר, הקו המוזיקלי האחיד פתאום כבר לא מרגיש כמו בחירה אמנותית, אלא כחוסר יצירתיות, כמו להקה שתקועה במקום.

במקרה של Heaven is Whenever, אני אפילו לא יודע אם המילים מנסות להמשיך את המוטיב המקורי. זה בגלל שלא הצלחתי לשרוד שמיעה שלו, בינתיים. שוב, יש לנו את אותם אלמנטים מוזיקליים – התופים, הגיטרה, הדקלום של קרייג פין – אבל כל אלה נשמעים כמו ווקמן עם בטריות כמעט ריקות1. הכל קצת איטי מדי, קצת כבד מדי, ועייף מדי. וזה נשמע כאילו ללהקה עצמה קצת נמאס מעצמה, אבל היא לא יודעת איך להפסיק.

 

 

אני מאד אוהב את הטרילוגיה של ה-Hold Steady, כמו אפשר אולי להבין מהפוסט הזה, ומהאורך שלו. אני אוהב את המוזיקה, אני אוהב את המילים. אני אוהב את זה שהם לא מפחדים להזכיר את ג’ון ברימן ואת ויליאם באטלר ייטס במקביל לג’ו סטראמר ובילי ג’ואל, וזה לא מרגיש מאולץ או יומרני, לפחות לא לי. אני אוהב את האמריקאיות שלהם, המילים עמוסות האמריקנה והפופ-קלצ’ר. אני אוהב את היכולת של קרייג פין לשיר על אנשים עם בעיות, על fuck-ups רציניים, בלי להטיף ובלי לשפוט, אבל גם בלי להלל את ההרס העצמי. להביא סיפור, להגיד “ככה זה קרה, הייתי שם”, קצת כמו הגיבור חסר השם של סיפוריו של דיימון ראניון, שנמצא תמיד בכל מקום, והוא חלק מסצינת הגנגסטרים של ברודווי בתחילת המאה, אבל איכשהו הוא אף פעם לא ממש בלב העניינים. הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו, אבל הסיפור אף פעם לא עליו. ככה גם פין משתלב בעולם שלו. אני חושב שיש מעט כותבי מילים לשירים, בטח ובטח בתחומי רוק הגיטרות, שהייתי משווה לראניון ולסופרים רציניים, אבל ההישג כאן של פין הוא מרשים ברמה הספרותית, לא רק המוזיקלית.

אבל לכן התקליטים האחרונים כל כך אכזבו אותי. לא כי אני מגיע כמעריץ שרוף שלא יכול להתמודד עם שינויים שהלהקה עושה במוזיקה שלה, אלא להפך – כמעריץ שרוף שרוצה שהם לא ישקעו להם ב-same old, same old, ויגוונו, ויחזרו להיות מעניינים. אני חושב שפין מיצה את הסיפור שהוא סיפר בהתחלה, אבל הוא לא ממש מצא סיפור חדש לספר.

  1. נו, איך אני עם רפרנסים רטרו-טכנולוגיים? אני תוהה אם יש בין קוראי אנשים שלא יודעים על איזה אפקט אני מדבר. []

2 תגובות

Apr 20 2010

מוזיקה במרחב המודפס

אחד הדברים שאנשים אוהבים לבכּות עם גסיסתו האיטית של התקליט (והדיסק) והמעבר לקבצי MP3 הוא ה-album art, העטיפה הקדמית בעיקר, וה-liner notes שבפנים. אבל בנוסף לאלה, שמתי לב פתאום שחסרה לי העטיפה האחורית של הדיסק, עם רשימת השירים. בניגוד לעטיפה הקדמית, לרשימת השירים היה תפקיד מפתח בשמיעות הראשוניות של המוזיקה. אני שם דיסק חדש במערכת או באוטו ועולה שיר טוב, או מעניין, או רע, אז אני רוצה לדעת איזה שיר זה, איך קוראים לו, ואפילו מה אורכו, בעיקר אם הוא רע. המידע הזה מגיע מהעטיפה האחורית החשובה.

HeathenBackCover

אפשר לראות התקדמות בעיצוב העטיפה האחורית, חלקה של התעשייה וחלקה אישית שלי. בהתחלה הדיסקים שלי היו רוק קלאסי שהועבר לדיסקים, ביטלס ו-Doors והשאר, והעיצובים של העטיפות היו מינימליסטיים. מקדימה עיבוד של עטיפת התקליט, מאחורה לבן פשוט עם רשימת השירים. בהמשך יצאו יותר ויותר תקליטים ישירות ל-CD, וגם אני התחלתי לשמוע להקות צעירות וחדשות יותר, והעטיפה האחורית היתה חלק מעיצוב העטיפה בכלל. שמות השירים השתלבו בעיצוב, או שעוצבו בהשתלבות, ונהיו אלמנטים גראפיים משל עצמם. ועדיין, הם האלמנט בעטיפה כולה שעליו הסתכלתי הכי הרבה. והעיצוב הגראפי, ה-layout הוויזואלי, נהיה חלק מחווית ההקשבה שלי.

שמעתי היום את Heathen, אלבומו המצוין של דיוויד בואי מ-2001. שמתי את הדיסק ונכנסתי   להתקלח, ופתאום שמתי לב שהגיע שיר 3, Slip Away, שאני מאד אוהב. והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא “אה, השיר מצד ימין למעלה”. לעד, אני מניח, Slip Away יהיה השיר של צד ימין למעלה. כמו ש-Heathen (The Rays) יהיה השיר המוגדל למטה, או ש-5:15 The Angels Have Gone יהיה השיר שהמספר שלו בדיסק (9) מתערבב עם ה-5 שבתחילת השם.

HeathenBackCoverDetail

נ.ב.: אני מאד מאוכזב מ-Google Images (ואפילו מ-bing), שלא הצליחו למצוא לי תמונה של העטיפה האחורית של Heathen, וחייבו אותי להוציא את הדיסק ממרבצו המאובק ולסרוק את התמונה. תעריכו את זה!

5 תגובות

Apr 07 2010

Let’s All Get Up And Dance To A Song

יש איזה מנהג מעניין במסיבות בריטפופ ורוק אינדי, ששמתי לב אליו לאורך השנים. ה-DJ שם את המוזיקה של הליין, מיוז או ארקטיק מאנקיז או Ready to Go המתבקש, ואז מגיע השלב שה-DJ שם איזה שיר סיקסטיז, איזה טוויסט-אנד-שאוט או ביץ’ בויז, וכולם פתאום מתחילים לקפץ בהתלהבות. אבל זו לא ההתלהבות של השירים האהובים מקודם, זו מין התלהבות מתיילדת. כולם עושים תנועות ריקוד רטרואיות, כמו  להצביע או לצלול, וכולם צוחקים נורא. וככה זה חוזר על עצמו שוב ושוב ממסיבה למסיבה, לרוב עם בדיוק אותם שירים, שהיו להיט עוד לפני שאמם של הרוקדים נולדה.

אני מנסה להבין בדיוק מאיפה מגיעה המסורת הזו. לא יצא לי להיות הרבה בליינים אחרים של מסיבות, בין אם אלקטרוניות, מטאל או מה שלא יהיה, אבל לא נראה לי שיש להם טקסים כאלה שם. ההרגשה שלי (ותקנו אותי אם אני טועה) היא שכל חווית הקלאבינג בסצינה הזו נגועה במין חוסר בטחון היפסטרי כזה, שחייבת להכניס מידת מה של ציניות כדי שתוכל להסתכל לעצמה בעיניים. אנחנו לא הולכים לרקוד כדי להנות, אנחנו הולכים לרקוד בצורה אירונית ומודעת לעצמה, ומזה אנחנו יכולים להנות.

אני לא אוהב את השירים האלה במסיבות. כלומר, את השירים אני אוהב, אני אוהב מוזיקה סיקסטיז. ובפעמים הראשונות אני באמת רקדתי להם בהתלהבות אמיתית. אבל עם כל חזרה, ההרגשה שמדובר בהתלהבות מזויפת מתחזקת. אני לא חושב שכל באי המועדונים באמת רוקדים מתוך ציניות. אני בטוח שכמו שהסיקסטיז השפיעו על הרבה מלהקות הבריטפופ המודרניות, כך גם אוהבי הבריטפופ גדלו על הרבה ביטלס וביץ’ בויז. אבל השילוב של הרטרו בתוך הפלייליסט במועדון יש בו מעין self deprecation, מודעות עצמית לכך שהמוזיקה עצמה של הליין לא מספיקה, בפני עצמה, להלהיב אנשים שיבואו לרקוד לה. לכן, אני מניח, גם רוב המוזיקה שמנגנים שם היא משנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, שיהיה זמן לשקוע ולהפוך לנוסטלגיה.

2 תגובות

« הקודם - הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים