יונ 21 2011

האירועים הטראגיים של אוולין ואוולין

מוזיקה, בשבילי, זה משהו שחוזרים אליו שוב ושוב. אם אהבתי אלבום, אני אשמע אותו הרבה, ולאורך הרבה שנים. מוזר לי, אם כך, להתקל באלבום שלא עושה לי חשק לחזור אליו מעבר לשמיעה הראשונה, אבל לא בגלל שהוא לא טוב, או לא מעניין. פשוט בגלל שאני מרגיש שמיציתי אותו. זה קורה לי עם מוזיקה הומוריסטית, כמו טים מינצ’ין או ווירד אל ינקוביץ’, שהשירים שלהם הם כמו בדיחות, ויש גבול לכמה פעמים אתה יכול לשמוע את אותה בדיחה. אבל אוולין אוולין – האלבום וההרכב והקונצפט של אמנדה פאלמר וג’ייסון וובלי – הוא לא בדיחה בשום צורה. evelyn_evelyb

זה לא שאין באלבום הומור, אבל הוא שחור משחור, והוא מלווה את התאומות הסיאמיות אוולין ואוולין נוויל מלידתן הרת האסונות, זוועות ילדותן וגאולתן דרך פתיחת עמוד למוזיקה שלהן במייספייס (כן, כן) דרכו ה-“תאומות” הפיקטיביות יצרו קשר עם פאלמר וובלי. . כל האלבום – שמכיל קטעי סיפור מוקראים, ואז סדרה של שירים שמתייחסים לאירועים בסיפור – מוצג כתיאטרון אבסורד מורבידי, בו מוצגים רצח, אונס, פדופיליה ועליבות חיים כללית דרך עיניהם התמימות לחלוטין של צמד התאומות הסיאמיות. הוא עושה הקבלות יפות בין סיפור האירועים המזוויע – החל מהחווה בו כלואות נערות צעירות ועד לחייהן כ-circus sideshows בקרקס נודד – לבין השירים שמתארים את אותם אירועים עצמם, הפעם מנקודת המבט של הילדות, המתמקדות ביופיין של הגרביונים של אחת מחברותיהן לחווה, או חיבתן העזה לפיל בקרקס. האלבום טווה סיפור מעניין, גם אם גרוטסקי, עם ליווי מוזיקלי מעניין לא פחות.

אבל מה? הוא לא עושה לי חשק לשמוע אותו שוב. כי “מעניין” זה לא אומר “מרתק”, וגם לא “עושה לי כיף לשמוע שוב”. ו-“מעניין”, במוזיקה, מחזיק אצלי האזנה אחת, אולי שתיים, אבל זה לא בסיס למערכת יחסית ארוכת טווח עם יצירה. יותר מכל דבר, האלבום הזה הזכיר לי את ה-Fiery Furnaces, להקת אינדי שזינקה למיני-פופולריות בתחילת העשור הקודם, ושהוציאו ב-2005 אלבום בשם Rehearsing my Choir. האלבום היה מורכב מקטעי דיבור של אולגה סרנטוס, סבתם של שני חברי הלהקה (אח ואחות), המספרת אנקדוטות מחייה, כשנכדתה, אלאנור פרידברגר, ממחיזה חלקים משלימים מהסיפורים, כשהיא לוקחת את דמותה של סבתה בצעירותה. Rehearsing My Choir הוא פרוייקט מעניין בפני עצמו, הקופץ קדימה ואחורה בזמן ובדמויות, ועם ליווי מוזיקלי מעניין גם הוא, אבל כמו במקרה של אוולין אוולין, אחרי שתיים-שלוש השמעות מאסתי באלבום, והוא נכנס למדף ה-“היה מעניין, ומעניין שהיה”.

אז מה אנחנו למדים מכל זה? אולי שאלבומים שמנסים לספר סיפור לא שורדים, כאלבומים, והם חולקים את גורלם של ספרים שעוברים אחר כבוד למדף אחרי קריאתם, ומעלים שם אבק? אני לי בטוח. גם השירים של ה-Hold Steady הם מאד סיפוריים, ושלושת האלבומים הראשונים שלהם היו רצף עלילתי אחד, סבוך ומפוצל. אבל אני ממשיך לחזור ולשמוע את ה-Hold Steady, אבל לא את ה-Fiery Furnaces או את אוולין אוולין. אולי המוזיקה של ה-Hold Steady טובה יותר, מעניינת יותר – כמוזיקה – מאשר אוולין אוולין. ואולי אני פשוט מעדיף סיפור על בני נוער מנוכרים במינאפוליס על פני תאומות סיאמיות בקנזס.

evelyn_evelyn_cover

 

ובכל זאת, יש שיר אחד שאני מחבב מאד באלבום הזה. שיר הסיום, גרסת כיסוי ל-Love Will Tear Us Apart של ג’וי דיוויז’ן, שהוא ביצוע יפה ומעניין, עם הרבה צלילי יוקליילי, הגיטרה המיניאטורית שאמנדה פאלמר התאהבה בה בשנים האחרונות. אבל לסגור את האלבום דווקא בשיר הזה, עם השם הספציפי הזה, גורם לך להרגיש קצת, רק קצת, כאילו כל הסיפור נכתב והופק רק בשביל ה-Pun הזה בסוף, ואולי בסופו של דבר הוא כן, קצת, בדיחה.

3 תגובות

3 תגובות לפוסט “האירועים הטראגיים של אוולין ואוולין”

  1. אלעד-ווNo Gravatarבתאריך 21 יונ 2011 בשעה 13:35

    ביקורת מעניינת. מצחיק שכשכתבת "“מעניין”, במוזיקה, מחזיק אצלי האזנה אחת" חשבתי מייד על ה-Fiery Furnaces, שהם אולי הלהקה המעניינת ביותר שיצא לי לשמוע.
    אבל, התעלמת מאחד הדברים החשובים ביותר: ההופעות החיות. יצא לי לשמוע גם את אוולין אוולין וגם את ה-Fiery Furnaces בלייב, ושתי הלהקות הן ברבה יותר "מתחברות" כשרואים אותם בהופעה חיה. פאלמר ו-וובלי נותנים הופעה מדהימה: מצחיקה, תיאטרלית, עם איכויות מוזיקליות עמוקות, ומשהו שם יוצר חוויה נהדרת, שפשוט לא מתבטאת באלבום. פאלמר היא פרפורמרית תיאטרלית מאד. אני לא אוהב את הופעות הסולו שלה: הייתי בכמה מהן, והיא לא מצליחה להחזיק במה לבד. אבל עם כוכב-משנה: בריאן ויגילונה או ג'ייסון וובלי, היא זורחת.
    בנוגע ל-Fiery Furnaces, כל זה נכון אפילו יותר. הם פרפורמרים פנטסטיים. האלבומים שלהם מרגישים קצת מנותקים, קצת קליניים, כמו מעבדת מוזיקה. בהופעה חיה כל זה מתחבר ויוצר חוויה ש, בניגוד לאלבומים, היא גם רגשית והרבה יותר ראשונית.
    במקרה של טוולין אוולין, והדרזדן דולס, הקהל הוא חלק גדול בחוויה, אז זה יכול לשמש כהסבר. אבל בהופעה של Fiery Furnaces שבה הייתי, הקהל היה לגמרי קלולס, ועדיין, הם נתנו הופעה עם איכויות אדירות. אני חושב שחשוב לזכור שהמדיום של מוזיקה מוקלטת לא מתאים לכל אמן.

  2. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 21 יונ 2011 בשעה 13:43

    אכן, תוספת חשובה הוספת. לא יצא לי לראות את אוולין אוולין או את הפורנסס בהופעה, ויכול מאד להיות שהקליניות שלהם (הגדרה יפה) נעלמת באנרגיה של ההופעה. זכיתי לראות את הדרזדן דולז, ואני מסכים שעם בריאן ויליונה שמלווה את התיאטרליות שלה עם אנרגיות מטורפות (וגם לא מעט תיאטרליות משל עצמו) ההופעה יוצאת נהדרת.

  3. אלעד-ווNo Gravatarבתאריך 21 יונ 2011 בשעה 13:47

    רק לחדד את הנקודה: במקרה של הפרנסס אני לא מדבר על "האנרגיה של ההופעה". אני מדבר על משהו קצת אחר, שעובר באופן בלתי-אמצעי בהופעה אבל לא בהקלטה. תחשוב על לראות אופרה לעומת לשמוע אופרה. זה הבדל דומה.