מרץ 16 2011

Too Old to Rock’n’Roll, Too Young To Die

היתה הופעה מצוינת של הבאזקוקס זה עתה, ממנה חזרתי עכשיו הביתה. היה משהו מלבב בלשמוע את פיט שלי שר את Orgasm Addict. אני חושב שמאז פרנק בלאק וה-Holiday Song בהופעה של הפיקסיז ב-2005 לא שמעתי גבר מזדקן שר על אוננות. אבל זה גרם לי לחזור שוב לנושא שהעסיק אותי פעמים רבות בעבר (זמרי הרוק המזדקנים, לא האוננות).

למה, בעצם, זמרי רוק מזדקנים זה דבר כל כך פאתטי? מה הופך את הרוק למוזיקה לצעירים בלבד (או צעירים ברוחם בלה בלה וכו’)?. הרי זה לא ממש נכון לגבי ז’אנרים אחרים. אף אחד לא מצפה מג’זיסטים להספיד את הסקסופון שלהם בגיל 40. זמרי בלוז, בכלל, רק צוברים נסיון חיים מיוסר נוסף לשיר עליו, וגם בזמר המזרחי הגיל הוא לא מכשול. למה דווקא ברוק?

חלק מזה, אני מניח, זה האנרגיות. רוק פועל לרוב על אנרגיות גבוהות יותר ממרבית הז’אנרים האחרים. אבל גם זו לא תשובה מספקת, כי היא דורשת רמה נוספת של הסבר כדי להבין למה רוק הוא משחק של אנרגיות.

אולי תשובה יותר טובה היא שרוק היא מוזיקה אופוזיציונרית. רוק נולד כמוזיקה של צעירים שהחרידה את דור ההורים שלהם, ובכל דור ודור חייב הרוקר להרגיש שגם הוא זעזע את ההורים שלו. הוא ינגן מהר יותר, או חזק יותר, או גס יותר. אבל יש משהו ברוק שמזמין את האנטי הזה, את הטינאייג’ריות הדווקאית. והיא זו שקצת פגה עם השנים. גם בפולק לא חסרים אלמנטים של התנגדות, אבל שם, אם כבר, מדובר בהתנגדות על בסיס מעמדי יותר מאשר בין-דורי.

5 תגובות

5 תגובות לפוסט “Too Old to Rock’n’Roll, Too Young To Die”

  1. אליNo Gravatarבתאריך 16 מרץ 2011 בשעה 02:37

    "Live Fast, Die Young and Leave a Good-looking Corpse". כל כוכב רוק מזדקן למעשה בוגד באתוס הכי בסיסי של הרוק אנד רול (או לחילופין: חושף את השקר באתוס הזה).

  2. עדיגיNo Gravatarבתאריך 16 מרץ 2011 בשעה 18:06

    לא מזמן הגעתי למסקנה שהתקופה שלנו מיוחדת בכך שדווקא הצעירים הם השמרניים והמקובעים, ואילו המבוגרים יותר אוחזים בדעות רדיקליות יחסית. יכול להיות שכותרת הפוסט שלך כבר לא רלוונטית עוד.

  3. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 16 מרץ 2011 בשעה 18:34

    יש משהו בדבריך, לצערי. אני רואה את אמא שלי, במכללה שבה היא מלמדת, מנסה לעודד את התלמידות שלה למרדנות וחתרנות סטייל הקמפוסים של צעירותה, אבל הן לא מבינות מה רע בלעשות את מה שהממסד רוצה שהן יעשו. ברמה האידאולוגית, לא רק הפרקטית. זה אכן קצת מבאס.

  4. ד.ק.No Gravatarבתאריך 16 מרץ 2011 בשעה 20:41

    אפשר לשמוע את ליטל ריצ'רד וריי צ'רלס. יש ביניהם הרבה דמיון, אבל ברור איך מהאחד יצא הרוק ומהשני הסול. 

    רוק'נ'רול הוא כמובן לא הרוק שאתה מדבר עליו. נראה לי שאת הטינאייג'ריות של האחרון אפשר להסביר באופן היסטורי-סוציולוגי. ילדי הפרחים היו דור שנולד לתוך שפע וביטחון, ולא היה צריך להתבגר ממש. הוא נשאר במין שלב נרקיסיסטי ואגו-צנטרי שבו מה שקדוש הוא התחושות והרגשות הפנימיים שלך, ההתאהבות ולא האהבה, ההתרגשות ולא האחריות, וכן הלאה.

  5. יעלNo Gravatarבתאריך 29 מרץ 2011 בשעה 22:16

    אבל פעם (לפני זמני אפילו) גם ג'ז היה מוזיקה אופוזיציונרית. ג'ז נחשב היה לזול ובזוי לעומת המוזיקה הקלאסית. למה הוא התבגר יפהואף הזדקן בחן והרוק לא?