ארכיון התגית 'מוזיקה'

אפר 07 2010

Let’s All Get Up And Dance To A Song

יש איזה מנהג מעניין במסיבות בריטפופ ורוק אינדי, ששמתי לב אליו לאורך השנים. ה-DJ שם את המוזיקה של הליין, מיוז או ארקטיק מאנקיז או Ready to Go המתבקש, ואז מגיע השלב שה-DJ שם איזה שיר סיקסטיז, איזה טוויסט-אנד-שאוט או ביץ’ בויז, וכולם פתאום מתחילים לקפץ בהתלהבות. אבל זו לא ההתלהבות של השירים האהובים מקודם, זו מין התלהבות מתיילדת. כולם עושים תנועות ריקוד רטרואיות, כמו  להצביע או לצלול, וכולם צוחקים נורא. וככה זה חוזר על עצמו שוב ושוב ממסיבה למסיבה, לרוב עם בדיוק אותם שירים, שהיו להיט עוד לפני שאמם של הרוקדים נולדה.

אני מנסה להבין בדיוק מאיפה מגיעה המסורת הזו. לא יצא לי להיות הרבה בליינים אחרים של מסיבות, בין אם אלקטרוניות, מטאל או מה שלא יהיה, אבל לא נראה לי שיש להם טקסים כאלה שם. ההרגשה שלי (ותקנו אותי אם אני טועה) היא שכל חווית הקלאבינג בסצינה הזו נגועה במין חוסר בטחון היפסטרי כזה, שחייבת להכניס מידת מה של ציניות כדי שתוכל להסתכל לעצמה בעיניים. אנחנו לא הולכים לרקוד כדי להנות, אנחנו הולכים לרקוד בצורה אירונית ומודעת לעצמה, ומזה אנחנו יכולים להנות.

אני לא אוהב את השירים האלה במסיבות. כלומר, את השירים אני אוהב, אני אוהב מוזיקה סיקסטיז. ובפעמים הראשונות אני באמת רקדתי להם בהתלהבות אמיתית. אבל עם כל חזרה, ההרגשה שמדובר בהתלהבות מזויפת מתחזקת. אני לא חושב שכל באי המועדונים באמת רוקדים מתוך ציניות. אני בטוח שכמו שהסיקסטיז השפיעו על הרבה מלהקות הבריטפופ המודרניות, כך גם אוהבי הבריטפופ גדלו על הרבה ביטלס וביץ’ בויז. אבל השילוב של הרטרו בתוך הפלייליסט במועדון יש בו מעין self deprecation, מודעות עצמית לכך שהמוזיקה עצמה של הליין לא מספיקה, בפני עצמה, להלהיב אנשים שיבואו לרקוד לה. לכן, אני מניח, גם רוב המוזיקה שמנגנים שם היא משנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, שיהיה זמן לשקוע ולהפוך לנוסטלגיה.

2 תגובות

פבר 15 2010

שכפול פלייליסטים, המדריך המקוצר

אני אחד מאותם יושבי בתי קפה קבועים, המעמד הזה שיושב לו באמצע היום, באמצע השבוע, וגורם לעובדי התשע-עד-חמש שנמצאים במקרה בחופשה לנענע את ראשם בפליאהו לתהות איך כל-כך הרבה אנשים יכולים להרשות לעצמם לא לעבוד. אבל בין אם אני יושב כאן בבית הקפה כפרילאנסר ועובד או באמת מבטל את זמני לריק (מה שקורה לא מעט), זו לא הנקודה. הנקודה היא שאני יושב הרבה, ובמשך שעות ארוכות, בבתי הקפה הקבועים שלי, ושומע שוב ושוב, לרוב ברצף, את הפלייליסטים שלהם.

יש גיוון, זה נכון. לרוב לכל אחמ”ש יש העדפות מוזיקליות שונות. ויש פלייליסטים של בוקר, ושל ערב, ושל סופי שבוע. ופונקציית השאפל דואגת שלא תוכל אף פעם לדעת בדיוק מה יהיה השיר הבא, אבל עדיין, אחרי כמה חודשים, זה ממש מתחיל לחזור על עצמו.

אני לא מאשים אותם. זו עבודה לא קלה לבנות פלייליסט. למצוא את השירים המתאימים, להחליט על סגנון שלא יהיה אזוטרי מדי וירחיק אנשים, אבל לא בנאלי מדי ומאוס. לערבב קלאסיקות ושירים מודרניים, ולשמור על האווירה שאתה מעוניין בה – זו עבודה. ואף אחד לא רוצה לעשות אותה פעמיים. לכן אני מציע, כשירות לציבור, את הטכניקה שלי לייצור פלייליסטים.

מתחילים מפלייליסט קיים. כן, כן, צריך לעשות את העבודה פעם אחד. לוקחים את הפלייליסט הקיים ועוברים עליו שיר-שיר, ופשוט מחליפים כל שיר בשיר חלופי של אותו זמר או להקה. אפילו אם מדובר ב-one hit wonders, אפשר לבחור one hit wonder חלופי מאותו סגנון. כמעט תמיד אפשר למצוא ללהקה שיר אחר עם אותה אווירה או סגנון, והיתרון הוא שככה אפשר להשתמש בשירים פחות לעוסים ומאוסים, אולי אפילו בשירים שהם לא סינגלים נפוצים, אלא שירי אלבום מוצלחים שלא מקבלים מספיק תשומת לב.

זהו. אלה היו חמש דקות על פלייליסטים. בתקווה שעזרתי.

4 תגובות

דצמ 28 2009

שלוש מחשבות על הופעות

הגעתי למסקנה שאני תמיד צריך לאמץ איזו להקה צעירה. זה נורא נחמד שיש לך להקה כזו שאתה יכול לעקוב אחריה, ללכת לכל ההופעות שלה, גם אם הן מחוץ לעיר. לחגוג איתה את ימי ההולדת של הגיטריסט או המתופף. לזהות פרצופים מוכרים בקהל מפעם לפעם, גם אם אתה אף פעם לא מדבר איתם. זה גם עוזר אם הם להקה טובה, אבל זה לא חובה, העיקר שתהיה לך להקה משלך, כמו קבוצת כדורגל, שאתה יכול להתלהב ממנה גם אם אף אחד אחר לא אוהב אותה, ולהגן עליה מול אחרים. בזמנו היה לנו את אגרול, בתקופת הקאברים שלהם. ואת בינתיים, עד שאלון עבר לחו”ל. אבל רוב הזמן אני מזניח באופן מחפיר את העובדה שאני גר מטר מהאוזן-בר ורבע שעה מהלבונטין, ולא שומע מספיק להקות חדשות. זה תמיד כיף להיות חלק מקהילה קטנה כזו, אפילו אם ברור שזה לא ישרוד לעד. לכן אני תמיד שמח למצוא לי להקה חדשה ומוצלחת לאמץ.

* * *

בגדול, אני אוהב רוק מתקדם. אני אומנם כבר כמעט לא שומע פרוג, בטח שלא דברים חדשים, אבל שנים רבות זה היה הסגנון החביב עלי, קינג קרימזון וג’נסיס וג’נטל ג’יאנט ואפילו אמרסון לייק ופאלמר. אבל לפרוג, ובעיקר להקות פרוג חדשות, יש נטייה לשקוע לתוך הטכניקה ולאבד את הכיף שבמוזיקה. הם עושים מוזיקה למוזיקאים, שנהנים ממעברי האקורדים המורכבים וההברקות הטכניות בזמן שאני משתעמם. אין לי ויכוח על יכולותיהם כנגנים, רק על העניין שביצירה. וגם כשהמוזיקה שלהם לא משעממת (ואני חלילה לא אומר שכל דבר שנוגע בפרוג הוא משעמם), המוזיקה של הפרוגרים נוטה להיות מורכבת יותר, מתלהבת פחות. יותר נוטה לנענוע ראש בהערכה מאשר לקפיצות מלאות התלהבות.

לכן זה מעניין כשלהקת טובה ופרוגית, יותר או פחות, מנגנת שיר רוק פשוט יותר,straightforward. אולי איזה קאבר אירוני, או סתם נוסטלגי. ופתאום הכשרון הטכני המפותח מקבל לידיים לא איזה מאפה פילו אוורירי או תבשיל מעודן, אלא נתח בשר עסיסי, עוד על העצם, ופתאום לא רק הידיים של הגיטריסט רצות להן על צוואר הגיטרה, אלא כל הגוף שלו מתחיל לקפוץ, והידיים של המתופף הופכות לטשטוש לבן, והבסיסט מחליף את ה-counterpoint המורכב בקו בס פשוט יותר אבל שמהדהד לך בכלוב הצלעות, ואתה מתחיל לתהות למה הם לא יכולים להכניס כל-כך הרבה התלהבות גם לשירים הרגילים שלהם.

טוב, לפעמים הם יכולים.

* * *

אני גם אוהב להקות שיש להם שני זמרים ראשיים. לא כל שיר מתאים לכל סגנון שירה, ואם יש שני זמרים, זה כמו להוסיף עוד כלי נגינה להרכב. זה פותח אפשרויות. גם הרמוניות קוליות מעניינות יותר, וגם פוטנציאל לשירי סולו מותאמים אישית. ואם יש זמר וזמרת אז בכלל יש לנו מנעד רחב של אפשרויות.

* * *

הפשרות היא להקה ממש נחמדה. נגיעות של פרוג בלי שיהיה יותר מדי מזה. מדי פעם איזה קאבר נוסטלגי. גיטריסט מצוין שחגג אתמול יום הולדת. נגן סוזאפון על הבמה במקום גיטרה בס. שני זמרים ראשיים. שווה.

7 תגובות

אוק 16 2009

יומן קריאה: מוות, אהבה ורוק’נ’רול

Killing Yourself to Live / Chuck Klosterman

Killing Yourself to Live

יש משהו מאד אישי ומיידי במוזיקת רוק. כל דור ודור של רוק ממציא לעצמו מהפכה חדשה ומרד חדש ואינדיווידואליסטי כנגד הממסד, שמורכב מלא מעט אינדיווידואלים מהמרד הקודם. אבל זה חלק מהדימוי העצמי של הרוק. המרד והאינדיווידואליזם.

אולי זו הסיבה שמבקרי רוק נוטים לכתוב תמיד הרבה יותר על עצמם מאשר על המוזיקה שעליה הם כותבים. המרדנות הזו מולידה דורות על גבי דורות של עיתונאי רוק שקועים בעצמם שכותבים פחות על המוזיקה ויותר על מה הם חושבים, ומה הם עשו כשהם שמעו את התקליט הזה-והזה לראשונה, ועם מי הם יצאו לראשונה. כי הרי, בסופו של דבר, מה עוד הם יכולים לכתוב? שהשירים טובים? לא טובים? שיש מעברי אקורדים מעניינים? רוב הקוראים לא יתעניינו בביקורות טכניות, ואהבתי/לא אהבתי זו ביקורת קצת יבשושית למשהו כזה. אז בשביל לכתוב על מוזיקה, מסתבר, ובעיקר על רוק, אתה צריך בעיקר לכתוב על עצמך ואיך אתה מרגיש, ולתבל את זה במוזיקה – הפסקול של הביקורת שלך. ניק הורנבי מבין את זה. קמרון קרואו מבין את זה. גם צ’אק קלוסטרמן מבין את זה.

קלוסטרמן, כתב רוק למגזין Spin הניו-יורקי, לקח רעיון לכתבה בעיתון והפך את זה לספר מסע שלם: במכונית שכורה בכבישי ארה”ב הבלתי פוסקים, לחפש מקומות שבהם מתו כוכבי רוק, או מקרי מוות שקשורים לרוק, ולנסות להתחקות אחר הקשר בין רוק ומוות, ולמה המוות של כל כך הרבה כוכבים היה חלק כל כך מרכזי בנוכחות התרבותית שלהם – מאלוויס ובאדי הולי ועד סיד וישס וקורט קוביין.

אבל קלוסטרמן, כפי שההקדמה שלי תעיד, לא באמת בא לכתוב על מוזיקה או על מוזיקאים. לפחות לא ישירות. ולמרות שהוא מתבל את המונולוג הנוירוטי שלו באזכורים לאנשים מתים ופנטזיות מוות שלא היו מביישות את וודי אלן, עדיין בסופו של דבר רוב מה שהוא מדבר עליו זה הוא עצמו ושלוש מפרשיות האהבים שלו, בעבר ובהווה.

אבל רק ככה אפשר לכתוב על מוזיקה, לא? כי כל האנקדוטות מהעבר שלו מלוות במוזיקה שהם שמעו ומה היה תפקידה שם. והמוזיקה שהוא שומע בדרכים בגלל זכרונות מהעבר. ובחורות שהוא זוכר רק על סמך המוזיקה שהן אהבו ולא שום דבר אחר. כי זו הדרך היחידה שלו להתייחס למוזיקה – באמצעות ההשפעה שלה.

אבל בסופו של דבר הספר הוא על עצמו, ולא על המוזיקה. המוזיקה היא רק תירוץ לצ’אק קלוסטרמן לדבר על צ’אק קלוסטרמן. ואפשר לראות את זה בכך שבפרק הלפני אחרון, כשהוא מגיע לסיאטל, הוא מקדיש סוף סוף פרק שלם לנושא של הספר – מה קורט קוביין היה בחייו ומה הוא היה במותו, ולמה המוות היה חיוני כדי לשמר – לא, לייצר – את המיתוס שלו. ואחרי שהוא מוציא את זה סוף סוף, הוא מתפנה בפרק האחרון להתעסק במה שמעניין אותו באמת. החברה לשעבר וחתונתה הממשמשת ובאה, והתעסקויות מטאטקסטואליות המנסות לתרץ ולהצדיק את קיומו של הספר הזה לאור זאת שהוא לא ממש השיג את המטרה המוצהרת שלו.

אבל לי זה לא הפריע. כמו דאגלס קופלנד, התמקדות במטרה הסופית של הספר רק מפריעה מההנאה מהתהליך, מהמסלול השנון-ניורוטי עמוס האמריקנה ואזכורי התרבות הפופולרית שבו עוברות הדמויות. אני לא יודע אם שאר הספרים של קלוסטרמן תקועים בתחת של עצמם כמו זה, ואם כן, אני יכול לראות איך יתחיל להמאס עלי צ’אק קלוסטרמן מרוב דיבורים על צ’אק קלוסטרמן, אבל בינתיים אין לי תלונות.

3 תגובות

ספט 08 2009

יומן קריאה: טום וויטס

בסופן של חמש שנים ארוכות, אני מגיע סוף סוף לסיומו של התואר שלי, ויכול סוף סוף לחזור למשהו שמזמן לא עשיתי – לקרוא, להנאתי, והרבה. זה לא שהתואר היה כל-כך אינטנסיבי שלא היה לי זמן לקרוא, זה פשוט שכשחלק מהתואר זה לימודי ספרות, אין לך כח לקרוא משהו מעבר לצרכי התואר. אבל זהו, הגיע הזמן לחזור חזרה לקצב קריאה נורמלי.

אז כדי לעודד את עצמי לחזור ולקרוא, ובשביל לוודא שהספרים משאירים יותר מאשר רשמים חטופים במוחי, אני מתכוון לנהל יומן קריאה כאן בבלוג, ולכתוב ביקורות על ספרים שאני קורא. זה לא יהיה עקבי, וזה לא יהיה ארוך, וגם לא יכלול מונחים כמו סינקדוכה או אנאלפסיס. רק רשמים, כלליים, מספרים.


Wild Years – The Music and Myth of Tom Waits / Jay S. Jacobs

הרבה זמן רציתי לקרוא ביוגרפיה של טום וויטס. הבחור, אי אפשר להכחיש, מעניין. אלבומי  בלוז/ג’אז מצוינים בשנות השבעים, ואז מעבר חד לתיאטרליות אקצנטרית וקיצונית בשנות השמונים, ומשם לאוונגרד מקצין והולך לאורך השנים. הופעות חיות שחושפות דמות במה אקצנטרית ומשעשעת, ואגדות אורבניות רבות. הלכתי לאמזון וחיפשתי את הביוגרפיה עם הביקורות הכי טובות, ומיד הזמנתי אותה.

הספר, בגדול, כתוב לא רע. הוא אמנם מתחיל די מוקדם בלהתנצל על מחסור בעובדות, עקב זה שוויטס לא אוהב לדבר על חייו הפרטיים, אבל הוא עדיין נותן סקירה קצרה של הילדות, ויותר מעמיקה של חייו של וויטס הצעיר בשכונות המלוכלכות של דרום קליפורניה. הדגש כאן הוא לא סתם על חייו של וויטס, אלא על האלמנטים שהשפיעו על המוזיקה – העבודה שלו בפיצריה של נפוליאונה שהונצחה בשירים כמו Ghosts of Saturday Night ו-I Can’t Wait To Get Off Work, או ההיכרות עם צ’אק אי. וויס שגם הוא הוזכר בלא מעט שירים וקטעי קישור בהופעות. מ

הבחינה הזו אני מרוצה. אני לא מאד מתעניין בוויטס הבן-אדם הפרטי, היום-יומי. אני מעוניין בוויטס המוזיקאי, בבסיס שמאחורי השירים והדימוי הציבורי שלו, ואת זה ג’ייקובס מביא יפה. הוא עובר תקליט תקליט ונותן כמה מילים – לפעמים פסקה, לפעמים פחות – על כמעט כל שיר. בין לבין הוא מספר פרטים ביוגרפיים – החיים במלון טרופיקנה, מערכת היחסים עם ריקי לי ג’ונס, ושאר דברים שאפשר לצפות מביוגרפיה. הבעיה היא שהוא כל הזמן ניגש לנושאים הללו בהיסוס, כשהוא מתבסס על ראיונות חצי-מבודחים של וויטס, או שסותרים ראיונות קודמים. וויטס הוא לא דילן, אבל עדיין הוא לא מרואיין שאפשר לסמוך על כל מה שאומרים עליו.

אבל הבעיה הראשית של הספר היא הגישה הכללית של ג’ייקובס לוויטס, והיא גישה של הערצה בלתי מבוטלת. איכשהו וויטס שומר תמיד על העליונות המוסרית. ג’ייקובס מרמז כל הזמן על יחסים לא פשוטים ביניהם, והרבה כאב ותסכול – אבל איכשהו זה אף פעם לא אשמתו של וויטס, זה פשוט קורה.

בתחילת שנות ה-80 וויטס התחתן עם קתלין ברנן, שכתבה איתו הרבה מהמוזיקה והשפיעה משמעותית על הסגנון האמנותי שלו. דבר נוסף שהיא עשתה היא לנתק את וויטס מהחיים הקודמים שלו – גם מתרבות הברים, סיבובי ההופעות, חיי נווד המוזנח, אבל גם מהמוזיקאים שאיתם עבד. בונס האו היה המפיק המוזיקלי שלו משנת 74’ ועד 80’, החל מ-The Heart of Saturday Night ועד Heartattack & Vine. אחרי הנישואים של וויטס הם נפרדו כידידים, אבל ג’ייקובס מתאר – ומביא ראיונות רבים עם האו, המרואיין השכיח ביותר בספר – על כך שוויטס ממש ניתק כל מגע. אפילו כשהאו וויטס שניהם מעורבים בבחירת שירים לדיסק אוסף, וויטס מתקשר עם האו רק דרך המזכירה האישית שלו, ולא עונה לו לטלפונים ישירות.

אצל ביוגרף אחר, וויטס היה אולי זוכה כאן לביקורת, או לפחות לתיעוד ניטרלי של תופעת ניתוק העבר כדי להמשיך מוזיקלית לעתיד. אבל ג’ייקובס נראה שיוצא מגדרו להמנע מלהגיד משהו רע על וויטס. אפילו הציטוטים של האו מעבירים ביקורת מנומסת מאד. “הייתי מעדיף לריב עם טום עצמו בטלפון מאשר [שהמזכירה שלו] תתיחס אלי בנימוס ובכבוד הראוי, אתה מבין?” (עמ.192). ג’ייקובס עצמו דואג להביא את הציטוטים הללו, אבל עסוק עדיין בלהדגיש כמה נפלאה, אוונגרדית ומקדימה את זמנה היא המוזיקה של וויטס.

התחושה הסופית שלי מהספר היא חיובית, בגדול. אני מרגיש שלמדתי הרבה, גם אנקדוטלית, וגם הקשרים אישיים ותרבותיים למוזיקה. אבל תחושת החנפנות שמלווה את הספר – ובעיקר בפרקים האחרונים שדנים בתקליטיו של וויטס מהשנים 2002-2003 – גורמת לתחושה שאולי יש הרבה דברים מעניינים אחרים, כאנקדוטות או הקשרים תרבותיים, שלא נכנסו לספר מחמת זעמו של וויטס ועורכי דינו.

6 תגובות

אוג 10 2009

Turtle Tracks: CoverChain #1

אני מאד אוהב קאברים. זה תמיד נחמד למצוא אינטרפרטציות חדשות לשירים שאתה אוהב, ולפעמים הקאבר אפילו עוזק לפענח מילים לא-ברורות, עוד בימים שלפני אתרי המילים באינטרנט.

לכן המיקסטייפ של היום הוא שרשרת קאברים – כל שיר הוא קאבר של הלהקה הקודמת ברשימה, ומבוצע על ידי להקה ששיר שלה יבוצע ע”י הלהקה הבאה. לקח לי המון זמן להכין את זה (ועם עזרה רבה מה-covers project), אבל כמעט את כל השירים היו לי כבר על ההרדיסק, לשמחתי.

התחלתי עם Nouvelle Vague, כי הם להקת קאברים בלי שירים משלהם שיכוסו. סיימתי עם ז’אק ברל כי הוא מגניב מספיק לא לעשות לאף אחד קאבר. ו-My Way הוא לא של פרנק סינטרה, לפחות לא במקור. הוא גם לא ממש של פול אנקה במקור, אבל שלו הגרסא האנגלית הראשונה, אז אין לי בעיה עם זה.

סגור לתגובות על Turtle Tracks: CoverChain #1

אוג 03 2009

Turtle Tracks: Boys & Girls

אין לי הרבה מה להגיד על המיקסטייפ הזה. שוב, אין כאן כוונה לחדשנות או נידחות – סתם שירים שאני אוהב.

סגור לתגובות על Turtle Tracks: Boys & Girls

יול 27 2009

Turtle Tracks: The Rainbow Connection

הכנתי את המיקסטייפ הזה לפני כמה שנים, אבל אני חוזר אליו שוב ושוב. התימה כאן ברורה – כל צבעי הקשת, בשני מחזורים. קשת כפולה, אם תרצו.

הוא כיפי, הוא קליל, הוא מכיל דברים מגוונים, החל מסיימון וגרפונקל ועד Mr. Bungle, והגאווה הראשית שלי היא שנמנעתי מלהשתמש בשירים שיש להם “Blues” בשם.

אני מקווה שתהנו.

4 תגובות

יול 15 2009

שירי לילה

 

ולפעמים מה שצריך זה שירים לשעת לילה מאוחרת שלא נותנים לך להרדם. שירים רועשים או שקטים, אבל אפלוליים וקודרים, עם מרקם מחוספס ומשקל שיושב לך על הנשמה. בעיקר כשאמצע הלילה ואתה צריך לסיים איזו מטלה, ובמקום זה מוצא את עצמך בוחר שירים לפלייליסט.

1. Modest Mouse – 3rd Planet

2. Nirvana – Milk It 

3. The Stooges – Dirt

4. The Jesus and Mary Chain – Just Like Honey – בשביל הדיסטורשן שכמעט ומסתיר את המילים.

5. CocoRosie – Terrible Angels – שיר שלא נותן לי לישון. ניסיתי.

6. Nick Cave & The Bad Seeds – Christina The Astonishing

7. The Dandy Warhols – I Love You

8. The Dead Weather – Rocking Horse – ההרכב החדש של ג’ק וויט מה-White Stripes, הפעם כמתופף. מעניין.

9. Electrelane – Gone Darker – האמת היא ש-Axes, האלבום שממנו השיר הזה, יכול בקלות למלא את התפקיד של האוסף הזה כולו.

10. King Crimson – Neurotica – לחץ, רעש, והעיר הגדולה.

11. Lou Reed – Heroin – בהופעה חיה מ-1975.

12. Mr. Bungle – The Holy Filament

13. The Hold Steady – Sketchy Metal – קרייג פין משלב כאן את התימות החוזרות של הלהקה – בני נוער, סקס, סמים וחזרה בתשובה.

14. Joy Division – Atmosphere

15. Neutral Milk Hotel – Ghost – ג’ף מאנגום והתמוטטות העצבים המתמשכת.

16. Mark Lanegan – Borracho

17. Bauhaus – The Passion of Lovers

18. Television – Torn Curtain – השיר שמתנגן לי בראש כבר שבועיים ולא יוצא.

19. The Black Keys – Lies

20. Bongwater – The Living End

21. Elvis Costello – I Want You – משירי הפרידה הנוראיים והמוצלחים ביותר.

 

ולינק להורדה מלאה של כל המיקסטייפ ב-zip אחד גדול, וגמרנו. ואפשר ללכת לישון.

הלינק להורדה מלאה יחזור בקרוב.

סגור לתגובות על שירי לילה

יול 13 2009

Don’t Judge a Book By Its Cover

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק'נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין creem_tשהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

תגובה אחת

« הקודם - הבא »