מוזיקה פופולרית, ומוזיקות רוק בכלל, סובלת מדואליות מסוימת כזה נוגע למילים של שירים. לפעמים המילים של שיר הן מטומטמות, ממש ממש מטומטמות, אבל זה בסדר, כי זה שיר, וזה לא תמיד מה שחשוב. אבל יש שירים, וזמרים, ולהקות שמשקיעים במילים של השירים שלהם, והם חלק בלתי נפרד מחווית ההאזנה. וגם זה בסדר גמור, ואפילו יותר מזה.
אבל לפעמים אנחנו נתקלים בצרימה. בכותב שירים שלרוב מקפיד על ליריקה אינטיליגנטית, או שיר שרובו קוהרנטי, מעניין והגיוני, שפתאום מנחית עלינו שורה ממש, אבל ממש מטומטמת. וזה מעצבן הרבה יותר מאשר שורה מטומטמת בשיר שלא מתיימר להיות משהו אחר.
הדוגמה שתמיד קופצת לי לראש כשאני חושב על זה, ותמיד קופצת לי לאוזן כשאני שומע אותה, היא מהשיר Hospital של ג’ונתן ריצ’מן וה-Modern Lovers. השיר הור שיר די דכאוני, והוא נוגע בתימות שממלאות את כל האלבום הראשון (והמצוין) של הלהקה: אהבה נכזבת וחוסר בטחון, והמתח בין כמיהה לעולם הישן של שנות ה-50 וה-60, ובין העולם העכשווי הקר ומנוכר והרבה פחות תמים (של תחילת שנות ה-70, כן?). השיר עצמו, כמו כמה שירים אחרים, מתמקד בפער בינו, רומנטיקן שחי בעבר, ובין הבחורות שבהן הוא מתאהב, בחורות שחיות את חיי ההוללות הניהיליסטים של הסבנטיז. או משהו כזה. ואז יש לנו את השורה הזו:
I go to bakeries all day long
There's a lack of sweetness in my life
שורה שהיא פשוט… מטומטמת. אין לי מילה אחרת לתאר אותה. ובתוך שיר סביר לחלוטין.
אז לכבוד השורה הזו, שמעצבנת אותי כבר שנים, אני מכריז על קבלת הצעות למועמדות לפרס ריצ’מן, אז יוענק לשורה, פסקה או בית המטומטמים ביותר אשר יצאו תחת ידיהם של כותב או כותבת שורות שמהם באמת אפשר היה לצפות ליותר.
אני מצפה בקוצר רוח להצעותיכם.
Comments
7 תגובות על “פתיחת המועמדות לפרס ריצ’מן”
אומנם לא ממש מאושיות הרוק, ובכל זאת אחת הטובות:
איגי וקסמן "כשטרקת את הדלת והדלת נטרקה…"
שלום כתב "את בלתי נשכחת, גם כשאת לא כאן"
אבל אנחנו נסלח לו גם כי זה די ידוע שזה שיר שהוא לא ממש סובל וגם כי, ובכן, כי זה שלום.
אני לא בטוח שזה קולע למטרה, אבל אני תמיד נתפס למשפט "אף פעם לא היכרתי בעבר" בשירו של אותו שלום הנ"ל, לאט לאט. הפרדוקס המובנה תמיד מציק לי, למרות שיכול להיות שהכותב בכלל התכוון למשהו אחר, לא פרדוקסלי ולא מפגר.
מכרנו המשותף מנ.דלסון אוהב תמיד (גם בלי שום קשר לכלום) להזכיר את המשפט "וגם נזכר חברתי שרית, לכן אוכל ארוחה בשרית" מהשיר "על פני השטח" של משינה, שבאופן כללי לא נודעו בשיריהם הקוהרנטיים.
"ואת לידי, אוחזת אלף ידיים", בתוך "עכשיו" של ג'וני שועלי.
מה? מה?? מה?????
"Your boyfriend, he
went down on one knee
well, could it be
he's only got one knee?"
(King Leer של מוריסי)
ממש לא שיר שעומד בקריטריון שהגדרת, אבל הנה משפט לכאורה מתוחכם שככל שחושבים עליו מבינים כמה הוא אווילי (לדעתי):
מי שמאמין לא מפחד, את האמונה לאבד.
מילותיה המאכזבות בשיר טוב (לטעמי) של רונה קינן – עיניים שבורות:
"שקט בסלון
שקט במטבח
שקט גם בטלפון "