יומן קריאה: העתיד הקרוב של העבר הקרוב עוד יותר

פורסם ב:

image_thumb_thumb

Ready Player One / Ernest Cline

“אתה חייב לקרוא את הספר הזה”, אמרו לי מספר אנשים שונים לאורך השנה האחרונה. “זה ממש תפור עליך”. תוך עמוד וחצי ידעתי שזה נכון. הספר הזה, ספר הביכורים של קליין, שיצא ב-2011, מרגיש כמו הכלאה – לא, כמו שילוב הדוק ממש – בין Microserfs של דאגלס קופלנד ו-Snow Crash של ניל סטיבנסון, שהם שניים מהספרים האהובים עלי ביותר.

והספר הוא, ללא ספק, מאד כיפי. הוא משלב בין עולם סייברפאנקי סטייל סטיבנסון (כלומר, עולם דיסטופי אבל צבעוני, פרוע ולא יציב, בניגוד לאפלוליות של גיבסון ודומיו) עם רפרנסים תרבותיים לתרבות פופולרית ולתרבות גיקית של שנות ה-80, בקצב שהיה מסחרר את הגיבור של קופלנד.

אני מאד נהניתי מכל הרפרנסים שקליין דחף לשם, למרות שאני חייב להגיד שאם הוא היה נולד כמה שנים מאוחר יותר (נגיד 1979, כמוני, ולא 1972 כמו שהוא נולד באמת) אז זה בכלל היה קולע בול לרפרנסים של הילדות שלי. אז הוא היה מדבר על AD&D מהדורה שניה, ולא על המהדורה הראשונה שמוזכרת שם. משחקי הוידאו המוקדמים שמופיעים בספר והם מרכזיים לעלילה – Joust, Adventure ומשחקים אחרים שהיו על האטארי ובמכונות המשחק בשנות ה-80 היו מוחלפים ב-Street Fighter ובמשחקי נינטנדו. זה לא שהמשחקים האלה טובים או מתאימים יותר מאלה שקליין גדל עליהם, זה פשוט שבגלל שטכנולוגיות המחשוב השתנו כ”כ מהר בשנות ה-80 ואפילו עד היום, כך שאפילו שבע השנים שמפרידות ביני לבין קליין מספיקות בשביל ליצור הבדל מהותי במשחקים שעליהם אני גדלתי לעומתו.

בחזרה לאתמול

קליין, כמו שציינתי, בהחלט שולט בחומר, ולכן היה לי מאד מוזר לראות שהחזון הטכנולוגי שלו – שיצא לאור, כאמור, ב-2011 – מרגיש כ”כ מיושן. האינטרנט של הספר הוא במידה רבה סוג האוטופיות הטכנולוגיות שאפיינו את ג’ון פרי בארלו והוגי אינטרנט אחרים בשנות ה90, חזון של אנונימיות וזהויות נזילות, חופש מאילוצים כלכליים והשיטה הקפיטליסטית, ושאר נבואות שלא ממש התגשמו.

אבל כבר ב-2011 היה ברור שהן לא התגשמו וכנראה שגם לא יתגשמו. כמו שאפשר לראות בדיון כאן בבלוג מאותה השנה, כבר אז היה די ברור שהאינטרנט שבו אנחנו חיים הוא כזה שהזהויות שלנו באינטרנט מקושרות באופן הדוק לזהויות שלנו מחוץ לו, והאינטרנט הוא כבר לא מגרש משחקים פתוח נטול שיקולים מסחריים.

אבל אצל קליין, ה-OASIS (משחק הרשת שהחליף, בפועל, את כל שימושי האינטרנט) עדיין שומר על החזון הניינטיזי. וייד, גיבור הספר, יודע שהוא יכול להפריד בין היותו ילד שמן ועני משולי העיר, כי ברשת הוא מישהו אחר לגמרי:

People rarely used their real names online. Anonymity was one of the major perks of the OASIS. Inside the simulation, no one knew who you really were, unless you wanted them to. Much of the OASIS’s popularity and culture were built around this fact. [..] Back when Halliday was still running the company, GSS had won the right to keep every OASIS user’s identity private in a landmark Supreme Court ruling.

והנבלים הראשיים, תאגיד IOI, מתואר ככה:

IOI believed that Halliday never properly monetized his creation, and they wanted to remedy that. They would start charging a monthly fee for access to the simulation. They would plaster advertisements on every visible surface.

מה שקליין מתאר כאן זה, באופן די ברור, איך שהאינטרנט עובד היום. ואין לי ספק שקליין מודע לכך. כלומר, מה שהוא עושה כאן הוא סוג של רטרו-פיוצ’ריזם – קליין יוצר עולם עתידני שהוא לא השלכה של ההווה שלנו, אלא של איך שתקופת עבר מסוימת – במקרה הזה הניינטיז הנפעמים מהאינטרנט שנפרס מולם – חשבו איך דברים יוכלו להתפתח, באותה מידה שסטימפאנק יוצר עתיד חלופי שפועל על פי התפיסה של התקופה הויקטוריאנית. אם נתייחס לתפיסה הניינטיזית הזו כפוסט-סייברפאנק, שהשיל מעליו את הפסימיזם שליווה את הסייברפאנק עצמו, אז מדובר כאן (בהמשך לפורמט ה-*-פאנק שעליו דיברתי באייקון האחרון), בפוסט-סייברפאנק-פאנק.

חשוב לציין שרטרו-פיוצ’ריזם בהכרח מסתכל על תקופת העבר דרך משקפיים מודרניות. ז’ול ורן לא כתב סטימפאנק, כי הוא כתב בלב התקופה, לא באופן רטרואקטיבי. ככה גם אפשר לראות איפה לקליין יש פרספקטיבה שלא היתה לכותבים בתקופה עצמה. למשל האינטרנט שלו, עם כל האוטופיזם, הוא לא החזון הליברטריאני של בארלו וחבריו – הסיבה היחידה שה-OASIS נשאר חופשי (כפי שאפשר לראות בציטוט הראשון, לעיל) הוא שהוא בבעלות חברה פרטית, GSS, שנלחמה בבית המשפט כדי לשמור על פרטיות המשתמשים. קליין מכיר כאן שהמעבר של האינטרנט למצב המסחרי הנוכחי ניתן היה להמנע רק באמצעות דיקטטורה נאורה, כי אנשים (כפי שמודגש באופן לא הכי סובטילי לקראת סוף הספר) יהיו מוכנים לוותר בקלות על החופש שלהם בשביל לא להיות צריכים לדאוג לעצמם.

סוף? טוב?

אבל ברמה הספרותית, הבעיה הראשית שלי עם הספר היא עם הסוף שלו, שהוא קצת צפוי מדי, קצת סכריני מדי, ובעיקר נראה שהוא נכנס לפאניקה לקראת הסוף על זה שאין לו מסר קוהרנטי וסוחף, ודחף אחד, באופן מלאכותי ומיותר, בפה של דמות-אב מכובדת ומוערכת.

במשך ספר שלם, החיים בתוך הרשת מתוארים כטובים יותר מאשר מחוץ לה – לא רק להאקרים גאונים ודמויות ראשיות, אלא גם לסתם אנשים עניים שמוצאים ברשת מקום בטוח מהאלימות היומית ומחוסר ההזדמנויות הכללי. במשך ספר שלם אין לך שום סיבה לחשוב שה-OASIS מרע לחברה. ואז פתאום בא איזה אפור זקן אהוב (שהוא גם, אגב, מיליארדר שעשה את הונו מהרשת. והשתמש בו לטובת הדמויות) ואומר לדמות הראשית לא לבזבז את כל חייו ברשת, כי יש גם חיים בחוץ. וזה מרגיש כל כך תלוש, כל כך לא רלבנטי, וכל כך לא נכון לעולם, שזה מרגיש כמו משהו שהודבק בסוף. אפשר היה גם סתם לסיים בנצחון. לא חייבים after school special.


פורסם ב:

by

Comments

2 תגובות על “יומן קריאה: העתיד הקרוב של העבר הקרוב עוד יותר”

  1. תמונת פרופיל של Morin
    Morin

    משהו לגבי חזון העתיד כפי שנתפש בעבר הקרוב: בספר שהמלצתי לך עליו (The Administration series by Manna Francis) שהחל לצאת בדפוס ב-2003 יש הרבה דברים שהם כמעט-אבל-לא-בדיוק: יש screens ולא טאבלטים, והם משמשים הרבה לעבודה; יש מעקב תמידי אחרי תקשורת ואחרי דו"חות אשראי, אבל לא אחרי אותות סלולארי (לפני חשיפות סנודן); יש מקביל-לסלולארי/אזנית בלוטות' (comm) נפרדים לכל אדם אבל הם לא עוברים דרך אנטנות ציבוריות אלא דרך מרכזיות (בבית/עבודה וכו'), או לפחות זה הרושם שלי – זה לא נאמר במפורש.
    בעיני זה מרתק, גם בלי כל השאר (כתוב היטב, דמויות מורכבות, לקחי ברה"מ מיושמים בדיסטופיה עתידנית אירופית, ובאחד הספרים גם התיאור של ארה"ב כהמשך של הפוליטיקה הנוכחית שלה).

  2. תמונת פרופיל של איתמר ראוך
    איתמר ראוך

    ** ספויילרים בערך מההתחלה עד סוף התגובה **

    אז הסוף. ובכן, ברמת הניתוח אני מסכים איתך (כמעט) לגמרי. אגב, עוד קודם לכן, הפריע לי שאוג הופיע והחליט לאסוף אותם באורגן; זה הרגיש קצת דאוס אקס מכינה. אני מבין שהוא רצה להפגיש בין כל הדמויות בחיים האמיתיים והיה לו קשה לעשות את זה אחרת אולי, ניחא. והסוף ממש, והמסר לצאת מה-OASIS היה לא לגמרי קשור לעולם, לא מאה אחוז מתאים לדמות, ובאמת שהיה אפשר להסתדר בלי מסר כזה. הספר לא היה מאבד אם הולידיי לא היה אומר את זה, ווייד היה עדיין אומר שבפעם הראשונה מאז שהוא זוכר את עצמו הוא לא רוצה להתחבר חזרה. עם כל זאת, בזמן הקריאה זה לא במיוחד הפריע לי פשוט כי כל כך נסחפתי עם הספר. הרגשתי שמשהו קצת מציק, אבל לא-משנה-כי-הולי-פאקינג-שיט-זה-כל-כך-מגניב-לייייייייי!

    במחשבה שניה, אני לא לגמרי מסכים שהספר לא אומר שום דבר רע על החיים ב-OASIS. בין התיאורים הדיסטופיים של עולם שומם שמנוגדים כל כך לעולם העשיר ב-OASIS, לבין התיאורים של האנשים שבכל שניה שיש להם שמים את ה-visors כדי להעלים את הסביבה, וכמובן גם המצב של חברה מסחרית שהחזירה את העבדות – ויש עוד דוגמאות שאפילו לקורא הגיקי ביותר אמורות להרגיש לא בריאות אפילו שדרך נקודת המבט של ווייד זה אחלה ופנאן; אני מרגיש שיש כאן ביקורת לגבי המחיר הכבד שהחברה משלמת בעבור OASIS. התיאורים האלה גורמים לי להרגיש, בצדק ובכוונה, צביטה בלב לגבי איך שהחברה והעולם נראים, כאשר ברור שלוליא ה-OASIS אנשים היו צריכים להתמודד עם העולם ולהחזיר אותו למצב תקין. מצד שני, יש הרבה טוב ב-OASIS, ילדים מקבלים חינוך הרבה יותר טוב ממה שהיה זמין להם אחרת, אנשים מוצאים אהבה, חברות, מימוש עצמי, מצליחים להתגבר על גזענות. אז קשה לומר שבאופן חד ה-OASIS לא טוב, אבל בהחלט אפשר לומר שהספר מציג איך ה-OASIS *גם* מרע לחברה.