תוצאות חיפוש עבור "microserfs"

נוב 07 2016

יומן קריאה: המראה השחורה של דאגלס קופלנד

מאת נושאים עברית

jpod

Douglas Coupland / JPod

באיחור אופנתי של כעשור, הגעתי לקרוא את JPod של דאגלס קופלנד, ספר שכשיצא, ב-2006, הולל כ-“Microserfs 2.0”. למי שלא שם לב לאזכורים הרבים לאורך השנים, Microserfs של קופלנד הוא אחד הספרים האהובים עלי בעולם, וקראתי אותו עשרות פעמים. כשאני עצבני או מבואס, אני תמיד יכול לקרוא אותו שוב.

לכן באתי עם הרבה ציפיות לספר הזה, שעל פניו, באמת, הבטיח להיות המשך רעיוני, גם אם לא עלילתי. שוב קבוצה של מתכנתים בסביבה מדכאת אישיות. שוב אזכורי תרבות-פופ ותרבות צריכה שמאפיינים אנשים שלא יודעים אם יש להם עולם פנימי או לא. שוב תהליך של הבנה, או גאולה, או מה שלא יעבור עליהם, כמו ב-Microserfs, וב-Miss Wyoming, וב-All Families Are Psychotic, ספרים אחרים של קופלנד. זו תימה נפוצה בהרבה מספריו, ומה יכול להיות רע?

אבל ככל שהתקדמתי עם הספר, התחילה בי תחושה לא נעימה שיש כאן משהו שונה, מהותית, מ-Microserfs. לא סתם שונה, אלא מנוגד, מהופך, תמונת מראה של הספר הקודם, מ-1995. יש כאן משהו אחר, ולא משהו נעים.

דומה, לא דומה

אז JPod הוא אכן המשך רעיוני ל-Microserfs. קופלנד לא מנסה להסתיר את זה. להפך – הוא רוצה שזה יהיה ברור מהרגע הראשון. החל משימוש באחת הטכניקות של Microserfs, של למלא עמודים במילים שרירותיות, רצפים אסוציאציביים של סלבריטאים ושמות מוצרים, ואפילו שורות הפתיחה:microdead

"אלוהים אדירים, אני מרגיש כמו פליט מספר של דאגלס קופלנד.”

“הבן-זונה הזה.”

“מי הוא חושב שהוא בכלל?”  

אז צחקקתי על הרפרנס והמשכתי לקרוא, ונתקלתי בעוד רבים. יש ציטוטים כמעט ישירים, יש התייחסויות לאותם סלבריטאים ואותם מוצרים כמו במקור. אבל משהו אחד, בכל זאת, היה שונה.

ב-Microserfs, כפי שציינתי, הדמויות תקועות בשגרה מנכרת וצריכים לעבור תהליך, כל אחד בדרכו, למצוא את עולמו הפנימי, את העצמיות שלו, את מה שמייחד אותו מאנשים אחרים. והם מוצאים את זה, כל אחד בדרכו. הסיפור הוא סיפור של הכרה עצמית, של שבע דמויות לגו אחידות שמגלות את השונות שלהן. זה סיפור אופטימי, מרגש, מרומם רוח.

ב-JPod, לעומת זאת, יש לנו את ההפך המוחלט. יש לנו שש דמויות דומות, כן, שמקבלות אפיון שטחי ומצועצע בתחילת הספר, אבל אף אחת מהן, אפילו לא אית’ן, המספר, לא עוברות שום תהליך מהותי לשיפור עצמן במהלך הספר. להפך, הן נחשפות כנוראיות יותר משנראו בהתחלה. כל ההרגלים הקטנים והמכוערים שלהם הופכים להיות המהות שלהם.

Mark was peeved. "Ethan, there has to be more to my life than this."

"Why can't you just be happy as a shallow cartoon glyph of a human like everybody else here?"

"You don't understand—I'm me—I have a soul"

"Mark, I think you're obsessing on this whole individuality thing. Revel in your averageness the way John Doe does."

On the other side of my wallboard, John Doe gave a muffled, "Amen."

גם בני המשפחה של אית’ן הופכים לאורך הספר מדמויות תלותיות ומוזרות, אך עדיין משפחתיות, לאסופה של ילדים קטנים, מרוכזים בעצמם, שמוכנים להפיל על אית’ן את כל בעיותיהם בלי להתחשב בשום שלב ברצונותיו.

בקיצור, המשפחה שלך אית’ן היא ההפך מהמשפחה של דניאל, הגיבור מ-Microserfs, בדיוק כמו שחבריו לעבודה הם ההפך מחבריו לעבודה של דניאל.  למען האמת, כנראה שאפשר למתוח קווי דמיון ישירים בין הדמויות. אפשר לראות דמיון טוד ב-1995, שמוצא את עצמו בינות לאובססיות לפיתוח גוף ומין מזדמן, לבין Cancer Cowboy ב-2006 שמתפתה שוב ושוב ללילות ניהיליסטיים רווי סמים ומפגשים מיניים אקססיביים ומנוכרים. ובין סוזן ב-Microserfs שמפתחת פרסונה פמיניסטית בוצ’ית ואגרסיבית, לבין בריאנה ב-JPod, ששוכבת בכפייתיות עם כל מי שהיא מכירה, ומאבדת את הזהות שלה בזו של בן הזוג הנוכחי.

DouglasCoupland-CC-Kris-Krug-Flickr

דאגלס קופלנד. צילום Kris Krug/Flicker, ברשיון CC-BY-NC-ND

אבל איך הספר?

עד כאן, למה JPod שונה מ-Microserfs. אבל האם זה רע, בהכרח? הרי אי אפשר לצפות מסופר שיכתוב את אותו ספר שוב ושוב, לא?

אז לא, כמובן שלא, אבל עדיין זה מוזר. קראתי ספרים של קופלנד שיצאו לפני JPod. קראתי גם ספרים שיצאו אחרי. JPod, איך שגורס הביטוי האנגלי, sticks out like a sore thumb. זה לא “פאזה” או סגנון של קופלנד בתקופה מסוימת. יש כאן הרגשה שקופלנד עושה דווקא. ומה שהכי מוזר הוא שהדווקא הזה שלו הוא לא ספר רע. הוא מצחיק, בצורתו המרירה. הוא מצחיק במיוחד למי שמכיר היטב את Microserfs. הוא קליל ומשעשע.

אבל הוא מעצבן.

הוא מעצבן כי אני הרגשתי לאורך כל הקריאה שדאגלס קופלנד יושב ותוקע לי אצבע בעין. כי הוא יודע למה ציפיתי כשפתחתי את הספר, והוא משחק לי בציפיות, מעוות והופך אותן.

וכל הכבוד לו על ההישג. רואים שהוא ממש יודע איך להשיג את האפקט הרגשי שהוא רוצה להשיג ממני. הוא יודע איך לתת רפרנס ואז לשמוט את הקרקע תחתיו, להוביל אותי לשבריר של אמפתיה ואז להתיז עליה חומצה. זה הישג יפה.

אבל הוא מעצבן.

אין תגובות

מרץ 28 2016

סייבר-כותרת לסייבר-פוסט בסייבר-בלוג

מאת נושאים עברית

נתקלתי לאחרונה בשני חשבונות טוויטר מלבבים, שלצערי הגעתי אליהם – לפחות לראשון מביניהם – קצת לקראת סופו. הראשון נקרא CyberEveryWord והשני CyberPrefixer, שניהם מתופעלים ע"י אחת Jill @ None, ושניהם סובבים סביב אותו רעיון בסיסי – לקחת את הקידומת "סייבר", שממש קרובה לאובדן כל משמעות אמיתית, ולתת לה את הדחיפה הקטנה שהיא צריכה מעבר לקצה.

 

 

מבין השניים,  CyberEveryWord הוא החביב עלי. המשימה של החשבון פשוטה – לעבור על המילון כולו, מילה מילה, ולפרסם אותו כשהיא עם הקידומת "סייבר". לצערי הצטרפתי יחסית מאוחר, באזור האות U שהיתה מלאה בהרבה מילים לא הכי מעניינות עם הקידומת Un, אבל הרעיון עדיין קסם לי, באבסורדיות המוחלטת שלו, החל מ-Cybervegetation ועד Cyberwasherwoman. הזכיר לי ציטוט מהספר Microserfs של דאגלס קופלנד, אותו ציטטתי לא פעם:

Abe has a friend in research who's working on "metaphor-backwards" development of software products. That is, thinking of a real-world object with no cyber equivalent, and then figuring out what that cyber equivalent should be. Abe's worried because at the moment he's working on "gun."

 החשבון השני, CyberPrefixer, לוקח כותרות מעיתונים ומוסיף את הקידומת Cyber לפני שמות עצם ופעלים. התוצאה, באופן מחשיד ודי מדכא, לא מאד קיצונית. אבל לא רק שהכותרות שנוצרות לא שונות בהרבה מהכותרות האמיתיות, הן בעיקר נראות כמו מנוע ליצירת תקצירים לסיפורי מד"ב עצלניים. Not that there's anything wrong with that.

2 תגובות

ינו 17 2015

יומן קריאה: העתיד הקרוב של העבר הקרוב עוד יותר

מאת נושאים עברית

image_thumb_thumb

Ready Player One / Ernest Cline

“אתה חייב לקרוא את הספר הזה”, אמרו לי מספר אנשים שונים לאורך השנה האחרונה. “זה ממש תפור עליך”. תוך עמוד וחצי ידעתי שזה נכון. הספר הזה, ספר הביכורים של קליין, שיצא ב-2011, מרגיש כמו הכלאה – לא, כמו שילוב הדוק ממש – בין Microserfs של דאגלס קופלנד ו-Snow Crash של ניל סטיבנסון, שהם שניים מהספרים האהובים עלי ביותר.

והספר הוא, ללא ספק, מאד כיפי. הוא משלב בין עולם סייברפאנקי סטייל סטיבנסון (כלומר, עולם דיסטופי אבל צבעוני, פרוע ולא יציב, בניגוד לאפלוליות של גיבסון ודומיו) עם רפרנסים תרבותיים לתרבות פופולרית ולתרבות גיקית של שנות ה-80, בקצב שהיה מסחרר את הגיבור של קופלנד.

אני מאד נהניתי מכל הרפרנסים שקליין דחף לשם, למרות שאני חייב להגיד שאם הוא היה נולד כמה שנים מאוחר יותר (נגיד 1979, כמוני, ולא 1972 כמו שהוא נולד באמת) אז זה בכלל היה קולע בול לרפרנסים של הילדות שלי. אז הוא היה מדבר על AD&D מהדורה שניה, ולא על המהדורה הראשונה שמוזכרת שם. משחקי הוידאו המוקדמים שמופיעים בספר והם מרכזיים לעלילה – Joust, Adventure ומשחקים אחרים שהיו על האטארי ובמכונות המשחק בשנות ה-80 היו מוחלפים ב-Street Fighter ובמשחקי נינטנדו. זה לא שהמשחקים האלה טובים או מתאימים יותר מאלה שקליין גדל עליהם, זה פשוט שבגלל שטכנולוגיות המחשוב השתנו כ”כ מהר בשנות ה-80 ואפילו עד היום, כך שאפילו שבע השנים שמפרידות ביני לבין קליין מספיקות בשביל ליצור הבדל מהותי במשחקים שעליהם אני גדלתי לעומתו.

בחזרה לאתמול

קליין, כמו שציינתי, בהחלט שולט בחומר, ולכן היה לי מאד מוזר לראות שהחזון הטכנולוגי שלו – שיצא לאור, כאמור, ב-2011 – מרגיש כ”כ מיושן. האינטרנט של הספר הוא במידה רבה סוג האוטופיות הטכנולוגיות שאפיינו את ג’ון פרי בארלו והוגי אינטרנט אחרים בשנות ה90, חזון של אנונימיות וזהויות נזילות, חופש מאילוצים כלכליים והשיטה הקפיטליסטית, ושאר נבואות שלא ממש התגשמו.

אבל כבר ב-2011 היה ברור שהן לא התגשמו וכנראה שגם לא יתגשמו. כמו שאפשר לראות בדיון כאן בבלוג מאותה השנה, כבר אז היה די ברור שהאינטרנט שבו אנחנו חיים הוא כזה שהזהויות שלנו באינטרנט מקושרות באופן הדוק לזהויות שלנו מחוץ לו, והאינטרנט הוא כבר לא מגרש משחקים פתוח נטול שיקולים מסחריים.

אבל אצל קליין, ה-OASIS (משחק הרשת שהחליף, בפועל, את כל שימושי האינטרנט) עדיין שומר על החזון הניינטיזי. וייד, גיבור הספר, יודע שהוא יכול להפריד בין היותו ילד שמן ועני משולי העיר, כי ברשת הוא מישהו אחר לגמרי:

People rarely used their real names online. Anonymity was one of the major perks of the OASIS. Inside the simulation, no one knew who you really were, unless you wanted them to. Much of the OASIS’s popularity and culture were built around this fact. [..] Back when Halliday was still running the company, GSS had won the right to keep every OASIS user’s identity private in a landmark Supreme Court ruling.

והנבלים הראשיים, תאגיד IOI, מתואר ככה:

IOI believed that Halliday never properly monetized his creation, and they wanted to remedy that. They would start charging a monthly fee for access to the simulation. They would plaster advertisements on every visible surface.

מה שקליין מתאר כאן זה, באופן די ברור, איך שהאינטרנט עובד היום. ואין לי ספק שקליין מודע לכך. כלומר, מה שהוא עושה כאן הוא סוג של רטרו-פיוצ’ריזם – קליין יוצר עולם עתידני שהוא לא השלכה של ההווה שלנו, אלא של איך שתקופת עבר מסוימת – במקרה הזה הניינטיז הנפעמים מהאינטרנט שנפרס מולם – חשבו איך דברים יוכלו להתפתח, באותה מידה שסטימפאנק יוצר עתיד חלופי שפועל על פי התפיסה של התקופה הויקטוריאנית. אם נתייחס לתפיסה הניינטיזית הזו כפוסט-סייברפאנק, שהשיל מעליו את הפסימיזם שליווה את הסייברפאנק עצמו, אז מדובר כאן (בהמשך לפורמט ה-*-פאנק שעליו דיברתי באייקון האחרון), בפוסט-סייברפאנק-פאנק.

חשוב לציין שרטרו-פיוצ’ריזם בהכרח מסתכל על תקופת העבר דרך משקפיים מודרניות. ז’ול ורן לא כתב סטימפאנק, כי הוא כתב בלב התקופה, לא באופן רטרואקטיבי. ככה גם אפשר לראות איפה לקליין יש פרספקטיבה שלא היתה לכותבים בתקופה עצמה. למשל האינטרנט שלו, עם כל האוטופיזם, הוא לא החזון הליברטריאני של בארלו וחבריו – הסיבה היחידה שה-OASIS נשאר חופשי (כפי שאפשר לראות בציטוט הראשון, לעיל) הוא שהוא בבעלות חברה פרטית, GSS, שנלחמה בבית המשפט כדי לשמור על פרטיות המשתמשים. קליין מכיר כאן שהמעבר של האינטרנט למצב המסחרי הנוכחי ניתן היה להמנע רק באמצעות דיקטטורה נאורה, כי אנשים (כפי שמודגש באופן לא הכי סובטילי לקראת סוף הספר) יהיו מוכנים לוותר בקלות על החופש שלהם בשביל לא להיות צריכים לדאוג לעצמם.

סוף? טוב?

אבל ברמה הספרותית, הבעיה הראשית שלי עם הספר היא עם הסוף שלו, שהוא קצת צפוי מדי, קצת סכריני מדי, ובעיקר נראה שהוא נכנס לפאניקה לקראת הסוף על זה שאין לו מסר קוהרנטי וסוחף, ודחף אחד, באופן מלאכותי ומיותר, בפה של דמות-אב מכובדת ומוערכת.

במשך ספר שלם, החיים בתוך הרשת מתוארים כטובים יותר מאשר מחוץ לה – לא רק להאקרים גאונים ודמויות ראשיות, אלא גם לסתם אנשים עניים שמוצאים ברשת מקום בטוח מהאלימות היומית ומחוסר ההזדמנויות הכללי. במשך ספר שלם אין לך שום סיבה לחשוב שה-OASIS מרע לחברה. ואז פתאום בא איזה אפור זקן אהוב (שהוא גם, אגב, מיליארדר שעשה את הונו מהרשת. והשתמש בו לטובת הדמויות) ואומר לדמות הראשית לא לבזבז את כל חייו ברשת, כי יש גם חיים בחוץ. וזה מרגיש כל כך תלוש, כל כך לא רלבנטי, וכל כך לא נכון לעולם, שזה מרגיש כמו משהו שהודבק בסוף. אפשר היה גם סתם לסיים בנצחון. לא חייבים after school special.

2 תגובות

מאי 28 2013

יומן צריכה: שן-הארי, סטימפאנק וקולה אצטקית (ללא קולה)

מאת נושאים עברית

פינת הצריכה שלי כאן בבלוג היתה קצת מיותמת לאחרונה, לצערי. ועוד יותר מכך, הפוסטים על משקאות קלים, שפעם היו גולת הכותרת של המדור, הלכו והתמעטו. את האשמה בכך אני תולה, כמובן, בכולם חוץ מבי. מזמן פשוט לא נתקלתי במשקה קל מעניין שמשך אותי לנסות אותו. ואל תתחילו איתי אפילו על הקמפיין המשעמם של קוקה קולה (שקיים, אגב, גם באנגליה ובצרפת, וכאן הם מעפנים עוד יותר). אבל, כפי שאפשר להבין מהמשפט האחרון שלי, אני נמצא באנגליה ו/או צרפת! טוב, צרפת, כרגע, אבל אחרי חמישה ימים באנגליה. והימים הללו סיפקו לי כמה דגימות מעניינות לשתות בשבוע האחרון. נתחיל.

Dandelion and Burdockimage

בימי הביניים, כך מסתבר, היו מכינים סוג של תמד שלא הכיל דבש, אלא היה מבוסס על שורשי צמחי שן הארי (Dandelion) והברדוק (Burdock), שהוא קוץ, קרוב משפחה של הארטישוק. שניהם מרירים קצת, ופעם היו משמשים לתת את המרירות לבירה, לפני שהכשות התגלתה. כל זה לא מאד רלבנטי, כי בקבוק המשקה שקניתי, D’n’B, קשור למשקה ה-Dandelion and Burdock המקורי באופן מקרי בלבד. חומרי הטעם מלאכותיים, הממתיקים מלאכותיים, והפחמן הדו חמצני הוא תוספת מלאכותית, ודי מפתיעה. אבל הטעם מעניין מספיק בשבילי, קצת herbal, לא סטנדרטי. מעניין.

קולה סטימפאנקimage

במעמקי שוק קאמדן בלונדון ישנה חנות קטנה בשם CyberCandy, אשר משווקת מגוון רחב של ממתקים ומשקאות קלים שניתן לכנות אותם כ-“אקזוטיים”, או סתם מטופשים, החל ממסטיק בטעם כבד אווז, חגבים קטנים בטעם גבינה ובייקון, או Zombie Mints. אבל יש להם גם מבחר יפה של משקאות קלים ביזארים שמהן הגבלתי את עצמי לשניים בלבד. הראשון היה זה שתפס לי את העין – פחית של Abundius C. Plunkett’s Pellucid Aether Cola, פחית בעיצוב סטימפאנק מוצלח, החל מסכימת הצבעים (שחור וברונזה), גלגלי השיניים, ואפילו (כן, כן) ספינת האוויר הנישאת על גבי כדורים פורחים. לא פחות.

SAM_2970

עוד פרט מעניין על הקולה הזו – היא מבטיחה Pellucid ואכן מקיימת! המשקה שקוף לחלוטין, כמו ספרייט, ולא שום גוון עכור של חום! זה מזכיר לי קטע מאחד הספרים האהובים עלי, Microserfs של דאגלס קופלנד:

The day they introduced Crystal Pepsi, I harassed the local Safeway manager almost daily until it arrived. I thought this new Pepsi was going to be like regular Pepsi, except minus the plutonium stuff that turns it brown. Then I tasted it – it was like 7-Up and Dr. Pepper and Pepsi and tap water all sort of randomly mixed and decolorized. Downer!

אם רק דן, הגיבור של Microserfs, היה זוכה לטעום את הקולה הזאת!

ובכן, אם הוא היה טועם אותה, הוא היה מתאכזב נוראות. כי היא היתה ממש ממש, אבל ממש גרועה. נאלצתי לשפוך חצי מהפחית לכיור רק כי רציתי לשטוף את הפחית ולקחת אותה איתי, כי היא מגניבה. אבל הקולה, לצערי, לא.

Café Azteca

imageאת הבקבוק השני שקניתי ב-Cybercandy בחרתי אחרי לבטים רבים בין מגוון נוזלים זרחניים נוראיים, אבל בסופו של דבר, קניתי אותו כחוויה מתקנת. לפני שבע שנים, בטיול בארה”ב, נתקלתי במשקה של קוקה קולה מעורב בקפה (כאן הפוסט המקורי שלי, כאן תמונות, כי התמונה שצילמתי אבדה בקריסת שרת). הוא היה די מאכזב, כפי שפירטתי אז כי הטעמים לא ממש השתלבו. אז השבוע קניתי לי בקבוק של Café Azteca, המתואר כ-Sparkling & Spiced Espresso Cola. ומה אני אגיד? זה ממש מדויק.

המרכיבים כוללים קפה, קקאו, קליפת קינמון ופלפל חריף, מיץ קנה סוכר ווניל. אה, וגם עוד קפאין. והטעמים שלהם משתלבים באופן מוצלח. כלומר, אני לא לגמרי יודע איפה הקולה נכנסת לעניין, אבל המשקה עצמו טעים מאד. מעין מרקחת תבלינים שמעקצצת לי בפה (כן, אני שותה את הקולה הזו בזמן כתיבת הפוסט) וממלאת אותי בטעמים שונים ובאושר. אה, ובקפאין. היאח!

יש לי הרגשה שאני ו-Cybercandy, אנחנו עוד ניפגש.

2 תגובות

פבר 03 2013

לא בית. משרד

מאת נושאים עברית

באתר OfficeSnapshots, אתר עיצוב שמביא תמונות של משרדים מעוצבים ומעניינים ברחבי העולם, פרסמו פוסט על המשרדים החדשים של גוגל בתל-אביב, עם הרבה באזזוורדס כמו “communication landscapes” ו-“diverse environment”, עם מוטיבים של קיבוץ גלויות וכור ההיתוך. (באמת! אני לא ממציא!)

אבל למרות שהמשרדים האלה מצטלמים מאד יפה, יש שם מה שנראה כמו לא מעט בעיות פונקציונאליות. למשל המשפט הזה:

There is clear separation between the employees traditional desk based work environment and those communication areas

מה שקצת מרמז שרוב ההשקעה שהלכה ל-“אזורי התקשורת” לא ממש רלבנטית לאזורי העבודה האמיתיים של העובדים. חזי כהן הרחיב על כך בבלוג שלו, ואני לא מתכוון לחזור על הדברים שלו כשאני יכול פשוט להפנות אליו:

המשרדים של גוגל בתל אביב לא נראים כאילו תוכננו או עוצבו על מנת לספק אווירת עבודה כיפית. הם נראים כאילו עוצבו לכדי לספק גחמות של מעצב + למשוך עובדים חדשים שפועל ישוכנו באופן ספייס מעפן

משרדי גוגל ישראל.

חזי גם נגע בנקודה חשובה נוספת – שרוב העובדים מבלים את רוב שעות העבודה שלהם מול שולחן העבודה שלהם, לא ברביצה על ספות שיתוף הפעולה או בלובי ההרמוניה. אני מסתכל על התמונות של המשרדים של גוגל ומנסה לחשוב מתי אני, אם הייתי עובד שם, הייתי מנצל את האזורים הללו. ספות נוחות שצופות על הנוף? שולחנות פיקניק מתחת לעצי הדר? איך זה משתלב ביום העבודה שלי? כי בסופו של דבר כשאני בא לעבוד אני רוצה שהסביבה שבה אני יושב תהיה נוחה ופרודוקטיבית, אני רוצה שחדרי הדיונים יהיו קטנים ונוחים, ואני רוצה לסיים את יום העבודה וללכת הביתה. כי העבודה היא לא הבית. ולא משנה כמה גוגל (וחברות אחרות, כמובן) ימלאו את המקרר בבקבוקי שתיה, יארגנו לי פינת אוכל רומנטית, יבנו לי חדר כושר ותאי שינה ואפילו ישלמו למישהו שיעשה לי כביסה ויוציא את הכלב, אני פשוט לא רוצה להיות בעבודה 24 שעות ביממה. זה לא בריא לי ברמה האישית, ולדעתי זה גם לא בריא לי ברמה המקצועית – זה שורף אותך, ותוך שנים בודדות אתה מאבד מהפרודוקטיביות שלך. אולי מבחינת גוגל זה בסדר, כי תמיד אפשר למצוא עובדים חדשים שרוצים שולחן פיקניק בחדר האוכל.

וכמובן, אי אפשר לסיים פוסט כזה בלי ציטוט מ-Microserfs, ספרו המצוין של דאגלס קופלנד, שב-1993 כבר שם בפי הדמויות שלו, עובדי מיקרוסופט, מילים שממשיכות להדהד לכל מי שעובד בהיי-טק, גם עשרים שנה אחרי. קופלנד, כך קראתי, ראיין עובדי מיקרוסופט רבים בשביל להבין את הדמויות שלו בספר, ונראה שהרבה לא השתנה בתעשייה מאז:

Beginning in the 1970s, corporations began supplying showers for people who jogged during lunch hour and sculptures to soothe the working soul — proactive humanism — the first full-scale integration of the corporate realm into the private. In the 1980s, corporate integration punctured the next realm of corporate life invasion at "campuses" like Microsoft and Apple -with the next level of intrusion being that the borderline between work and life blurred to the point of unrecognizability. Give us your entire life or we won't allow you to work on cool projects.

5 תגובות

נוב 29 2010

חייג ומשול

מאת נושאים עברית

אני חושב שדי הרבה כבר נאמר על ההשפעות החברתיות של טלפונים סלולריים, של הזמינות הבלתי פוסקת, היתרונות, החסרונות, וכו’. על איך כולם מדברים אחד עם השני כל הזמן, בין אם בשיחות או ב-SMSים, רשת תקשורת פועמת ובלתי פוסקת. אבל מעניין דווקא לחשוב על אספקטים שבהם הטלפון הסלולרי דווקא מפרק מארגים חברתיים, ולא מאחד: המעבר של הטלפון מכלי תקשורת ציבורי, ואז משפחתי, ולבסוף – אישי ופרטי.

בשנים הראשונות של הטלפון, השימוש בו היה מוגבל, וציבורי – אפשר היה למצוא טלפונים בסניפי דואר, בחנויות ובבתי מרקחת, ומאוחר יותר במשרדים, במסעדות ואז גם בכל בית פרטי. מוטיב הבלש הפרטי שמקבל טלפונים בדיינר השכונתי שלו הוא די נפוץ ומקובל תרבותית. הטלפון היה משהו שדרש שיתוף פעולה של כמה גורמים לתפעל. פרטיות? אל תצחיקו אותי.

מאוחר יותר, כשהטלפון נכנס לכל בית, אז מספר טלפון היה דרך ליצור קשר עם המשפחה כולה. לא יכולת להחליט למי אתה מתקשר. קו שני לבית זה כבר מותרות מאוחרות, ולרוב מספר הטלפון היה כמו תיבת הדואר של הבית – כתובת אחידה של כל בני הבית. ברוב המקרים אי אפשר להוציא שיחות פרטיות, כי הטלפון נמצא בסלון או במטבח, בשטח הציבורי ביותר. ובטח שאי אפשר לקבל שיחות פרטיות בלי הרבה cloak and dagger מסתורי. אם המאהב מתקשר והבעל עונה, אין ברירה אלא לנתק באופן מחשיד.

אבל הטלפון הסלולרי יצר זיהוי חדש, אישי, בין אדם למספר טלפון. אם בשנות ה-90, בימים הראשונים, עוד היינו נתקלים פה ושם במצבים של טלפון סלולרי משותף – בין אם בעל ואשה שמעבירים את הטלפון ביניהם, או ילד שלוקח את הטלפון של אחד ההורים איתו כשהוא יוצא – אבל המודל הזה מהר מאד יצא משימוש, כי הטלפון, ומספר הטלפון האינדיבידואלי, מהר מאד הפך להיות דרך ליצור קשר ישיר עם מישהו. לא עם הבית שלו או עם העבודה שלו, אלא ישירות איתו. לא פלא שאנשים נקשרים לטלפונים שלהם, לא מניחים אותם מהיד ולוקחים אותם איתם לשירותים. הטלפון הסלולרי הוא אחד הגאדג’טים שהכי כרוכים בהגדרת הזהות העצמית. כתובת מגורים עוזרת למקם אותנו במרחב. שם ושם משפחה עוזרים לקשר אותנו למארג אנושי. אבל הטלפון הוא אנחנו, הוא הכתובת האישית שלנו בכל מקום, בכל זמן. שיחות, SMSים, ובימינו גם דואר ופייסבוק וכל הג’אז הזה. המסכים הקטנים, מהבחינה הזו, הם לא חסרון אלא יתרון: הם שומרים על פרטיות. הם מונעים ממישהו להסתכל על התכתובות שלנו מאחורי הגב. הם מאפשרים את השותפות סוד הזו, בין אדם לטלפון הסלולרי שלו.

(איפה הייתי? אה, כן)

אז מה שהטלפון גרם הוא להדגיש את האינדיווידואל כקבוצת יחוס חברתית. אין ספק שגם קודם לאימוץ הסלולרי, האדם לא היה רק הבית שבו הוא גר והעבודה בה הוא עובד. אבל ההקשרים החברתיים הללו הם אלה שביססו את המיקום שלו. רצית לתפוס מישהו? נסה בעבודה. הוא לא שם? תבדוק בבית. הוא גם לא שם? אולי אצל ההורים, האחות, המסעדה הקבועה או הסופרמרקט. אבל הזמינות של האדם היתה תלויה בסביבה שלו. עכשיו? המיקום של האדם הוא הטלפון שלו. ב-Microserfs, דאגלס קופלנד כותב על מייקל, אחת הדמויות הראשיות:

Michael lives in the other spare room down the hall [, but] more to the point, he announced he's moving to a personalized 1-800 number. That's where he really lives.

הדמויות של קופלנד אמנם חיות ב-1993, אבל הם כולם גיקים טכנולוגים, שמקדימים את הגל של שאר החברה: הדמויות גרות בבית משותף, חמישה אנשים, עם תשעה קווי טלפון. ב-1995, כשקופלנד כתב את הספר, טלפונים סלולריים עוד לא היו מאד נפוצים. אבל כבר אז אפשר לראות איך הם מתאימים כל כך לאורך החיים האינדיווידואליסטי, המפוצל, המפורק של שנות ה-90 והלאה. טכנולוגיה שנועדה לקשר, מחליפה בעצם את הקשרים הקיימים ומאפשרת לאדם להיות מנותק יותר מקודם.

* * *

אל תחשבו שאני אברח גם מהאימייל, או הפרופיל בפייסבוק, המשרת תפקיד דומה. בשנות ה-90, רוב האנשים עבדו עם תיבות הדואר שקיבלו מספקיות האינטרנט, תיבות דואר שקושרו לחשבון הלקוח בחברה. באופן לא מפתיע, לרוב היתה רק תיבה אחת כזו לבית, והיא לרוב שיחזרה את הדינמיקה של תיבת הדואר הפיזי של הבית. אבל מהר מאד החלו להגיע חלופות. הוטמייל הושקה ברביעי ביולי 1996, יום העצמאות האמריקאי, כדי לסמל את החופש מתיבות הדואר של הספקים, והיתה בין הראשונות שאפשרה לכל אחד, בקלות, לפתוח תיבת דואר אישית. היום, נדיר למצוא תיבת דואר שאינה אישית, או לפחות תפקידית. לקבל כתובת של מישהו בפורמט של “cohenfamily@sillyisp.net”, כמעט תמיד תיבה של ספק אינטרנט, הוא סימן היכר מובהק של עילגות טכנולוגי, ופתיחת חשבון פייסבוק משותף גורם לנו לרפלקס בחילה קל על הדביקות הבלתי נסבלת של הזוג – למרות שבעצם זה לא שונה מאד מתיבת הדואר היחידה, המשותפת, שנמצאת בכניסה לבית.

בונוס: תוסף הוורדפרס שלי שמקשר לפוסטים דומים הביא לי פוסט מהעבר ששכחתי ממנו לחלוטין, שרוטן ומקטר בדיוק על התופעה הזו של זוגות שפותחים פרופיל משותף בפייסבוק. דביק דביק דביק.

3 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים