ארכיון התגית 'רטרו-פיוצ’וריזם'

Apr 26 2013

על מקומו של הנייר בעיתון

שחר פרסם היום פוסט על רענן שקד ומלחמתו באינטרנט – וספיציפית, בכל אותם אספקטים של האינטרנט שמאיימים על העיתונות הממוסדת. שחר מתמקד בפוסט שלו דווקא בהיסטוריה של שקד עצמו, על איך עיתונאים צעירים ומהפכניים הופכים לעיתונאים מבוגרים וריאקציונריים – תופעה פופולרית גם אצל עיתונאי מוזיקה, כמו כאן או כאן. אבל אותי יותר מעניין איך שאנשים נהיים כבולים למושגים מאד קשיחים של “מה זה עיתון” (או כל מוסד תרבותי אחר, כמובן), נדבקים למאפיינים שלהם נראים מהותיים, אבל במבט לאחור, או במבט חיצוני, נראים שוליים, ולא רלבנטיים למהות האמיתית.

ואז, בעודי חושב על כך, נתקלתי בפוסט בבלוג Paleofuture של מוזיאון הסמיתסוניאן, שסוקר כמה תפיסות רטרו-עתידניות מ-150 השנים האחרונות על איך יראה עיתון העתיד. עיתונאים, יוצרים ואחרים ישבו וניסו לחשוב על חידושים מהותיים, על מהפכות טכנולוגיות והשפעתן על העיתון – ובאופן לא מפתיע, רוב התחזיות גם הן מקובעות על הרעיון של עיתון כאסופת דפי נייר כרוכים זה בזה. רוב הפתרונות העתידניים שמופיעים שם לא מנסים לאתגר את ההגדרה של “מה זה עיתון”, אלא רק לטפל בבעיה היחידה שהיתה עם המודל הזה, בזמנו: הלוגיסטיקה. איך להביא את העיתון לידי הקורא.

פתרון אחד, שעדיין קוסם לי, הוא של שפופרות האוויר. הרעיון עדיין בשימוש בהרבה ארגונים גדולים וותיקים, כחלק מהתשתיות הפיזיות של בניינים ישנים – צינורות עם לחץ אוויר שלוקחים קפסולות עם הודעות ומנתבים אותם לחדרים שונים בבניין. ואם זה עבד ברמת ועד הבית, למה שלא יעבוד ברמה העירונית? רק צריך לרשת את העיר בצינורות, אפשר להעביר את הדואר במהירות ה…רוח?

שפופרות אוויר הן רעיון שללא ספק שבק חיים. הוא רעיון עתידני שחי אך ורק בעבר, עד כדי כך שכל יוצר – סופר, צייר, במאי – שמשלב שפופרות אוויר, יעשה את זה היום רק כהומאז’ לרטרו-עתידנות, או כפארודיה מודעת על הז’אנר – כמו ב-Futurama, מה-Jetsons, שם שפופרות אוויר גדולות מספיק להסיע אנשים ברחבי הבית (Jetsons) או העיר (Futurama) משתלבות ברטרו-פיוצ’ריזם החינני (Jetsons) או המוקצן (Futurama) של הסדרה.

 

אז אם בתחילת המאה ה-20 אנשים ניסו לחשוב איך לשגר את העיתון עצמו – אותם ניירות שיצאו ממכבש הדפוס התאגידי במשרדי העיתון, אז בשנות ה-30 כבר אנשים מתחילים להבין שהפעולה הפיזית של ההדפסה לא חייבת להיות בידיים של המו”ל, בהכרח, ואפשר לבזר אותה הלאה.

יש ל-Paleofuture פוסט שלם על מדפסות-עיתון ביתיות, מכשירים המקבלים את המידע להדפסה על גלי רדיו ומדפיסים אותו בבית, לרוב בלילה בזמן שהמשפחה ישנה. הביצוע החביב עלי הוא זה שמופיע בתמונה למטה, מה שנראה כמו שילוב של מכשיר טלגרף עם מכבש דפוס. הרבה קרדיט מגיע, באופן לא מפתיע, להוגו גרנסבק – שאמנם מוזכר שם כעורך ומו”ל של מגזיני מדע פופולרי כמו Radio-Craft ו-Short Wave and Television, אבל הוא גם היה המו”ל של Amazing Stories, מגזין המדע הבדיוני הראשון.

אבל אם הרעיון של הדפסת העיתון בבית הוא חינני בשנות ה-30, כשדיו על נייר זה המדיום הסביר היחיד, אז בשנות ה-60 אנחנו רואים כבר התקדמות, הבנה שהעיתון הוא לאו דווקא הנייר, אלא המילים, הכתבות. גרסת שנות ה-60 למכבש הדפוס הביתי של גרנסבק כבר מציגה את החדשות, כברירת מחדל, על מסך אלקטרוני, ורק מוציאה הדפס פיזי אם הקורא מעוניין בעותק לעיון חוזר או לארכיון. גם אצל ה-Jetsons כבר אפשר לראות את העיתון כולו, ערוך ומעומד, מוצג על מסך טלוויזיה.

 

ואז, סוף סוף, יש לנו את המודל העכשווי של חדשות, פלוס מינוס. הטאבלט. להפתעתי, אפשר לראות את זה מוקדם משחשבתי, עם סרטון הדגמה עוד מ-1994 שחוזה את השימוש העכשווי בטאבלטים לצפיה בחדשות – שאפילו במקרים רבים ערוכות ומוצגות באופן דומה לעיתון המודפס.

אבל מה שמעניין אותי הוא דווקא המהלך ההפוך, שאותו אפשר כבר לנבא באמצעות ספרי מדע בדיוני (ובאופן מפתיע, פנטזיה), והוא החזרה לנייר. ב-Paleofuture מזכירים את העיתונים בסרט Minority Report, עיתונים שנראים כמו עיתוני הנייר של היום, אבל עם יכולת להתעדכן עם מידע עדכני מהרשת ולהציג וידאו בנוסף לטקסט ולתמונות. אפשר לראות עיתונים כאלה גם בספרים כמו The Diamond Age של ניל סטיבנסון, ואפילו בהארי פוטר. הרעיון הזה, של נייר חכם, הוא מה שהניע את הפיתוח של טכנולוגיות הדיו הדיגיטלי שבבסיס הקינדל וספרים אלקטרוניים אחרים, והוא לא רחוק מלהיות מציאותי. וכשהוא יהיה זמין ויעיל וזול, אני חושב שהוא באמת יבלע מחדש את שוק העיתונים, ויתן לנו עיתונים עם תחושה של עיתונים ישנים, אבל יכולות של אתרי חדשות מודרניים.

והוא יעשה את זה לאו דווקא בגלל סנטימנטליות נוסטלגית לאיך שעיתונים נראו פעם. לא רק, בכל מקרה. אלא גם בגלל שיש הרבה נוחות בנייר, במדיום קל ודק ונוח, שלא מחייב להחזיק טאבלט במשקל חצי קילו ביד אחת למשך שעתיים. הנייר עוד יחזור, אני אומר. אבל חכם יותר.

2 תגובות

Jan 06 2010

העתיד כבר כאן, מי צריך ג’ט-פאק?

אחד מאבני היסוד של העתיד החזותי – של העתיד כמו שהוא אמור היה להיות, בראיית העבר, של ה-Retro-futurism, קראו לזה מה שתרצו, הוא הטלפון-וידאו. גם ה-Jet-pack, כמובן. אי אפשר לשכוח את הג’ט-פּאק שלעולם לא מגיע, אבל ללא ספק – גם הטלפון-וידאו. אחרי הכל, טלפונים עם מסך היינו לנו כבר לפני שנים, שמציגים את הטלפון אליו אנחנו מחייגים – כמה קשה זה יכול להיות להוסיף גם תמונה?

 

 

אבל זה לא קרה. טלפונים קווים שמרו על הניוון שלהם, ודווקא טלפונים סלולריים, שלא היו כל כך מרכזיים בתמונת עולם המד”בית הישנה, הפכו להיות נפוצים בכל מקום. וגם שם, לרגע, חשבנו שאולי החזון יתממש לו, אי-אז בראשית ימי הדור השלישי, כשכל ספקיות האינטרנט התהדרו בשיחות וידאו, והמכשירים התהדרו במצלמות קדמיות.

אבל גם שם ההבטחה לא התקיימה. באיכות המחורבנת של המצלמות התחרתה רק האיכות המחורבנת של הרשת הסלולרית, ושני טלפונים באותו חדר הראו רק גושים מפוקסלים ומקוטעים במקום שיחה.

אבל במקביל לכל האכזבות הללו בתחום הטלפוניה, במחשב לאט לאט נכנסו שיחות הועידה לשימוש נפוץ יותר ויותר. האיכות היתה גם גרועה בהתחלה, גם של המצלמות וגם של החיבור, אבל די מהר כבר היו לנו מצלמות רשת באיכות HD, ופס רחב, וסקייפ לכל בית. אבל איכשהו זה לא נכנס לאותה נישה תודעתית כמו הטלפון-וידאו שאליו ייחלנו. סקייפ היה משהו שאתה מתקין בשביל לדבר עם חברים בחו”ל, או עם הילדים בטיול-אחרי-הצבא, או בקונטקסט עסקי. או סייברסקס, כמובן. לא משהו יומיומי. לא משהו עתידני. סתם משהו שעושים.

חברים בטלוויזיה

אבל אז פתאום יוצא לי לראות כתבה כזו, מהיום בבוקר, על שילוב סקייפ בטלוויזיות. ופתאום הבנת י עד כמה המד”ב הזה נתקע לנו בראש ולא מרפה, וממש מפריע לנו לפעמים לנצל את הטכנולוגיות  באופן מירבי. הפתרון הזה פשוט ואינטואיטיבי. לוקחים את טכנולוגיית שיחות הוידאו שהוכחה כעובדת, משלבים אותה בטלוויזיה שגם ככה יש בסלון, וגמרנו! ואין סיבה שזה לא יעבוד, ברגע שזה יעבור את חבלי הלידה.JetsonsJetpack

האובססיה על זה שהטלפון יעבוד כמו בקליפ של הסימפונס כאן למעלה, או להתעקש שנסתובב לכל מקום עם ג’ט-פאק, הוא זה שגורם לנו לחשוב כל הזמן שהעתיד עוד לא הגיע. זה נכון שהעתיד הזה שעליו חלמנו לא הגיע. אבל הוא לא העתיד שלנו. הוא העתיד של העבר, של הסימפסונס בשנות התשעים, שהיא בתורה נשענת על נוסטלגיה לג’טסונס של שנות השישים. אנחנו לא צריכים את  הרטרו-פיוצ’ריזם הזה, עד כמה שהוא אולי חינני ואסתטי. יש לנו מספיק עתיד סביבנו.

9 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים