Jul 05 2011

רשתות חברתיות, פרטיות, והעצמה אישית

גוגל פלוס עוד לא בן שבוע, אבל הוא מלווה מיומו הראשון בהתעסקות עצמית אובססיבית, לפחות אצלי ואצל כמה כותבים אחרים, כמו שחר ואלי. מבחינתי, לפחות, זה מרתק.

בגלגול האחרון של השיחה המתפרסת, אלי מסתכל שוב על האינטראקציות החברתיות החדשות של גוגל פלוס, על הבדליהן הדקים מטוויטר ופייסבוק, ולא מבין למה אנשים מתרגשים כל כך מעלבונות חברתיים ומידע שדלף למעגלים הלא נכונים. שתי הנקודות הללו – אופי הקשר, וסינון התכנים על פי מעגלים – הן שתי בעיות שונות שאלי מתייחס אליהן, אבל לדעתי הן סובבות בעצם סביב אותה בעיה.

ראשית, סוגיית העלבונות. גוגל פלוס מאפשר לנו הרי להגדיר מעגלים חברתיים שונים, כשברירות המחדל כוללות מעגלים בשם “חברים”, “מכרים” ו-“אנשים שאני עוקב אחריהם”. רמות קרבה שונות. זה מוביל למצב שבו מי שמגלה שהוא רק במעגל ה-“מכרים” של אדם שהוא עצמו סיווג ב-“חברים”, עלול להיעלב. אבל האם באמת יש מקום להיעלב כאן, או שיש כאן רק מצב שבו

התאונות האלו נובעות בעיקר מתפיסות מיושנות שאנחנו עדיין נאחזים בהן בכל כוחנו למרות שהן כבר לא רלוונטיות כל כך היום

השני, סוגיית השיתוף. גוגל פלוס מאפשרת לפרסם הודעה מסוימת רק למעגלים מסוימים ולא לאחרים, אבל כצפוי, לקח בדיוק יומיים עד שיתגלה באג שמאפשר שיתוף בלתי מבוקר של סטטוסים. אבל אפילו אם לא היה הבאג, פרטיות אינה מובטחת. תמיד אפשר לעשות קופי-פייסט לסטטוס שלך. ואם לא קופי-פייסט, אז תמונת מסך. או כמו שאלי מסכם את זה:

מקום לנסות ולהתנגד לכך צריך ללמוד להשלים עם זה ובעיקר לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאנחנו בוחרים לשתף עם העולם.

מה משותף, לדעתי, לשתי הטענות הללו? המשותף הוא שהן מקבלות את הטכנולוגיה כמות שהיא, כמצב נתון ובלתי ניתן לערעור. באינטרנט, אין פרטיות, והכל משותף. באינטרנט, הכללים החברתיים השתנו.

אבל למה לקבל את המצב הזה? למה הכללים חייבים להשתנות? האם אנשים רוצים כללים חדשים לאינטראקציות חברתיות? יש כאלה שרוצים, ללא ספק. הרבה מתרבות הרשת המקורית לוותה ברטוריקה מהפכנית של "עולם ישן נחריבה" והקמת נורמות חברתיות חדשות. אבל הרבה ביטים שחו באינטרנט מאז, ודור חדש עלה, דור שמבחינתו האינטרנט הוא לא עולם אחר, אלא חלק בלתי מנפרד מהחיים היומיומיים שלו, גם אלה שמחוץ לרשת. “תרבות סייבורג”, בה הוירטואלי והמוחשי חיים בכפיפה אחת. הם לא רוצים לשנות את הנורמות החברתיות שלהם בגלל שהמתכנתים של גוגל גדלו על “איים ברשת” של ברוס סטרלינג ועל ה-Declaration of Independence of Cyberspace של ג’ון פרי ברלו, והם רוצים ליצור עולם חדש ו’/או מופלא.

ולמה אנחנו צריכים להתרגל לנורמה שבה אין פרטיות, וכל דבר שנכתוב עלול לצוץ איפשהו? במקרה הזה, לא מדובר אפילו באידאולוגיות ישנות שמחזיקות מעמד בתקופתינו, שכן דווקא האידאולוגים והחוזים של שנות ה-80 וה-90 ראו בפרטיות אלמנט חשוב בחברת הסייבר המתהווה. כאן יש לנו מצב שבו אינטרסים מסחריים, שעושים את הכסף שלהם מפרסום ממוקד, מנסים להרגיל אנשים לחשוף את המידע שלהם לכל עבר, כך שהם יוכלו לעשות בו שימוש מסחרי. אין הרבה הצדקה אחרת לרמה של שיתוף פומבי שהרשתות החברתיות החדשות מעודדות. זה נטו אינטרס כלכלי, שמצדיק את עצמו בתירוצים של “העולם השתנה”, בתקווה שלא נראה שאף אחד מאיתנו בעצם לא ביקש ממנו להשתנות.

אני לא יודע אם אפשר לשנות את הכיוון החברתי הקיים שאלי מצביע עליו. יש הרבה אינטרסים בעלי עוצמה שעובדים על להפיץ ולשמר אותו. ואני גם לא אומר שכל סוג של שיתוף הוא רע, ושכל נורמה חברתית ישנה חייבת להשמר, חלילה. שינוי מדיום הוא הזדמנות מצוינת לרענן מסורות ישנות, והאילוצים הטכנולוגיים בהכרח משפיעים על האינטראקציות החברתיות שנעשות עליו. אבל לא כל דבר הוא אילוץ, ולא כל חידוש הוא לטובה, ומעל הכל, אנחנו לא חסרי אונים להשפיע. אולי. אני מקווה.

10 תגובות

10 תגובות לפוסט “
רשתות חברתיות, פרטיות, והעצמה אישית

  1. KipodNo Gravatarבתאריך 05 Jul 2011 בשעה 22:41
    הטענה כאילו “התאונות האלו נובעות בעיקר מתפיסות מיושנות שאנחנו עדיין נאחזים בהן בכל כוחנו למרות שהן כבר לא רלוונטיות כל כך היום” היא מאוד מוזרה. קודם כל, תודה על כך שהוא טורח להסביר לאנשים שהרגשות שלהם לא נכונים. אבל מעבר לכך, יש כאן נראה לי תשיפה כאילו לטכנולוגיה יש מהות מעבר להיותה פשוט כלי שמשרת בני אדם. וכמו שלפני חמישים שנה הייתי יכול להעלב אם מישהו שכתבתי לו מכתב לא ענה לי, ואם לפני ארבעת-אלפים שנה הייתי יכול להעלב אם מישהו שהבאתי לו דגים כשדגתי לא הביא לי משלו שבוע אחר כך כשלי היה יום רע, אז כן, מאוד יכול להיות שאנשים יעלבו גם היום מחוסר הדדיות. לא הגיוני? אף העלבות היא לא הגיונית. זה “רגש”. מנגנון שונה לחלוטין. עזר פעם כשמישהו הסביר לילד שהוא לא אמור להעלב אם מישהו אחר קורא לאמא שלו זונה? ובכלל, כמה מבוגרים *לא* יעלבו אם נקרא להם “בן זונה”?

    זה יפה שהוגים כאלו ואחרים חושבים שהכללים לפיהם עובדים בני אדם צריכים להשתנות. אבל בני אדם נמצאים בסביבה לפחות 200,000 שנה. האינטרנט? אולי עשרים שנה. גוגל+? עשרים יום, אפילו לא.

  2. דוביNo Gravatarבתאריך 05 Jul 2011 בשעה 22:48
    בחיי שאין לי מושג על מה אתם מדברים. לא הבנתי איך זה שאפשר לעשות שרינג לפוסט מוגבל זה באג (למה, בפייסבוק אין אותו “באג” בדיוק כשמישהו מגביל סטטוס לקבוצה מסויימת?) – זה נראה לי מובן מאליו. ולא הבנתי מה בדיוק חדש כאן. השאלה כאן אינה שונה בכלום מהשאלות שעולות במהלך אינטראקציה נורמלית לגמרי בעולם הפיזי. כשאני מספר לקבוצת אנשים משהו פרטי, אני מצפה שהמשהו הזה ישאר בינינו, אלא אם ברור לכולם שזה משהו שאין סיבה להגביל אותו. יתר על כן, כולנו מכירים את המצב שבו מישהו סיפר לנו משהו בסודי סודות, ואנחנו מתפוצצים עד שאנחנו בסוף מגלים את הסוד לאדם אחר אחר – ומשביעים אותו שאסור לאף אחד לגלות את זה. (וכולנו יודעים מה קורה *להם*).

    אז מה נשתנה? מקסימום, יותר קל לרכל עכשיו. יותר קל להעביר מילה במילה מה שאמר מישהו אחר. מהבחינה הזו, גוגל+ נותן לנו שני כלים – האחד טכני, והשני חברתי/נורמטיבי. הכלי הטכני הוא האפשרות למניעת שיתוף-מחדש, שהמפרסם יכול להפעיל על כל סטטוס שירצה. הכלי החברתי/נורמטיבי בא להחזיר מעט מההתנהגות החברתית הנורמלית שלנו כאשר נסיון לשיתוף-מחדש של סטטוס מוגבל יקפיץ הודעה שמזכירה לנו שהמפרסם המקורי רצה לשמור על מידה כלשהי של פרטיות בפרסום. כלומר, אין כאן מגבלה טכנולוגית עלינו, אבל יש כאן הכרה בכך שהטכנולוגיה מערערת קצת את העכבות החברתיות הסטנדרטיות שלנו.

    בקיצור, אני חושב שאין כאן שום דבר מיוחד שמצריך התייחסות מיוחדת, ואני חושב שגוגל עשו מעל ומעבר כדי כן להתייחס לחששות של אנשים אחרים, למרות שאין סיבה אמיתית לכך. אם אתה לא סומך על אנשים שלא ישתפו עם כל העולם את הסטטוסים הפרטיים שלך, אל תשתף אותם בהם.
    לא רק שהטכנולוגיה היא לא זו שיצרה את ה”נורמה לפיה אין פרטיות”, אלא להפך, הכלים הטכנולוגיים דווקא משמרים את הפרטיות שלנו יותר מאשר במצב ה”נורמלי” (במובנים מסויימים. מובן שבמובנים אחרים הפרטיות שלנו בזבל.)
    כמו תמיד: אל תאשים את הטכנולוגיה, תאשים את האנשים שמשתמשים בה. 

  3. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 05 Jul 2011 בשעה 23:04

    אני לא מסכים איתך, דובי, שהטכנולוגיה היא גורם נייטרלי כאן, או בכלל. אני לא בגישת ה-Guns don’t people, people kill people, אלא בגישת ה-People with guns kill people. כשכל forward הוא במרחק לחיצת כפתור, היחס לשיתוף יהיה שונה.

    אני גם לא מסכים שהטכנולוגיה משמרת את הפרטיוות. אם למחזר שיחה עם אלי בגוגל+, לאנשים יש הרגשה אינטואיטיבית שלנהל שיחה פומבית באינטרנט זה כמו לנהל שיחה פומבית בפארק או באמצע הרחוב, שיש איים של פרטיות בתוך הפומביות הזו. אבל זה לא המצב, כי באינטרנט כל ביט שנאמר תמיד גם נשמר.

  4. שחרNo Gravatarבתאריך 06 Jul 2011 בשעה 08:13
    דובי: לגבי הכלי הנורמטיבי, אתה בטוח? בדקתי עכשיו ושיתפתי פוסט “מוגבל” (זה היה קישור לפוסט בבלוג שרציתי לשתף בכל מקרה) ולא קיבלתי שום חלון כזה.
    בכל מקרה, התלונה שלי לפחות (ונדמה לי שגם של אבנר) היא לאו דווקא כלפי גוגל+ בפני עצמו, אלא כלפי גוגל+ כצעד האחרון לעת עתה בשרשרת שמייצרת תפישה חדשה של נוכחות רשת, תפישה שונה מאוד מזו שהיתה קיימת לא כל כך מזמן, אני גם לא בטוח שפרטיות היא מרכז העניין כאן, ולכן אולי ההתמקדות הטבעית בפרטיות מסיתה את הדיון. כמו שכתבתי בפוסט שלי, אני לא חושב שיש דרך שתספק פרטיות מספקת בתוך רשת חברתית למי שרוצה לנהל שם גם את פעילותו המחתרתית באילומינטי.
    אני כן חושב ששיטת המעגלים של גוגל+ שמערבבת בין רשימות החברים של פייסבוק לבין שיטת המעקב של טוויטר היא הזדמנות מצויינת לנסות ולחשוב על הכיוון הזה ועל מה שקרה להגדרת הזהות המקוונת\זהויות מקוונות שלנו בעקבות הסחף “החברתיי” שעבר על הרשת.
  5. zipdriveNo Gravatarבתאריך 06 Jul 2011 בשעה 10:19
    פוסט מעניין.
    אבנר, אני חושב שכולנו כבר יודעים שאם אתה רוצה שמשהו יישאר פרטי, אז לא להעלות אותו לרשת (לפחות לא מוצפן ודחוס), ובכלל, כדאי לא לתעד אותו בכלל.
    מה שיותר מעניין אותי אלה דפוסי החשיבה של אנשים שגדלים עם השיתוף הזה כל הזמן.  

    אתה אומר גם “אין הרבה הצדקה אחרת לרמה של שיתוף פומבי”. אתה בטוח שצריכה להיות הצדקה מיוחדת? אולי כמו כל שינוי חברתי, הוא פשוט קורה, חרף כל המחשבות של אנשים שחוו אותו? 

  6. אבנר קשתןNo Gravatarבתאריך 06 Jul 2011 בשעה 13:55

    זה בדיוק מה שאני לא מסכים איתו, ה-”כולנו יודעים לא להעלות דברים לרשת”. אני לא חושב שזה נכון, מהבחינה שזה לא המצב בשטח, ואני לא חושב שזה נכון, מהבחינה שזה לא צריך להיות ככה. 
    “פרטי” לא אומר שרק אני אראה את זה, אלא שאני יכול להחליט מי יראה ומי לא. אם צילמתי תמונות במסיבה פרטית, לא הייתי רוצה לאבד את היכולת לחלוק אותן עם באי המסיבה האחרים, רק בגלל שמישהו הרגיל אותי שבאינטרנט זה all or nothing.

    ושינוי חברתי לא “פשוט קורה”. הוא קורה בגלל צירוף של הרבה נסיבות, של אילוצים כלכליים וטכנולוגיים, של רצונות של אנשים ושל דברים שקשה לנו לשים עליהם את האצבע. אבל הוא לא “פשוט קורה”, כמו חוק טבע שאין דרך להשפיע עליו. אריק שמידט נורא ניסה להציג את זה ככה, שאין יותר פרטיות כי ככה זה, באינטרנט, אבל הוא כאן בעל אינטרס ברור.  

  7. דוביNo Gravatarבתאריך 06 Jul 2011 בשעה 14:09
  8. [...] הרשת החברתית החדשה של גוגל (ראו למשל אצל אלי, שחר, דובי ואבנר). לי נדמה שאחד החידושים המרכזיים בעצם יצירתה של גוגל+ [...]
  9. אקלקטיקה אהובתי » הקלות שבחיטוטבתאריך 28 Jan 2012 בשעה 23:21
    [...] בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של הספקטרום, מצד שני, כבר מספידים את הפרטיות, ואומרים שכל מי שרוצה לשמור על פרטיות, שלא יעלה את [...]
  10. אקלקטיקה אהובתי » צפים על ים שקוףבתאריך 30 Oct 2013 בשעה 00:50
    […] הראשון, שאליו כבר התייחסתי בבלוג מספר פעמים הוא ג’ון פרי בארלו, שכתב ב-1996 את “הכרזת העצמאות […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      What a difference a single doubled letter makes.

      (Also, surprisingly nipply)

      Japanese supermarket, London, August 2014.

    • photo from Tumblr

      פחיות קולה תפורות מלבד, כחלק מחנות מכולת שעשויה כולה מלבד. חמוד מאד. http://www.thecornershoponline.com

    • photo from Tumblr

      Café, Shoreditch, London, 12/8/2014

  • לרישום בדואר

  • Meta

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים