ארכיון הנושא 'עברית'

May 21 2016

יומן צריכה: פיצוץ + התנצלות

לידיעת קוראי הפינה: ביום חמישי האחרון קניתי פחית שתיה מעניינת ואז שמתי אותה בפריזר ושכחתי ממנה ועכשיו יש לי פחית שתייה מעניינת מרוחה בכל רחבי הפריזר.

אז הפוסט המתוכנן ידחה.

עמכם הסליחה.

Comments Off on יומן צריכה: פיצוץ + התנצלות

May 13 2016

יומן צריכה: המהפכה עוד לא כאן

הכיתוב על האריזה הכריז על “In Your Face Flavor”, ואני משכתי בכתפיים בעייפות. נו, מה הפעם? עוד חטיף תירס ממוחזר? עוד טעם חדשני ו מהפכני כמו “חריף”, או “מאד חריף”, או “חריף עם ליים”? מה הפעם?

image

עיני עלו במעלה השקית, וכאן נעצרתי. מצמצתי. הסתכלתי מסביב, מבולבל.
אפרסקים?
אולי זו טעות?
אולי peach hababero זה פשוט זן של פלפל חריף?
לא. כלומר כן, זה דבר כזה פלפל peach habanero, אבל לא בזה מדובר כאן.
זה חטיף תירס בטעם פלפל חריף. ואפרסקים.

I didn’t know we could do that.

מה עוד? מה הלאה? פירות אחרים? טעמים נוספים? דוריטוס תפוח וקינמון? ביסלי תות בננה? האם נפרצו כל הגבולות? האם אנחנו בפתחו של עידן חדש, עידן חטיפים שלא מתבייש לעמוד ולהצהיר על עצמו “אני חטיף תירס ואפרסק, ולא איכפת לי מה תחשבו על זה”?

ובכן, קניתי וטעמתי. ואתם יכולים לישון בשקט. המהפכה עוד רחוקה.

נתחיל מזה שהמרכיב הרלבנטי היחיד נמצא במקום התשיעי ברשימת המרכיבים, אחרי חומצת הלימון, והוא” אבקת אפרסקים”. יש כל מיני דברים שהגיוני לי לראות אותם בצורת אבקה. אפרסקים? לא אחד מהם.

שנית, הטעם של החטיף, נחמד כשיהיה, לא ממש הזכיר אפרסקים. בכלל. הוא קצת חריף (בגלל אבקת ההבאנרו, שאיתה אין לי בעיה, כאבקה), וקצת חמוץ (חומצת הלימון) וקצת מתוק (סוכר קנים, מרכיב מס’ 3). אבל אפרסקי? לא, בכלל לא.

אני אפילו לא יודע איך הייתי מצפה שהטעם האפרסקי היה מתבטא בחטיף עם כ”כ הרבה טעמים חזקים מתנגשים. ואני לא יודע מה הייתי עושה אם הוא היה מורגש ומוצלח, ומה העולם כולו היה עושה. אני רק יודע שהשקית הזו היא לא המהפכה שהובטחה לי, המהפכה שאפילו לו ידעתי שאני כמהתי לה עד ששלחתי יד להוריד את השקית מהמדף.

עד החטיף הבא.

תגובה אחת

May 02 2016

יומן צריכה: יומו של התפוצ’יפס

אהה, נגמר לו עוד פסח. פסח זה ללא ספק החג שהתפוצ’יפס מתכונן אליו כל השנה. שבוע וקצת, פעם בשנה, שהביסלי מאופסן מאחורי יריעות פלסטיק לבנות בסופרמרקטים, ותפוחי האדמה, בעיקר אצל אשכנזים, זוכים להיות הפחמימה הדומיננטית, אפילו אם רק לתקופה קצרה.

אז עלית ללא ספק רוכבת על הגל הזה עם קמפיין פרסום לתפוצ’יפס, שהוא די חמוד, אלא אם כל הקטע של האמוג’י כבר יצא לך מכל החורים. ועל הדרך עברתי לי באמפן וקניתי לי כמה דברים מעניינים, גם אם לא ממש חדשים על המדף.

onionringchips

הראשון הוא תפוצ’יפס שמעורבב עם טבעות בצל, מה שהיה די מעניין. “שני חטיפים באריזה אחת!”, זעקה העטיפה, כאילו שהאתגר של לפתוח שתי אריזות הוא מה שעצר אותנו עד כה – אבל בכל זאת, יש ערך בחטיף מעורב, כמו שהמארז המשולב של ביסלי-במבה הראה. אבל כאן לא מדובר בשילוב איקוני כ”כ.

מדובר, בסופו של דבר, בסתם עוד תפוצ’יפס, עם חטיף לא מלהיב של טבעות בצל. לזכותם יצוין שזה אכן מרגיש כמו רצועות של בצל אמיתי, מיובש, בתוך הציפוי. לחובתם יצוין שהטעם שלהן גנרי וחסר יחוד ועניין. ושניהם ביחד לא ממש משתלבים – לא בטעמים וגם לא בצורות. אין סינרגיה.

אבל כן, סיימנו את השקית.

אולי בגלל שהיה חסר לי לפתוח עוד שקית, נאלצנו לפתוח עוד משהו:

דוריטוס מעושן

כאן אני פתאום נתקלתי בבעיה. הדוריטוס שאכלתי, דוריטוס מעושן, לא מופיע בשום מקום באינטרנט. לא באתר של עלית. לא בגוגל אימג’ז. כלום. זה ביזארי. נאלצתי לערוך תמונה של דוריטוס גריל כי, אממ, אחרת לא תדעו איך נראית שקית דוריטוס?004748

בכל מקרה, לקחתי את הדוריטוס (שגם הוא, כמו התפוצ’יפס, נהנה מתירסיות נטולת גלוטן וחמץ) בגלל שלרוב השם “מעושן” הוא מילת קוד, בישראל, לחטיפים שחו”ל יתוארו כבעלי טעם בייקון. מגדיל לעשות חטיף כיפלי מעושן, שבשלב כלשהו הבנתי שהוא אפילו בצורת בייקון – לקח לי המון שנים להבין את זה.

בכל מקרה, קיוויתי שגם הדוריטוס יהיה בטעם שמעמיד פנים שהוא טעם בייקון, כמצופה. אבל התאכזבתי. יתכן שהסיבה שהתמונה היחידה שמצאתי עם צבע דומה לאריזת הדוריטוס הזו היתה של דוריטוס גריל נבעה מזה שהיה לו בדיוק את אותו הטעם כמו דוריטוס גריל, וזה רק מאמץ מיתוג נואש. לא היה שם שום דבר מעניין.

בכל זאת אכלנו את כל השקית.

עדיין, אחרי הכל, פסח.

תגובה אחת

Apr 12 2016

על אמנזיית גל-מאן וחרב הפיפיות שבספקנות

כשראיתי שאחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט 99% Invisible (שכתבתי עליו גם כאן) הוא על התחנה המרכזית החדשה בת”א, מיד התלהבתי, כי זה נושא שאני מכיר וקרוב לליבי. אבל באותה מהירות גם התעצבנתי, כששמעתי את המראיין הראשי של הפרק מנסה להכניס את הסיפור של התחנה לתור נראטיב שנשמע מגניב, אבל מרגיש לי מאולץ ומטופש.

על הפרק עצמו והמחשבות שלי עליו אולי אני אפרסם פוסט בהמשך, אבל ההתרעמות שלי על הבניה של הפרק הזה מיד גרמה לי לחשוב. אם ככה אני מרגיש לגבי נושא שאני קצת מכיר, מה זה אומר לגבי הנושאים בפרקים אחרים? האם אני באמת יכול לסמוך על מה שאומרים שם על ההיסטוריה של שכונת Soho וג’נטריפיקציה של שכונות בארה”ב, או על הקשרים ההיסטוריים בין צבא ארה”ב והנדסת המזונות שאנחנו מכירים? האם אני מקבל את הפרשנויות הרגילות שלהם פשוט בגלל אמנזיית גל-מאן?

ואז פתאום שמתי לב למשהו.

אין אף עמוד בעברית שמסביר על אמנזיית גל-מאן.

וזה כבר הרבה יותר מעניין מאשר התחנה המרכזית החדשה בת”א.

* * *

מוריי גל-מאן הוא פיזיקאי מכובד, זוכה פרס נובל על עבודתו בפיזיקת חלקיקים אלמנטריים וגילוי הקווארקים, ואיש שחסר כל קשר להמצאת המונח. המונח נטבע ע”י הסופר מייקל קרייטון (פארק היורה, זרע אנדרומדה, וכו’), כשהוא מכנה אותו כך כי

פעם שוחחתי על הנושא עם גל-מאן, ואני יודע שכשאני זורק שם ידוע בהקשר הזה, אני מייחס אליו – ואלי – חשיבות גדולה יותר.

זו לא סתם התחכמות – או לפחות, לא רק התחכמות – כי יש לזה רלבנטיות להגדרה של אמנזיית גל-מאן:

אפקט אמנזיית גל-מאן הוא כזה: אתה פותח עיתון וקורא מאמר בנושא שאתה מכיר היטב. במקרה של גל-מאן, פיזיקה. במקרה שלי: עסקי השעשועים. אתה קורא את הכתבה ומבין שלכתב אין הבנה ולא הבסיסית ביותר של העובדות או הסוגיות. במקרים רבים, הכתבה כ”כ מוטעית שהיא מבלבלת סיבה ומסובב – אני קורא לכתבות הללו כתבות “כבישים רטובים גורמים לגשם”. יש המון כאלה.

אז אתה עובר על הטעויות הרבות שבסיפור, בזעם או בשעשוע, ואז עובר לכתבה הבאה, על נושאי פנים או עניינים בינלאומיים, וממשיך לקרוא את שאר העיתון כאילו האמינות שלו בנושאים של יחסי ישראל-פלסטין גבוהה יותר, משום מה, מאשר השטויות שקראת לפני רגע. עברת עמוד ושכחת כל מה שאתה יודע.

אמנזיית גל-מאן היא העובדה שכשאנחנו נתקלים בתוכן שבו אנחנו מבינים אנחנו יכולים להיות ביקורתיים כלפי מקור המידע, אבל מיד אחרי זה להשעות את אותה ספקנות וביקורתיות.

זה נובע מכך שאנחנו מורגלים מגיל אפס להסתמך על התקשורת, ספציפית תקשורת ההמונים, כמקור המידע הראשי, אם לא היחיד שלנו להתעדכן בנעשה בעולם. במשך שנות דור, עיתונים היו הגורם הסמכותי הראשי לענייני דיומא. וקשה להשתחרר מזה.

אבל זה הלב של תנועת הספקנות, הרי. להפעיל ביקורת כלפי הטקסטים (או הגרפים) שאנחנו קוראים. לא לקבל כמובן מאליו את מה שמוצג כאמיתי, ולא לקבל אוטומטית כל דבר שנמצא בעיתון כסמכות.

* * *

אבל יש לספקנות הזו גם צד אחר, ובעייתי יותר. הכלי של הספקנות נועד לעזור לאנשים להשתחרר מקבעונות ולבדוק שמידע עומד בזכות עצמו, ולא בזכות ההקשרים התרבותיים שהביאו אותו. אבל באותה מידה אותן סיסמאות של “אל תאמין לכל מה שאתה קורא” משרתות את האינסטינקט האנושי לסנן החוצה את מה שהם לא רוצים לשמוע.

קרייטון עצמו נודע בזכות ההתנגדות שלו להתחממות גלובאלית – או, ליתר דיוק, להתנגדות שלו לחשיבות שמייחסים להתחממות גלובאלית, בעוד בעיות אמיתיות יותר (כמו עוני) לא מקבלות את אותו היחס. הוא התבטא בנושא גם בנאומים וגם דרך הספרים שלו (State Of Fear, 2004), בערך באותו זמן כשנשא את הנאום שבו ניסח את אמזנזיית גל-מאן, ואני לא אתפלא אם זה לא בא בתגובה לאנשים שאמרו לו “איך אתה יכול לא להאמין בהתחממות גלובאלית, הנה, קרא את המאמר הזה והזה בנושא”. אבל עם נפנוף של “למה להאמין לתקשורת” אפשר לפסול כל טענה שפורסמה.

לכן לא הופתעתי שמצאתי את אמנזיית גל-מאן מצוטטת בפתיל רדיט בקבוצת KotakuInAction, קבוצה של גיימרים שמתלוננים על איך שהסיבה שתנועת GamerGate קיבלה שם רע היא בגלל השמצות בתקשורת (ולא, נגיד, בגלל אלימות מילולית, איומים באונס ורצח ומיזוגניה כללית), ושאסור להאמין למה שכותבים עליהם בתקשורת.

בסופו של דבר, גם את הקריאות לקריאה ביקורתית צריך לקחת בביקורתיות, ולהבין אם מי שקורא להטיל ספק עושה את זה מתוך רצון להשתחרר מקבעונות או לבטל ערעורים על דעותיו? האם יש, בעצם, הבדל בין השניים שניתן להבחנה?

לא ברור.

6 תגובות

Apr 04 2016

יוגורט מקצועי למקצועני היוגורט

שטראוס הוציאו לאחרונה יוגורט חדש תחת מותג הדנונה הבינלאומי שלה. “דנונה PRO”.

danone_pro_lavan_2.4_2015_0

ואני שואל את עצמי, למה Pro? האם באמת יש כאן הפרדה בין יוגורט שהוא תחביב בלבד, לעומת יוגורט למקצוענים? אני מקבל את זה במהדורות של מערכות תוכנה, אבל ביוגורט? האם אתלטים שצורכים הרבה חלבון (שהם כנראה קהל היעד האמיתי או המדומין של המוצר) באמת מקצוענים יותר בצריכת מוצרי החלב שלהם?

או שפשוט, כמו בתוכנה, מדובר במיצוג שמאפשר לגבות יותר כסף בעבור פיצ’רים שלא ברור שמישהו בכלל צריך. ובמקרה הזה, ליצור קטגוריה פיקטיבית שבין יוגורט לבין תוסף-חלבון שאתלטים אמיתיים יתעלמו ממנה, ומי שיקנה את זה הם אנשים שרוצים להרגיש שהם מקצוענים. מה שזה לא יהיה.

2 תגובות

Mar 30 2016

על קסמים, ערים ואופניים: מחשבות על פנטזיה אורבנית

בספרו Expiration Date1, מביא טים פאוורס את התיאור הבא (בתרגומי):

סולומון שאדרו הפנה את מכונית השבי נובה האפורה והחבוטה שלו[,] מהלך שיכל לעשות בקלות, עקב נסיון ממושך, למרות שאחורי הרכב התנודדו. ציר הגלגלים האחורי התנתק מזמן מהמתלים, והציר האחורי כבר לא היה מקביל לקדמי. בנהיגה קדימה בקו ישר, הרכב תמיד נטה בזווית מקו הנסיעה”.

הדימוי הזה, של רכב שתלוי בזווית כך שהנהג אף פעם לא פונה בדיוק לכיוון הנהיגה, הוא לא סתמי, אלא משתלב באופן יפה בצורה שבה הקסם עובד בספרו של פאוורס, כפי שאפשר לראות בציטוט מאוחר יותר:

“קח את המכונית שלי. היא שבי נובה. מיכל דלק מלא. נוסעת קצת הצידה, אבל זה דווקא יעזור – יפריע לאנשים מלראות לאיפה אתה נוסע”

הדובר כאן לא מדבר על מישהו שסתם יעקוב אחרי סאליבן, גיבור הספר. אלא על גורמים מיסטיים שיחפשו אותו באמצעים קסומים, ושציר הגלגלים האחורי של המכונית יבלבל את הקסמים שלהם: כשאתה לא פונה לאיפה שאתה הולך, אתה יוצר איזה קצר קיומי בפעולה הזאת הקסם אצל פאוורס הוא לא תחליף טכנולוגי פשוט, אלא סט של פעולות שמתבססות על הקשרים הסמיוטיים שבין שמות ופעולות. בלבל את הפעולות והקסם יתבלבל.

* * *

למה נזכרתי עכשיו בציטוט הזה, מספר שקראתי לפני כמעט שני עשורים? האשמה נופלת בחלקה, אני מניח, מהעובדה שהכידון באופניים שלי יצא מהמקום והוא סוטה שמאלה. כשאני רוכב עליהן, אני לא מביט בדיוק לאיפה שהגלגלים נוסעים. אני לא יודע אם זה מבלבל מכשפים שמנסים לאתר אותי, אבל זה בהחלט מבלבל אותי.

אבל מעבר לזה, האלמנט הקטן הזה מהספר מלווה אותי כבר שנים בתור אחד הדברים שהופכים את הקסם בעולם של פאוורס לכ”כ מוצלח. בקטע אחר בספר, סאליבן, עם הגיעו ללוס אנג’לס, דואג להוציא את האוויר מכל הצמיגים שלו ולמלא מחדש, בשביל שלא יהיה בתוך הרכב שלו אוויר מאריזונה, משם הגיע. כיסים קטנים של אוויר זר בתוך העיר קלים לזיהוי ואיתור לכל מי שיודע לחפש.

כי פאוורס, שכותב מה שנקרא urban fantasy – פנטזיה אורבנית, המתרחשת בערים מודרניות, אבל עם אלמנטים פנטסיים – עושה עבודה מצוינת בלשלב את שני האלמנטים האלה לאחד. הקסם של פאוורס הוא קסם אורבני, מודרני, שמשתלב מצוין עם הטכנולוגיה ועם החיים המודרניים, ולא מרגיש תלוש ומנותק מהם.

* * *

לא כל הפנטזיה האורבנית בנויה ככה. לעולם-לא-עולם של ניל גיימן, כפי שכתבתי בביקורת המקושרת, ממוקם בלונדון העכשווית. אבל כל העולם הקסום נמצא מתחת לאדמה או מעל הגגות, והוא מתקיים בנפרד לחלוטין מהלונדון המודרנית. יצורי לונדון של מטה לא מתערבבים כמעט עם בני האדם הרגילים, אנשי היום והרחובות.

בסדרת תיקי דרזדן של ג’ים בוצ’ר, הקוסמים והיצורים המכושפים דווקא כן חיים בכפיפה אחת עם ה-“מוגלגים” – אלה שלא מודעים לעולם הקסם – אבל הם זרים להם. היצורים מגיעים מהעולמות שמעבר (ה-Nevernever), והקוסמים חיים במנותק קצת מהחברה המודרנית, והקסם שלהם באופן מהותי הוא אנטיתזה לטכנולוגיה: כל טכנולוגיה שחדישה יותר משנות ה-50 נוטה להתקלקל כשהיא בנוכחות מכשף, כך שהקסם הוא, במהותו, זר לעיר המודרנית2.

דוגמה דומה לזו של דרזדן אפשר למצוא לקראת סוף העונה השניה של באפי קוטלת הערפדים: באפי וחבורתה נאבקים בשופט, שד עתיק שחסין ל-“כל נשק שחושל”. תגובתה של באפי? להוציא בזוקה. “That was then. This is now”.

* * *

אצל פאוורס הקסם הרבה יותר מחובר להוויה. אולי בגלל שאצל פאוורס הקסם הוא מאד אישי – הוא מתעסק באלמנטים מאד בסיסיים בהוויה האנושית, ומגיע מתוכם – הוא לא משהו חיצוני שמעוגן בשדים או בחשיבה מיסטית ימי-ביניימית. לכן הוא עובד טוב גם כשפאוורס כותב על וינה במאה ה-16 וגם על לוס אנג’לס בסוף המאה ה-20.

  1. פורסם 1996, לא יצא בעברית למיטב ידיעתי []
  2. קראתי רק שלושה ספרים בסדרה בינתיים. אם יש שינויים או תוספות בהמשך, עוד לא הגעתי אליהם []

Comments Off on על קסמים, ערים ואופניים: מחשבות על פנטזיה אורבנית

Mar 28 2016

סייבר-כותרת לסייבר-פוסט בסייבר-בלוג

נתקלתי לאחרונה בשני חשבונות טוויטר מלבבים, שלצערי הגעתי אליהם – לפחות לראשון מביניהם – קצת לקראת סופו. הראשון נקרא CyberEveryWord והשני CyberPrefixer, שניהם מתופעלים ע”י אחת Jill @ None, ושניהם סובבים סביב אותו רעיון בסיסי – לקחת את הקידומת “סייבר”, שממש קרובה לאובדן כל משמעות אמיתית, ולתת לה את הדחיפה הקטנה שהיא צריכה מעבר לקצה.

 

 

מבין השניים,  CyberEveryWord הוא החביב עלי. המשימה של החשבון פשוטה – לעבור על המילון כולו, מילה מילה, ולפרסם אותו כשהיא עם הקידומת “סייבר”. לצערי הצטרפתי יחסית מאוחר, באזור האות U שהיתה מלאה בהרבה מילים לא הכי מעניינות עם הקידומת Un, אבל הרעיון עדיין קסם לי, באבסורדיות המוחלטת שלו, החל מ-Cybervegetation ועד Cyberwasherwoman. הזכיר לי ציטוט מהספר Microserfs של דאגלס קופלנד, אותו ציטטתי לא פעם:

Abe has a friend in research who’s working on “metaphor-backwards” development of software products. That is, thinking of a real-world object with no cyber equivalent, and then figuring out what that cyber equivalent should be. Abe’s worried because at the moment he’s working on “gun.”

 החשבון השני, CyberPrefixer, לוקח כותרות מעיתונים ומוסיף את הקידומת Cyber לפני שמות עצם ופעלים. התוצאה, באופן מחשיד ודי מדכא, לא מאד קיצונית. אבל לא רק שהכותרות שנוצרות לא שונות בהרבה מהכותרות האמיתיות, הן בעיקר נראות כמו מנוע ליצירת תקצירים לסיפורי מד”ב עצלניים. Not that there’s anything wrong with that.

2 תגובות

Mar 05 2016

יומן צריכה: פגישת מחזור בטיב טעם

מזמן לא ביקרתי בטיב טעם. מאז שעברתי דירה, הוא כבר לא ה-go-to שלי להשלמת מצרכים בערב או סופ”ש, ואני קרוב עכשיו מספיק לשוק הכרמל בשביל להתמקד בחנויות המכולת הרוסיות והאסייתיות שם. אבל היום יצא לי לקפוץ לעשות כמה השלמות, ונתקלתי במגוון מוצרים ששעשעו או עניינו אותי, מסיבות מוצדקות יותר או פחות.

גבינה

2016-03-05 21.41.23

השקיק הקטן הזה טוען שהוא “חטיף גבינה מיושנת”, שמכיל אך ורק גבינה איטלקית מיושנת שאפויה בתנור. אז קניתי. ופתחתי. ומה אני אגיד? גבינה. מיושנת. ואפויה. ואני אומר את זה לגמרי לחיוב.

זה לא זול (10 שקלים ל-24 גרם), אבל זה טעים. בטיב טעם מול הבימה זה התחבא במדף התחתון ליד הלחמים. שווה לחפש.

בירה2016-03-05 21.36.56

יש המון בירות בעולם, ועל המדפים בארץ המבחר משתנה עם השנים בהתאם לתנודות השוק והיבואנים, אבל הבירות שהיו פופולריות בפאבי ארצנו כשהתחלתי לשתות תמיד יחרתו על זכרוני. לכן שמחתי להתקל ב-McEwans Scotch Ale, שזכור לי כבירה שממש אהבתי לפני כעשור וחצי. מצד שני, הטעם שלי בבירות די השתנה מאז, ואני חושש שאתאכזב. בכל זאת, קניתי בקבוק.


עוגות

שתי עוגות תפסו את עיני על המדף, גם אם לא היתה לי שום כוונה לקנות אותן. הראשונה היא “צ’אק צ’אק”, מאפה טטארי מסורתי, על פי התווית, שמתוארת כ-“עוגת דבש” בתווית העברית. בעיקר עניין אותי העובדה שהמרכיבים כוללים כ-25% דבש, ושהיא נראית כמו ערימה של במבה.

2016-03-05 21.36.17

והעוגה השניה ששיעשעה אותי היא הבת-קייב!
הבנתם?
Bat-cave?
כמו של באטמן?
לא נורא. נמשיך הלאה.

2016-03-05 21.36.06

שונות

ולסיום, שקית פשוטה של אנשובי וייטנאמי מיובש ומומלח. אין כאן התחכמויות, רק העובדה שרשימת המרכיבים כוללת 77% אנשובי ו-23% מלח – רק לקרוא את זה גורם לרקמות הפה שלי להתכווץ בכאב לתוך עצמן, בזמן שבלוטות הטעם שלי זועקות “עוד! עוד!”

2016-03-05 22.24.29


2 תגובות

Mar 02 2016

פודקאסטים משתלבים: סקירה תקופתית

אחרי הפסקה לא קצרה משמיעת פודקאסטים, בעיקר עקב מחסור בזמן נסיעות מתאים לעבודה, חזרתי השבוע להשלים פערים, גם כמאזין וגם, לשמחתי, כמתראיין (בקרוב!).

שיחה או סצנה

הלן זלצמן, באחד הפודקאסטים החביבים עלי, The Allusionist (עליו כבר כתבתי בעבר), אירחה את היוצרים של פודקאסט אחר (כחלק מיוזמת פרסום הדדי כזה של פודקאסטים ברשת רדיוטופיה), ואף שידרה במלואו פרק של אותו פודקאסט, Criminal. הפרק אמנם היה מעניין (ומספיק קשור לשפה ומילים בשביל לעשות את הקישור – הוא היה על שקרים וגלאי אמת), אבל מה שבאמת קפץ לי לאוזן היתה הערה של העורכות והמגישות של Criminal בנוגע לקשר בין הפודקאסט שלהן ולמילים:

הרבה מהנושאים שאנחנו מביאות בנושאים הם חומרים שבהם המילים שבהם אנחנו משתמשות יכולות להיות רגישות לאנשים מסויימים. […] אנחנו מסוגלות להתווכח על מילה בודדה […] בכל תסריט תמיד תהיה מילה אחת שהיא רוצה או שאני רוצה שהשניה חושבת שהיא מופרעת לחלוטין”.

הדגשתי את המילה שקפצה לי, כי המילה הזו (הבודדה, האחת) עזרה לי לנסח משהו שמפריד אצלי בראש בין סוגים שונים של פודקאסטים, בין כאלה כמו Pop Culture Happy Hour או על כתפי גמדים, אל מול Radiolab ודומיו. העובדה שיש להם תסריט.

אחד הדברים שאני אוהב בפודקאסטים זו הספונטניות. העובדה שאני מרגיש שאני מאזין לשיחה אמיתית בין אנשים, גם אם שיחה שמודעת לכך שיש לה קהל שצריך למשוך פנימה. פודקאסטים עם תסריט, לעומת זאת, מרגישים יותר כמו סרט דוקומנטרי קצר – מתוסרט, מהודק ומתוכנן יותר, אבל ספונטני הרבה פחות. אין שום דבר רע בזה – ולראיה, גם The Allusionist הוא פודקאסט מתוסרט שאני מאד אוהב. אבל אלה שני ז’אנרים מאד שונים במדיום הזה, שמתנהלים אחרת ופועלים אחרת לגמרי – ומספיק לראות את מספר האנשים שעובדים על פודקאסט בשביל להבין את ההבדל.

הופעות אורח

ואם דיברנו כבר על הופעת האורח של Criminal, ההרגשה שלי היא שיש הרבה שיתופי פעולה כאלה, הופעות אורח בין פודקאסטים לאחרונה, לפחות באלה שאחריהם אני עוקב. יש כאן הגיון – זה סוג של syndication, האפשרות לפרגן אחד לשני וגם לתת לך שבוע מנוחה מלמצוא משהו לשדר – כולם מרוויחים. זה ללא ספק עוזר לי למצוא פודקאסטים חדשים לשמוע. נכוויתי ממספיק פודקאסטים כך שבלי שאני אשמע איזה snippet שיתן לי להתרשם, הסיכוי שלי לנסות פודקאסט חדש הוא נמוך.

מה-Allusionist הגעתי גם ל-99% Invisible, פודקאסט על “המחשבה שמאחורי הארכיטקורה והעיצוב הבלתי נראים שמשפיעים על חיינו”. 99% עשה סיבוב ויראלי בימים האחרונים עם פרק וידאו קצת שטחי ומאכזב על העיצוב הרע של דלתות, אבל הפרקים הפודקאסטיים פרופר שלו בינתיים מעניינים מאד, כמו אחד ששמעתי היום על ההיסטוריה של שלטי ניאון.

הפרק האחרון ששודר, כשיתוף פעולה עם אחד מהכתבים של פודקאסט אחר, Snap Judgement, שאותו עוד לא בדקתי. אבל הפרק עצמו היה לא פחות מנפלא, והוא מומלץ בחום – הוא מדבר על טלפון ציבורי באמצע מדבר המוהאבי בדרום מערב ארה”ב שכן או לא קיים, ועל בחור שנהיה אובססיבי לגביו בסוף שנות ה-90. לכו והאזינו!

תגובה אחת

Feb 17 2016

שירים קשורים: The Bleeding Heart Show / The Flesh Failures

בפוסט של היום אני עומד להתחיל ניסוי חדש, פורמט חדש לפוסט, שבו אני אכתוב על שירים שאני אוהב שביניהם אני מוצא קשר כלשהו, בתקווה לא טריוויאלי. נראה עד כמה הפורמט החדש יתפוס.

 

בשביל לחנוך את הפינה, אני אתחיל עם שני שירים שאני אוהב. מאד אוהב, אפילו. הראשון אפילו כיכב בתור הרינגטון שלי במשך כמה שנים, ואפילו זה לא המאיס אותו עלי, כל כך אני אוהב אותו.

השיר הוא The Bleeding Heart Show של ה-New Pornographers, סופר-גרופ של עילית מוזיקאי האינדי הקנדי של סוף המאה העשרים (הא!), והוא שיר שתמיד ממלא אותי אושר, בעיקר בזכות ה-“היי, לה, היי לה” המדבק שממלא את סוף השיר”". אבל בראש שלי הוא יושב בקטגוריה אחת דווקא עם The Flesh Failures, השיר הסוגר של פסקול הסרט “שיער”.

אבל מה מקשר בין רוק אינדי מתקתק של שנות ה-2000 עם המנון היפי מריר מ-1967? התשובה מתחילה בדקה 3:32 אצל הפורנוגפרים – זה הרגע שהמתופף, קורט דאל, מתחיל ממש להתפרע, לתת לשירה המתקתקה counterpoint אקטיבי, לא רק לקבוע את הקצב. וזה אחד הקטעים האהובים עלי בשיר.

וגם ב-Flesh Failures יש קטע דומה – לפחות בגרסה שאליה קישרתי, הגרסה מהפסקול של הסרט מ-1980 (אותה מצאתי מיוטיוב מלווה קטעים ערוכים מהסרט “צלף אמריקאי”). כאן, בנקודה 4:25, המתופף מתחיל גם להכניס יותר צבע לתיפוף, שמלווה בצורה נהדרת (בדומה ל-Bleeding Heart Show) את הקודה הארוכה שחוזרת על עצמה עד סוף השיר.

שני שירים, שני עשורים שונים, אבל שתי קודות נהדרות עם תופים נהדרים שמלווים אותן.

4 תגובות

« הקודם - הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים