על אמנזיית גל-מאן וחרב הפיפיות שבספקנות

פורסם ב:

כשראיתי שאחד הפרקים האחרונים של הפודקאסט 99% Invisible (שכתבתי עליו גם כאן) הוא על התחנה המרכזית החדשה בת”א, מיד התלהבתי, כי זה נושא שאני מכיר וקרוב לליבי. אבל באותה מהירות גם התעצבנתי, כששמעתי את המראיין הראשי של הפרק מנסה להכניס את הסיפור של התחנה לתור נראטיב שנשמע מגניב, אבל מרגיש לי מאולץ ומטופש.

על הפרק עצמו והמחשבות שלי עליו אולי אני אפרסם פוסט בהמשך, אבל ההתרעמות שלי על הבניה של הפרק הזה מיד גרמה לי לחשוב. אם ככה אני מרגיש לגבי נושא שאני קצת מכיר, מה זה אומר לגבי הנושאים בפרקים אחרים? האם אני באמת יכול לסמוך על מה שאומרים שם על ההיסטוריה של שכונת Soho וג’נטריפיקציה של שכונות בארה”ב, או על הקשרים ההיסטוריים בין צבא ארה”ב והנדסת המזונות שאנחנו מכירים? האם אני מקבל את הפרשנויות הרגילות שלהם פשוט בגלל אמנזיית גל-מאן?

ואז פתאום שמתי לב למשהו.

אין אף עמוד בעברית שמסביר על אמנזיית גל-מאן.

וזה כבר הרבה יותר מעניין מאשר התחנה המרכזית החדשה בת”א.

* * *

מוריי גל-מאן הוא פיזיקאי מכובד, זוכה פרס נובל על עבודתו בפיזיקת חלקיקים אלמנטריים וגילוי הקווארקים, ואיש שחסר כל קשר להמצאת המונח. המונח נטבע ע”י הסופר מייקל קרייטון (פארק היורה, זרע אנדרומדה, וכו’), כשהוא מכנה אותו כך כי

פעם שוחחתי על הנושא עם גל-מאן, ואני יודע שכשאני זורק שם ידוע בהקשר הזה, אני מייחס אליו – ואלי – חשיבות גדולה יותר.

זו לא סתם התחכמות – או לפחות, לא רק התחכמות – כי יש לזה רלבנטיות להגדרה של אמנזיית גל-מאן:

אפקט אמנזיית גל-מאן הוא כזה: אתה פותח עיתון וקורא מאמר בנושא שאתה מכיר היטב. במקרה של גל-מאן, פיזיקה. במקרה שלי: עסקי השעשועים. אתה קורא את הכתבה ומבין שלכתב אין הבנה ולא הבסיסית ביותר של העובדות או הסוגיות. במקרים רבים, הכתבה כ”כ מוטעית שהיא מבלבלת סיבה ומסובב – אני קורא לכתבות הללו כתבות “כבישים רטובים גורמים לגשם”. יש המון כאלה.

אז אתה עובר על הטעויות הרבות שבסיפור, בזעם או בשעשוע, ואז עובר לכתבה הבאה, על נושאי פנים או עניינים בינלאומיים, וממשיך לקרוא את שאר העיתון כאילו האמינות שלו בנושאים של יחסי ישראל-פלסטין גבוהה יותר, משום מה, מאשר השטויות שקראת לפני רגע. עברת עמוד ושכחת כל מה שאתה יודע.

אמנזיית גל-מאן היא העובדה שכשאנחנו נתקלים בתוכן שבו אנחנו מבינים אנחנו יכולים להיות ביקורתיים כלפי מקור המידע, אבל מיד אחרי זה להשעות את אותה ספקנות וביקורתיות.

זה נובע מכך שאנחנו מורגלים מגיל אפס להסתמך על התקשורת, ספציפית תקשורת ההמונים, כמקור המידע הראשי, אם לא היחיד שלנו להתעדכן בנעשה בעולם. במשך שנות דור, עיתונים היו הגורם הסמכותי הראשי לענייני דיומא. וקשה להשתחרר מזה.

אבל זה הלב של תנועת הספקנות, הרי. להפעיל ביקורת כלפי הטקסטים (או הגרפים) שאנחנו קוראים. לא לקבל כמובן מאליו את מה שמוצג כאמיתי, ולא לקבל אוטומטית כל דבר שנמצא בעיתון כסמכות.

* * *

אבל יש לספקנות הזו גם צד אחר, ובעייתי יותר. הכלי של הספקנות נועד לעזור לאנשים להשתחרר מקבעונות ולבדוק שמידע עומד בזכות עצמו, ולא בזכות ההקשרים התרבותיים שהביאו אותו. אבל באותה מידה אותן סיסמאות של “אל תאמין לכל מה שאתה קורא” משרתות את האינסטינקט האנושי לסנן החוצה את מה שהם לא רוצים לשמוע.

קרייטון עצמו נודע בזכות ההתנגדות שלו להתחממות גלובאלית – או, ליתר דיוק, להתנגדות שלו לחשיבות שמייחסים להתחממות גלובאלית, בעוד בעיות אמיתיות יותר (כמו עוני) לא מקבלות את אותו היחס. הוא התבטא בנושא גם בנאומים וגם דרך הספרים שלו (State Of Fear, 2004), בערך באותו זמן כשנשא את הנאום שבו ניסח את אמזנזיית גל-מאן, ואני לא אתפלא אם זה לא בא בתגובה לאנשים שאמרו לו “איך אתה יכול לא להאמין בהתחממות גלובאלית, הנה, קרא את המאמר הזה והזה בנושא”. אבל עם נפנוף של “למה להאמין לתקשורת” אפשר לפסול כל טענה שפורסמה.

לכן לא הופתעתי שמצאתי את אמנזיית גל-מאן מצוטטת בפתיל רדיט בקבוצת KotakuInAction, קבוצה של גיימרים שמתלוננים על איך שהסיבה שתנועת GamerGate קיבלה שם רע היא בגלל השמצות בתקשורת (ולא, נגיד, בגלל אלימות מילולית, איומים באונס ורצח ומיזוגניה כללית), ושאסור להאמין למה שכותבים עליהם בתקשורת.

בסופו של דבר, גם את הקריאות לקריאה ביקורתית צריך לקחת בביקורתיות, ולהבין אם מי שקורא להטיל ספק עושה את זה מתוך רצון להשתחרר מקבעונות או לבטל ערעורים על דעותיו? האם יש, בעצם, הבדל בין השניים שניתן להבחנה?

לא ברור.


פורסם ב:

by

Comments

6 תגובות על “על אמנזיית גל-מאן וחרב הפיפיות שבספקנות”

  1. תמונת פרופיל של אייל
    אייל

    מעניין. תודה. האם אנחנו לא מנסים להילחם באמנזיה על-ידי מי ומה שאנחנו עוקבים אחריו – בלוגים מחד ואנשים בטוויטר מאידך?

    1. תמונת פרופיל של אבנר שחר קשתן

      לא סתם קרייטון התמקד במדיה המסורתית של תקשורת ההמונים, ה-Mainstream Media, כשהוא דיבר כאן, כי שם יש מערכת יחסים מאד מסוימת של צרכנים ואמון. ברגע שמוסיפים את העניין של האוצרות החברתית, נכנסנו למנגנון אמון אחר קצת.

  2. תמונת פרופיל של רונן
    רונן

    תודה! מעניין!
    לא הכרתי את השם "אמנזיית גל-מאן", אבל הרגע הזה שבו הבנתי שבמקומות בהם אני "מבין", כמעט כל מה שכתוב בעיתונים הוא שטויות, אבל אין לי ממש מקורות מידע חלופיים לרוב המידע האחר שיש בעיתונים..

  3. תמונת פרופיל של חמי
    חמי

    אבנר יקירי, הנרטור של הסיפור הוא יוחאי מי-טל מ"סיפור ישראלי". שהוא גם חבר טוב, וגם אדם רגיש ואמין. מכיוון שגם נחשפתי לתחקיר שעשה בתחנה המרכזית החדשה, אשמח לדעת למה, לדעתך, הנרטיב שלו מטופש, וגם אשמח לשמוע את התגובה שלו.. שאחבר ביניכם? חוץ מזה ד"ש.
    חוץ מזה חוסר הדיוק במקרה הטוב ונרטיבים בעייתים, ערבוב וסילוף של עובדות ועוד ברוב המקרים הם חלק מהאופן שבו עיתונות עובדת ברוב המקרים. מי שרוצה להבין מציאות כלשהי ומסתמך על עיתונאי אחד וכתבה אחת אז באמת שיהיה לו לבריאות. עדיין ברוב הנושאים אנחנו לא יכולים להעמיק יותר מדי ושם העיתונות נותנת לנו תמונה כללית מסויימת, יותר מזה בניגוד למה שאתה כותב אני חושב שרובנו כן קוראים בעיניים ביקורתיות, אלא שהביקורתיות הזו פחות מתייחסת לכתבה אחת או דיווח אחד אלא למכלול ולגישה שלנו אל המידע שקיבלנו.

    1. תמונת פרופיל של אבנר שחר קשתן

      היי, חמי. מה נשמע? מזמן לא התראינו.
      לגבי הנראטיב – הפרק נפתח בהצהרה שהסיפור של התחנה המרכזית החדשה הוא הסיפור של ישראל כולה, מהקמתה ועד היום. אבל לא היה שום דבר בטקסט שהתייחס לזה או גיבה את זה. שאר הפרק היה דווקא מוצלח – גם אם הוא שם דגש על ההיסטוריה של התחנה ופספס הרבה מההווה המרתק שלה – אבל הוא חזר בסוף הפרק שוב להצהרה הזו, עם איזו אנלוגיה לאיזה נראטיב של יומרנות-יתר והקמת מונומנטים גדולים ממה שהמדינה/תחנה יכולים להכיל. זה הרגיש כמו נסיון להפוך את הסיפור הזה למשהו הרבה יותר גדול (ופחות מעניין) ממה שהוא – להפוך אותו לסיפור לאומי באופן מאולץ ומלאכותי.
      אבל חוץ מזה, כאמור, כן נהניתי מהפרק, ולמדתי ממנו הרבה על ההיסטוריה של התחנה. כלומר, על מה שאני מקבל באופן עיוור שהוא ההיסטוריה של התחנה. :)

  4. תמונת פרופיל של בני
    בני

    תיקון קטן:
    גל-מאן לא "גילה" את הקווארקים, שכן עבודתו הייתה תאורטית. אולי נכון יותר לומר שהוא "חזה את קיומם"…