על קסמים, ערים ואופניים: מחשבות על פנטזיה אורבנית

פורסם ב:

בספרו Expiration Date ((פורסם 1996, לא יצא בעברית למיטב ידיעתי)), מביא טים פאוורס את התיאור הבא (בתרגומי):

סולומון שאדרו הפנה את מכונית השבי נובה האפורה והחבוטה שלו[,] מהלך שיכל לעשות בקלות, עקב נסיון ממושך, למרות שאחורי הרכב התנודדו. ציר הגלגלים האחורי התנתק מזמן מהמתלים, והציר האחורי כבר לא היה מקביל לקדמי. בנהיגה קדימה בקו ישר, הרכב תמיד נטה בזווית מקו הנסיעה”.

הדימוי הזה, של רכב שתלוי בזווית כך שהנהג אף פעם לא פונה בדיוק לכיוון הנהיגה, הוא לא סתמי, אלא משתלב באופן יפה בצורה שבה הקסם עובד בספרו של פאוורס, כפי שאפשר לראות בציטוט מאוחר יותר:

“קח את המכונית שלי. היא שבי נובה. מיכל דלק מלא. נוסעת קצת הצידה, אבל זה דווקא יעזור – יפריע לאנשים מלראות לאיפה אתה נוסע”

הדובר כאן לא מדבר על מישהו שסתם יעקוב אחרי סאליבן, גיבור הספר. אלא על גורמים מיסטיים שיחפשו אותו באמצעים קסומים, ושציר הגלגלים האחורי של המכונית יבלבל את הקסמים שלהם: כשאתה לא פונה לאיפה שאתה הולך, אתה יוצר איזה קצר קיומי בפעולה הזאת הקסם אצל פאוורס הוא לא תחליף טכנולוגי פשוט, אלא סט של פעולות שמתבססות על הקשרים הסמיוטיים שבין שמות ופעולות. בלבל את הפעולות והקסם יתבלבל.

* * *

למה נזכרתי עכשיו בציטוט הזה, מספר שקראתי לפני כמעט שני עשורים? האשמה נופלת בחלקה, אני מניח, מהעובדה שהכידון באופניים שלי יצא מהמקום והוא סוטה שמאלה. כשאני רוכב עליהן, אני לא מביט בדיוק לאיפה שהגלגלים נוסעים. אני לא יודע אם זה מבלבל מכשפים שמנסים לאתר אותי, אבל זה בהחלט מבלבל אותי.

אבל מעבר לזה, האלמנט הקטן הזה מהספר מלווה אותי כבר שנים בתור אחד הדברים שהופכים את הקסם בעולם של פאוורס לכ”כ מוצלח. בקטע אחר בספר, סאליבן, עם הגיעו ללוס אנג'לס, דואג להוציא את האוויר מכל הצמיגים שלו ולמלא מחדש, בשביל שלא יהיה בתוך הרכב שלו אוויר מאריזונה, משם הגיע. כיסים קטנים של אוויר זר בתוך העיר קלים לזיהוי ואיתור לכל מי שיודע לחפש.

כי פאוורס, שכותב מה שנקרא urban fantasy – פנטזיה אורבנית, המתרחשת בערים מודרניות, אבל עם אלמנטים פנטסיים – עושה עבודה מצוינת בלשלב את שני האלמנטים האלה לאחד. הקסם של פאוורס הוא קסם אורבני, מודרני, שמשתלב מצוין עם הטכנולוגיה ועם החיים המודרניים, ולא מרגיש תלוש ומנותק מהם.

* * *

לא כל הפנטזיה האורבנית בנויה ככה. לעולם-לא-עולם של ניל גיימן, כפי שכתבתי בביקורת המקושרת, ממוקם בלונדון העכשווית. אבל כל העולם הקסום נמצא מתחת לאדמה או מעל הגגות, והוא מתקיים בנפרד לחלוטין מהלונדון המודרנית. יצורי לונדון של מטה לא מתערבבים כמעט עם בני האדם הרגילים, אנשי היום והרחובות.

בסדרת תיקי דרזדן של ג’ים בוצ’ר, הקוסמים והיצורים המכושפים דווקא כן חיים בכפיפה אחת עם ה-“מוגלגים” – אלה שלא מודעים לעולם הקסם – אבל הם זרים להם. היצורים מגיעים מהעולמות שמעבר (ה-Nevernever), והקוסמים חיים במנותק קצת מהחברה המודרנית, והקסם שלהם באופן מהותי הוא אנטיתזה לטכנולוגיה: כל טכנולוגיה שחדישה יותר משנות ה-50 נוטה להתקלקל כשהיא בנוכחות מכשף, כך שהקסם הוא, במהותו, זר לעיר המודרנית ((קראתי רק שלושה ספרים בסדרה בינתיים. אם יש שינויים או תוספות בהמשך, עוד לא הגעתי אליהם)).

דוגמה דומה לזו של דרזדן אפשר למצוא לקראת סוף העונה השניה של באפי קוטלת הערפדים: באפי וחבורתה נאבקים בשופט, שד עתיק שחסין ל-“כל נשק שחושל”. תגובתה של באפי? להוציא בזוקה. “That was then. This is now”.

* * *

אצל פאוורס הקסם הרבה יותר מחובר להוויה. אולי בגלל שאצל פאוורס הקסם הוא מאד אישי – הוא מתעסק באלמנטים מאד בסיסיים בהוויה האנושית, ומגיע מתוכם – הוא לא משהו חיצוני שמעוגן בשדים או בחשיבה מיסטית ימי-ביניימית. לכן הוא עובד טוב גם כשפאוורס כותב על וינה במאה ה-16 וגם על לוס אנג’לס בסוף המאה ה-20.


פורסם ב:

by