ארכיון לחודש December, 2009

Dec 28 2009

שלוש מחשבות על הופעות

הגעתי למסקנה שאני תמיד צריך לאמץ איזו להקה צעירה. זה נורא נחמד שיש לך להקה כזו שאתה יכול לעקוב אחריה, ללכת לכל ההופעות שלה, גם אם הן מחוץ לעיר. לחגוג איתה את ימי ההולדת של הגיטריסט או המתופף. לזהות פרצופים מוכרים בקהל מפעם לפעם, גם אם אתה אף פעם לא מדבר איתם. זה גם עוזר אם הם להקה טובה, אבל זה לא חובה, העיקר שתהיה לך להקה משלך, כמו קבוצת כדורגל, שאתה יכול להתלהב ממנה גם אם אף אחד אחר לא אוהב אותה, ולהגן עליה מול אחרים. בזמנו היה לנו את אגרול, בתקופת הקאברים שלהם. ואת בינתיים, עד שאלון עבר לחו”ל. אבל רוב הזמן אני מזניח באופן מחפיר את העובדה שאני גר מטר מהאוזן-בר ורבע שעה מהלבונטין, ולא שומע מספיק להקות חדשות. זה תמיד כיף להיות חלק מקהילה קטנה כזו, אפילו אם ברור שזה לא ישרוד לעד. לכן אני תמיד שמח למצוא לי להקה חדשה ומוצלחת לאמץ.

* * *

בגדול, אני אוהב רוק מתקדם. אני אומנם כבר כמעט לא שומע פרוג, בטח שלא דברים חדשים, אבל שנים רבות זה היה הסגנון החביב עלי, קינג קרימזון וג’נסיס וג’נטל ג’יאנט ואפילו אמרסון לייק ופאלמר. אבל לפרוג, ובעיקר להקות פרוג חדשות, יש נטייה לשקוע לתוך הטכניקה ולאבד את הכיף שבמוזיקה. הם עושים מוזיקה למוזיקאים, שנהנים ממעברי האקורדים המורכבים וההברקות הטכניות בזמן שאני משתעמם. אין לי ויכוח על יכולותיהם כנגנים, רק על העניין שביצירה. וגם כשהמוזיקה שלהם לא משעממת (ואני חלילה לא אומר שכל דבר שנוגע בפרוג הוא משעמם), המוזיקה של הפרוגרים נוטה להיות מורכבת יותר, מתלהבת פחות. יותר נוטה לנענוע ראש בהערכה מאשר לקפיצות מלאות התלהבות.

לכן זה מעניין כשלהקת טובה ופרוגית, יותר או פחות, מנגנת שיר רוק פשוט יותר,straightforward. אולי איזה קאבר אירוני, או סתם נוסטלגי. ופתאום הכשרון הטכני המפותח מקבל לידיים לא איזה מאפה פילו אוורירי או תבשיל מעודן, אלא נתח בשר עסיסי, עוד על העצם, ופתאום לא רק הידיים של הגיטריסט רצות להן על צוואר הגיטרה, אלא כל הגוף שלו מתחיל לקפוץ, והידיים של המתופף הופכות לטשטוש לבן, והבסיסט מחליף את ה-counterpoint המורכב בקו בס פשוט יותר אבל שמהדהד לך בכלוב הצלעות, ואתה מתחיל לתהות למה הם לא יכולים להכניס כל-כך הרבה התלהבות גם לשירים הרגילים שלהם.

טוב, לפעמים הם יכולים.

* * *

אני גם אוהב להקות שיש להם שני זמרים ראשיים. לא כל שיר מתאים לכל סגנון שירה, ואם יש שני זמרים, זה כמו להוסיף עוד כלי נגינה להרכב. זה פותח אפשרויות. גם הרמוניות קוליות מעניינות יותר, וגם פוטנציאל לשירי סולו מותאמים אישית. ואם יש זמר וזמרת אז בכלל יש לנו מנעד רחב של אפשרויות.

* * *

הפשרות היא להקה ממש נחמדה. נגיעות של פרוג בלי שיהיה יותר מדי מזה. מדי פעם איזה קאבר נוסטלגי. גיטריסט מצוין שחגג אתמול יום הולדת. נגן סוזאפון על הבמה במקום גיטרה בס. שני זמרים ראשיים. שווה.

7 תגובות

Dec 27 2009

הכל למכירה

אני אוהב את לארי אליסון, מנכ”ל אורקל. הוא משעשע אותי כל פעם מחדש בסטריאוטיפ שלו, שהוא מסרב להשתחרר ממנו, של מיליארדר הטכנולוגיה הראוותן והרברבן שיש לו יותר כסף ממה שהוא יכול להוציא.

אליסון, האדם הרביעי הכי עשיר בעולם. כבר הראה את הרגישות שלו לפני כמה חודשים כשהתלהב מהיאכטת המירוץ שלו מול עובדי החברה, שמאות מהם הוא פיטר בשנה האחרונה. יש לו עוד יאכטה, השישית בגודלה בעולם, עם אולם קולנוע, מרתף יינות ו-82 חדרים*. ועכשיו הוא החליט גם לקנות טורניר טניס.

כן, טורניר טניס. לא לקנות קבוצה, כמו גאידמק או מארק קובאן, הוא פשוט קנה את טורניר הטניס Indian Wells כולו. ממתי קונים טורניר? כן, אני יודע שטורניר זה בסופו של דבר ישות כלכלית, אבל עדיין, לקנות טורניר? בשלב הבא, אני מניח הוא פשוט יקנה את כלל הזכויות על משחק הטניס. ואז גם את המילה “טניס” בשפה האנגלית. ואז בכלל מילים אקראיות בשפה. מילות יחס, למשל. אני חושב שלארי אליסון צריך לקנות את כל מילות היחס בשפה האנגלית. ואז את כל אותיות האהו”י.

מישהו צריך להזכיר לו את וורן באפט, שמדגים שאם כבר יש לך עשרות מיליארדי דולרים, אתה יכול להרשות לעצמך לתרום חלק מהם.


* מצד שני, לפחות אין לו מערכת לייזרים לניטרול מצלמות דיגיטליות ומערכת טילי ים-אוויר על היאכטה.

3 תגובות

Dec 23 2009

There’s No App For That

עם כל ההייפ – שלא לומר ההיסטריה – סביב האייפון, זה מעניין לראות נתונים אמיתיים ולהבין איפה הוא בעצם עומד בשוק.

הכותרות היום סערו סביב נתון דרמטי – האייפון הוא הטלפון הכי פופולרי בארה”ב! כ-4% מהטלפונים הפעילים הם אייפונים, כשבמקום השני, עם 3.7%, עומדים מכשירי ה-Curve של בלקברי. על פניו, זה נראה שהאייפון כובש כל חלקה טובה, ושאפל הראו לכולם איך עושים טלפון. אבל ההשוואה כאן מוטעית.

ה-Curve אולי מחזיק ב-3.7% מהשוק, אבל לבלקברי יש עוד שתי סדרות בעשיריה הפותחת, שאיתן נתח השוק כבר מגיע ל-6.3% – פי אחד וחצי מהאייפון. הטלפון הראשון של LG מופיע רק במקום הרביעי, אבל ארבעת הדגמים הפופולריים שלה עוקפים גם את הבלקברי, ביחד. ועוד לא ספרנו כאן את הזנב הארוך: עוד עשרות דגמים שוליים יותר, אבל שבמצטבר מספקים ליצרניות הגדולות – LG, סמסונג ואחרות – נתח שוק שגדול מזה של אפל באופן משמעותי. נוקיה נעדרת מהרשימה כאן פשוט בגלל הנוכחות הזניחה שלה בארה”ב, אבל טבלה דומה באירופה היתה מראה עשרות דגמים שונים של נוקיה שביחד נותנים לה כמעט 50% מהשוק.

אז נכון, האייפון הוא הדגם הכי פופולרי מכל הטלפונים כשמשווים אותם דגם-לדגם. ובקרב הסמאראפונים הוא אפילו יותר מרשים, עם כ-17% מהשוק האמריקאי. אבל ל-LG לא איכפת אם האייפון יותר פופולרי מכל אחד ואחד מהטלפונים שלה. איכפת לה מהשורה התחתונה, שהיא מוכרת פי אחד וחצי מאפל.

וכאן נכנס העניין שהעסיק אותי שלשום. על זה שלאפל יש את ה-One True Design, שאפל יודעית איך טלפונים אמורים להיות, ואתה תעבוד בדרך של אפל, או בכלל לא. ואין ספק שהדרך שלהם טובה. זו הסיבה שיש להם את הטלפון הכי פופולרי בארה”ב, ו-17% משוק הסמארטפונים, ושהם עשו מהפכה בשוק. אבל הדרך שלהם לא טובה לכולם. ונוקיה, ו-LG, וסמסונג מודעות לכך, ומשווקות עשרות מכשירים לאנשים שונים עם צרכים שונים. כמו שאמר מיק, נוקיה נוקטת בגישה שצריך להתאים את המוצר לצרכן, בעוד אפל מתאימה את הצרכן למוצר, ובהצלחה יחסית. אבל כל עוד האייפון יהיה רק דגם בודד שעושה דברים בדרך אחת ספציפית, הוא יפנה רק לאותו חתך של האוכלוסיה שהדרך הזו מתאימה לו. החתך לא קטן, כפי שאפשר לראות מהטלפונים החדשים שבאים להתחרות באייפון על הזירה שלו. אבל כל עוד האייפון פונה רק לאותו שוק, הוא לא ייצא מהנישה שלו. בסופו של דבר אין אף אפליקציה שתהפוך אותו לנוקיה, ולכן משתמשי נוקיה המרוצים ימשיכו להיות מרוצים עם הנוקיה.

2 תגובות

Dec 22 2009

פסיפס קולי, או: פינלנד פינלנד אוּבֶּר אַלֵס

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.

תגובה אחת

Dec 21 2009

כחול וצמיגי

ראיתי היום באוטובוס איש יושב ומשחק עם האייפון שלו, שאותו קנה בשבוע האחרון, לאחר ההשקה בארץ. אני יודע שהוא קנה אותו עכשיו, כי האייפון – מופת לעיצוב מוצר והנדסת אנוש – היה עטוף בשרוול גומי כחול עם הלוגו של פלאפון, שהפך את המכשיר המעוצב ללבנה דביקה וחמימה.

זו הדרך של פלאפון, אני מניח, להכניס את המיתוג שלהם לאייפון למרות המגבלות הנוקשות שאפל מציבה על המשווקים. אם אסור להם להדביק את הלוגו על הטלפון עצמו, הם פשוט יעטפו את המכשיר כולו בצבעים שלהם, כחול בינוני עז, בניגוד ללובן האלגנטי של אפל.

סלקום בחרו בדרך אחרת להכניס את המותג שלהם לשיווק האייפון, עם שלטי פרסומת ברחבי הדיזנגוף סנטר בצבעי סגול וצהוב שהיו גורמים גם לאוהד בית”ר להתכווץ בכאב, שמפרסמים את האייפון סנטר. לא את האייפון, חלילה – הם לא יעזו לשים את העיצוב שלהם על פרסומת לאייפון בניגוד להנחיות אפל. אבל לאייפון סנטר? אין סיבה שלא. ואני מרגיש שמשחקים איתי בקקי.

* * *

השרוול הכחול הזה של פלאפון, כאמור, היה גורם למהנדסי המוצר של אפל לבכות בשקט, בפינה. בלי הלבן האיקוני, בלי המתכת המוברשת, פשוט צבעים חזקים וגומי תעשייתי. אבל הם יכולים לבכות עד למחר על איך יותר נכון, ויפה, והרמוני לעצב מוצר – אבל בסופו של דבר זה הצרכן שמחליט, והצרכן שרוצה את האייפון שלו שלם ונוח, וכחול, וצמיגי.

לפני שנים רבות, ידידה שלי קיבלה פרוייקט להרים אתר לאיזה יבואן של ציוד לבניין. היא ישבה שעות והשקיעה להרים אתר בית נעים ויפה, עם צבעים משתלבים ופונטים נעימים וטקסט קריא ונוח. ואחרי שהיא סיימה, הלקוח הסתכל, והנהן, ואמר שזה מאד יפה, אבל לא ככה הוא רוצה את זה. הוא רוצה את האתר בצהוב בוהק – צהוב בולדוזר – עם הרבה פסים שחורים וחיים צר ושאר תועבות טיפוגרפיות שגרמו לה להחוויר. אבל בסופו של דבר, המוצר לא קיים בפני עצמו. ואם קבלני בניין רגילים להזמין ציוד מקטלוגים מודפסים שבהם הקונבנציה היא צהוב ושחור וסימני קריאה, ככה הם רוצים גם את האתר שלהם. וככה אנשים רוצים את האייפון שלהם. כחול. וצמיגי.

10 תגובות

Dec 18 2009

כבוד

ליד התחנה המרכזית בת”א ישנה שווארמיה כבר הרבה מאד שנים – אולי כבר אין, לא הייתי שם הרבה זמן – בשם “שאוורמה ראש העיר”. על השלט היתה צללית של גבר, ידיו על מותניו וחזהו מתוח. דמות קזבלן נוטפת טסטוסטרון. השם של המקום מייצג את זה – ראש העיר. דמות בולטת. Alpha male. כבוד.

לפני שנה-שנתיים ראיתי עוד שווארמיה, בצפון אבן גבירול. אני לא זוכר בדיוק איפה. גם הם הלכו על אותו מוטיב גברי, מודל לחיקוי. מצד שני, השם של השאוורמיה הזו היה קצת יותר מעודכן. “שווארמה המנכ”ל”.

מצד שני, גם היא כבר נסגרה.

2 תגובות

Dec 07 2009

יומן קריאה: נקודת שבירה

Fifty Great American Short Stories / Milton Crane (ed.)

50AmericanClassics

לפי כמה שנים קניתי לי ספר בשדה תעופה, ספר המביא 50 סיפורים קצרים אמריקאיים, החל מאמצע המאה ה-19 ועד אמצע המאה ה-20, פחות או יותר, ומסודרים כרונולוגית. קניתי אותו מתוך מחשבה שסיפורים קצרים יהיו קלילים יותר לעיכול מאשר רומנים מלאים, ואם הם גם קלאסיקות אז בכלל.

ואז התחלתי לקרוא את הסיפורים הראשונים, ונתקעתי. נזכרתי שוב בבעיות שיש לי עם ספרות ויקטוריאנית. לא הסגנון, למרות שהוא נוטה לציוריות ואריכות יותר מאשר פרוזה מודרנית, אלא העובדה שהנורמות החברתיות השתנו כל-כך שהדברים שהסופר מצפה מאיתנו להתרשם מהם, או להיות מופתעים מהם, או להזדעזע מהם, השתנו לחלוטין.

הסיפורים הראשונים – של וושינגטון אירווינג, נתניאל הות’ורן, אדגר אלן פו, כולם מהמוערכים שבגווארדיה האמריקאית של התקופה – כולם נעים סביב החדירה של העל-טבעי, השטני, אל חיי היום-יום, ובכולם יש ציפיה שהקורא יזדעזע לחלוטין מטשטוש הגבולות הזה, או מאקט מכירת הנשמה לשטן, אלמנט שבימינו כבר הפך לבנאלי ומיושן לחלוטין. אירווינג, ב-“הרפתקאת הסטודנט הגרמני” שפותח את הקובץ, חותם את החוויה העל-טבעית שערערה את שפיותו של הסטודנט בהצהרה “ואני יודע שכל זה היה נכון – כי פגשתי את הסטודנט הזה בעצמי בבית-משוגעים בפריז!”. משפט זה, שאולי גרם לקורא הממוצע ב-1824 להחסיר פעימה מפחד, נשמע בימינו כמו צ’יזבט ילדותי ומטופש.

אז בקיצור, נתקעתי. אז אחרי כמה חודשים החלטתי לחזור לספר, אבל הפעם ניגשתי אליו אחרת, והתחלתי לקרוא אותו מהסוף להתחלה. פתחתי ב-The Lucid Eye in Silver Town של ג’ון אפדייק שנכתב ב-1964, ומיד נשאבתי לתוכו בלי שום בעיה. כנ”ל גם הסיפורים שלפניו, משנות ה-50 וה-40. ההבדל בפרוזה היה מדהים – ישירה יותר, כתובה בלשון דיבורית ולא ספרותית, עם דמויות אמינות ומעניינות ומרתקות הרבה יותר. לא כולם סיפורים טובים, כמובן, אבל הקלות של ה-engagement איתי, לעומת החוויה האנתרופולוגית כמעט של הסיפורים הראשונים, היתה מדהימה.

* * *

אז התחלתי לחשוב על ההבדל הזה, ולנסות להבין אם יש כאן סתם סקאלה של נגישות על פי ציר זמן, כשהרחוקים יותר תמיד יהיהו נגישים פחות, או שאולי ישנה איזו נקודת שבירה, שכל מה שלפניה נהיה פחות רלבנטי אלי. הסיבה שחשדתי באפשרות השניה היא שקראתי הרבה ספרות משנות ה-20 וה-30 שהיתה קריאה וזמינה לי לא פחות מאשר דברים מהשנים האחרונות: המינגווי, פיצ’גרלד, דיימון ראניון – כולם קולחים וזורמים גם היום.

אז מה יכולה להיות נקודת השבירה הזו, השינוי המהותי שעבר על התרבות האמריקאית בין סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 ששינה את סגנון הכתיבה הנפוץ? שהפך את הקורא התמים והנדהם שמשתמע מסיפוריהם של פו והות’ורן לקורא המפוכח ומריר של אפדייק וצ’יבר?

התשובה המתבקשת היא מלחמת העולם הראשונה. המלחמה שבעטיה איבדה אמריקה הרבה מהתמימות שלה. הדור של המלחמה, שאותו כינתה גרטרוד שטיין “הדור האבוד”. הדור של המינגווי ופיצג’רלד, בדיוק אותם סופרים שמבחינתי מסמנים את ההתחלה של הפרוזה שמדברת בגובה העיניים. ברור שזו לא רק המלחמה – זה גם הדור של תרבות צרכנית רחבת היקף, של שגשוג כלכלי, של ניידות חדשה בזכות המכוניות – ועדיין, מלחמת העולם הראשונה היא סמן נוח למעבר בין התקופות.

האם באמת ב-1914 השתנו פני הספרות האמריקאית? או שהיה תהליך הדרגתי שרק הואץ שם? אני לא חושב שיצא לי לקרוא הרבה ספרים מהעשור וחצי הראשונים של המאה ה-20, לפני פרוץ המלחמה. שווה לבדוק את הנושא, לראות אם השינוי כבר היה שם לפניה.

6 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים