פסיפס קולי, או: פינלנד פינלנד אוּבֶּר אַלֵס

פורסם ב:

אני זוכר את הקזינו באטלנטיק סיטי. אין שם את הפאר וההדר של לאס וגאס, המלאכותית שבערים. רק אולם ענק, עצום, פתוח, ובו מאות מכונות מזל עומדות בשורות וההמונים מולן, מושכים בידיות באובססיביות. כל מכונה קצת שונה – אחת בתימת פירות מסורתית, ואחת פירות ים, כששרימפים מחייכים מחליפים את הדובדבנים. מכונות עם תמוות של מפורסמים ומכונות עם ציורי ילדים, ואפילו מכונה מורשית של האסברו עם הלוגו והדמויות של מונופול – מה שמצחיק קצת, לאור זה שהרחובות במונופול מבוססים על אטלנטיק סיטי. אבל כל המכונות, בסופו של דבר, זהות. אותו מנגנון, אותם סיכויים לזכות. רק הציורים שונים.

הציורים, והקולות. כל מכונה היתה מכווננת להשמיע רעשים קצת שונים. אחת עושה ביפ-ביפ-ביפ, השניה בלופ-בלופ-בלופ, ולכל אחת סירנה שונה כשמישהו זוכה בג’אקפוט. וביחד, מאות המכונות הללו שעומדות בשורה באולם ענק, עצום, פתוח, יוצרות מעין פסיפס קולי מחריש אוזניים אבל מרתק, שאפשר פשוט לעצום את העיניים ולנסות למפות בראש את המכונות השונות והנצחונות הקטנים.

* * *

לנסוע באוטובוס בארץ זה קצת דומה. עשרות אנשים יושבים, עומדים, דחוסים להם. כל אחד מקבל SMSים, מקבל שיחות. חלק שקטים ורוטטים, חלק זועקים עד השמיים. חלק משחקים משחקים מרובי ביפים ובלופים. חלק מהמכשירים משמיעים אמ-פי-שלושים איכותיים. חלק עדיין בצפצפונים הפוליפוניים שהיו פאר הקידמה לפני חמש שנים. ועדיין איכשהו, כשאתה מסתכל על ארבעים אנשים שונים מקבלים ארבעים שיחות שונות עם ארבעים רינגטונים שונים בו זמנית, הכל עדיין יוצא, בסוף, מהעירבוב, כמו הרינגטון הסטנדרטי של נוקיה.


פורסם ב:

by

Comments

תגובה אחת על “פסיפס קולי, או: פינלנד פינלנד אוּבֶּר אַלֵס”