אוק 30 2013

צפים על ים שקוף

נתקלתי היום בכתבה די מדהימה בניו יורק טיימס. בלאג’י סריניבסאן (Balaji Srinivasan), יזם היי-טק ומרצה בסטנפורד, נשא נאום ליזמים צעירים, ובנאומו טען שעל עמק הסיליקון – האזור העשיר, ההיי-טקי, המתקדם ביותר של ארצות הברית – לפרוש מהברית. להתנתק מהממשלה הפדרלית על המיסים והרגולציות שלה ולהקים חברה חדשה, עצמאית, מנותקת.

“ארה”ב נהייתה המיקרוסופט של המדינות”, אמר סריניבסאן. וכמו שלארי פייג’ וסרגיי ברין הבינו, ב-1998, שחברות כמו מיקרוסופט אי אפשר לשנות מבפנים וצריך “לעשות אקזיט”, כדבריו, ולהקים חברה חדשה, כך גם צריך לנהוג כאן – לנטוש את הספינה הטובעת ולהקים מושבה חדשה. ואם אתם חושבים שאני מתפרע כאן עם המטאפורות, אז תדעו שסריניבסאן הקביל את זה למתיישבים האמריקאים שבורחים מאנגליה, ליהודים שבורחים מהפוגרומים, ולפליטים שברחו מהנאצים והקומוניסטים לארה”ב. כן, כן. לא פחות.

איך הם יעשו את זה? באמצעות הטכנולוגיה, כמובן. מדפסות תלת-ממדיות יאפשרו לאנשים לייצר לעצמם את מה שהם צריכים. ביטקוין יאפשר טרנזאקציות כלכליות שאינן מפוקחות ע”י הממשלה. במקום בתי ספר נלמד ב-Coursera, ואפליקציות סלולריות ושיתוף פעולה חברתי יאפשרו מעקב וטיפול רפואי עצמאי. By the people, for the people. במקרים קיצונים, הוא גם לא פוסל להקים מושבה על אסדה צפה מחוץ למים טריטוריאליים.

יש הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, בין אם לוקחים אותו ברצינות או לא, בין אם רואים אותו כקריאה לפעולה או כחזון לעתיד. אבל מה שמעניין אותי כאן זה הרקע התרבותי שממנו צמח הרעיון הזה של סריניבסאן, והעיוורון שמלווה את המתעסקים בתרבות הרשת, די מהיום הראשון.

עדי יסוד נחרימה

המקור הראשון, שאליו כבר התייחסתי בבלוג מספר פעמים הוא ג’ון פרי בארלו, שכתב ב-1996 את “הכרזת העצמאות של סייברספייס”, אחד הטקסטים המכוננים של האוטופיזם הטכנולוגי של האינטרנט. בסייברספייס, אליבא דבארלו, “המונחים החוקיים של קניין, ביטוי, זהות, תנועה והקשר אינם חלים”. אין כבר מקום ל-“ממשלות של העולם התעשייתי, ענקים יגעים של בשר ופלדה”. אם הממשלה מנסה להצדיק את קיומה ע”י פתרון בעיות שעולות – ייצור, חינוך, בריאות – אז בארלו רוצה שהאינטרנט, ויושביו, יטפלו בו בעצמם. “היכן שישנן עוולות, אנו נמצא אותן ונטפל בהן בדרכנו. אנו יוצרים חוזה חברתי חדש”.

אפשר לראות כאן את העקרונות הליברטריאנים, או ליתר דיוק הסייברליברטריאנים, שהנחו את בארלו לאורך חייו, גם כשהיה פעיל במפלגה הרפובליקנית (אותה עזב עקב התחזקות הנאו-שמרנים) ובהתבטאויות אחרות. תנו לנו חופש מוחלט, וכל שאר הבעיות יפתרו מאליהן.

המקור השני החשוב כאן הוא Cyberspace and the American Dream : A Magna Carta for the Knowledge Age, מאת אסתר דייסון, ג’ורג’ גילדר, ג’ורג’ קיוורת’ ואלווין טופלר (כן, זה מהלם העתיד). יש הרבה דמיון למניפסט של בארלו (שהתפרסם שנתיים מאוחר יותר), אבל הוא מתמקד לא רק בפירוק וצמצום הממשלה, בדומה לבארלו, אלא ביכולת של האינטרנט להעביר בעלות ליותר ידיים פרטיות, ופחות לידי הממשלה. המניפסט משרטט קו ישיר בשמות הפרקים שלו, החל מ-"אופיו של סייברספייס" ל-"אופיים של הבעלות והרכוש", משם ל-"אופיו של השוק" ובסופו של דבר "אופייה של החירות". אין זה פלא שהמניפסט פורסם על ידי ה-Progress and Freedom Foundation (PFF), גוף שהוקם על ידי ניוט גינגריץ', נציג של הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית.

על אוטופיה ועיוורון

גם אצל בארלו וגם אצל דייסון וחבריה אפשר לראות נקודות עיוורון מהותיות שמאפשרות להן להשליך את יהבם על הטכנולוגיה. בארלו מדבר על החופש שהאינטרנט נותן לאנשים להתבטא, לתקשר בלי גבולות, לנהל קהילות חדשות ולקיים חיים ללא המגבלות הישנות, אבל הוא מתעלם מהעובדה שכל האינטרנט הזה, כל הווירטואלי הזה, יושב לו על גבי העולם האמיתי. בשביל שיהיו לנו חופש וירטואלי, אנחנו צריכים מחשבים – מאות אלפי, מיליוני מחשבים, שרתים, נתבים וציוד תקשורת, וחשמל – הו, כמה חשמל. וכל התשתית הפיזית הזו שצריך לתחזק בשביל “הבית החדש של המוח” שלו. ב-1996, כשהוא כתב, הרעיון של אינטרנט מסחרי עוד היה בחיתוליו, ורוב התשתית העולמית היתה בידיים אקדמיות, ממשלתיות או צבאיות, גופים של העולם הישן ששפכו כסף אל תוך הרשת ונתנו לעולם של בארלו להווצר. מהר מאד התחוור שאי אפשר כל כך בקלות להתנתק מהעולם שמספק לך אוכל, בין אם פיזי, חשמלי או כלכלי.

סריניבסאן לוקח את העיוורון של בארלו צעד אחד קדימה, למישור הכלכלי והתרבותי. כשהוא קורא לאנשים ללמוד עצמאית וללמד את ילדיהם דרך אתרים כמו Khan Academy, שמטרתם לספק חומרי לימוד איכותיים לעולם, הוא שוכח שבשביל לעשות את זה אתה צריך להיות בעל מחשב, עם אוריינות דיגיטלית ולדבר אנגלית. זה מצמצם משמעותית את החברים הפוטנציאלים בעולם החדש המופלא הזה.

סריניבסאן לא חושב שצריך רופאים, כי אתה יכול לקרוא לבד באינטרנט (ומאיפה המחקר הבסיסי?), ולהתייעץ בפורומים, ולערוך בדיקות גנטיות עצמאיות דרך חברות כמו 23andMe או Counsyl, שהיא במקרה החברה שהוא הקים ומנהל. וכאן שוב הוא דורש ממך, בשביל להשתתף בעולם הזה, רמה בסיסית של גישה לטכנולוגיה. אה, וכסף – הרבה מאד כסף. 100 דולר לערכת בדיקת DNA ב-23andMe אולי לא נראה הרבה למנכ”ל של חברה בעמק הסיליקון – אולי ה-4,000 קמ”ר העשירים ביותר בעולם – אבל זה רחוק מאד מאפשרי וזמין לרוב אנשי העולם –האנשים שבסופו של דבר מייצרים את המכשירים, את החומרים, ואת האוכל שסריניבסאן יאכל, גם על האסדה הצפה שלו.

כי מה שסריניבסאן מתעלם ממנו בנוחות היא שהאוטופיה הנחמדה שהוא משרטט יכולה להתקיים רק כשהיא צפה על גבי הרבה מאד אנשים אחרים שמאפשרים לה להתקיים, ועל ממשלות שמספקות את התשתית. הוא כנראה בכלל לא מרגיש עד כמה הוא משתמש בתשתיות הללו, עד כמה בשביל לקיים את האוטופיה שלו הוא צריך אנשים שלמדו באוניברסיטאות מסובסדות, נסעו על כבישים מסובסדים במכוניות מסובסדות. כי הדברים הללו שקופים, כמו חוטים דקים שמחזיקים את כל המבנה במקום.

הוא לא הראשון, כמובן. בכל דור ודור, כשטכנולוגיה חדשה מגיעה, הוא מולידה גל של אוטופיות, של תחזיות ורודות על כך שעם הטכנולוגיה הזו, שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אפשר לראות את זה עם מסילות הברזל, עם הרדיו, עם מצלמת הוידאו. זה ממשיך עם האינטרנט בראשיתו, עם ה-Web 2.0, ועכשיו עם מדפסות תלת-ממדיות שישחררו אותנו מכבלי התעשיה. ובעתיד, ובכן, ננו-טכנולוגיה היא ההבטחה הגדולה שצפויה לעבור מהמד"ב אל המדע. אבל  כל השינויים הטכנולוגיים האלה לא מייצרים אוטופיות. השינויים החברתיים שהם מולידים ממשיכים להתגלגל, אבל בהדרגתיות. והמהפכות לא באות, לא של בארלו, לא של דייסון, וגם לא זאת של סריניבסאן. והיחס אליו, מעניין ככל שיהיה, צריך להיות בהתאם.

6 תגובות

6 תגובות לפוסט “צפים על ים שקוף”

  1. ygurvitzNo Gravatarבתאריך 30 אוק 2013 בשעה 06:55

    מצוין.

  2. לירזNo Gravatarבתאריך 30 אוק 2013 בשעה 09:25

    מרתק. תודה

  3. מיריתNo Gravatarבתאריך 30 אוק 2013 בשעה 15:21

    מעניין מאוד

  4. ד.ק.No Gravatarבתאריך 30 אוק 2013 בשעה 15:52

    בהחלט מעניין מאוד.

    רק דבר אחד: הביקורות העיקריות שלך הן: א. שהאוטופיה של סריניבסאן לא תוכל להיות בלתי תלויה בכלכלת העולם; ב. שהתנאים הבסיסיים להצטרפות לאוטופיה שלו לא נגישים לרוב אוכלוסיית העולם.אני לא מבין למה אלה בעיות כל כך גדולות.
    א. רוב המדינות גם כך אינן בלתי-תלויות בכלכלת העולם. האוטופיה של סריניבסאן תהיה תלויה באוכל ובחשמל ובדברים אחרים ממדינות אחרות בעולם, ותספק להן משהו בתמורה, משהו שהיא יכולה לספק (משהו טכנולוגי ואינטרנטי, יש להניח). מה הבעיה כאן?
    ב. למה זה בעיה שתנאי ההצטרפות הבסיסיים לאוטופיה הזו אינם נגישים לכולם? מספיק שהתנאים האלה נגישים למספר גבוה דיו (אבסולוטית, לא כאחוז מאוכלוסיית העולם) של אנשים כדי להתחיל את הדבר הזה.

    לא שאני חושב שאתה טועה בהערכה שלך את היוזמה הזאת כאוטופית ונאיבית, וההקשרים הטקסטואליים בהחלט מרתקים, אבל ספציפית הביקורות שלך לא נראות לי נכונות.

  5. דפנה שיזףNo Gravatarבתאריך 30 אוק 2013 בשעה 22:59

    מעניין.
    בערך באותו הקשר, בדיוק עלתה הרצאה ב-TED שנקראת:
    Mariana Mazzucato: Government — investor, risk-taker, innovator
    לפיה הממשלה (האמריקאית) לא עושה רק את התשתיות ואת המחקר הבסיסי, אלא גם את המחקר החדשני (והמסוכן) ביותר.

  6. RoyNo Gravatarבתאריך 08 נוב 2013 בשעה 22:46

    נהדר ומעורר מחשבה. תודה.

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים