ביום שני האחרון העברתי הרצאה בפסטיבל אייקון על סייברפאנק: על ההיסטוריה של הז’אנר, נקודות בולטות בהתפתחות שלו, הקשר הישיר שלו להתפתחות תרבות הרשת וקשרי הגומלין בין עליית האינטרנט לשקיעתו של הז’אנר.

אני מקווה להעלות את ההרצאה, או סיכום שלה, בתור פוסט בבלוג. אבל זה יקח זמן. בינתיים, ולבקשת כמה מהנוכחים, אני אעלה רשימת קריאה וצפייה של ספרים, סרטים ומאמרים שהוזכרו בהרצאה, עם הערות על הרלבנטיות שלהם לנושא.

עליית הסייברפאנק

1) ברוס בתקה – סייברפאנק

בתקה, סופר לא ידוע במיוחד, טוען לכתר טביעת המונח Cyberpunk בסיפור קצר שכתב – אך לא פרסם – ב-1980. הקישור מכיל הסבר של בתקה על מקור המונח, את הסיפור הקצר במלואו, וגם קישור להורדה של הספר שכתב ב-1989, Cyberpunk, בו הוא מאגד מגוון סיפורים קצרים שכתב בז’אנר.

2) רידלי סקוט – בלייד ראנר

הסרט, מ-1982, מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק מ-1968, אבל דווקא החזון של רידלי סקוט של העיר המלוכלכת והמנוכרת הוא זה שקבע את הטון העיצובי של הסייברפאנק לעשור לפחות, והשפיע על ויליאם גיבסון ישירות.

3) ויליאם גיבסון – נוירומנסר

הספר הארכטיפי של הסייברפאנק, שביסס את מרבית מוסכמות הז’אנר – האקרים, סייברספייס ושתלים קיברנטיים. לספר גם שני המשכים – Count Zero ו-Mona Lisa Overdrive, שממשיכים את סיפוריהם של חלק מהדמויות ואת התימות המרכזיות של הספרים. מומלץ.

4) ברוס סטרלינג – איים ברשת

הרגל השניה, יחד עם נוירומנסר, שעומדת בבסיס הז’אנר. כאן הטכנולוגיה משרתת אנשים מהשורה ומאפשרת להם להתמודד על ארגונים וממשלות ותככים מאחורי הקלעים. בניגוד לנוירומנסר, אני הרבה פחות נהנתי מהספר הזה, כספר, ואפילו (הודאה דרמטית!) לא סיימתי אותו. אבל גם הוא תרם רבות להתפתחות האידאולוגיה הסייברפאנקית, יותר אפילו מנוירומנסר, בגלל שהוא יותר מעוגן בהווה ממנו.

5) ויליאם גיבסון / רוברט לונגו – ג’וני מנמוניק

הסרט, מ-1995, המבוסס על סיפור קצר מצוין של ויליאם גיבסון מ-1981, מכיל כמות דחוסה של קלישאות סייברפאנק, ומעיד בעיקר על איך הז’אנר הצליח להכנס למיינסטרים ההוליוודי. לרוע המזל הסרט ממש גרוע, למרות המעורבות של גיבסון בכתיבת התסריט, ויכולות המשחק המפוקפקות של קיאנו ריבס לא עוזרות. מומלץ לקרוא את הסיפור במקום, שפורסם בקובץ הסיפורים הנהדר של גיבסון Burning Chrome.

שקיעת הסייברפאנק

1) ניל סטיבנסון – Snow Crash

Snow Crash הוא ספר נהדר. באמת. הוא מופתי. הוא מרתק. הוא אחד מהספרים הטובים שקראתי. אבל כספר סייברפאנק, הוא כבר מסמל את הסוף. הסמטאות המלוכלכות הופכות להיות שכונות סוריאליסטיות שם המאפיה מוכרת זכיונות למכירת פיצה, והסייברפייס החתרני של גיבסון מזכיר הרבה יותר את פייסבוק של ימינו מאשר את מרחבי המידע בצבעי הניאון של נוירומנסר:

2) ויליאם גיבסון – טרילוגיית הגשר

הטרילוגיה השניה של גיבסון, שנכתבה עשור לאחר נוירומנסר ומתרחשת בעתיד קרוב הרבה יותר, מראה איך גיבסון הולך ומתקרב לתקופה של ימינו, מבחינה כרונולוגית כמו גם טכנולוגית. הספרים נכתבו בתקופה שטכנולוגיות מחשוב ומידע כבר היו נפוצות יותר בקרב הציבור, ומראות איך הסייברפאנק מתחיל להתכנס לתוך ההווה.

3) האחים וואשובסקי – המטריקס

שובו של קיאנו ריבס לסרטי הסייברפאנק מסמלת לדעתי (אם כי לא באשמתו) את סתימת הגולל הסופית של הז’אנר. המטריקס, למרות שהוא מכיל המון מאפיינים סייברפאנקיים, הוא בעצם הפוך אל הז’אנר כמעט מכל בחינה. הטכנולוגיה אינה משחררת, היא כובלת. המציאות הוירטואלית היא משהו שיש לברוח ממנו, לא אליו, אך העולם האמיתי, המוחשי והמיסטי, ורק שם למצוא את מקומך.

4) ויליאם גיבסון – זיהוי תבניות

ויליאם גיבסון שוב מככב כאן, בספר מ-2003 – עשור נוסף מאז טרילוגיית הגשר, עשרים שנה אחרי נוירומנסר. בספר הזה – ובשני המשכיו, גיבסון אוהב טרילוגיות – העלילה מתרחשת כבר בהווה לחלוטין. הטכנולוגיה היא האינטרנט, אנשים משתמשים בגוגל, והספר כולו – למרות שבאווירתו מזכיר את הסייברפאנק, כבר מראה קריסה מוחלטת של הז’אנר אל תוך המציאות.

5) קורי דוקטורוב – האח הקטן

ספרו של דוקטורוב, שיצא ב-2007, הוא סמן בולט של מצב הרלבנטיות של הז’אנר: הספר מתאר את מאמציהם של בני נוער להתמודד עם הצמצום בחירויות הפרט שלהם, בעיקר הדיגיטליות, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר. אם הספר היה מתפרסם בשנות ה-90, אין ספק שהוא היה יכול להיות ספר סייברפאנק מצוין. אבל כיום, הוא בעיקר מדריך למשתמש הצעיר של איך להשתמש בטכנולוגיות העתידניות נוכחיות שלנו בצורה טובה יותר, חכמה יותר מאשר הממשלות והגופים הגדולים.

תרבות הרשת

1) Mondo 2000

המגזין מונדו 2000, שיצא לאור בין 1989 ל-1998, היה מגזין תרבות-נגד חתרני שהעלה את תרבות הסייבר על ניסו, חיבר אותה לתרבויות נגד קודמות, כגון ההיפים של שנות ה-60, והיה משפיע מאד על דור הראשונים של האינטרנט. כתבו בו ויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג ואחרים, והמגזין לא הסתיר – ואפילו הדגיש, במניפסט שלו – את השאיפה לשלב את חזון הסייברפאנק במציאות העכשווית.

2) חכים ביי -  T.A.Z

T.A.Z, או “איזורים אוטונומיים ארעיים”, הוא מניפסט אנרכיסטי מתחילת שנות ה-90 ששואף, במקום להפיל את החברה והממשל, להקים בתוכה כיסים מבודדים אשר חופשיים מהכללים והנורמות של החברה החיצונית. דוגמא בולטת לכך הוא פסטיבל Burning Man השנתי בארה”ב. כותב המניפסט מביא, שוב, את גיבסון וסטרלינג ואת רעיונותיהם ככלים למימוש ה-T.A.Z ברשת האינטרנט, לאפשר לאנשים ליצור קהילות וירטואליות עצמאיות.

3) ברוס סטרלינג – The Hacker Crackdown

הספר הזה של ברוס סטרלינג אינו סייברפאנק של ממש, אלא תיאור של תרבויות ההאקרים של תחילת שנות ה-90, מערכות היחסים הפנימיות שלהם והחיצוניות על המשטרה והשלטונות, ואירועים בולטים בהיסטוריה של ההאקרים. העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מסופרי הסייברפאנק הבולטים עזרה גם לקשר באופן הדוק בין הז’אנר לבין הסצנה האמיתית.

4) ג’ון פרי בארלו – הכרזת עצמאות של סייברספייס

ג’ון פרי בארלו  הוא טיפוס מעניין.  בשנות ה-60 וה-70 הוא כתב מילים לגרייטפול דד. בשנות ה-90 וה-2000 הוא היה פעיל פוליטית, בהתחלה במפלגה הרפובליקנית ואח”כ, אחרי שלא הסתדר עם הזרם הניאו-שמרני של המפלגה, לעומת הזרם הליברטריאני שהאמין, מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית. בין לבין הוא הספיק להיות ממקימי ה-EFF, ארגון חירויות הפרט באינטרנט, ולהיות חלק בולט בזרם הסייבר-ליברטריאני. המסמך המקושר, שפורסם ב-1996, היה השראה פופולרית גם הוא לדור של משתמשי אינטרנט. גם אם הוא לא מזכיר כבר את סטרלינג וגיבסון ישירות, הוא לא מפחד להשתמש במונחים ורעיונות שהגיעו מהם.

זהו, אלו הטקסטים הראשיים שאליהם התייחסתי בהרצאה. היו עוד רבים שהוזכרו על ידי הקהל, או שסתם קצרה היריעה מלציין, אבל הם מהווים נקודת התחלה טובה.