בימינו, שנת 2012, כבר ברור לרוב מי שטרח לחשוב על זה שיש איזשהו קצר בהנחות היסוד של אנשים בנוגע לפרטיות באינטרנט. כבר נתקלתי בלא מעט מקרים של אנשים ששיתפו מידע בפייסבוק בלי לחשוב על ההשלכות של לאיפה המידע הזה יגיע, כמו המקרה שהזכרתי בביקור שלי בפודקאסט הכוורת (פרסום מוצלב חסר בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של הספקטרום, מצד שני, כבר מספידים את הפרטיות, ואומרים שכל מי שרוצה לשמור על פרטיות, שלא יעלה את המידע שלו לאינטרנט. אני, יש לציין, לא מהאנשים הללו. אבל לא על זה באתי לדבר היום.
נחזור למקרה שעליו דיברתי בפודקאסט לעיל בתור מקרה מבחן. סטייסי שניידר, מורה אמריקאית בבית ספר יסודי, פרסמה ב-2006 בעמוד המייספייס שלה (אמרנו כבר 2006, כן?) תמונה שלה מחזיקה בכוס משקה אלכוהולי. שניידר לא חשבה על ההשלכות האפשריות אם התמונה הזו תחשף לאנשים מחוץ למעגל החברים שלה, והיא כמובן נחשפה, והובאה לידיעת מנהל הבית-ספר, והיא פוטרה. מקרים דומים רבים התרחשו מאז: החל מחברות ביטוח שבולשות אחרי פרופילים של מבוטחים, ועד מעסיקים פוטנציאליים שמסתכלים בחשבונות הפייסבוק של המועמדים.
עד יעשיו, רוב השיח סביב הנושא הזה, לפחות שאני נתקלתי בו, הוא סביב האחריות של הנבלש על המידע שלו. האם שניידר נהגה בחוכמה כשפרסמה את התמונה? האם היה עליה לאבטח יותר את הפרופיל שלה? האם כל סטטוס ותמונה שלי צריכה לעלות לפייסבוק מתוך הבנה שכל מעסיק פוטנציאלי יראה אותה, או שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים שינעלו את המידע כך שיחשף רק לחברים. הפוקוס הוא סביב האחריות, היכולת והמודעות של האדם על המידע האישי שהוא חושף ברשת. אבל לאחרונה הציקה לי גם הסוגייה של הזכות של הבולש לגשת למידע. הזכות החוקית, אולי. המוסרית, כנראה. והנימוסית.
הרי אם לא אבטחתי את פרופיל הפייסבוק שלי, אין שום מניעה טכנולוגית שמעסיק פוטנציאלי יחטט לי בפרופיל. זה יקח בדיוק דקה. חיפוש אחר השם יוביל כל אחד מיד לפרופיל, ומשם אפשר לחפור בהיסטוריה שלי, באירועים שבהם נכחתי ותמונות שבהן תוייגתי, לעיתים בליווי בקבוק בירה או שניים. ואף אחד לא יחשוב שיש כאן אקט בעייתי. הרי אני זה שהעלתי, אני זה שתייגתי, אני זה שלא נעלתי, לא?
אבל תחשבו כך: נגיד שבסוף ראיון העבודה הייתי שוכח את הטלפון הסלולרי שלי במשרד. האם המעסיק הפוטנציאלי יכול לחטט לי בטלפון, להסתכל על הודעות ותמונות? עזבו שניה את האפשרות שהטלפון נעול או מוצפן, האם זה ראוי? כי מה ההבדל בין טלפון שששכחתי על שולחן לבין פרופיל ששכחתי לנעול לגישה לחברים בלבד? נכון, לגשת לפרופיל זה קל יותר. ואנחנו התרגלנו לכך שאם משהו הוא באינטרנט ולא מוגן בסיסמא, אז אין שום מניעה לא לגשת אליו. לכן גם כ”כ הרבה אנשים מורידים סרטים ומוזיקה בלי רגשות אשם – כי הם שם. אבל האם אנחנו לא מכפיפים כאן את המוסר, או את הנימוסים, לפרמטר הטכנולוגי של נגיש/לא נגיש? אם היומן האישי של מישהו היה מונח מולנו, זמין ופתוח, זה היה הופך את החיטוט בו ללגיטימי? ואם נקצין את הטיעון – אם אני לא נעלתי את דלת הבית שלי, זה אומר שחוקי ולגיטימי להכנס אליו? הרי עבירת הפריצה לא מחייבת גם גניבה, נכון?
מבחינה חוקית אין לי מושג מה הסטטוס של רשתות חברתיות לא נעולות. אני לא יודע מה התקדימים בנושא, ואם יש למישהו תובנות על הצד המשפטי, אני אשמח לשמוע. אבל מהבחינה החברתית אני מרגיש שיש כאן העברת מלוא האחריות אל הפרט המתגונן, תוך כדי הורדת אחריות מוחלטת מהשואף לפגוע בפרטיות. זה לא לגמרי מפתיע, לאור העובדה שיש יותר ערך כלכלי בפגיעה בפרטיות, אבל זה בהחלט לא מחויב המציאות.
Comments
9 תגובות על “הקלות שבחיטוט”
העלית נקודה מעניינת, אבל ההשוואה שערכת בעייתית קצת. במקרה של הטלפון, או של הדלת שנשארה פתוחה בטעות, ברור לכל בר דעת שבסך הכל עשית טעות, ושלא התכוונת להיחשף באיזושהי צורה. במקרה של פרופיל בפייסבוק, אם אתה לא מגדיר משהו כפרטי – לאף אחד אין דרך לדעת אם הוא פרטי.
כאן בדיוק נכנסות הנחות היסוד שלנו, ברירות המחדל. אנחנו מניחים שכל מה שלא נעול, הוא פומבי. אבל אני חושב שהנחת יסוד סבירה באותה מידה, אם לא יותר, היא שכל פרופיל הוא פרטי אלא אם סומן אחרת (ע"י הפיכה לדף, למשל, או פתיחת האפשרות ל-subscribers). ובכלל, יש כאן נורמות של נימוסין שהתפתחו מהמצב הטכנולוגי, שלא בהכרח חייבות להתקיים.
יותר מזה, זה לא רק שלאף אחד אין דרך לדעת אם הוא פרטי. זה שאם אנחנו מקבלים את ההנחה שכל אחד מקבל החלטה מושכלת לגבי הגדרות הפרטיות של פרופיל הפייסבוק שלו – אז הוא פרסם את התוכן של הפרופיל ברבים. כי מה ההבדל בין פייסבוק לבין בלוג, בעצם? והאם זה נראה לך לא סביר שיקראו את הבלוג שלך לפני שמקבלים אותך לעבודה?
לטעמי אין הקבלה בין המקרים שתיארת. פייסבוק הוא לוח מודעות. הוא מקום ציבורי (כמו בלוג פתוח) בו אנשים מפרסמים תוכן מתוך מטרה שהוא ייחשף לאחרים. דמיין לך את אותו היומן האישי שהזכרת, ועכשיו תלה אותו, פתוח, על לוח מודעות ציבורי. אם זה לא "פומבי" אתה לא שם את זה מלכתחילה במקום שנועד כל-כולו לחשיפה.
יש בעיה אחרת, והיא אחרים שמעלים תמונות שלך, מזכירים את שמך ומעידים ששתית בירה לפני עשר שנים בשש בבוקר במצודה באשדוד – ולך אין שום שליטה על זה (פחות בעייתי כשמדובר בטקסט, הרבה פחות נעים כשמדובר בצילום לא מחמיא) – אבל זה קצת סוטה מהדיון.
כאן בדיוק נכנסת העמימות, והעובדה שלא התקבעו נורמות נורמליות (לדעתי). האם יש הבדל בין פייסבוק לבלוג? כן, בהחלט יש. כי פייסבוק הוא מקום בו אתה בא לתקשר עם חברים ומכרים. זה לאו דווקא לוח מודעות פומבי, אלא אם אנחנו רוצים להפוך אותו לכזה. אני חושב שרוב האנשים, כשהם באים לפרסם משהו בפייסבוק, דווקא באים עם הנחה שהם פונים לאותו קהל של חברים שהם הוסיפו, ולא לאינטרנט בכלליותו, רק בגלל הגדרות הפרטיות הנזילות של פייסבוק.
גם "בלוג" זה לא ישות אחת מונוליתית. כאן, באלקטיקה, כל דבר שנכתב, נכתב לצריכה ציבורית. זו מהות הפלטפורמה. אבל האם כל דבר שכתבתי בלייבג'ורנל היה מיועד לזה? לא. ואני לא צריך להזכיר לך, איה, את הדרמות שהיו מתפתחות כל פעם שמישהו פרסם משהו שנועד להיות פרטי – אם כי לא פרטי מספיק בשביל לנעול – אבל יצא החוצה. עצם העובדה שאנשים פיתחו הרגלים ומוסכמות של להתייחס למכרים בשמות קוד, במקום פשוט לנעול את כל הרשומות, מראה שהתפתחו כמה רמות של ציפיות לפרטיות.
זה לא מקום שנועד כל-כולו לחשיפה. זה מקום שנועד לחשיפה מבוקרת, לקהל מצומצם. אבל הקהל הזה פעמים רבות מתרחב מעבר למצופה. אבל העובדה שהכוונות לא תמיד מתממשות לא אומר שהן לא היו שם.
ובנוגע לנקודה האחרונה, איה – כן, אין ספק שכל מנגנוני ההרשאות והנימוסים לא יעזרו אם מישהו שכן היה בקהל היעד, צפה בסטטוס או בתמונה, והחליט לשתף אותה הלאה עם אנשים אחרים. זה משהו אחר, כי אין כאן פער בין הציפיה לפרטיות לבין המצב בשטח, אלא הפרה מודעת של ההקשר המקורי ע"י אחד הצדדים. זה לא שונה ממישהו שקיבל מכתב אישי, ואז מפרסם קטעים ממנו. ההבדל היחיד, כפי שעלה בתגובות לפוסט שאליו קישרתי כאן, זה הקלות של השיתוף, וזה, באמת, קצת סוטה מהדיון.
חוששני שהמגיבים פספסו את הנקודה. הדיון לא עוסק בשאלה של חוק, אלא בשאלה של מוסר.
אני, לצורך העניין, משתמשת פייסבוק מאוד מודעת לפרטיותה, ורוב הפרסומים שלי הם לחברים בלבד. עם זאת, יש מספר פרסומים שאני בוחרת לחשוף לכולם, כי הם חשובים בעיני כדי לקבל במה פומבית – כמו מאמרים פוליטיים ופוסטים חדשים בבלוג שלי. כתוצאה מכך, כל מעסיק פוטנציאלי יכול לדעת תוך שניה וחצי מהן דעותיי הפוליטיות ומצבי המשפחתי.
עכשיו, אין לי בעיה שכל העולם ואחותו ידעו את זה. לא מדובר במשהו מביך או בסוד מדינה. אבל זה בדוק המידע שעלול להטות את דעתו של מעסיק עליי לכאן או לכאן, ויש סיבה למה נסיון לגלות את המידע הזה בראיון עבודה אסור על פי החוק. השאלה היא האם העובדה שהמעסיק יכול לדלות את הפרטים הללו מהפייסבוק שלי הופכת את הפעולה הזאת ללגיטימית. לדעתי, לא.
פוסט מצוין, ואבחנה חדה מאוד.
למרבה הצער, אני חושב שמה שאתה מתאר הוא אופייני לנטיה הכללית של עולם העבודה העכשווי לפלוש לתחום הפרטי בלי להניד עפעף (ע"ע מכוני השמה ודינמיקות קבוצתיות). גרוע מזה, כמו שהתגובות מראות, הנטיה הזאת כבר מופנמת אצלנו כמעט לחלוטין, ונתפסת כסבירה וראויה.
זה מצב גרוע מאוד בעיני, אבל אני לא בטוח שיש איך להלחם בו כרגע. אני לא רואה פתרונות טכנולוגיים סבירים (הניסיון של גוגל פלוס עם המעגלים כיוון בדיוק לשם, והוא כישלון מוחץ), ולא מאמין שהמגמה תשתנה בקרוב. לתאגידים ולמחוקקים אין שום אינטרס לשנות אותו.
עדיגי\ליאור: אני באמת חושב שאלה שתי שאלות שונות: עד כמה ראוי שמי שרוצה לדעת מה דעותי הפוליטיות יוכל לגלות את זה בגוגל, ועד כמה זה ראוי שמעסיק יחטט בחיי האישיים.
את ההבדל בין השתיים אני חווה היטב: הסיבה שאני חושב שלוש פעמים לפני פרסומים פומביים שלי, בפייסובק או בכל מקום אחר, היא שאני יודע שסטודנטים מגגלים מרצים. ויוצא מהנחה שכל דבר שאני כותב חשוף לסטודנטים.
ועדיין, אני מניח שאפשר למצוא דברים שכתבתי לפני שהפכתי למרצה ופיתחתי את המודעות הזו, שיהיו 'מפלילים'.
כלומר, גם כאן יש איזשהו משחק בין פרטי לציבורי, למרות שאין כאן עניין של מעסיקים.
[…] אבנר שחר קשתן בשפה עברית לפני כמה פוסטים כתבתי על בעיה תפיסתית עם נושאי פרטיות באינטרנט, ואיך שקשה […]