ארכיון התגית 'שפה'

Jun 27 2010

שפת הכפתורים הנעלמה

השעה שבע בבוקר, ואני סתור-שינה והלום-שיער, יושב לי בבית קפה, מנסה לגרום לאוזניית הבלוטות’ הזו לתקשר עם הטלפון שלי.

לא משימה קשה מדי, על פניו. יש, אחרי הכל, חוברת הוראות מפורטת ומאויירת שמותאמת לכל אדם, בכל שפה, גם אם לא ראה מעולם אוזניית בלוטות’, או טלפון סלולרי, או חוברת הוראות. אבל החוברת בבית ואני, אני בבית הקפה, פרוע-עיניים וטרוט-שיער. ואני לא מצליח לגרום לזה לעבוד.

זה לא מתאים לי, התסכול הזה. לרוב אפשר לגרום לרוב מכשירי האלקטרוניקה לפעול, לפחות ברמה הבסיסית, בלי להעזר בחוברת. יש שפה לדברים האלה. דבר ראשון, לחץ על הכפתור. אם זה לא עזר, לחץ עליו במשך 5 שניות ברציפות. אם לא זה, לחץ על כל הכפתורים ביחד. זה אמור לעבוד עם כל דבר. הבעיה של היא שאני לא יודע אם גוש הגומי שבאמצע המכשיר הוא כפתור או לא, וזה מעוות לי לחלוטין את הטקטיקה. אני מרגיש מאד מתוסכל מכל העניין.

* * *

כשהייתי קטן הייתי הולך הרבה למשחקי וידאו. הייתי משחק הרבה סטריט פייטר 2, אחד מאבות ז’אנר משחקי המכות. מה הפך אותו לאבי הז’אנר? השפה שהוא הגדיר. במשך שנים, יכולתי להשתלט תוך דקות על כל משחק מכות חדש שהגיע. חצי-סיבוב-ג’ויסטיק-נגד-כיוון-השעון ומעיכה פרועה של כפתור ההתקפה, וסביר להניח שיקרה משהו מגניב. קדימה-קדימה-ומכה. למטה-למעלה-ובעיטה. צירופי תנועות ומקשים שסטריט פייטר הפך ל-lingua franca, לשפה האוניברסלית המשותפת של הז’אנר. מאוחר יותר הז’אנר הפך לתלת-מימדי, ודווקא טקן נהיה התקן בנושא.

מיקרוסופט הם הסטריט פייטר של עולם תוכנות ה-desktop. מערך התפריטים שהם ביססו בתחילת שנות ה-90 נהיה אוטומטי. גם בתוכנה שמעולם לא נתקלתי בה אני יודע לחפש בתפריט ה-File, ה-Edit, ה-View. אז נכון שלפעמים מסך ההגדרות הוא תחת Tools –> Options, ולפעמים תחת Edit –> Preferences, אבל הכל בתוך מרחב בעיה מצומצם. ואז בא אופיס 2007, עם הממשק החדש, וטרף את הקלפים. באופיס 2010 הם הבינו את זה, ולמרות שלא ביטלו את ה-Ribbon (וטוב שכך), הם לפחות החזירו את תפריט ה-File.

* * *

אני בבית, כותב את הפוסט הזה ובודק את חוברת ההוראות. צריך להשאיר את הכפתור לחוץ בזמן שמדליקים את האוזניה. מטומטמים. למה להמציא צירוף חדש במקום להשתמש אלה הקיימים? לא עדיף היה פשוט לעשות אחורה-קדימה-מכה?

7 תגובות

Mar 16 2010

קולינריה אזוטריקה: תמונות ואבחנות

אז הטלפון שלי ממש לא יעיל בלצלם מאכלים, ובטח שלא בחטף, אבל ברגע שכבר קניתי אותם והבאתי אותם הביתה, אני לא רואה סיבה שלא לצלם אותם.

פטריות מוחמצותmarketfood 03

יש משהו שאני אוהב במאכלים מארצות שונות, וזה העובדה שברוב המקרים השפה המייבאת, במקרה הזה עברית, מתקשה בלתרגם את המרכיבים לחוויה התרבותית והקולינרית המקומית. ברור לי שבצנצנת הזו של פטריות מעורבבות יש די הרבה סוגי פטריות שרק בשנים האחרונות התחילו להופיע על המדפים של החנויות בארץ. כשאתה אומר “פטריות” בארץ, אתה מתכוון באופן כמעט בלעדי לפטריות שמפיניון, ויש סיכוי יותר מסביר שאתה מתכוון לשמפיניון מהקופסא. פורטובולו, שיטאקה, והשאר נהיות יותר ויותר פופולריות, אבל עדיין לא מיינסטרימיות.

חטיף תירס בטעם שוםmarketfood 04

חטיף תירס הוא לא דבר מפתיע במיוחד. וגם טעם שום לא זר לחיך הישראלי, אם כי מאז ימי הביסלי שום-בצל באמצע שנות ה-90, הוא לא ממש כיכב בחטיפים שלנו. אבל מה שמעניין אותי כאן זה לאו דווקא הטעם של החטיף (שעוד לא פתחתי), אלא השימוש בדמות המואנשת של ראש השום שעל העטיפה, עם מגוון אלמנטים גראפיים שמסמנים כח, כמו הפיצוץ מאחוריו והאגרוף הקפוץ. אני שמח שהם לא מנסים להסתיר את הקלף המנצח של שום, הטעם החזק שלו. “I am garlic flavor cornick”, זועקת העטיפה. “Hear me roar!”

חטיף צדפות ואנשוביmarketfood 07

אין  ספק שזה קצת לא פייר, תמיד, לבחור בחטיפים הלא-כשרים, שלא נכנסו אף פעם עמוק לתרבות האוכל בישראל. אבל כאן אפשר לראות שני מאפיינים מעניינים. הראשון הוא שם החברה והלוגו שלה, Smiling Fish, עם דג שנראה מזיע מהתרגשות או מפחד. דגים הם דמויות קלות יותר להאנשה מאשר שום, אבל עדיין זה לא משהו שאנחנו רואים יותר מדי. הדבר השני הוא שבארץ דווקא נוטים כן להבחין בין סוגים שונים של צדפות, לפחות בין הקטגוריות הגדולות יותר – מולים, אויסטרים, וכדומה. אולי בגלל שההבדלים הקולינריים ביניהם בולטים יותר, ואולי פשוט בגלל שהם עדיין לא כל כך מקובלים בארצינו, מחוץ למדינת תל אביב ותושביה, ולכן מי שכבר טורח ללכת ולהשיג לו צדפות, יטרח גם ללמוד את ההבדלים ביניהן. אני לא בטוח בנושא הזה, לא במסקנה שלי, ואפילו לא בהנחות היסוד שלי. אבל מה שכן, אני אשמח לטעום את הצדפות האלה בקרוב.

2 תגובות

Jan 13 2010

קולינריה אזוטריקה: רשמים מביקור בטיב טעם

אני אוהב לקנות בטיב טעם, ומאד שמחתי כשהם פתחו את רשת הסופרמרקטים העירוניים שלהם בתל-אביב. בתור מי שגדל על היצע השופרסל-היפרכל-ריבוע הכחול רוב חייו, אבל עם מספיק נגיעות של חו”ל בשביל לדעת שיש המון דברים שם בחוץ, אני תמיד אוהב את השונות והזרות שיש שם. בין אם זה סתם נקניק חזיר ופחיות של ד”ר פפר, או דברים תמוהים יותר כמו טבעות דיונון מיובשות או פורשמק, סלט הרינג ותפוחי עץ, דברים שתמיד מוזרים ומפתיעים ומסעירים בשבילי, לרוב לפני שאני טועם אותם יותר מאשר אחרי.

אני אוהב לקנות שם דברים אקראיים, בין אם זה דמוי-קוויאר מן הצומח או גזוז בטעם אוכמניות וורד-בר. אני אוהב את הבירות המזרח-אירופאיות ואת החטיפים שאני לרוב לא יודע בכלל מה הם עד שאני מעביר אותם בקופה ורואה את השם (בעברית!) מופיע על הצג. למדתי להתרחק מהנקניקים האקזוטיים יותר, כמו הסולץ שניסיתי פעם אחת ולא יכולתי לסיים, אבל אני תמיד אוהב את ההפתעות, גם אם הן רעות.

* * *

אז למרות שהמצלמה בטלפון שלי ממש מחורבנת, אני אצא למסע ויזואלי קצר בביקור שלי היום בטיב טעם, סניף המגדלור, בן-יהודה 1, ת”א. תרגישו חופשיים ללחוץ ולקבל תמונות גדולות יותר.

טבעות דיונון מעושנותSquidRings

מעושנות? מיובשות? אני באמת שלא יודע. קניתי משהו דומה לפני כשנה בסניף אחר, רק ששם זה  היה תוצרת יפן, והפעם תוצרת רוסיה, או מדינה כותבת-קירילית כזו או אחרת. אם זכור לי, זה מתקתק ולעיס כמו גומי, ומריח קצת כמו ים. תענוג.

פורשמק

Porshmak

עוד מוצר שלקח לי זמן (ואת מלוא ידיעת הקירילית שלי) להבין איך הוגים. אני אוהב סלטי דגים למיניהם, אבל עם תפוח עץ? את זה צריך לנסות.

פטיסונים

את זה ראיתי כבר כמה פעמים בטיב טעם, וכל פעם עצרתי ותהיתי מה הם הדברים הללו, מוחמצים  Big_Patissonלהם בתוך צנצנת. יש להם צורה של מאפה משולב עם פלפל ירוק משולב עם צלחת מעופפת, ואם לא הייתי מצלם, לא הייתי זוכר לבדוק מה הם לעזאזל. מצד שני, התמונה יצאה כ”כ מחורבנת שאני מעדיף כבר לשים תמונה מהאינטרנט.

אבקת סוכר בצבע תפוזOrange Colored Sugar

כאן כבר אין את האלמנט האקזוטי, סתם תהיה שלי אם הניסוח הוא מתחכם-שיווקי, או סתם תרגום  קלוקל מאנגלית. מדובר באבקת סוכר שמתאימה לשימוש במאפים כתומים שבהם הסוכר הלבן יפריע, אבל הביטוי “צבע תפוז” צורם לאוזן העברית – בעיקר כשצבעי המאכל בו הם פפריקה וקארוטן.

תואמי-חטיפים

כאן נטשנו סופית את האקזוטיקה ועברנו לתחום הלשוני, כמו שאני אוהב. לטיב טעם יש מותג-בית, כמו רשתות אחרות, והם משווקים תואמי-חטיפים לביסלי, במבה, ושאר הקלאסיים. אני אבל אהבתי את השמות המאד פרקטיים-תיאוריים שהם נתנו להם:

לא קשה להבין בדיוק מה החטיפים האלה מנסים לדמות. “חטיף חיטה” זה תיאור לא רע של ביסלי למיניו, ו”חטיף תירס מצופה בוטנים” מתאר יפה את הדואליות הרגילה של הבמבה.

OnionSnack_Detail CornSnack_Detail GrillSnack_Detail

אבל כל נסיון תיאורי הולך לאיבוד עם החטיף הזה:

ConeSnack_Detail

שמשום מה שם את “קונוס” באותה קטגוריה כמו “חיטה” או “תירס”. ואפילו אם קיבלנו את זה שאין להם תיאור טוב יותר מאשר “קונוס” לתאר את דמוי האפרופו הזה, מה בדיוק המשמעות של “טעם טבעי” בשביל קונוסים?

7 תגובות

Dec 27 2009

הכל למכירה

אני אוהב את לארי אליסון, מנכ”ל אורקל. הוא משעשע אותי כל פעם מחדש בסטריאוטיפ שלו, שהוא מסרב להשתחרר ממנו, של מיליארדר הטכנולוגיה הראוותן והרברבן שיש לו יותר כסף ממה שהוא יכול להוציא.

אליסון, האדם הרביעי הכי עשיר בעולם. כבר הראה את הרגישות שלו לפני כמה חודשים כשהתלהב מהיאכטת המירוץ שלו מול עובדי החברה, שמאות מהם הוא פיטר בשנה האחרונה. יש לו עוד יאכטה, השישית בגודלה בעולם, עם אולם קולנוע, מרתף יינות ו-82 חדרים*. ועכשיו הוא החליט גם לקנות טורניר טניס.

כן, טורניר טניס. לא לקנות קבוצה, כמו גאידמק או מארק קובאן, הוא פשוט קנה את טורניר הטניס Indian Wells כולו. ממתי קונים טורניר? כן, אני יודע שטורניר זה בסופו של דבר ישות כלכלית, אבל עדיין, לקנות טורניר? בשלב הבא, אני מניח הוא פשוט יקנה את כלל הזכויות על משחק הטניס. ואז גם את המילה “טניס” בשפה האנגלית. ואז בכלל מילים אקראיות בשפה. מילות יחס, למשל. אני חושב שלארי אליסון צריך לקנות את כל מילות היחס בשפה האנגלית. ואז את כל אותיות האהו”י.

מישהו צריך להזכיר לו את וורן באפט, שמדגים שאם כבר יש לך עשרות מיליארדי דולרים, אתה יכול להרשות לעצמך לתרום חלק מהם.


* מצד שני, לפחות אין לו מערכת לייזרים לניטרול מצלמות דיגיטליות ומערכת טילי ים-אוויר על היאכטה.

3 תגובות

Nov 30 2009

חופשי חופשי

One White Duck / 010 = Nothing At All

    – Jethro Tull

זה מעניין לראות את נקודות התפר בשפה בין מה שנאמר (What Is Said) ומה שמועבר (What is Conveyed), אם להשתמש בטרמינולוגיה בלשנית, והמקומות שהקונבנציות החברתיות מונעות פירוש מילולי.

זה די נפוץ לראות בפלאפליות שלטים בנוסח “סלטים חופשי”, עם עמדת העמסה לשירות הלקוחות, שם הבולס הבררן יכול לעטר את המנה שלו במגוון סלטים, טחינה וחמוצים כאוות נפשו. אבל חופשי זה לא לגמרי חופשי, כי אנשים ירימו גבה אם תבוא עם שקית ניילון ותמלא אותה בחמוצים, ואם תבוא עם קופסת פלסטיק ותתחיל למלא אותה בטחינה, כנראה שתמצא את עצמך פרסונה נון-גראטה בשווארמיה.

* * *

זה נהיה מעניין כשרואים איך התפיסה הזו קיימת גם בחברת המידע, שם סיסמאות כמו “תוכנה חופשית” ו-“אינפורמציה רוצה להיות חופשיה” נזרקות לכל עבר.

בארה”ב, ואולי גם בישראל, מסמכים משפטיים כגון פסקי דין, דיוני שופטים ושאר תוצרים של המערכת המשפטית נחשבים ברשות הציבור (Public Domain), אבל קבלת עותקים שלהם דורשת מעבר דרך מערכת ממשלתית בשם PACER, הגובה 8 סנט לעמוד. בשנה שעברה ערכה ממשלת ארה”ב ניסוי שבו ניתנת גישה חופשית למסמכים במחשבים של ספריות ציבוריות. לפני כמה חודשים התיישב לו בחור בשם ארון שוורץ על מחשב כזה והתקין תוכנה שעוברת על כל המסמכים במערכת ומעלה אותם לשטח אחסון באינטרנט. הספריה עלתה על זה בסופו של דבר, והעבירה את פרטיו לממשלה, שהפעילה בתורה את ה-FBI כדי לעקוב אחריו.

זה מעלה השאלה המעניינת כאן היא – מתי חופשי מפסיק להיות חופשי? כי הרי אדם שיושב ליד המחשב בספריה וקורא שניים-שלושה פסקי דין לא עובר על החוק. מעבר לכך, המידע הזה הוא ברשות הציבור. הוא שייך לשוורץ, לצורך העניין, ולכל אזרח אחר. אם הוא היה משלם את הסנטים הנדרשים ומקבל עותק, היתה לו הזכות המלאה להפיץ את המידע הלאה. התשלום הוא עבור השירות, לא עבור הגישה. אבל כשהוא מעתיק באופן מכאני 1.8 מיליון עמודים (בעלות פוטנציאלית של 1.2 מיליון דולר) , פתאום זה נהיה נושא לחקירה פדרלית, למרות שהוא רק העביר את רכושו הציבורי ממקום למקום. ואני מתעלם כאן כרגע מהעבירה שהיא התקנת תוכנות על מחשב ממשלתי.

השאלה כאן היא פשוטה – באיזה סדר גודל מפסיק “חופשי” להיות חופשי? כמה פעמים אתה יכול להכפיל משהו באפס עד שהתוצאה כבר לא תהיה שווה אפס?

16 תגובות

Oct 19 2009

טיפוגרפיה להמונים

יפתח הזכיר לי היום את סימן האירוניה, אחד מסימני הפיסוק המלבבים עליהם כתבתי בעבר, חלק מסט של סימני פיסוק אקספרימנטליים שניסו לצוף לתוך התודעה הציבורית מאז סוף המאה ה-19, וכולל סימנים גם להבעת ספק, התמרמרות או הסכמה.

למה הם לא תפסו? מאותה סיבה, אני חושב, שאנשים לא אוהבים שמסבירים להם בדיחות. אחד העקרונות החשובים בכתיבה יצירתית הוא המימזיס – אל תגיד לקורא מה הוא צריך להרגיש, אלא תשתמש בתיאורים וכלים לשוניים כדי להעביר לו את התחושה שאתה רוצה להעביר. Show, don’t tell.

באותה מידה, סימני הפיסוק הללו נתפסו כדיאגסיס – הסבר לקוראים על מה הם אמורים להבין, בלי להשתמש בשפה עצמה כדי להעביר את זה. רק פרוזה עצלנית במיוחד תדרש לסימנים הללו, וחבל לעודד את העצלנות הזו. ובכתיבה אחרת? אקדמית, עיתונאית? שם אנחנו פחות נדרשים לסימנים הללוט פשוט כי הם באים לתאר תחושות, ולא אירועים.

“אבל אבנר”, זעק אלי יפתח בהתרגשות, בעודו מטיל ספק בטיעוני, “מה בנוגע למסנג’רים למיניהם והסמיילים שלהם? ואנשים שבכל זאת כן מסבירים את הבדיחות שלהם?” שאל בהתנצחות1. ואני חייב להודות שיש משהו בדבריו.

עם כל המבכים על מותה של המילה הכתובה, היא זוכה לתפוצה חסרת היקף בעשור האחרון – הרבה יותר מאשר בתקופה שלפני התקשורת הקולית והחזותית. אנשים כותבים יותר מכתבים, מסרים במסנג’ר, פוסטים בבלוג והודעות טקסט מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה. אמנם אלו אינם יצירות אמנות, אבל זו בדיוק הנקודה – הם אינם יצירות אמנות. הם לא מחויבים למימזיס ולפרוזה אלגנטית. הם אמצעי תקשורת יומיומית שמנסים להעביר את המסר שלהם בצורה היעילה והאופטימלית, במגבלות התפיסה והשפה. לכן קמו האמוטיקונים, והקיצורים, וה-LOL בסוף כל משפט, בין אם מצחיק או לא. כי אנשים לא רוצים להעביר אירוניה, או זעם, או הסכמה באופן סובטילי ומספק – הם רוצים פשוט להעביר את הסנטימנטים. ולכן, כמאמר יפתח (והפעם המילים הן באמת שלו) “המסומן זקוק למסמן, אבל המסמן הזה לא תפס”.

ולכן צריך להעלות את המודעות לסימן האירוניה ולאחיו. וצריך שיותר פונטים יציגו אותם, ושיותר מקלדות יתמכו בהם, ושיותר אנשים, מעל הכל, יבינו אותם. הצורך קיים. הבו את ה-Pointdacclamation.jpg לעם.

 


1. טכנית, אני לא באמת יודע אם ככה הוא שאל או זעק, כי דיברנו במסנג’ר2.
2. טכנית, אלה לא ממש המילים שהוא השתמש בהן במסנג’ר, כי שכתבתי אותו כדי שיתאים לסגנון הפרוזה האידיוסינקרטי שלי. אבל זה בסדר, כי לא מדובר כאן ביפתח האמיתי, אלא ביפתח, הדמות הפיקטיבית בבלוג שלי.

5 תגובות

Sep 22 2009

רך, דיגיטלי, וירטואלי

בפוסט האחרון שלי התייחסתי להבדל בין דיסק פיזי אותו אני קונה בחנות, לבין אותו תוכן בצורת קבצי MP3 על המחשב שלי, אותה כיניתי “צורה דיגיטלית”. שחר העיר לי בטוויטר שהבחירה שלי של מונחים היתה קצת מוטעית, והוא צודק. ה-MP3 הוא דיגיטלי בדיוק באותה המידה של ה-CD – שניהם קידודים דיגיטליים של אותות. ההבדל כאן הוא לא ברמת האנלוגיות, אלא בצורת האכסון.

הבעיה היא שאין לי מילה טובה לתאר את ההבדל הזה, בין דיסק פיזי לפורמט… אתם יודעים. כזה. דיגיטלי זה לא, כמו שאמרנו. וירטואלי זו גם מילה שעשו לה מתיחות מכל כיוון, כך שמילה שבמקור אמרה “אמיתי” הפכה להיות “לא אמיתי”. חוץ מזה שהמוזיקה לא וירטואלית, היא סתם על ההרדיסק שלי.

באנגלית יש מונחים להבין בין soft copy ו-hard copy, עותק של המסמך במחשב לעומת עותק מודפס. לא רק שזה פחות נפוץ בעולם המוזיקה, זה גם אף פעם לא חדר לעברית בצורה ראויה להערכה.

יש למישהו רעיון טוב יותר למונח מתאים? פסלתי כבר רבים וטובים ולא הצלחתי להגיע למסקנה.

5 תגובות

Jul 13 2009

And the geek shall inherit the earth

גל מור פרסם לפני כמה ימים בבלוג שלו “סקר גיקיוּת”, כמו מאות סקרים שבאו לפניו, ובו הוא שואל שאלות על העניין של הנסקר בשני נושאים כלליים – בלוגים/רשתות חברתיות, וסמארטפונים. הבעיה בלהגדיר גיקים ע”י העניין שלהם ברשתות וסמארטפונים היא שזה כמו לעשות סקר “האם אתה חובב ספורט”, ובו לשאול בנוגע לעמדותיך בנושא מרוצי אופנועים וכדורעף נשים. זה חלק מזה, אין ספק, אבל חלק כל-כך קטן, שאני מתפלא שלגל אין סדרה של תגובות של אנשים נזעמים על ההגדרה האקסלוסיבית שלו של גיקים, שניתן לתאר כ-“אנשים שאיכפת להם מאותה טכנולוגיה שלי איכפת ממנה”. אני לא מאשים את גל – הוא לא הראשון שמבלבל בין המאפיינים החיצוניים של הגיקיות לבין המהות הפנימית שלה, אז בואו נעשה קצת סדר במונחים.

גיק זה לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה, ובטח לא מישהו שמתעניין בטכנולוגיה ספציפית. גיק הוא מישהו שמסוגל להתעניין ולהכנס לפרטים באובססיביות וקפדנות בתחום הגיקיות שלו, גם על חשבון מודעות חברתית. זה לא אומר שגיק בהכרח חסר יכולות חברתיות או חברים, אבל בהרבה מקרים הוא1 קצת מחוץ מהמיינסטרים של החברה, לפעמים בגלל האובססיביות, לפעמים מתוך בחירה אישית – לגיקים רבים יש גאוות תת-תרבות נונקונפורמיסטית לא פחות מפותחת מתתי-תרבויות מסורתיות כמו פאנקיסטים או אמנים מיוסרים.

תחום הגיקיות שלו, אמרנו. זה לא חייב להיות טכנולוגי. אפילו בהגדרות הקלאסיות של גיק יש הרבה מאד סוגים, החל ממתכנתים, חובבי גאדג’טים, חובבי מדע בדיוני ו/או פנטזיה, שחקני D&D או קומיקס. וגם ביניהם יש כמובן יריבויות והיררכיות כמו כל מארג חברתי. אבל לא חסרים גם גיקים של היסטוריה צבאית, או היסטוריה בכלל. וגיקים של ספרות . או גיקים של כדורגל, למען השם, שיודעים מי שיחק בכל משחק נבחרת בארבעים שנה האחרונות. C&G Geeks

ובואו לא נפתח בכלל את השאלה של ההבדלים בין Geek ל-Nerd.

אז פשוט תקשיבו לגיק אחד שהאובססיה שלו היא הגדרות של גיקיות ותרחיבו את ההגדרות. מכם, הקוראים שלי, הגיקים, ציפיתי ליותר.

 

 


1. או היא, כמובן. זה עוד סטריאוטיפ שמזמן כבר לא רלבנטי. לפי ההגדרות שלי, יש לא פחות גיקיות מגיקים.

4 תגובות

Mar 08 2009

טעות לעולם וכו’

בפוסט הקודם שלי טעיתי באיות הביטוי “קיתונות של בוז” כ-“קיטונות” – טעות נפוצה למדי עקב העובדה שהמילה “קיטון”, נידחת ככל שתהיה, עדיין נפוצה ומוכרת יותר מאשר “קיתון”, ותודה לישראל על שתיקן אותי.

אז תהיתי באמת אם רק אני חטאתי כאן או שהטעות נפוצה. פניתי, מעשה חברי Language Log, לגוגל כמנוע מחקר ראשוני בנושא.

את הביטוי “קיתונות של בוז” (כביטוי תחום במרכאות) אפשר למצוא 1,340 פעם. את “קיטונות של בוז” – 1,550. על פניו, נראה שהטעות נפוצה יותר מהאמת. אבל אם נחדד את בדיקה לחיפוש שמכיל את “קיטונות של בוז” אבל לא את “קיתונות של בוז” – רק את הטעות – ירדנו ל-86 תוצאות בלבד. “קיתונות” בלי “קיטונות”, לעומת זאת – 154 תוצאות.

מה המשמעות? המשמעות הראשונית, המתבקשת, היא שיש כמעט פי 10 עמודי באינטרנט שדנים בטעות הזו מאשר שבעצם משתמשים במטבע הלשון. זה נראה לי קצת קיצוני. אפשרות נוספת היא שכל פעם שמישהו טעה, הוא מיד קיבל תיקון – בטוקבקים או תגובות – מה שהופך את החיפוש לחסר משמעות כמתודה מחקרית.

ומה עוד יותר סביר? שגוגל מעוותים כל כך את השאילתא שלי, מוציאים ממנה שורשים (stemming) ומלים נפוצות (stop words) שאין שום דרך לדעת מה באמת נפוץ יותר.

12 תגובות

Mar 03 2009

היא סינוורה אותי במדע

אני קורא כרגע את הספר “לרקוד עם דמעות בעיניים” של ניסן שור, סקירה היסטורית של תרבות הריקודים והמועדונים בישראל מהקמתה ועד היום. בלי קשר לאיכויותיו השונות של הספר, שלא חסרות, הוא ראוי לתהילת עולם גם אם רק בזכות זה שהוא מביא ריכוז של טבלאות מצעדי-להיטים ורשימות השמעה של מועדונים מתחילת שנות השמונים, בתקופה שעדיין תרגמו את השמות של הלהקות והשירים. לכן יש לנו הברקות כגון:

ואפילו

שם התרגום לשפה העברית בעלת הנטיה המינית הבלתי נמנעת קצת מפספס את הנקודה.

אבל מעניין גם לראות את השמות שמשום מה לא תורגמו – Killing Joke נשארו “קילינג ג’וק”, ובצורה מפתיעה הלהקה “ביג קאנטרי” הוציאה שיר בשם “בארץ גדולה”, מה שמוביל אותי לחשוב שאף אחד שם לא ממש ידע מה הוא עושה.

חיפושיות הקצב. הדלתות. סגול כהה. פרוות פסיכדליות. מועדון תרבות.

כמה שאני שמח שעברנו את השלב הזה.

Comments Off on היא סינוורה אותי במדע

« הקודם - הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים