יש איזה מנהג מעניין במסיבות בריטפופ ורוק אינדי, ששמתי לב אליו לאורך השנים. ה-DJ שם את המוזיקה של הליין, מיוז או ארקטיק מאנקיז או Ready to Go המתבקש, ואז מגיע השלב שה-DJ שם איזה שיר סיקסטיז, איזה טוויסט-אנד-שאוט או ביץ’ בויז, וכולם פתאום מתחילים לקפץ בהתלהבות. אבל זו לא ההתלהבות של השירים האהובים מקודם, זו מין התלהבות מתיילדת. כולם עושים תנועות ריקוד רטרואיות, כמו להצביע או לצלול, וכולם צוחקים נורא. וככה זה חוזר על עצמו שוב ושוב ממסיבה למסיבה, לרוב עם בדיוק אותם שירים, שהיו להיט עוד לפני שאמם של הרוקדים נולדה.
אני מנסה להבין בדיוק מאיפה מגיעה המסורת הזו. לא יצא לי להיות הרבה בליינים אחרים של מסיבות, בין אם אלקטרוניות, מטאל או מה שלא יהיה, אבל לא נראה לי שיש להם טקסים כאלה שם. ההרגשה שלי (ותקנו אותי אם אני טועה) היא שכל חווית הקלאבינג בסצינה הזו נגועה במין חוסר בטחון היפסטרי כזה, שחייבת להכניס מידת מה של ציניות כדי שתוכל להסתכל לעצמה בעיניים. אנחנו לא הולכים לרקוד כדי להנות, אנחנו הולכים לרקוד בצורה אירונית ומודעת לעצמה, ומזה אנחנו יכולים להנות.
אני לא אוהב את השירים האלה במסיבות. כלומר, את השירים אני אוהב, אני אוהב מוזיקה סיקסטיז. ובפעמים הראשונות אני באמת רקדתי להם בהתלהבות אמיתית. אבל עם כל חזרה, ההרגשה שמדובר בהתלהבות מזויפת מתחזקת. אני לא חושב שכל באי המועדונים באמת רוקדים מתוך ציניות. אני בטוח שכמו שהסיקסטיז השפיעו על הרבה מלהקות הבריטפופ המודרניות, כך גם אוהבי הבריטפופ גדלו על הרבה ביטלס וביץ’ בויז. אבל השילוב של הרטרו בתוך הפלייליסט במועדון יש בו מעין self deprecation, מודעות עצמית לכך שהמוזיקה עצמה של הליין לא מספיקה, בפני עצמה, להלהיב אנשים שיבואו לרקוד לה. לכן, אני מניח, גם רוב המוזיקה שמנגנים שם היא משנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000, שיהיה זמן לשקוע ולהפוך לנוסטלגיה.
Comments
2 תגובות על “Let’s All Get Up And Dance To A Song”
זה נורא נכון. בזמנו נורא אהבתי את מסיבות המוזיקה הישראלית-רטרו במינוס אחד בנחלת בנימין — באו לשם המון היפסטרים כדי להשתולל ולצחוק, כאילו באופן אירוני, אבל בעצם כתיקוץ להשתולל ולצחוק באמת, מה ש"אסור" במסיבות הרגילות. תמיד מדהים אותי שאפילו לא רואים אנשים מחייכים כשהם רוקדים במסיבות הרגילות, והרי זה הכי טבעי. וגם להם זה טבעי, לכן הם ממציאים את האיזורים המגודרים האלה ושמים שלט בכניסה "כאן אירוניה" ואז מותר לחייך.
מצד שני, בפסטיבל אינדינגב אנשים משתחררים ומחייכים עם המוזיקה הכי היפסטרית, אז אולי הבעיה היא תל אביב עצמה. משהו במים. :-)
אני לא חושב שהתופעה הזו ייחודית למסיבות אינדי/בריטפופ או למוסיקת סיקסטיז (ראה מה קורה בחתונות של אשכנזים כשהדיג'יי שם מזרחית), אבל אני גם לא בטוח שמדובר בציניות או באירוניה (שהן שתי תופעות נפרדות שאתה קצת מבלבל ביניהן בפוסט הזה). בכל העניין של הריקוד קיימת הדילמה של איך לתרגם את המוסיקה שאתה שומע והתחושות שהיא נותנת לך לתנועות גופניות. יש ז'אנרים מסוימים – בד"כ ישנים יותר, אבל לא בהכרח – שבהן המהלך הזה צמוד לקונבנציות יותר נוקשות ופורמליסטיות, בעוד שלז'אנרים אחרים אין ממש חוקים. מהניסיון שלי, אחד מהשירים שהכי מרימים מסיבה הוא הגרסה של מארק רונסון לקאבר של איימי וויינהאוס ל"ואלרי", ולמרות שהוא גם יצא רק לפני כמה שנים וגם היה להיט מיינסטרים וגם יש לו תו תקן איכותי – כך שאף קבוצה לא צריכה כביכול להתייחס אליו באירוניה – עדיין ברגע שאני משמיע אותו אנשים בד"כ יתחילו לרקוד כאילו שהם בפרום אמריקאי בשנות ה-50'. למה? כמו בשירי פיפטיז אורגינליים, או סיקסטיז, או דיסקו, כנראה שיש משהו בשפה המוסיקלית הזו (במקצב, בעיבוד, בסגנון שירה) שמתחבר להם עם הקונבנציות של הריקוד שהם מזהים עם התקופה הזו. ואני לא חושב שזה בא מתוך ציניות או אירוניה. לפעמים פשוט יותר כיף להתמסר לסגנון ריקוד מוגדר וטקסי, וזה אפילו יותר כיף כשכולם סביבך עושים את אותו דבר. במובן מסוים זה גם הרבה פחות ציני ובטח פחות נרקיסיסטי מריקוד הפריסטייל האינדיווידואלי שמקובל במוסיקה עכשווית, שכל אחד עושה תנועות שונות לגמרי ואין אף התייחסות לקולקטיב שאתה רוקד בתוכו. וזה גם נראה יותר טוב.