החיים קצרים מדי לפודקאסטים גרועים

אחרי שנים רבות בהם הייתי סרבן פודקאסטים, כמו גם ספרים מוקלטים, היה לי את הסוויץ’ במוח (והנסיעות הארוכות לעבודה) והתחלתי לאמץ את הפורמט, שעוזר להעביר את הזמן, ואפילו מחכים יותר מאשר לשמוע מוזיקה או (חו”ח) לשמוע את תוכניות הרדיו המשודרות. אבל גם כמאזין טרי, הספקתי די מהר לגבש לי רשימה של דברים שהופכים פודקאסט לטוב, לטעמי, ומה הבעיות (הנפוצות מדי) שגורמות לי למחוק פודקאסט מרשימה ההשמעה אחרי פרק אחד, במקרה הטוב.

תוכנית, לא שיחה

פודקאסט, בסופו של דבר, זו תוכנית רדיו. זה מגיש או קבוצה של מגישים שפונים לקהל מאזינים ומנסים לעניין אותם בדבריהם. כשאני מקשיב לפודקאסט, אני לא רוצה מעוניין לשים מיקרופון ליד שיחה שאנשים מנהלים עם עצמם, שנונים ומעניינים ככל שיהיו, כי בשיחה כזו יהיה הרבה זמן מת, הרבה בדיחות פנימיות והרבה נושאים לא רלבנטיים. אני רוצה תוכנית, שיש לה מטרה, שיש לה תוכן שהיא רוצה להעביר. זה לא אומר שההגשה צריכה להיות יבשה ועניינית – להפך, פודקאסט טוב חי על הדינאמיקה בין המשתתפים, על ה-banter שלהם – אבל השיחה בין המשתתפים צריכה לשרת את התוכנית, ובעיקר צריכה להיות מודעת כל הזמן לעובדה שהשיחה היא בשביל מאזינים, לא שיחת סלון אישית.

דוגמה טובה לזה היא על כתפי גמדים, פודקאסט משחקי התפקידים של ערן אבירם ואורי ליפשיץ (גילוי נאות, הם חברים שלי), שממקדים את התוכנית שלהם בנושאים מוגדרים ומכתבים מגולשים. דוגמה טובה אחרת היא Pop Culture Happy Hour, של ארגון הרדיו האמריקאי NPR, שמורכבת משיחה בין ארבעה משתתפים שחלקם מכירים אחד את השני שנים רבות, אבל עדיין מאד מודעת (כראוי להפקה של NPR) להיותה תוכנית.

דוגמה קצת פחות מובנית, יותר שיחתית, אבל עדיין מודעת לקהל שלה הוא ה-SF Squeecast, שזכה כבר בפרס הוגו או שניים לפודקאסט המד”ב הטוב ביותר, ובו מספר סופרי וסופרות מד”ב ופנטזיה מדברים על נושאים הקשורים לז’אנר. השיחה סוטה פעמים רבות מהנושאים המוגדרים, אבל תמיד בגישה של “תשמעו משהו שיש לי להגיד”, ולא “אתמול ראיתי את X והוא אמר לי ש-Y”.

נגישות ובדיחות פנימיות

יש פודקאסטים שרצים כבר שנים. זה יפה, זה מכובד וזה מרשים. אבל עדיין, אפילו הפודקאסטים הללו צריכים להיות נגישים, ברמה בסיסית, למאזין חדש. אם אתה אומר לי שבשביל לשמוע את הפרק החדש לך אני צריך להאזין ל-85 הפרקים האחרונים, אני כנראה לא אטרח.

בנוסף, אולי יש אנשים שמקשיבים לפודקאסטים כדי להרגיש חלק מהחיים של השדרנים, אבל אני באתי בשביל לשמוע תוכן מעניין שמוגש בצורה מעניינית. כשאחד המשתתפים בפודקאסט משחקי תפקידים כלשהו פותח את הפרק בלשאול את המגיש השני אם הוא עשה משהו בסוף השבוע, אני אשמח לשמוע על פעילויות משחקי תפקידים, לא על העובדה שחמותו באה לבקר והוא יכל ללכת על אישתו למסעדת טפניאקי יפנית (#טרוסטורי).

דוגמאות לפודקאסטים ששברו אותי ככה הם Fear The Boot, שהתמדתי איתו כמה חודשים עד שהפוקוס שלהם על דמויות עבר של חלק מהמשתתפים והתייחסויות ילדותיות לחיי המין של חברים משותפים שברו אותי. גם Happy Jacks עשו לי את זה ואפילו מהר יותר.

התחלה, אמצע וסוף

ב(לפחות) אחד מהפרקים של על כתפי גמדים, שהוזכרו לעיל, דובר על החשיבות של טקס התחלה של סשן משחקי תפקידים. לשים את הטלפון בצד, להוציא את הקוביות מהשק, להקריא את סיכום הסשן הקודם, ואולי אפילו להשמיע אות פתיחה. זה עוזר להתמקד, להכנס ל-head space של המשחק. זה נכון לא פחות גם לפודקאסטים. אם אני לוחץ פליי ופתאום אני נזרק לתוך שיחה, in medias res, יקח לי כמה עשרות שניות ארוכות ומתסכלות עד שאני אבין מי נגד מי ועל מה מדברים. אות פתיחה פשוט (ואם אפשר, לא ארוך מדי) הוא נהדר כדי להכנס לאווירה, לסמן את תחילת התוכנית ולציין על מה היא.

על כתפי גמדים (שוב) עושים את זה נכון, עם אות פתיחה קליל וציון שם התוכנית. Ken and Robin Talk about Stuff הולכים על קו מקצועי, אם כי הפתיח קצת ארוך ומתלהב מדי.

גם מעברים באמצע התוכנית הם חשובים. לפני שנים, כשהשתתפתי בקורס הדרכה יעילה, הדגישו את הטכניקה של לרשום, בתחילת הרצאה, את הנושאים שעליהם נדבר (על הלוח, או במצגת) ולחזור אל הרשימה הזו בהמשך, כדי שיהיה לקהל ברור בכל שלב מה הכותרת הראשית שלנו כרגע. זה חשוב עוד יותר בפודקאסטים, שם אין לי שום מידע נלווה חוץ מקו השיחה הנוכחי לדעת מה הנושא, ומאד קל לאבד את הריכוז לרגע. על כתפי גמדים עושים את זה עם צליל קצרצר של שלוש שניות שמפריד בין נושאים. ל-Ken and Robin, שוב, יש אות מעבר קצת ארוך מדי אבל שמסביר היטב מה הסגמנט הבא.

Atomic Array, לעומת זאת, לוקחים את זה רחוק מדי, כשהם משלבים קטעי מוזיקה/שירה/סאמפלים רועשים וצורמים בין הסגמנטים, שחושבים שהם מגניבים אבל הם בעצם ממש, ממש מעצבנים ומתלהבים. יש דרכים לעשות את זה.

העדפות אישיות

כל הדברים שציינתי הם, כמובן, ההעדפה האישית שלי בפודקאסטים. יש אנשים שמעדיפים שיחה לא מובנית על תוכנית מכוונת. יש אנשים שרוצים לשמוע על חייהם של המשתתפים ולא רק על נושא התוכנית. גם לאלה יש מקום, והאינטרנט מספיק גדול לכולם.