ארכיון התגית 'תרבות רשת'

Nov 21 2016

עיניים הן פרוטוקול פתוח

נתקלתי בפרוייקט קוד-פתוח חדש ותמוה במקצת: bitcoin-ssid-ticker. מה הוא עושה? אתה מתקין אותו על המחשב שלך ומתזמן אותו שירוץ באופן קבוע, וכל פעם שרץ, הוא מתחבר לראוטר שלך ומשנה את שם הרשת האלחוטית לשווי הנוכחי, העכשווי, של ביטקוין.

אמרו חכמים ממני כבר – “למה זה טוב?” מה עוזר לי ששם הרשת שלי משתנה כל דקה או שעה או יום? חוץ מלהפריע למחשבים שלי להתחבר אוטומטית? למה ההתחכמות הזו?

ובכן, הסוג מתחבא במשפט אחד בעמוד הפרוייקט:

send over-the-air bitcoin graffiti anywhere you go!

כי לא מדובר כאן על משהו פונקציונאלי. למען האמת, הסקריפט הזה לאו דווקא ישנה את השם של הרשת הקיימת שלך, אלא יוסיף רשת חדשה, נוספת, שאליה אף אחד לא אמור בכלל להתחבר. הרשת נועדת רק להראות, לא לתפקד כנקודת גישה. היא גרפיטי. רצף של טקסט (ואולי גם אמוג’י?) שיופיע לאנשים ברשימת הרשתות הקרובות כדי להעביר מסר, לא נתונים. כלומר, חוץ מהנתון שהוא המסר.

המדיום הוא המסרundefined

ואז נזכרתי פתאום בכל הרשימות האלה, באתרי תוכן והומור, של “15 רשתות וייפיי עם שמות מצחיקים”. או 50. או 1000 (כן, כן). והסיבה שיש את כל האתרים האלה – ואת כל הרשתות האלה – היא כי אנשים הבינו ששמות של רשתות הן דרך להעביר מסר. לרוב בדיחות, לפעמים מסרים פאסיב-אגרסיב לשכנים, אבל זה הופך את הרשתות ממשהו פונקציונאלי לסוג של, ובכן, גרפיטי דיגיטלי, או לחילופין, לוח מודעות אזורי. רשת חברתית מבוססת מיקום.

ספר כרשת חברתית מבוססת מיקום

כי בסופו של דבר, למרות ניסויים מתמשכים, מצליחים יותר ופחות, לשירותים מבוססי מיקום מיידי – כמו Foursquare, או טינדר, או אחרים – עדיין שירותים מבוססי מיקום לא הצליחו להפוך, לדעתי, לחלק מהרוויה של המידע שסביבנו. אין שום שירות מבוסס מיקום שאנחנו חווים, דיגיטלית, כמו שאנחנו חווים מישהו שיושב לידנו באוטובוס עם ספר. לספר יש עטיפה, והעטיפה מושכת את העין, והעובדה שהספר והעין נמצאים באותו מיקום גורם לנו לשתף אינפורמציה אחד עם השני. ואני לא מכיר אף שירות מבוסס מיקום שמתקרב אפילו לקלילות הזו של האינפורמציה, של ההצפה שלה. כי אם אני צריך לפתוח אפליקציה בשביל לראות אם יש אנשים שסביבי באוטובוס שקוראים משהו מעניין או שומעים משהו מעניין או שבא להם לעשות איתי משהו מעניין במיטה, אז המידע הזה הוא לא כאן, אלא הוא דורש ממני לעשות צעד יזום של ללכת לשם.

וכאן נכנס, תיאורטית, הערך שבגרפיטי הדיגיטלי שמתגלם בשם של הרשת האלחוטית, בעיקר אם זו רשת שמופצת ע”י הטלפון שלך. כי זה מסר שאתה רואה בלי שתלך לאפליקציה בשביל לחפש מסרים, אלא היא חלק מהתשתית, חלק מהעולם, חלק מהאוויר שסביבנו. או, לפחות, היא היתה לפני איזה חמש שנים, כשכל הזמן מצאנו את עצמנו מחפשים רשתות וייפיי להתחבר אליהן, לפני שחבילת נתונים נדיבה הפכה להיות זולה יותר וזמינה יותר. אז אולי שם של רשת אלחוטית כסמן של מידע רווי קצת פספס את הרכבת. אולי אנחנו נחכה לראות אם הניסויים במשקפי מציאות מרובדת או ה-Physical Web של גוגל יתנו לנו את זה. אבל אני לפחות מעריך את הצעד בכיוון הנכון.

אין תגובות

Nov 02 2016

אין תעשיית טכנולוגיה, יש רק תעשייה

אניל דש, חביב הבלוג, פרסם פוסט מעניין על תעשיית ההיי-טק. או יותר נכון, על איך אין באמת דבר כזה, תעשיית היי-טק. יש חברות פיננסיות שמספקות שירותים באינטרנט. יש חברות תחבורה שעובדות עם אפליקציות. יש חברות אופנה ולייפסטייל שמוכרות לך גאדג’טים. אבל להכליל את כל אלה תחת תעשייה אחת, מטריה אחת, מפספס את המטרה. לדבר על טכנולוגיה נהיה כמו לדבר על לוגיסטיקה – ברור שכל חברה שמייצרת מוצר צריכה לשנע אותו, להפיץ אותו ולמכור אותו, אבל תנובה היא עדיין חברת מוצרי חלב, לא חברת לוגיסטיקה-של-מוצרי-חלב. ואובר היא עדיין חברת תחבורה ציבורית, לא חברת טכנולוגיה-של-תחבורה-ציבורית, גם אם היא מפתחת אפליקציה כזו.

* * *

ב-2009 התחלתי לעבוד ככתב במדור הטכנולוגי של כלכליסט, ומהר מאד נתקלתי בדיוק בבעיה הזו. על מה, בעצם, המדור הטכנולוגי אמור לכתוב? היה לנו אגף בשם “היי-טק”, שפשוט היה חדשות עסקיות על חברות טכנולוגיה ישראליות. מדור אחר הכיל הודעות על השקות של מוצרים חדשים, ומדור של סקירות של מוצרים ואפליקציות – מדור צרכנות, בסופו של דבר. ומדור אחר דיבר על… ובכן, קשה קצת להגדיר. על דברים שקרו באינטרנט – חשבונות סלבריטאים שנפרצו, הצעות חוק שנפלו, דברים כאלה. דברים שהיו מתאימים גם הם למדורים אחרים – מדורי רכילות, מדורי חדשות מדיניות, מדורי תרבות.

כל הדברים האלה התפרסמו (ועדיין מתפרסמים, לדעתי – אני לא שם כבר מאז 2011) במדור הטכנולוגי, בגלל שאנשים עדיין לא השתחררו מהתפיסה ש-“האינטרנט” ו-“העולם האמיתי” הם דברים נפרדים. הם לא. “כאן זה השם החדש”  קראתי לפוסט לפני יותר משש שנים, שם הבאתי את ההגדרה ש-“תרבות האינטרנט” שהמדור כביכול מתייחס אליה היא “סביבה הרוויה בטכנולוגיה דיגיטלית” – הטכנולוגיה הדיגיטלית היא בסביבה שלנו, היא לא סביבה נפרדת. רכילות באינטרנט היא עדיין רכילות. עסקים באינטרנט הם עדיין עסקים, וצרכנות באינטרנט היא אחוז נכבד מהצרכנות הכללית, בימינו. אני לא ממש רואה למה צריך למדר אותם לעמוד משותף, חוץ מהעובדה שיש אנשים שרואים בעצמם “חובבי טכנולוגיה” וירצו לראות את כל הדברים הללו.

* * *

דש לוקח את זה צעד אחד הלאה. זה לא סתם בלבול, לא סתם שארית מהתקופה שהטכנולוגיה לא היתה כל כך אוניברסלית ומקיפה. יש כאן מאמץ מכוון – גם אם לא מפורש – להמשיך ולבדל את “חברות הטכנולוגיה” מחברות אחרות, מתעשיות אחרות. חברות טכנולוגיה, בארה”ב כמו גם בישראל, נהנות ממעמד מיוחד. הן ה-enfant terrible, ששוברים את הכללים ולא נושאים בהשלכות כי הם ממשיכים להרוויח המון, המון כסף. רגולציה, בין אם ממשלתית או פנים-תעשייתית? לא בשבילנו. כאן אנחנו מאמינים בלרוץ מהר ולשבור דברים. הם מאמינים ב-disruption של השוק. ובעיקר, הם מאמינים בלא להיות כפופים לכללים המקובלים לשוק. אובר משקיעים מיליונים בלובי בקונגרס האמריקאי בשביל להסביר שהם לא צריכים רישוי וביטוח כמו חברות מוניות אחרות, למרות שהם, בסופו של דבר, מספקים תחבורה ציבורית לאנשים. ולמה? כי הם לא חברת תחבורה. הם חברת טכנולוגיה, ולכן זכאים למעמד מיוחד.

מה דש מציע? פשוט להקפיד על טרמינולוגיה. איירבנב היא חברת מלונאות, לא חברת טכנולוגיה. פייסבוק היא… חברת תקשורת, חברת מדיה, חברת שירותים – לא חברת טכנולוגיה. Hampton Creek היא לא חברת “טכנולוגיית מזון”, כפי שהם מתארים את עצמם. היא פשוט חברת מיונז. גם אם היא מייצרת את המיונז הזה בעזרת טכנולוגיה. גם אם היא ממוקמת בעמק הסיליקון. היא עדיין. פשוט. חברת. מיונז.

אין תגובות

Jun 01 2015

לא למכירה: מה שאיביי (כבר) לא מוכנה למכור

איביי הוא אחד האתרים הותיקים שעדיין פעילים באינטרנט, ואחד האתרים המסחריים הראשונים בכלל – הוא ואמזון קמו ב-1995, ושניהם עדיין מספקים את אותם השירותים שסיפקו לפני 20 שנה (ועוד כמה, פה ושם). ותק כזה – נצח וחציבמונחי אינטרנט – משמעותו המון ידע נצבר, והמון נהלים וכללים שנכתבו בדם. ואין מקום טוב יותר לראות את הידע הנצבר הזה מאשר בעמוד תנאי השימוש של איביי, וספציפית – בעמוד הפריטים האסורים למכירה באתר.

זו רשימה מרתקת. היא מכילה דברים ברורים (כלי נשק, סמים), ברורים פחות (צמחים וזרעים, ציוד מעקב,) ועד התמוהים או נישתיים (ממירים קטליטיים, פריטי קבורה אינדיאניים). ולכל אחד מאלה, יש עמוד עם פירוט שמכיל לא רק את הכללים המפורטים, אלא גם הסבר על למה המדיניות הזו קיימת ואיזה חוק היא באה לשמור.

  • לדוגמה, המגבלה על ממירים קטליטיים נועדה למנוע מסחר בחלקי חילוף לרכב שמאפשרים לזייף מדדי פליטת גזים רעילים, ובכך לעקוף את הבדיקה בטסט השנתי. על פניו, הגיוני, אבל בשביל שפריט כ”כ ספציפי יקבל נוהל משלו, כנראה התפתח לו מסחר ער באיביי של ממירים קטליטיים ישנים (אותם אפשר למכור רק בתור מתכת למחזור) ומכשירים פולטי חמצן. נכתב בדם.
  • ברשימת הפריטים המוגבלים מופיע “בגדים משומשים“. מפתיע, במבט ראשון, כי זה בדיוק סוג הדברים שקונים באיביי, לא? אבל אז נכנסים לדף הפירוט ורואים בדיוק מה ההגבלות. והן, כצפוי, מאד ספציפיות. לדוגמא – כיסויים לחיתולים? סבבה!  חולצות, מכנסיים, שמלות וכו’? רק בתנאי שהם מכובסים. איך איביי יכולים לבדוק? הם לא, כמובן, אבל כקונה אפשר יהיה להתלונן אם מכרו לך בגדים מלוכלכים. אבל בגדים תחתונים, אפילו נקיים? אסור. איביי טוענים שהסיבה היא תקנות של בריאות והיגיינה, אבל טורחים לציין ספציפית שהם אוסרים על מכירה פריטי לבוש משומשים למטרות פטיש מיני, ושומרים את הזכות לפסול פריטים עקב inappropriateness.
  • פריטים שמוצעים למכירה כחלק מארגון צדקה או ללא מטרות רווח? בעיה. כאן יש לנו הצצה לסיבוכים החוקיים של אתר כמו איביי. אתה יכול לגייס כסף למלכ”ר, אבל תהיה חייב להציג להם את כל המסמכים הרלבנטיים. הגיוני.
  • על פניו, הייתי מצפה ש-“חלקים מגוף האדם” יהיה אסור קטגורית, אבל מסתבר שדווקא יש יוצאי דופן. אפשר למכור פריטים המכילים שיער אנושי מהקרקפת, כמו פאות או ענקים עם קווצת שיער – אבל אי אפשר עם שיער משום מקום אחר בגוף (ראו בגדים משומשים לעיל). ואפשר גם גולגלות ושלדים. כל עוד הם נקיים. ועם כל הפרקים שלהם. ולא אינדיאנים. ספציפי? ספציפי. אין ספק שיש סיפור סביב ההגבלה הזו.
  • אם כבר דיברנו על אינדיאנים, כאן המצב מאד סבוך, עם הרבה חוקים ותקנות סביב הגנה של התרבויות המקוריות באמריקה שמובילות להגבלות מאד פרטניות.  אפשר למכור פריטים מלפני 1935, כל עוד הם בקטגוריות מאד ספציפיות ומציינים את שנת היצור. אם אחרי 1935, חובה לציין את האמן שייצר את הפריט ואת השבט שלו. אם היצרן לא היה אינדיאני, צריך אישור מהנהגת השבט כדי למכור אותו ככזה – ואי אפשר לכתוב “בסגנון אינדיאני” (כמו גבינות “בסגנון פרמזן”). כמו כן, באותו עמוד אנו לומדים שאסור למכור חלקים ממערות. כלומר זקיפים ונטיפים שהגיעו משטחים פדרליים. כן, אבנים.
  • ולסיום, הקטגוריה הספציפית, מפורטת ונישתית ביותר, שאתה פשוט יודע שכל אחד מהסעיפים כאן עלה למכירה בשלב כלשהו, מישהו הזדעק, והנוהל התעדכן: בעלי חיים.
    • חיות מחמד? לא. חיות שמאכילים לחיות מחמד, כמו תולעים וצרצרים? כן.
    • ביצי תרנגולת מופרות לצרכי גידול? כן. ביצי נחשים וצבים? לא.
    • מלכודות עכברים? כן. מלכודות דובים? לא.
    • חלזונות? רק  מזני Helix aperta, Helix aspersa, Helix pomatia, Helix lactea או Otala vermiculata. למה? לא יודע. אני חושב שאלה הזנים שמקובלים למאכל.
    • השתתפות במסע ציד? כן. ביקור במכלאות ציד שבהם יורים בחיות כלואות? לא. למה לא? כי אין כאן אלמנט של מזל או כשרון (בניגוד לציד), אז הם רואים בזה מכירה של בעלי חיים חיים, ולכן אסורה.
    • אסור למכור פריטים שעשויים מפרווה של יונקים ימיים, אלא אם כן מי שהכין אותם הוא מאלסקה. כלומר, מהשבטים באלסקה. לא רופאים יהודיים נוירוטיים באלסקה.
    • מותר ציפורים מפוחלצות רק אם הן ציפורי מים (ברווזים, וכו’), ורק אם הן גודלו בשבי, לא בטבע.

ויש עוד, כמובן. עוד הרבה, החל מחלוקה של ציוד לעישון סמים בין משהו שהוא מובהק לבין משהו עם שימושים נוספים, ועד לפירוט של תתי-ז’אנר אסורים של פורנוגרפיה מצוירת יפנית. כל עוד אנשים ימכרו את כל העולם באיביי, הם ימשיכו לאלץ את החברה להגביל את התכנים.

אין תגובות

May 01 2015

טוויטר כמקור עיתונאי, לטוב ולרע

עם כל הביקורות על פייסבוק והגדרות הפרטיות ההולכות ומתרופפות שלה, עדיין יש הבדל מאד מהותי בינה לבין טוויטר. פייסבוק, למרות כל הביקורת על מחדלי הפרטיות שבה, היא רשת שמה שנכתב בה מיועד למעגל חברים מוגדר ומצומצם (לערכים מסוימים של “חבר”, כמובן), ולמרות שאי אפשר להניח שמה שנכתב שם ישאר פרטי, עדיין לא כל מה שקורה שם מיד ידוע לכולם. ובעיקר – לא הכל מופיע בתוצאות חיפוש ברחבי האינטרנט.

טוויטר זה סיפור אחר. בטוויטר כל דבר שנכתב הוא פומבי כברירת מחדל, מופיע בגוגל אלא אם סימנת אחרת, והדינמיקה האסימטרית של עוקבים ונעקבים, לעומת היחס ההדדי של “חברים” בפייסבוק, גורם לכך שמה שאתה כותב בטוויטר, אתה כותב לעולם כולו.

האופי הזה של טוויטר הופך אותו, יותר ויותר, למקור מידע עבור עיתונאים, שכבר לא צריכים להתרוצץ ברחבי העיר לחפש טיפים ופריטי מידע, הם רק צריכים לדעת איך למצוא את הדברים המעניינים בטוויטר. נתקלתי בשני סוגים של “עיתונאות טוויטר” כזו בשבועות האחרונים, אחת רעה ומייצגת כל מה שרע בז’אנר הזה, והשניה היא הצצה מעניינת מאד על איך זה להיות עיתונאי טוויטר ולמצוא סיפורים אמיתיים ברשת.

באזפיד ויצירת העיתונאות בעידן השעתוק הטכני

באזפיד, ושאר אתרי ה-“עיתונאות כבידור”, יודעים טוב טוב שטוויטר יכול למלא להם את מכסת הכתבות היומית, גם אם אין להם שום דבר משמעותי להגיד. למשל, הכתבה היומית של “ציוצים שסלבריטאים צייצו היום”, סוג כתבה שלא נותן *כלום* לאף אחד, כי אם היה איכפת לך מהאנשים האלה היית יכול לעקוב אחריהם, ואם לא, למה שתרצה לקרוא?

אבל הרבה יותר גרוע, לדעתי, זה ז’אנר ה-“יש חשבון טוויטר, והנה מה שהוא כותב”. למשל אחת על חשבון טוויטר שמגיב בסרקסטיות לאנשים שלא מבינים בדיחות. כל מה שהכתבה הזו עושה היא להעתיק 24 טוויטים של אותו חשבון, בלי שום מידע נוסף, הקשר או ערך מוסף.

דוגמה שלישית היא עיתונאות שרואה בטוויטר את המקור הראשון והאחרון למידע על סיפור. למשל, הנה כתבה על מה שמסתבר כנושא רכילותי מפתיע, מי אמר צמד מילים בפתיח של הפודקאסט הפופולרי Serial. לינדה הולמס, עורכת באתר NPR ואחראית על הפודקאסט Pop Culture Happy Hour, כתבה בטוויטר שלה שהמפיקה הראשית של Serial חשפה את מקור הציטוט, ובכתבה עצלנית ב-A.V.Club עלו על הציוץ הזה והשתמשו בו כמקור: “המפיקה של Serial חשפה ללינדה הולמס את מקור הציטוט!”, אומרת הכתבה. מה שהם לא כתבו, כי הם לא טרחו לעשות פולו-אפ עם הולמס, זה שהמפיקה לא אמרה את זה בפרטיות, אלא על במה, באירוע. אם הם היו טורחים להמשיך לחקור ולא להתייחס לטוויטר כמקור מספק, אולי הם היו שמים לב לזה.

הסוג הזה של עיתונות טוויטר היא עיתונאות עצלנית שפשוט יושבת על trending topics או עוקבת אחרי כמה עשרות אנשי “מעניינים” (כלומר, שמופיעים במדורי הרכילות של באזפיד) ומעתיקה דברים שהם אומרים.

הניו יורק טיימס ואיך להגיע לשורש העניין

מהצד השני של המתרס, יש גם עיתונאות אמיתית שמשתמשת בטוויטר לא כחומר גלם (במקרה הטוב) או כתבנית להעתקה, אלא כערוץ תקשורת בינלאומי, בלי חסמי גישה, שמאשר למצוא אנשים שקורה להם דברים מעניינים וליצור איתם את הקשר הראשוני להמשך הסיפור. אני יודע שיצא לי כמה פעמים כשעבדתי כעיתונאי לחפש מישהו בטוויטר ולשלוח לו הודעה ליצירת קשר, אבל זה היה לרוב כשידעתי את מי אני מחפש.

אבל היום נתקלתי במאמר בשם “זו המילה שעיתונאים צריכים להוסיף לחיפושים בטוויטר שבטח לא חשבת עליה”., מאת דניאל ויקטור, עורך באתר הניו יורק טיימס שאחראי על מדור ה-“מה קורה ברשת” שלהם. למרות הכותרת הבאזפידית המעצבנת, המאמר בעצם מציג הבנה לא טריביאלית של איך אנשים כותבים בטוויטר ואיך עיתונאי יכול להשתמש בזה.

הרעיון הוא שכשיש נושא מעניין שרוצים לכתוב עליו – או כי זו תופעה שמתחילה להתפתח, או אירוע גדול ומעניין – נהיה קשה להפריד בין אנשים בטוויטר שהם באמת חלק מהתופעה או האירוע, לבין כאלה שכותבים על התופעה. בדוגמה שלו, כתב הדתות שלהם רצה לכתוב על תופעה שיהודים חסידיים מסרבים לשבת ליד נשים בטיסות בארה”ב, ממנה ואליה. הוא ידע שאירועים כאלה קרו, ויש סיכוי טוב למצוא אנשים שהיו מעורבים בטוויטר כדי לראיין אותם, אבל חיפושים על מילות מפתח כמו “טיסה”, “חסידי”, “מושב”, “תלונה” וכו’ לא העלו שום דבר קונסטרוקטיבי. שום דבר אישי. אבל אז, הוא אומר, הם חשבו לחפש לא על פי מילות תוכן, אלא ניסוח – הם חיפוש אחרי מילים כמו Me ו-My בצירוף עם המילים הראשיות. התוצאה? ציוצים של אנשים שכתבו על חוויות אישיות שלהם בנושאים האלה. תוך זמן קצר,  הוא מצא חמישה אנשים שהיו חלק מהתופעה והסכימו להתראיין.

לומדים תוך כדי תנועה

אני חושב שזה מרתק, לא רק בגלל הניתוח הבלשניטקסטואלי שהיה כאן להבין איך אנשים כותבים ואיך למצוא אותם על פי זה, אלא איך משהו כמו טוויטר – שירות שקיים פחות מעשר שנים, ששינה את אופיו לאורך השנים הללו, ושממשיך להשתנות ככל שהאנשים שכותבים בו משנים את מה שהם עושים איתו – מחייב עיתונאים (כמו גם אנשי טכנולוגיה, חינוך, ספרות, וכל אספקט של התרבות שלנו, בעצם) להתאים את עצמם כל הזמן למדיום המשתנה. הקצב של השינוי כאן הוא עצום, וזה לא נהיה קל, אבל זה מרתק לראות טקסט שמגיע מתוך העבודה הזה, של הבנת המדיום, בגובה העוסקים בתחום.

אין תגובות

Apr 11 2015

שמות המתחם עוברים לפרוורים

יש משהו מרתק בגלי העיור והפירוור של ארצות הברית לאורך המאה ה-20 וה-21 (כך פתח, בתקווה שלא הרחיק, כבר, את הקוראים הפוטנציאליים שחשבו שהם מגיעים לפוסט שקשור לאינטרנט). אחרי מלחמת העולם השניה, התחילה הגירה מסיבית מתוך הערים הגדולות אל הפרוורים, אל שכונות מהונדסות עם אוכלוסיות אחידות, אל “איכות חיים”, בין אם אמיתית או משווקת. מרכזי הערים הגדולות דעכו, ועד שנות ה-70 כבר הפכו לשכונות עוני.

אבל בשנות ה-80 התחיל טרנד הפוך. היאפים התחילו להשתלט חזרה על הערים. ג’נטריפיקציה – השתלטות של גורמים אמידים על שכונות עוני תוך כדי שיפוץ ודחיקה החוצה של הדיירים העניים – החזירה את מעמדן של הערים, ומאז גלים של ג’נטריפיקציה – יאפים, היי-טקיסטים, היפסטרים – הפכו את מרכזי הערים הגדולות בארה”ב לפופלריות (ויקרות) מתמיד.

זהו לשיעור ההיסטוריה. עכשיו עברנו לשלב האנלוגיה המפוקפקת.

שלב האנלוגיה המפוקפקת

לפני כשש שנים, ממש בראשית ימי הבלוג, התייחסתי לצפיפות הכתובות באינטרנט, בעיה שהתחילה להיות מורגשת אז – כל הכתובות הנורמליות ב-.com ו-.org כבר היו תפוסות, מה שאילץ סטארטאפים להמציא לעצמם שמות מטופשים. התחילו לדבר אז על פתיחת כתובות חדשות – שטחים פתוחים, בלתי מנוצלים, שם יוכל אדם לקבל לעצמו בית מרווח עם חצר וחניה, או לכל הפחות לרשום את שמו באופן קריא. אז, ב-2009, סיומות כמו .travel או .museum התחילו להכנס לשימוש. אבל מאז 2009 נרשמו עוד כמה מאות מיליוני כתובות, ושטחי בור נוספים קיבלו אישורי  בניה מקיפים.

על פי IANA, הרשות שמנהלת את הרישום הטכני של כל שמות המתחם באינטרנט, ישנם, נכון לאפריל 2015, 897 סיומות מתחם חוקיות, החל מ-.com או סיומות המדינות השונות, דרך סיומות שפונות לשווקים ספציפיים כמו accountant (וגם accountants, ברבים!), dating או democrat (וגם republican, כמובן) או כאלה שמיועדות לערים ספציפים, כמו .brussels או .okinawa, וכלה בכאלה עם שימושים מאד צרים, או שנראה שנבנו בשביל משחקי מילים עם שם הדומיים הראשי, כמו cancerresearch או sucks (שנראה שקיים רק בשביל להוביל לתביעות דיבה והפרת זכויות יוצרים).

מה שעוד יותר מעניין בשמות הללו הוא המחיר הנדרש כדי לרשום בהן כתובת. על פי ספק האחסון שלי, כתובת באותן סיומות חדשות עולה בין 40 ל-130 דולר לשנה (רואי חשבון יהיו מוכנים לשלם. אקדמאים פחות). אבל כתובת תחת .com או .org תעלה רק 7-9 דולר לשנה – אם, כמובן, תצליח למצוא כתובת פנויה הגיונית.

image

אז כאן מגיעה האנלוגיה. בשכונות העירוניות, המוזנחות, אתה יכול למצוא כתובת די בזול, אם תצליח לברור משהו מתוך ההריסות. בפרוורים החדשים תוכל למצוא בדיוק את הכתובת שרצית, בלי תחרות, ואפילו השכנים יהיו לטעמך – אבל זה יעלה לך כסף.

האנלוגיה ושברה

כמובן, יש הרבה נקודות כשל לאנלוגיה הזו שלי. הראשונה היא שבניגוד למרחבים העירוניים והפרווריים, באינטרנט אין משמעות למרחק, ואין הרבה משמעות לשכונה. זה אומר שגם אם עולם ה-.com נזנח, זה לא הופך את מיליוני הכתובות הקיימות עם הסיומת הזו לשוות פחות, אלא אפילו יותר. הם (אם נתעקש על האנלוגיה) המגדלים הגבוהים, גורדי השחקים, שמייצגים את הכסף הישן במרכזי הערים. ה-.com החדשים הם הסלאמס. אבל אנשי ה-.com המבוססים לא עזבו את העיר. הם נאחזים היטב בכתובות הישנות שלהם, ולא מרגישים מאויימים מכך שמישהו קנה את ThisIsTheOnlyAddressAvailableAt.com.

ומעבר לכך, אם קניתי שם מתחם תחת הסיומת .restaurant, זה לא מרחיק אותי מהגולשים שלי, כמו שלפתוח מסעדה בפרוורים היה מרחיק אותי מהלקוחות שלי. זה לא עובד ככה. ולבסוף, בלי הדעיכה של המרכז, לא תהיה לנו ג’נטריפיקציה. נכסים קיימים לא מאבדים מערכם, כך שלא תהיה תנועה חזרה למרכז שתרענן את ה-.org הקלאסי, רק המשך התרחבות, הלאה והלאה.

תגובה אחת

Mar 27 2015

התנהגות, זהות, שייכות: שלושה מבטים על גיקיות

לפני כמה ימים התקלתי בדיון באחת הרשתות החברתיות לגבי גיקים וגיקיות, וספציפית לגבי שייכות – משתתף בקבוצת פייסבוק כלשהו שהגדירה את עצמה כקבוצה לגיקים הרגיש שהוא נשפט כ-“לא גיקי מספיק”, כי הוא לא חלק את הטעם הנפוץ בקבוצה בנוגע לדברים שנחשבים לנכסי צאן ברזל של הגיקיות, כמו ג’וס ווידון או מונטי פייתון. בלי להכנס לנושא הספציפי, זה העלה בי כמה מחשבות על הגדרות, קבוצות ונקודות ייחוס שהתחשק לי לכתוב עליהן.

אני אדגיש שאין לי כאן שום כוונה או יומרה להגדיר מה זה גיק (נושא שכבר כתבתי עליו, בלייבג’ורנל ב-2005, ומוקדם יותר גם, ומסורתית אני גם מקשר לכאן), אלא רק לתת שלוש נקודות התייחסות אפשריות למונח. הן משלימות אחת את השניה, לא סותרות, לא מחייבות ולא מנסות לתת הגדרה או ניסוח סוציולוגי של התופעה. רק לתת כמה כלים לשיח. אדם יכול להכנס לשלושת התבניות האלה, לחלקן, או לאף אחד מהן, ועדיין להחשב כגיק (אם כי אני אשמח לדוגמאות במקרה של אף אחד מהם).

1. הגיק כהתנהגות

זו ההגדרה הנפוצה, אני חושב, כשאנשים מנסים להגדיר את עצמם או אחרים כגיקים. “אני מתכנת בפייתון להנאתי”, “אני קורא מדע בדיוני” או “אני יודע בעל-פה את שלושים הספרות הראשונות של Pi” הן הגדרות התנהגויות סבירות. היא אפקטיבית בכך שהיא משתמש בסמנים ברורים כדי ליצור קשר עם אחרים שחולקים את תחומי העניין המשותפים. אבל ההגדרה גם יוצרת הבדלות, בכך שאין בהכרח קשר בין גיק של תכנות וגיק של ספרות פנטזיה, מה שיוצר קשר כפוי ומאולץ של שניהם כגיקים.

2. הגיק כזהות

דרך שניה להגדיר מישהו כגיק היא פשוט שאותו אדם יראה את עצמו כגיק. “גיק” זה לא רק התחביבים שלך, אלא גם הגדרה (פלואידית, אמנם) של ראיה את עצמך ואת מקומך מול החברה, ועצם הבחירה בהגדרה הזו היא אמירה של אדם על איך הוא רואה את עצמו.

על פניו, יש כאן ריקון של התווית מתוכן, אם כל אדם יכול להגדיר את עצמו כגיק בלי “דרישות סף”. אבל אני תמיד מעדיף הגדרות אינקלוסיביות, מכילות, ולא אקסקלוסיביות. אני לא חושב שראיה אקסקלוסיבית כזו משרתת משהו חוץ מאשר בניית מחסומים מלאכותיים כדי להרגיש מיוחדים, ומוליד תופעות שליליות כמו ה-fake geek girl. הגישה שלי למעלי הטענה הזו היא “תתמודדו. יש מספיק גיק לכולם”.

3. הגיק כשייכות

בסיור גרפיטי שבו השתתפתי לפני כמה ימים (ועליו יעלה פוסט נפרד), עלתה השאלה איפה עובר הגבול בין גרפיטי ובין אמנות רחוב. בין אמני גרפיטי “אמיתיים” שמציירים עם פחית הספריי, לבין כאלה שבאים עם סטנסיל שעליו שרטוט או אמירה ומרססים אותו על קירות. המדריכה הוציאה את אותם סטנסילאים מתוך הגדרת ה-“אמני גרפיטי”, אבל כשאתגרנו את ההגדרה שלה, הגענו למסקנה שאין כאן חלוקה אובייקטיבית או התנהגותית בהכרח, אלא פשוט הגדרה סוציולוגית/קבוצתית – הראשונים הם אנשי גרפיטי מכיוון שהם מסתובבים במעגלים ובקהילה שמכונים “אנשי גרפיטי”, בעוד אנשים אחרים – שאולי טכנית עושים דברים דומים – הם לא חלק מאותם מעגלים. זה הזכיר לי את הדיונים האינסופיים בצעירותי על מה זה “רוק מתקדם”, כשהתשובה הטובה ביותר שמצאנו היא “מוזיקה שנשמעת כמו מוזיקה אחרת שמקובלת כרוק מתקדם”. לא תמיד אפשר, ולא תמיד צריך, לתת פרמטרים אובייקטיביים ברורים, ושייכות וקרבה אישית הרבה פעמים מספיקים, ברמה הפרקטית.

ככה גם עם גיקים. גיק הוא מישהו שחבר בקבוצה “גיקים בישראל” (נגיד, אם היתה קבוצה כזו), בגלל שהוא מרגיש מספיק קרבה ושייכות לאנשים שפעילים בקבוצה הזו. גם אם הוא לא ממש מתלהב ממד”ב, ולא יודע לתכנת, ואפילו לא אוהב את באטמן. אבל יכול להיות שהוא מצא את עצמו מסתובב עם אנשים שעונים על הגדרות אחרות ונכנס למעגל החברתי הזה, הגיקי. כי גיקיות זה לא רק דימוי עצמי ולא רק סט של תחביבים, אלא גם לפעמים זו קהילה ספציפית וקונקרטית, וחברות שקהילה היא לפעמים תלויה בזמן ומיקום יותר מאשר בהתאמה לאיזה אידאל של חבר קבוצה מושלם. לפעמים גיק זה לא מי שעושה דברים גיקיים, ולא מי שמתייחס לסביבה כגיק-אאוטסיידר. לפעמים זה פשוט מי שחבר בקבוצת “גיקים בישראל”.

2 תגובות

Jan 17 2015

יומן קריאה: העתיד הקרוב של העבר הקרוב עוד יותר

image_thumb_thumb

Ready Player One / Ernest Cline

“אתה חייב לקרוא את הספר הזה”, אמרו לי מספר אנשים שונים לאורך השנה האחרונה. “זה ממש תפור עליך”. תוך עמוד וחצי ידעתי שזה נכון. הספר הזה, ספר הביכורים של קליין, שיצא ב-2011, מרגיש כמו הכלאה – לא, כמו שילוב הדוק ממש – בין Microserfs של דאגלס קופלנד ו-Snow Crash של ניל סטיבנסון, שהם שניים מהספרים האהובים עלי ביותר.

והספר הוא, ללא ספק, מאד כיפי. הוא משלב בין עולם סייברפאנקי סטייל סטיבנסון (כלומר, עולם דיסטופי אבל צבעוני, פרוע ולא יציב, בניגוד לאפלוליות של גיבסון ודומיו) עם רפרנסים תרבותיים לתרבות פופולרית ולתרבות גיקית של שנות ה-80, בקצב שהיה מסחרר את הגיבור של קופלנד.

אני מאד נהניתי מכל הרפרנסים שקליין דחף לשם, למרות שאני חייב להגיד שאם הוא היה נולד כמה שנים מאוחר יותר (נגיד 1979, כמוני, ולא 1972 כמו שהוא נולד באמת) אז זה בכלל היה קולע בול לרפרנסים של הילדות שלי. אז הוא היה מדבר על AD&D מהדורה שניה, ולא על המהדורה הראשונה שמוזכרת שם. משחקי הוידאו המוקדמים שמופיעים בספר והם מרכזיים לעלילה – Joust, Adventure ומשחקים אחרים שהיו על האטארי ובמכונות המשחק בשנות ה-80 היו מוחלפים ב-Street Fighter ובמשחקי נינטנדו. זה לא שהמשחקים האלה טובים או מתאימים יותר מאלה שקליין גדל עליהם, זה פשוט שבגלל שטכנולוגיות המחשוב השתנו כ”כ מהר בשנות ה-80 ואפילו עד היום, כך שאפילו שבע השנים שמפרידות ביני לבין קליין מספיקות בשביל ליצור הבדל מהותי במשחקים שעליהם אני גדלתי לעומתו.

בחזרה לאתמול

קליין, כמו שציינתי, בהחלט שולט בחומר, ולכן היה לי מאד מוזר לראות שהחזון הטכנולוגי שלו – שיצא לאור, כאמור, ב-2011 – מרגיש כ”כ מיושן. האינטרנט של הספר הוא במידה רבה סוג האוטופיות הטכנולוגיות שאפיינו את ג’ון פרי בארלו והוגי אינטרנט אחרים בשנות ה90, חזון של אנונימיות וזהויות נזילות, חופש מאילוצים כלכליים והשיטה הקפיטליסטית, ושאר נבואות שלא ממש התגשמו.

אבל כבר ב-2011 היה ברור שהן לא התגשמו וכנראה שגם לא יתגשמו. כמו שאפשר לראות בדיון כאן בבלוג מאותה השנה, כבר אז היה די ברור שהאינטרנט שבו אנחנו חיים הוא כזה שהזהויות שלנו באינטרנט מקושרות באופן הדוק לזהויות שלנו מחוץ לו, והאינטרנט הוא כבר לא מגרש משחקים פתוח נטול שיקולים מסחריים.

אבל אצל קליין, ה-OASIS (משחק הרשת שהחליף, בפועל, את כל שימושי האינטרנט) עדיין שומר על החזון הניינטיזי. וייד, גיבור הספר, יודע שהוא יכול להפריד בין היותו ילד שמן ועני משולי העיר, כי ברשת הוא מישהו אחר לגמרי:

People rarely used their real names online. Anonymity was one of the major perks of the OASIS. Inside the simulation, no one knew who you really were, unless you wanted them to. Much of the OASIS’s popularity and culture were built around this fact. [..] Back when Halliday was still running the company, GSS had won the right to keep every OASIS user’s identity private in a landmark Supreme Court ruling.

והנבלים הראשיים, תאגיד IOI, מתואר ככה:

IOI believed that Halliday never properly monetized his creation, and they wanted to remedy that. They would start charging a monthly fee for access to the simulation. They would plaster advertisements on every visible surface.

מה שקליין מתאר כאן זה, באופן די ברור, איך שהאינטרנט עובד היום. ואין לי ספק שקליין מודע לכך. כלומר, מה שהוא עושה כאן הוא סוג של רטרו-פיוצ’ריזם – קליין יוצר עולם עתידני שהוא לא השלכה של ההווה שלנו, אלא של איך שתקופת עבר מסוימת – במקרה הזה הניינטיז הנפעמים מהאינטרנט שנפרס מולם – חשבו איך דברים יוכלו להתפתח, באותה מידה שסטימפאנק יוצר עתיד חלופי שפועל על פי התפיסה של התקופה הויקטוריאנית. אם נתייחס לתפיסה הניינטיזית הזו כפוסט-סייברפאנק, שהשיל מעליו את הפסימיזם שליווה את הסייברפאנק עצמו, אז מדובר כאן (בהמשך לפורמט ה-*-פאנק שעליו דיברתי באייקון האחרון), בפוסט-סייברפאנק-פאנק.

חשוב לציין שרטרו-פיוצ’ריזם בהכרח מסתכל על תקופת העבר דרך משקפיים מודרניות. ז’ול ורן לא כתב סטימפאנק, כי הוא כתב בלב התקופה, לא באופן רטרואקטיבי. ככה גם אפשר לראות איפה לקליין יש פרספקטיבה שלא היתה לכותבים בתקופה עצמה. למשל האינטרנט שלו, עם כל האוטופיזם, הוא לא החזון הליברטריאני של בארלו וחבריו – הסיבה היחידה שה-OASIS נשאר חופשי (כפי שאפשר לראות בציטוט הראשון, לעיל) הוא שהוא בבעלות חברה פרטית, GSS, שנלחמה בבית המשפט כדי לשמור על פרטיות המשתמשים. קליין מכיר כאן שהמעבר של האינטרנט למצב המסחרי הנוכחי ניתן היה להמנע רק באמצעות דיקטטורה נאורה, כי אנשים (כפי שמודגש באופן לא הכי סובטילי לקראת סוף הספר) יהיו מוכנים לוותר בקלות על החופש שלהם בשביל לא להיות צריכים לדאוג לעצמם.

סוף? טוב?

אבל ברמה הספרותית, הבעיה הראשית שלי עם הספר היא עם הסוף שלו, שהוא קצת צפוי מדי, קצת סכריני מדי, ובעיקר נראה שהוא נכנס לפאניקה לקראת הסוף על זה שאין לו מסר קוהרנטי וסוחף, ודחף אחד, באופן מלאכותי ומיותר, בפה של דמות-אב מכובדת ומוערכת.

במשך ספר שלם, החיים בתוך הרשת מתוארים כטובים יותר מאשר מחוץ לה – לא רק להאקרים גאונים ודמויות ראשיות, אלא גם לסתם אנשים עניים שמוצאים ברשת מקום בטוח מהאלימות היומית ומחוסר ההזדמנויות הכללי. במשך ספר שלם אין לך שום סיבה לחשוב שה-OASIS מרע לחברה. ואז פתאום בא איזה אפור זקן אהוב (שהוא גם, אגב, מיליארדר שעשה את הונו מהרשת. והשתמש בו לטובת הדמויות) ואומר לדמות הראשית לא לבזבז את כל חייו ברשת, כי יש גם חיים בחוץ. וזה מרגיש כל כך תלוש, כל כך לא רלבנטי, וכל כך לא נכון לעולם, שזה מרגיש כמו משהו שהודבק בסוף. אפשר היה גם סתם לסיים בנצחון. לא חייבים after school special.

2 תגובות

Sep 02 2014

החיים קצרים מדי לפודקאסטים גרועים

אחרי שנים רבות בהם הייתי סרבן פודקאסטים, כמו גם ספרים מוקלטים, היה לי את הסוויץ’ במוח (והנסיעות הארוכות לעבודה) והתחלתי לאמץ את הפורמט, שעוזר להעביר את הזמן, ואפילו מחכים יותר מאשר לשמוע מוזיקה או (חו”ח) לשמוע את תוכניות הרדיו המשודרות. אבל גם כמאזין טרי, הספקתי די מהר לגבש לי רשימה של דברים שהופכים פודקאסט לטוב, לטעמי, ומה הבעיות (הנפוצות מדי) שגורמות לי למחוק פודקאסט מרשימה ההשמעה אחרי פרק אחד, במקרה הטוב.

תוכנית, לא שיחה

פודקאסט, בסופו של דבר, זו תוכנית רדיו. זה מגיש או קבוצה של מגישים שפונים לקהל מאזינים ומנסים לעניין אותם בדבריהם. כשאני מקשיב לפודקאסט, אני לא רוצה מעוניין לשים מיקרופון ליד שיחה שאנשים מנהלים עם עצמם, שנונים ומעניינים ככל שיהיו, כי בשיחה כזו יהיה הרבה זמן מת, הרבה בדיחות פנימיות והרבה נושאים לא רלבנטיים. אני רוצה תוכנית, שיש לה מטרה, שיש לה תוכן שהיא רוצה להעביר. זה לא אומר שההגשה צריכה להיות יבשה ועניינית – להפך, פודקאסט טוב חי על הדינאמיקה בין המשתתפים, על ה-banter שלהם – אבל השיחה בין המשתתפים צריכה לשרת את התוכנית, ובעיקר צריכה להיות מודעת כל הזמן לעובדה שהשיחה היא בשביל מאזינים, לא שיחת סלון אישית.

דוגמה טובה לזה היא על כתפי גמדים, פודקאסט משחקי התפקידים של ערן אבירם ואורי ליפשיץ (גילוי נאות, הם חברים שלי), שממקדים את התוכנית שלהם בנושאים מוגדרים ומכתבים מגולשים. דוגמה טובה אחרת היא Pop Culture Happy Hour, של ארגון הרדיו האמריקאי NPR, שמורכבת משיחה בין ארבעה משתתפים שחלקם מכירים אחד את השני שנים רבות, אבל עדיין מאד מודעת (כראוי להפקה של NPR) להיותה תוכנית.

דוגמה קצת פחות מובנית, יותר שיחתית, אבל עדיין מודעת לקהל שלה הוא ה-SF Squeecast, שזכה כבר בפרס הוגו או שניים לפודקאסט המד”ב הטוב ביותר, ובו מספר סופרי וסופרות מד”ב ופנטזיה מדברים על נושאים הקשורים לז’אנר. השיחה סוטה פעמים רבות מהנושאים המוגדרים, אבל תמיד בגישה של “תשמעו משהו שיש לי להגיד”, ולא “אתמול ראיתי את X והוא אמר לי ש-Y”.

נגישות ובדיחות פנימיות

יש פודקאסטים שרצים כבר שנים. זה יפה, זה מכובד וזה מרשים. אבל עדיין, אפילו הפודקאסטים הללו צריכים להיות נגישים, ברמה בסיסית, למאזין חדש. אם אתה אומר לי שבשביל לשמוע את הפרק החדש לך אני צריך להאזין ל-85 הפרקים האחרונים, אני כנראה לא אטרח.

בנוסף, אולי יש אנשים שמקשיבים לפודקאסטים כדי להרגיש חלק מהחיים של השדרנים, אבל אני באתי בשביל לשמוע תוכן מעניין שמוגש בצורה מעניינית. כשאחד המשתתפים בפודקאסט משחקי תפקידים כלשהו פותח את הפרק בלשאול את המגיש השני אם הוא עשה משהו בסוף השבוע, אני אשמח לשמוע על פעילויות משחקי תפקידים, לא על העובדה שחמותו באה לבקר והוא יכל ללכת על אישתו למסעדת טפניאקי יפנית (#טרוסטורי).

דוגמאות לפודקאסטים ששברו אותי ככה הם Fear The Boot, שהתמדתי איתו כמה חודשים עד שהפוקוס שלהם על דמויות עבר של חלק מהמשתתפים והתייחסויות ילדותיות לחיי המין של חברים משותפים שברו אותי. גם Happy Jacks עשו לי את זה ואפילו מהר יותר.

התחלה, אמצע וסוף

ב(לפחות) אחד מהפרקים של על כתפי גמדים, שהוזכרו לעיל, דובר על החשיבות של טקס התחלה של סשן משחקי תפקידים. לשים את הטלפון בצד, להוציא את הקוביות מהשק, להקריא את סיכום הסשן הקודם, ואולי אפילו להשמיע אות פתיחה. זה עוזר להתמקד, להכנס ל-head space של המשחק. זה נכון לא פחות גם לפודקאסטים. אם אני לוחץ פליי ופתאום אני נזרק לתוך שיחה, in medias res, יקח לי כמה עשרות שניות ארוכות ומתסכלות עד שאני אבין מי נגד מי ועל מה מדברים. אות פתיחה פשוט (ואם אפשר, לא ארוך מדי) הוא נהדר כדי להכנס לאווירה, לסמן את תחילת התוכנית ולציין על מה היא.

על כתפי גמדים (שוב) עושים את זה נכון, עם אות פתיחה קליל וציון שם התוכנית. Ken and Robin Talk about Stuff הולכים על קו מקצועי, אם כי הפתיח קצת ארוך ומתלהב מדי.

גם מעברים באמצע התוכנית הם חשובים. לפני שנים, כשהשתתפתי בקורס הדרכה יעילה, הדגישו את הטכניקה של לרשום, בתחילת הרצאה, את הנושאים שעליהם נדבר (על הלוח, או במצגת) ולחזור אל הרשימה הזו בהמשך, כדי שיהיה לקהל ברור בכל שלב מה הכותרת הראשית שלנו כרגע. זה חשוב עוד יותר בפודקאסטים, שם אין לי שום מידע נלווה חוץ מקו השיחה הנוכחי לדעת מה הנושא, ומאד קל לאבד את הריכוז לרגע. על כתפי גמדים עושים את זה עם צליל קצרצר של שלוש שניות שמפריד בין נושאים. ל-Ken and Robin, שוב, יש אות מעבר קצת ארוך מדי אבל שמסביר היטב מה הסגמנט הבא.

Atomic Array, לעומת זאת, לוקחים את זה רחוק מדי, כשהם משלבים קטעי מוזיקה/שירה/סאמפלים רועשים וצורמים בין הסגמנטים, שחושבים שהם מגניבים אבל הם בעצם ממש, ממש מעצבנים ומתלהבים. יש דרכים לעשות את זה.

העדפות אישיות

כל הדברים שציינתי הם, כמובן, ההעדפה האישית שלי בפודקאסטים. יש אנשים שמעדיפים שיחה לא מובנית על תוכנית מכוונת. יש אנשים שרוצים לשמוע על חייהם של המשתתפים ולא רק על נושא התוכנית. גם לאלה יש מקום, והאינטרנט מספיק גדול לכולם.

תגובה אחת

Aug 27 2014

העיר הזו היא חוות התוכן שלי

מכירים את זה שחנות או מסעדה נסגרות, הבניין הולך ומתפורר, נהיה מוזנח ועזוב, אבל עדיין השלט הישן עוד תלוי שם, מזכיר נשכחות ומציב איזה ניגוד בין ההווה העצוב והעבר היפה? אז גם באינטרנט זה קורה. אתרים ישנים שנזנחים ע”י עורכיהם, בלוגים נטושים שהרישום של שם המתחם שלהם פג, והם נלקחים ע”י חוות תוכן – אתרי סרק שמתלבשים על כתובות שאולי היו פעם פופולריות וממלאים אותם בתוכן גנרי כדי למשוך גולשים מגוגל לצפות בפרסומות (במקרה הטוב) או להדביק בוירוסים (במקרה הרע). זה קרה ל-“הציווי החדש”, הבלוג של אלי לוין שקישרתי אליו לא פעם מכאן בעבר. הכותרת היא של אלי, אבל התוכן הוא ספאם, חוות תוכן מיותרת.

היום אבל נתקלתי במצב משעשע הרבה יותר, שבו בלוג כזה, שנבלע ע”י חוות תוכן, יוצר פער גדול הרבה יותר. דרך אתר של להקות עם שמות מוזרים הגעתי לאתר של להקה ששמה היה Tit Fuck Me Jesus, ככל הנראה איזו להקת הארדקור פאנק או מטאל, שלרוב הולכות על שמות כאלה. וגם היה להם אתר, ששמו thiscityismyfuckingtoilet.com. אבל מה, הלהקה כנראה מזמן התפרקה, והאתר נזנח, אבל אומץ על ידי חוות תוכן, שהחליפה אותו בבלוג וורדפרס פשוט, עם עיצוב נעים וקצת פסטורלי, שיוצר את הקונטרסט עם שם המתחם והכותרת של האתר:

image

כד עם פרחים. ספר פתוח. זוג משקפיים וקירות עץ כפריים. כל זאת ועוד, ועם מידע על סדנאות להאקרים “לבנים”, תחת הכותרת This City Is My Fucking Toilet.

גם דברים כאלה קורים באינטרנט.

אין תגובות

Oct 30 2013

צפים על ים שקוף

נתקלתי היום בכתבה די מדהימה בניו יורק טיימס. בלאג’י סריניבסאן (Balaji Srinivasan), יזם היי-טק ומרצה בסטנפורד, נשא נאום ליזמים צעירים, ובנאומו טען שעל עמק הסיליקון – האזור העשיר, ההיי-טקי, המתקדם ביותר של ארצות הברית – לפרוש מהברית. להתנתק מהממשלה הפדרלית על המיסים והרגולציות שלה ולהקים חברה חדשה, עצמאית, מנותקת.

“ארה”ב נהייתה המיקרוסופט של המדינות”, אמר סריניבסאן. וכמו שלארי פייג’ וסרגיי ברין הבינו, ב-1998, שחברות כמו מיקרוסופט אי אפשר לשנות מבפנים וצריך “לעשות אקזיט”, כדבריו, ולהקים חברה חדשה, כך גם צריך לנהוג כאן – לנטוש את הספינה הטובעת ולהקים מושבה חדשה. ואם אתם חושבים שאני מתפרע כאן עם המטאפורות, אז תדעו שסריניבסאן הקביל את זה למתיישבים האמריקאים שבורחים מאנגליה, ליהודים שבורחים מהפוגרומים, ולפליטים שברחו מהנאצים והקומוניסטים לארה”ב. כן, כן. לא פחות.

איך הם יעשו את זה? באמצעות הטכנולוגיה, כמובן. מדפסות תלת-ממדיות יאפשרו לאנשים לייצר לעצמם את מה שהם צריכים. ביטקוין יאפשר טרנזאקציות כלכליות שאינן מפוקחות ע”י הממשלה. במקום בתי ספר נלמד ב-Coursera, ואפליקציות סלולריות ושיתוף פעולה חברתי יאפשרו מעקב וטיפול רפואי עצמאי. By the people, for the people. במקרים קיצונים, הוא גם לא פוסל להקים מושבה על אסדה צפה מחוץ למים טריטוריאליים.

יש הרבה מה להגיד על הסיפור הזה, בין אם לוקחים אותו ברצינות או לא, בין אם רואים אותו כקריאה לפעולה או כחזון לעתיד. אבל מה שמעניין אותי כאן זה הרקע התרבותי שממנו צמח הרעיון הזה של סריניבסאן, והעיוורון שמלווה את המתעסקים בתרבות הרשת, די מהיום הראשון.

עדי יסוד נחרימה

המקור הראשון, שאליו כבר התייחסתי בבלוג מספר פעמים הוא ג’ון פרי בארלו, שכתב ב-1996 את “הכרזת העצמאות של סייברספייס”, אחד הטקסטים המכוננים של האוטופיזם הטכנולוגי של האינטרנט. בסייברספייס, אליבא דבארלו, “המונחים החוקיים של קניין, ביטוי, זהות, תנועה והקשר אינם חלים”. אין כבר מקום ל-“ממשלות של העולם התעשייתי, ענקים יגעים של בשר ופלדה”. אם הממשלה מנסה להצדיק את קיומה ע”י פתרון בעיות שעולות – ייצור, חינוך, בריאות – אז בארלו רוצה שהאינטרנט, ויושביו, יטפלו בו בעצמם. “היכן שישנן עוולות, אנו נמצא אותן ונטפל בהן בדרכנו. אנו יוצרים חוזה חברתי חדש”.

אפשר לראות כאן את העקרונות הליברטריאנים, או ליתר דיוק הסייברליברטריאנים, שהנחו את בארלו לאורך חייו, גם כשהיה פעיל במפלגה הרפובליקנית (אותה עזב עקב התחזקות הנאו-שמרנים) ובהתבטאויות אחרות. תנו לנו חופש מוחלט, וכל שאר הבעיות יפתרו מאליהן.

המקור השני החשוב כאן הוא Cyberspace and the American Dream : A Magna Carta for the Knowledge Age, מאת אסתר דייסון, ג’ורג’ גילדר, ג’ורג’ קיוורת’ ואלווין טופלר (כן, זה מהלם העתיד). יש הרבה דמיון למניפסט של בארלו (שהתפרסם שנתיים מאוחר יותר), אבל הוא מתמקד לא רק בפירוק וצמצום הממשלה, בדומה לבארלו, אלא ביכולת של האינטרנט להעביר בעלות ליותר ידיים פרטיות, ופחות לידי הממשלה. המניפסט משרטט קו ישיר בשמות הפרקים שלו, החל מ-“אופיו של סייברספייס” ל-“אופיים של הבעלות והרכוש”, משם ל-“אופיו של השוק” ובסופו של דבר “אופייה של החירות”. אין זה פלא שהמניפסט פורסם על ידי ה-Progress and Freedom Foundation (PFF), גוף שהוקם על ידי ניוט גינגריץ’, נציג של הקצה הימני של המפלגה הרפובליקנית.

על אוטופיה ועיוורון

גם אצל בארלו וגם אצל דייסון וחבריה אפשר לראות נקודות עיוורון מהותיות שמאפשרות להן להשליך את יהבם על הטכנולוגיה. בארלו מדבר על החופש שהאינטרנט נותן לאנשים להתבטא, לתקשר בלי גבולות, לנהל קהילות חדשות ולקיים חיים ללא המגבלות הישנות, אבל הוא מתעלם מהעובדה שכל האינטרנט הזה, כל הווירטואלי הזה, יושב לו על גבי העולם האמיתי. בשביל שיהיו לנו חופש וירטואלי, אנחנו צריכים מחשבים – מאות אלפי, מיליוני מחשבים, שרתים, נתבים וציוד תקשורת, וחשמל – הו, כמה חשמל. וכל התשתית הפיזית הזו שצריך לתחזק בשביל “הבית החדש של המוח” שלו. ב-1996, כשהוא כתב, הרעיון של אינטרנט מסחרי עוד היה בחיתוליו, ורוב התשתית העולמית היתה בידיים אקדמיות, ממשלתיות או צבאיות, גופים של העולם הישן ששפכו כסף אל תוך הרשת ונתנו לעולם של בארלו להווצר. מהר מאד התחוור שאי אפשר כל כך בקלות להתנתק מהעולם שמספק לך אוכל, בין אם פיזי, חשמלי או כלכלי.

סריניבסאן לוקח את העיוורון של בארלו צעד אחד קדימה, למישור הכלכלי והתרבותי. כשהוא קורא לאנשים ללמוד עצמאית וללמד את ילדיהם דרך אתרים כמו Khan Academy, שמטרתם לספק חומרי לימוד איכותיים לעולם, הוא שוכח שבשביל לעשות את זה אתה צריך להיות בעל מחשב, עם אוריינות דיגיטלית ולדבר אנגלית. זה מצמצם משמעותית את החברים הפוטנציאלים בעולם החדש המופלא הזה.

סריניבסאן לא חושב שצריך רופאים, כי אתה יכול לקרוא לבד באינטרנט (ומאיפה המחקר הבסיסי?), ולהתייעץ בפורומים, ולערוך בדיקות גנטיות עצמאיות דרך חברות כמו 23andMe או Counsyl, שהיא במקרה החברה שהוא הקים ומנהל. וכאן שוב הוא דורש ממך, בשביל להשתתף בעולם הזה, רמה בסיסית של גישה לטכנולוגיה. אה, וכסף – הרבה מאד כסף. 100 דולר לערכת בדיקת DNA ב-23andMe אולי לא נראה הרבה למנכ”ל של חברה בעמק הסיליקון – אולי ה-4,000 קמ”ר העשירים ביותר בעולם – אבל זה רחוק מאד מאפשרי וזמין לרוב אנשי העולם –האנשים שבסופו של דבר מייצרים את המכשירים, את החומרים, ואת האוכל שסריניבסאן יאכל, גם על האסדה הצפה שלו.

כי מה שסריניבסאן מתעלם ממנו בנוחות היא שהאוטופיה הנחמדה שהוא משרטט יכולה להתקיים רק כשהיא צפה על גבי הרבה מאד אנשים אחרים שמאפשרים לה להתקיים, ועל ממשלות שמספקות את התשתית. הוא כנראה בכלל לא מרגיש עד כמה הוא משתמש בתשתיות הללו, עד כמה בשביל לקיים את האוטופיה שלו הוא צריך אנשים שלמדו באוניברסיטאות מסובסדות, נסעו על כבישים מסובסדים במכוניות מסובסדות. כי הדברים הללו שקופים, כמו חוטים דקים שמחזיקים את כל המבנה במקום.

הוא לא הראשון, כמובן. בכל דור ודור, כשטכנולוגיה חדשה מגיעה, הוא מולידה גל של אוטופיות, של תחזיות ורודות על כך שעם הטכנולוגיה הזו, שום דבר לא יהיה אותו הדבר. אפשר לראות את זה עם מסילות הברזל, עם הרדיו, עם מצלמת הוידאו. זה ממשיך עם האינטרנט בראשיתו, עם ה-Web 2.0, ועכשיו עם מדפסות תלת-ממדיות שישחררו אותנו מכבלי התעשיה. ובעתיד, ובכן, ננו-טכנולוגיה היא ההבטחה הגדולה שצפויה לעבור מהמד”ב אל המדע. אבל  כל השינויים הטכנולוגיים האלה לא מייצרים אוטופיות. השינויים החברתיים שהם מולידים ממשיכים להתגלגל, אבל בהדרגתיות. והמהפכות לא באות, לא של בארלו, לא של דייסון, וגם לא זאת של סריניבסאן. והיחס אליו, מעניין ככל שיהיה, צריך להיות בהתאם.

6 תגובות

הבא »

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים