לפני כמה ימים צייצה בטוויטר חברה הודעה משמחת, הקשורה למעברה הקרב לחו”ל. מיד נשלחה ידי אל העכבר כדי להגיב, ונעצרתי. איך אני יכול להגיב, בהנתן הכלים החברתיים שהרשת מספקת לי?

העדכון היה בטוויטר, מה שאומר שאני יכול לעשות Favorite (“לפברט”, בעגת טוויטר) או לעשות Retweet (או “לרטווט”). לכל אחד מאלה יש משמעויות חברתיות מסוימות, ואף אחת מהן לא היתה בדיוק מה שחיפשתי.

אם זה היה בפייסבוק, הייתי יכול לצאת ידי חובה בלעשות לייק. לייק מעביר מסר של “אהבתי את מה שכתבת. אני שמח בשבילך”. אבל פיברוט הוא שונה. פיברוט, לדעתי, אומר “הטוויט שלך מוצלח”. לא התוכן של הציוץ בהכרח, אבל הציוץ, כציוץ. הוא היה שנון או מצחיק או מעניין, אבל היחס הוא כלפי הטקסט, לא כלפי הכותב.

כל זה לא אוניברסלי, כמובן, ואנשים משתמשים בכלים החברתיים של פייסבוק וטוויטר למגוון צרכים. אבל אי אפשר להתעלם מהכוונות של המתכננים, כפי שהן מגולמות באפיון של הכלים. לייק נועד להביע מסר מהקורא לכותב. פיברוט נועד, במקור, לסמן את הציוץ ברשימת המועדפים של הקורא, בדומה לכיכוב בג’ימייל (ומשם גם האייקון של הפיברוט), ולכן הוא פחות קומוניקטיבי. ולמרות שבימינו, עם העדכונים לממשק של טוויטר ועם שירותים כמו Favstar, הפיברוט מתפקד טכנית כמעט כמו לייק (אבל פחות פומבי), הוא עדיין לא מעביר את אותם הניואנסים החברתיים.

לכן היססתי מול הציוץ של אותה חברה. כי מה שרציתי להביע הוא דומה ללייק בפייסבוק, להגיד לה ולחברים המשותפים שאני שמח בשבילה. אבל הפיברוט לא מעביר את זה במלואו, וגם ריטוויט לא.

* * *

הייתי יכול פשוט לענות לה, כמובן.

* * *

אני יודע שאני חוזר שוב ושוב לטוויטר, אבל אני חושב שזו פלטפורמה מצוינת להסתכל על השפעות חברתיות של החלטות טכנולוגיות, והשפעות טכנולוגיות של החלטות חברתיות. הפידבק בטוויטר בין טכנולוגיה לחברה נורא מהיר, גם אם האט לאחרונה, ואני לא מבין למה אני לא יושב וכותב עליהם סמינר. או תיזה.

לפני כמה ימים התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה בשם “מותו של ההלך הדיגיטלי”, בו מספיד יבגני מורוזוב את האידאל, שכיכב בשנותיה הראשונות של האינטרנט, של המרחב הקיברנטי כמרחב של שיטוט יחידים בו מהלך לו הגולש העצל בין אתר לאתר, נושם את הארומות המיוחדות של כל עמוד HTML ומופתע מחדש מהפינות הנידחות של הרשת. אבל היום, אליבא דמורוזוב, אנחנו עובדים באופן שונה, באופן בו אנחנו טווים לנו רשת סביבנו, שליבה (לרוב) הרשת החברתית החביבה עלינו, כמו פייסבוק או טוויטר, או קורא RSS, ואנחנו מקבלים אלינו הביתה את התוכן, אחרי שהוא כבר עבר סינונים כדי לוודא שנקבל רק את מה שרצינו. אלמנט החוויה החדשנית אבד.

ומורוזוב, יש לציין, לא מחדש הרבה. עוד ב-2005, לפני שבע שנים(!), כשלושה דורות בשנות אינטרנט, כתב איתמר שאלתיאל כי חווית האינטרנט כבר לא מאופיינת ב-“גלישה” אלא בשוטטות באתרים המוכרים לך, ששמרת בבוקמרקס ושהגדרת כעמוד הבית ושאתה מרפרש כל כמה דקות. האינטרנט גדול-גדול, אבל אתה מסתובב בחלק קטן-קטן שלו.

אני חושב שיש הרבה אמת בטענות הללו, על שינוי אופי הגלישה ברשת, גם אם הן לא לגמרי מסבירות את מלוא החוויה האינטרנטית שלי ושל אחרים. אבל הלך הרוח ללא ספק השתנה, ואני חושב שאפשר לראות את זה בכמה נקודות קטנות וסימבוליות שמבטאות את ההבדל: שמות הדפדפנים.

הדפדפן הגרפי הראשון שאני זוכר את עצמי משתמש בו הוא נטסקייפ 2, או בשמו המלא Netscape Navigator. השם שלו, יחד עם הלוגו (המוצלוח) של הגה הספינה, מעורר בך אסוציאציות חזקות, הירואיות משהו, של מגלי ארצות עומדים על חרטום ספינתם, עיניהם שוזפות נופים אותם לא ראה בן-תרבות מימיו. 

מיקרוסופט, בתורה, לא נשארה חייבת, ופצחה במלחמת הדפדפנים הגדולה עם Internet Explorer, הדפדפן שכבש את השוק, קבר את נטסקייפ, והפך בתורו לדינוזאור מאובן שמיקרוסופט עדיין מנסה לרענן ולחדש עם גרסה 10 הבאה עלינו לטובה. אבל אקספלורר מרגיש מיושן לא רק בגלל הטכנולוגיה שלו וחוסר התאימות לסטנדרטים מודרניים של פיתוח אתרים, אלא גם בגלל השם שלו. מה שבאמצע שנות ה-90 היה סמל נוצץ-עיניים למרחבי האינטרנט הבתוליים הפך בימינו לשם מסורבל ומייגע.

המתחרים, בינתיים, מתהדרים בשמות קצרים וקליטים, ובעיקר אבסטרקטיים יותר: פיירפוקס לא משקף שום דבר חוץ מחמידות של הפנדות האדומות. כרום ואופרה לא אומרים ממש שום דבר (אם כי ראוי לציין שאופרה קיימת עוד מימי נטסקייפ), וספארי של אפל הוא בכלל מקרה מעניין, כי יש לו שם מודרני ומנותק, אבל מתהדר עדיין בלוגו של מצפן, המרמז על השורשים האוטופיסטים של הדפדפן – של שוק הדפדפנים כולו – כפותחים פתח לעולם חדש מופלא.

בימינו, שנת 2012, כבר ברור לרוב מי שטרח לחשוב על זה שיש איזשהו קצר בהנחות היסוד של אנשים בנוגע לפרטיות באינטרנט. כבר נתקלתי בלא מעט מקרים של אנשים ששיתפו מידע בפייסבוק בלי לחשוב על ההשלכות של לאיפה המידע הזה יגיע, כמו המקרה שהזכרתי בביקור שלי בפודקאסט הכוורת (פרסום מוצלב חסר בושה!). ומנגד, אנשים בקצה השני של הספקטרום, מצד שני, כבר מספידים את הפרטיות, ואומרים שכל מי שרוצה לשמור על פרטיות, שלא יעלה את המידע שלו לאינטרנט. אני, יש לציין, לא מהאנשים הללו. אבל לא על זה באתי לדבר היום.

נחזור למקרה שעליו דיברתי בפודקאסט לעיל בתור מקרה מבחן. סטייסי שניידר, מורה אמריקאית בבית ספר יסודי, פרסמה ב-2006 בעמוד המייספייס שלה (אמרנו כבר 2006, כן?) תמונה שלה מחזיקה בכוס משקה אלכוהולי. שניידר לא חשבה על ההשלכות האפשריות אם התמונה הזו תחשף לאנשים מחוץ למעגל החברים שלה, והיא כמובן נחשפה, והובאה לידיעת מנהל הבית-ספר, והיא פוטרה. מקרים דומים רבים התרחשו מאז: החל מחברות ביטוח שבולשות אחרי פרופילים של מבוטחים, ועד מעסיקים פוטנציאליים שמסתכלים בחשבונות הפייסבוק של המועמדים.

עד יעשיו, רוב השיח סביב הנושא הזה, לפחות שאני נתקלתי בו, הוא סביב האחריות של הנבלש על המידע שלו. האם שניידר נהגה בחוכמה כשפרסמה את התמונה? האם היה עליה לאבטח יותר את הפרופיל שלה? האם כל סטטוס ותמונה שלי צריכה לעלות לפייסבוק מתוך הבנה שכל מעסיק פוטנציאלי יראה אותה, או שאפשר למצוא פתרונות טכנולוגיים שינעלו את המידע כך שיחשף רק לחברים. הפוקוס הוא סביב האחריות, היכולת והמודעות של האדם על המידע האישי שהוא חושף ברשת. אבל לאחרונה הציקה לי גם הסוגייה של הזכות של הבולש לגשת למידע. הזכות החוקית, אולי. המוסרית, כנראה. והנימוסית.

הרי אם לא אבטחתי את פרופיל הפייסבוק שלי, אין שום מניעה טכנולוגית שמעסיק פוטנציאלי יחטט לי בפרופיל. זה יקח בדיוק דקה. חיפוש אחר השם יוביל כל אחד מיד לפרופיל, ומשם אפשר לחפור בהיסטוריה שלי, באירועים שבהם נכחתי ותמונות שבהן תוייגתי, לעיתים בליווי בקבוק בירה או שניים. ואף אחד לא יחשוב שיש כאן אקט בעייתי. הרי אני זה שהעלתי, אני זה שתייגתי, אני זה שלא נעלתי, לא?

אבל תחשבו כך: נגיד שבסוף ראיון העבודה הייתי שוכח את הטלפון הסלולרי שלי במשרד. האם המעסיק הפוטנציאלי יכול לחטט לי בטלפון, להסתכל על הודעות ותמונות? עזבו שניה את האפשרות שהטלפון נעול או מוצפן, האם זה ראוי? כי מה ההבדל בין טלפון שששכחתי על שולחן לבין פרופיל ששכחתי לנעול לגישה לחברים בלבד? נכון, לגשת לפרופיל זה קל יותר. ואנחנו התרגלנו לכך שאם משהו הוא באינטרנט ולא מוגן בסיסמא, אז אין שום מניעה לא לגשת אליו. לכן גם כ”כ הרבה אנשים מורידים סרטים ומוזיקה בלי רגשות אשם – כי הם שם. אבל האם אנחנו לא מכפיפים כאן את המוסר, או את הנימוסים, לפרמטר הטכנולוגי של נגיש/לא נגיש? אם היומן האישי של מישהו היה מונח מולנו, זמין ופתוח, זה היה הופך את החיטוט בו ללגיטימי? ואם נקצין את הטיעון – אם אני לא נעלתי את דלת הבית שלי, זה אומר שחוקי ולגיטימי להכנס אליו? הרי עבירת הפריצה לא מחייבת גם גניבה, נכון?

מבחינה חוקית אין לי מושג מה הסטטוס של רשתות חברתיות לא נעולות. אני לא יודע מה התקדימים בנושא, ואם יש למישהו תובנות על הצד המשפטי, אני אשמח לשמוע. אבל מהבחינה החברתית אני מרגיש שיש כאן העברת מלוא האחריות אל הפרט המתגונן, תוך כדי הורדת אחריות מוחלטת מהשואף לפגוע בפרטיות. זה לא לגמרי מפתיע, לאור העובדה שיש יותר ערך כלכלי בפגיעה בפרטיות, אבל זה בהחלט לא מחויב המציאות.

אנדי באיו, בלוגר תקשורת וטכנולוגיה פופולרי והכותב מאחורי Waxy, פרסם בסוף השבוע פוסט מעניין, No Copyright Intended, על היחס של צעירים לזכויות יוצרים. נקודת ההתחלה שלו היה פרוייקט שהועלה לפני כמה שבועות, המסדר מחדש את ספרות זולה, סרטו של טרנטינו, על פי סדר כרונולוגי של אירועים. באיו יוצא מהמקרה הזה, שבאופן פלאי עדיין לא הורד מיוטיוב עקב הפרת זכויות יוצרים, כדי לנתח את היחס של צעירים לזכויות יוצרים.

הטענה של באיו פשוטה: צעירים אשר נולדו לתוך המציאות הטכנולוגית המקוונת – כמו האחראי לרימיקס הנ”ל, אשר באיו משער שהוא בן 16 ע”פ שם המשתמש שלו – גדלו עם הנחות שונות על המהות של זכויות יוצרים. מאות אלפי סרטונים מועלים ליוטיוב אשר מכילים דיסקליימרים כמו “אין כוונה להפר זכויות יוצרים”, כאילו עצם הדיסקליימר מספיק כדי לגרום לכך שלא תהיה הפרה. אבל לא מדובר כאן סתם בנסיונות כסת”ח, אלא בצעירים רבים שמאמינים באמת ובתמים שעיבוד של יצירה קיימת – תוך מתן קרדיט למקור וללא כוונות רווח – הוא דבר חוקי לחלוטין. באיו מייחס את זה להתבססות של Remix Culture, תרבות הסימפול והשיתוף והעיבודים המחודשים שלורנס לסיג כתב עליה, אשר הפכה לצעירים – אנשים אשר גדלו על יוטיוב ונאפסטר – למובנת מאליה.

* * *

עד כאן, נחמד ומעניין. באיו ללא ספק נמצא בלב תרבות הרימיקס הזו, בתור האוצר של Waxy Links, בלוג קישורים לאתרים, ממים, סטארטאפים ונושאים אחרים שמעניינים אושיות רשת כמוהו. אבל אז באיו הולך צעד אחד הלאה, וכאן כבר יש לי בעיה איתו.

כל מי שהיה בן 12 ב-2005, כשיוטיוב הושק, הוא עכשיו בן 18, ובעל זכות הצבעה. תוך כמה שנים, הצעירים הללו יתחילו להשפיע על דפוסי הצבעה. חוקים שהיו רלבנטים לדורות שלפני יהיו פחות רלבנטיים אליהם, ותוך כמה שנים מציע באיו, אבל נמנע מלהגיד במפורש, חוקי זכויות היוצרים יזכו לתיקון-העשרים-ואחד-לחוקה משלהם, וכמו חוקי היובש יהפכו להיות אפיזודה תמוהה מהעבר.

ואני בהחלט מבין לליבו של באיו. אני אמנם לא הייתי בן 12 ב-2005, אבל כן גדלתי יחד עם תרבות הרשת, ואם נחבר את זה לזלזול הכללי בזכויות יוצרים בישראל, נקבל גישה שלא שונה בהרבה: אם אני יוצר עבודה נגזרת, נותן קרדיט כראוי ולא מנסה להרוויח מזה כסף, איזו סיבה יש שזה לא יהיה חוקי? אולי אני (בן 32) יוצא דופן כאן, כמו גם באיו (34) ולורנס לסיג (50), אבל הצעירים, דור היוטיוב, הם עוד מעט יקומו וישנו סדרי עולם, לא?

אז זהו, שלא. לפחות לא נראה לי. אני חושב שבאיו סובל כאן מאפקט תיבת התהודה, שבו הקהל שאליו הוא מדבר כ”כ דומה לו, שהוא מקבל את ההרגשה שכל העולם כמוהו. באיו נמצא בלב הניו-מדיה, וקשה לו לראות שאולי לא כל העולם – ואפילו לא כל בעלי זכות ההצבעה בארה”ב – נמצאים באותו מקום כמוהו.

בנוסף, הטיעון של באיו סובל באופן קיצוני מהטיית בחירה. הוא רואה מאות אלפי סרטונים שהועלו כשהם מלווים בטענה שהם צריכים להיות חוקיים. הוא מקשר אל מאות יוצרים שמפיקים יצירות מופת מתרבות הרימיקס, השכבה העילית של תרבות הרימיקס. הוא מקבל עשרות תגובות – בין השאר לפוסט הזה שלו – שמגבות את האמונה שלו שהצעירים תומכים ברפורמה מקיפה של חוקי זכויות היוצרים. וכל זה יוצר אצלו את ההרגשה שזה הלך הרוח הנפוץ. אבל זה נגרם בגלל שהאנשים אליהם הוא חשוף הם האנשים שמלכתחילה נמצאים בקבוצה שלו, שתומכת במהלכים הללו. מי שיש לו את הידע, את ה-technological savvy להעלות יצירות מרומקסות ליוטיוב נמצא מראש בקבוצה מובחנת, בחוד החנית. מי שקורא את הבלוג של באיו, כנראה יש לו עניין בתרבות רשת. אבל מה עם כל האנשים האחרים, שלא נכנסים למדגם? מה עם כל מי שצופה בסרטונים ביוטיוב אבל לא יחלום להעלות אחד בעצמו? מה עם מי שאפילו לא יצפה בקליפים, אלא יכנס להולו או ישלם לנטפליקס? מה עם האנשים, רחמנא לצלן, שבכלל לא מתחברים לאינטרנט, ולא חיים בארה”ב?

אני חושב שמשאל אמיתי, מקיף, יגלה שאחוזים נרחבים בציבור אדישים לסוגיה שבאיו רואה כמרכזית כל-כך, ואחוזים לא מבוטלים אחרים מתנגדים לליגליזציה של הרימיקס. הגיל משחק כאן תפקיד, ללא ספק, אבל זה לא עניין דורי מובהק, ולא מהפכה של הצעירים. גם חוקי היובש שהוא מביא לא ממש מייצגים הבדלים דוריים. שלוש-עשרה שנה עברו בין התיקון השמונה-עשרה לחוקה, שאסר על מכירת אלכוהול, ועד ביטולו עם התיקון העשרים-ואחד. לא התחלפות של דור, אלא חוסר ההצלחה של המדיניות, הצביעות המגולמת בה, והכח שהיא נתנה דווקא לפשע המאורגן כספק האלכוהול המוביל. אם תהיה התגייסות בציבור לשינוי חוקי זכויות היוצרים, זה לא יהיה רק בגלל שהצעירים יעלו לשלטון (גם אם יש בסיס לטענה שהצבעות מתחלקות על בסיס גיל), אלא שהדברים האלה יגיעו כי פלחים גדולים יותר ויותר מהאוכלוסיה ידרשו אותם, וכי אינטרסים כלכליים יאפשרו אותם, ובגלל אלף ואחד סיבות – אבל אף אחת מהן היא לא פשטנית כמו זו של באיו.

ביום שני האחרון העברתי הרצאה בפסטיבל אייקון על סייברפאנק: על ההיסטוריה של הז’אנר, נקודות בולטות בהתפתחות שלו, הקשר הישיר שלו להתפתחות תרבות הרשת וקשרי הגומלין בין עליית האינטרנט לשקיעתו של הז’אנר.

לבקשת כמה מהנוכחים, אני אעלה רשימת קריאה וצפייה של ספרים, סרטים ומאמרים שהוזכרו בהרצאה, עם הערות על הרלבנטיות שלהם לנושא.

עדכון: ב-16 לאפריל 2014 העברתי הרצאה נוספת בכנס עולמותכנס עולמות, “אז למה לי סייברפאנק עכשיו?”. רשימת הקריאה עודכנה עם מאמרים ונקודות לקריאה נוספת.

עליית הסייברפאנק

1) ברוס בתקה – סייברפאנק

בתקה, סופר לא ידוע במיוחד, טוען לכתר טביעת המונח Cyberpunk בסיפור קצר שכתב – אך לא פרסם – ב-1980. הקישור מכיל הסבר של בתקה על מקור המונח, את הסיפור הקצר במלואו, וגם קישור להורדה של הספר שכתב ב-1989, Cyberpunk, בו הוא מאגד מגוון סיפורים קצרים שכתב בז’אנר.

2) רידלי סקוט – בלייד ראנר

הסרט, מ-1982, מבוסס על ספר של פיליפ ק. דיק מ-1968, אבל דווקא החזון של רידלי סקוט של העיר המלוכלכת והמנוכרת הוא זה שקבע את הטון העיצובי של הסייברפאנק לעשור לפחות, והשפיע על ויליאם גיבסון ישירות.

3) ויליאם גיבסון – נוירומנסר

הספר הארכטיפי של הסייברפאנק, שביסס את מרבית מוסכמות הז’אנר – האקרים, סייברספייס ושתלים קיברנטיים. לספר גם שני המשכים – Count Zero ו-Mona Lisa Overdrive, שממשיכים את סיפוריהם של חלק מהדמויות ואת התימות המרכזיות של הספרים. מומלץ.

4) ברוס סטרלינג – איים ברשת

הרגל השניה, יחד עם נוירומנסר, שעומדת בבסיס הז’אנר. כאן הטכנולוגיה משרתת אנשים מהשורה ומאפשרת להם להתמודד על ארגונים וממשלות ותככים מאחורי הקלעים. בניגוד לנוירומנסר, אני הרבה פחות נהנתי מהספר הזה, כספר, ואפילו (הודאה דרמטית!) לא סיימתי אותו. אבל גם הוא תרם רבות להתפתחות האידאולוגיה הסייברפאנקית, יותר אפילו מנוירומנסר, בגלל שהוא יותר מעוגן בהווה ממנו.

5) ויליאם גיבסון / רוברט לונגו – ג’וני מנמוניק

הסרט, מ-1995, המבוסס על סיפור קצר מצוין של ויליאם גיבסון מ-1981, מכיל כמות דחוסה של קלישאות סייברפאנק, ומעיד בעיקר על איך הז’אנר הצליח להכנס למיינסטרים ההוליוודי. לרוע המזל הסרט ממש גרוע, למרות המעורבות של גיבסון בכתיבת התסריט, ויכולות המשחק המפוקפקות של קיאנו ריבס לא עוזרות. מומלץ לקרוא את הסיפור במקום, שפורסם בקובץ הסיפורים הנהדר של גיבסון Burning Chrome.

שקיעת הסייברפאנק

1) ניל סטיבנסון – Snow Crash

Snow Crash הוא ספר נהדר. באמת. הוא מופתי. הוא מרתק. הוא אחד מהספרים הטובים שקראתי. אבל כספר סייברפאנק, הוא כבר מסמל את הסוף. הסמטאות המלוכלכות הופכות להיות שכונות סוריאליסטיות שם המאפיה מוכרת זכיונות למכירת פיצה, והסייברפייס החתרני של גיבסון מזכיר הרבה יותר את פייסבוק של ימינו מאשר את מרחבי המידע בצבעי הניאון של נוירומנסר:

2) ויליאם גיבסון – טרילוגיית הגשר

הטרילוגיה השניה של גיבסון, שנכתבה עשור לאחר נוירומנסר ומתרחשת בעתיד קרוב הרבה יותר, מראה איך גיבסון הולך ומתקרב לתקופה של ימינו, מבחינה כרונולוגית כמו גם טכנולוגית. הספרים נכתבו בתקופה שטכנולוגיות מחשוב ומידע כבר היו נפוצות יותר בקרב הציבור, ומראות איך הסייברפאנק מתחיל להתכנס לתוך ההווה.

3) האחים וואשובסקי – המטריקס

שובו של קיאנו ריבס לסרטי הסייברפאנק מסמלת לדעתי (אם כי לא באשמתו) את סתימת הגולל הסופית של הז’אנר. המטריקס, למרות שהוא מכיל המון מאפיינים סייברפאנקיים, הוא בעצם הפוך אל הז’אנר כמעט מכל בחינה. הטכנולוגיה אינה משחררת, היא כובלת. המציאות הוירטואלית היא משהו שיש לברוח ממנו, לא אליו, אך העולם האמיתי, המוחשי והמיסטי, ורק שם למצוא את מקומך.

4) ויליאם גיבסון – זיהוי תבניות

ויליאם גיבסון שוב מככב כאן, בספר מ-2003 – עשור נוסף מאז טרילוגיית הגשר, עשרים שנה אחרי נוירומנסר. בספר הזה – ובשני המשכיו, גיבסון אוהב טרילוגיות – העלילה מתרחשת כבר בהווה לחלוטין. הטכנולוגיה היא האינטרנט, אנשים משתמשים בגוגל, והספר כולו – למרות שבאווירתו מזכיר את הסייברפאנק, כבר מראה קריסה מוחלטת של הז’אנר אל תוך המציאות.

5) קורי דוקטורוב – האח הקטן

ספרו של דוקטורוב, שיצא ב-2007, הוא סמן בולט של מצב הרלבנטיות של הז’אנר: הספר מתאר את מאמציהם של בני נוער להתמודד עם הצמצום בחירויות הפרט שלהם, בעיקר הדיגיטליות, בעידן של אחרי ה-11 בספטמבר. אם הספר היה מתפרסם בשנות ה-90, אין ספק שהוא היה יכול להיות ספר סייברפאנק מצוין. אבל כיום, הוא בעיקר מדריך למשתמש הצעיר של איך להשתמש בטכנולוגיות העתידניות נוכחיות שלנו בצורה טובה יותר, חכמה יותר מאשר הממשלות והגופים הגדולים.

תרבות הרשת

1) Mondo 2000

המגזין מונדו 2000, שיצא לאור בין 1989 ל-1998, היה מגזין תרבות-נגד חתרני שהעלה את תרבות הסייבר על ניסו, חיבר אותה לתרבויות נגד קודמות, כגון ההיפים של שנות ה-60, והיה משפיע מאד על דור הראשונים של האינטרנט. כתבו בו ויליאם גיבסון, ברוס סטרלינג ואחרים, והמגזין לא הסתיר – ואפילו הדגיש, במניפסט שלו – את השאיפה לשלב את חזון הסייברפאנק במציאות העכשווית.

2) חכים ביי -  T.A.Z

T.A.Z, או “איזורים אוטונומיים ארעיים”, הוא מניפסט אנרכיסטי מתחילת שנות ה-90 ששואף, במקום להפיל את החברה והממשל, להקים בתוכה כיסים מבודדים אשר חופשיים מהכללים והנורמות של החברה החיצונית. דוגמא בולטת לכך הוא פסטיבל Burning Man השנתי בארה”ב. כותב המניפסט מביא, שוב, את גיבסון וסטרלינג ואת רעיונותיהם ככלים למימוש ה-T.A.Z ברשת האינטרנט, לאפשר לאנשים ליצור קהילות וירטואליות עצמאיות.

3) ברוס סטרלינג – The Hacker Crackdown

הספר הזה של ברוס סטרלינג אינו סייברפאנק של ממש, אלא תיאור של תרבויות ההאקרים של תחילת שנות ה-90, מערכות היחסים הפנימיות שלהם והחיצוניות על המשטרה והשלטונות, ואירועים בולטים בהיסטוריה של ההאקרים. העובדה שהוא נכתב על ידי אחד מסופרי הסייברפאנק הבולטים עזרה גם לקשר באופן הדוק בין הז’אנר לבין הסצנה האמיתית.

4) ג’ון פרי בארלו – הכרזת עצמאות של סייברספייס

ג’ון פרי בארלו  הוא טיפוס מעניין.  בשנות ה-60 וה-70 הוא כתב מילים לגרייטפול דד. בשנות ה-90 וה-2000 הוא היה פעיל פוליטית, בהתחלה במפלגה הרפובליקנית ואח”כ, אחרי שלא הסתדר עם הזרם הניאו-שמרני של המפלגה, לעומת הזרם הליברטריאני שהאמין, מצא את עצמו במפלגה הדמוקרטית. בין לבין הוא הספיק להיות ממקימי ה-EFF, ארגון חירויות הפרט באינטרנט, ולהיות חלק בולט בזרם הסייבר-ליברטריאני. המסמך המקושר, שפורסם ב-1996, היה השראה פופולרית גם הוא לדור של משתמשי אינטרנט. גם אם הוא לא מזכיר כבר את סטרלינג וגיבסון ישירות, הוא לא מפחד להשתמש במונחים ורעיונות שהגיעו מהם.

סייברפאנק למאה ה-21

1) “מה קרה לסייברפאנק?”, כתבתה של קלייר אוונס מ-2012 שמנסה להתחקות אחר הגלגולים של תרבות הסייברפאנק עד ימינו.

2) “הוא התגלגל לציפורים”, כתבה משלימה בה עשרה סופרים סייברפאנק מדברים על הז’אנר, שלושים שנה אחרי.

3) “Pocketful of Dharma”, סיפור קצר של פאולו באקיגלופי (Paolo Bacigalupi) בעל ניחוח סייברפאנק קלאסי, שממוקם בצ’נגדו, עיר נידחת (בעיני המערב) בת עשרות מיליוני תושבים במערב סין, כחלק מהתנועה של הז’אנר מחוץ לאיזורים המוכרים. ניתן למצוא אותו באסופת הסיפורים Pump Six and Other Stories.

4) מרוצללים (Shadowrun) משחק תפקידים שולחני שיצא ב-1989, ומאז התפתח לחמש מהדורות שונות, סדרת ספרים ומספר משחקי מחשב. העולם שבו משלב סיירפאנק קלאסי עם אלמנטים של פנטזיה, אבל ההתפתחות הבלתי פוסקת שלו ב-25 השנה האחרונות הן מראה מצוינת להתגלגלות של הז’אנר.

5) Cyberpunk 2077, משחק מחשב הנמצא בשלבי תכנון מהיוצרים של משחקי ה-Witcher הפופולריים, שהעניין בו מראה שהז’אנר הוא עדיין מקור לא אכזב לרעיונות.

זהו, אלו הטקסטים הראשיים שאליהם התייחסתי בהרצאות. היו עוד רבים שהוזכרו על ידי הקהל, או שסתם קצרה היריעה מלציין, אבל הם מהווים נקודת התחלה טובה.

אני רואה, מדי, פעם, אנשים שעדיין מסרבים להכנס לפייסבוק. אני לא מדבר על אנשים מבוגרים שמנותקים מהלוּפ הזה, אלא על אנשים שכל המעגלים החברתיים שלהם נמצאים שם, והם ממשיכים בסירובם.

ואין בזה שוב דבר רע, כמובן. אני בהחלט מבין את הסיבות של האנשים, בין אם מדובר על בזבוז זמן לשווא או על חשיפה של מידע פרטי לידי גורמים מסחריים. אבל כשאני רואה אנשים כאלה מתלוננים על כך שהם מפספסים אירועים מעניינים בגלל שהם פורסמו רק בפייסבוק, אני מרגיש צורך לשאול אותם “מה, לא חשבתם שלבחירה שלכם יש גם עלות?”

אליס מארוויק, בבלוג ה-Social Media Collective המצוין (והוא של מיקרוסופט, הייתם מאמינים?), מתייחסת למחיר של opting out, של הבחירה להשאר בחוץ. בימינו, אמצע 2011, לא להיות בפייסבוק מתחיל להיות דומה ללבחור להיות בלי טלפון סלולרי. הסיבות אולי טובות, אבל במסגרת חברתית בה פייסבוק הוא הנחת יסוד, אתם דורשים מאנשים אחרים להתחשב בכם במיוחד, כי פתיחת אירוע בפייסבוק מספיק ל-99% מהאנשים. מרצה שלי באוניברסיטה תיאר את ההפתעה שלו כשגן הילדים אליו הוא בא לרשום את ילדיו דרש מההורים שיחזיקו טלפון סלולרי, על מנת ליצור איתם קשר. הטלפון הסלולרי הפך מקוריוז טכנולוגי לחלק הכרחי מהמבנה החברתי תוך עשור וקצת. רשתות חברתיות עשו את זה אפילו יותר מהר.

אז מה אני מנסה לומר כאן?

תפתחו חשבון בפייסבוק. זה לא כזה נורא.

פייסבוק היא מזמן כבר לא רק רשת חברתית, אלא גם מנגנון להפצת מידע. זה בולט בשבועות האחרונים עם מחאת האוהלים, והאירועים הרבים שמתלווים לה, ובמקרים רבים מתעדכנים בפייסבוק בלבד. אז אם אתם רוצים לקבל את העדכונים האלו – תפתחו חשבון בפייסבוק.

תפתחו חשבון בפייסבוק. אל תפרסמו בו תמונות שלכם. אל תעדכנו סטטוס. אתם יודעים מה? אל תוסיפו את החברים שלכם, ואפילו תפתחו אותו תחת שם בדוי, אם אתם חוששים לפרטיותכם. יש סיכוי טוב שאם אתם רוצים להשתמש בפייסבוק כמנגנון עדכונים ולא כרשת חברתית, רוב המידע שאתם תצרכו יהיה פומבי, אירועים המוניים וקבוצות שמזמינים את כולם.

תפתחו חשבון בפייסבוק. ואל תתלוננו שקורים דברים שאתם לא מודעים אליהם.

עברית אינטרנטית / כרמל וייסמן ואילן גונן

לספר “עברית אינטרנטית” של כרמל וייסמן ואילן גונן אפשר היה גם לתת כותרת אחרת, דומה אבל שונה: “אינטרנטית בעברית”. שתי הכותרות יוצרות ביחד ציר של נושאים, החל מנושאים בלשניים פרופר ועד לניתוחי תרבות רשת, שהחלק של העברית והשפה משחק בהם תפקיד קטן יותר.

עברית אינטרנטית

שני הפרקים הראשונים, למשל, דנים בהיסטוריה של השפה באינטרנט, בהתחלה באופן כללי על התפתחות התקשורת האינטרנטית, ואח”כ על ההבדלים בין תקשורת דבורה לכתובה והטשטוש שלה באינטרנט. הבדלה חשובה, גם אם אני חולק על העמדה הבסיסית שהכתב הוא רק דרך לייצג את השפה הדבורה. הפרקים הללו עושים עבודה יפה בלהביא כמה עקרונות יסוד בלשניים במקביל להיסטוריה קלה של האינטרנט.

הפרק השלישי, ולפי דעתי הכי מעמיק מכולם, מדבר על “פקצית”, השפה שהתהוותה ברשת בקרב נערות מתבגרות בבלוגים ורשתות חברתיות. אין פלא שהפרק הזה הוא המושקע ביותר – הוא מבוסס על עבודת הדוקטורט של וייסמן, וע”פ הביבליוגרפיה היא וגונן כבר כתבו על השפה הזו עוד ב-2006, אם לא לפני כן. הפרק הזה היה גם הכי מספק מבחינתי, כי הוא התעסק בדיוק בנושא שעליו רציתי ללמוד מהספר: השפה העברית והשינויים שאימצה באינטרנט.

אינטרנטית בעברית

אבל לצערי, הפרקים הבאים לא לגמרי מספקים את אותו המיקוד בנושא המקורי. פרק ארבע, המדבר על זהויות באינטרנט כפי שבאות לידי ביטוי בכינויים בפורומים וטוקבקים, היו יכול להגיע ישירות מספרה של שרי טרקל על זהויות ברשת מ-1995, ספר שאכן מצוטט בפרק. הוא מעניין, ללא ספק, גם אם טיפה מיושן, אבל הוא פרק על תרבות וזהות ברשת, ולא על שפה – ובטח שלא על עברית. כנ”ל גם פרק שש על טרולים וספאמרים בפורומים ובלוגים, ופרק שבע על טוקבקיסטים ושיח שנאה. הם פרקים מעניינים, שוב בהקשר של תרבות רשת, אבל כאן בדיוק רואים את ההבדל בין “עברית אינטרנטית”, מצבה וגלגוליה של השפה העברית ברשת, לבין “אינטרנטית בעברית” – כתיבה על תרבות רשת – ולאו דוקא על שפה – הפונה לקורא העברית בישראל, אבל לאו דווקא עם מאפיינים ישראליים ועבריים מובהקים. הדוגמאות מובאות מאתרים ישראלים, אבל לא הרגשתי שמדובר בדברים שייחודיים לישראל או לדובריה.

פרקים שמונה ותשע (ופרק חמש, עליו דילגתי קודם) חוזרים דווקא להתעסקות פרופר בשפה. בפרק חמש אפשר לראות ניסויים מעניינים של בניית שפה תקנית חדשה, בין אם ע”י פרוייקט התרגום המבוזר של פייסבוק או ע”י דיונים מאחורי הקלעים בויקיפדיה העברית המגבשים סטנדרטים קהילתיים לשפה עברית רשמית ברשת. פרק שמונה נותן ניתוח מעניין על ההבדלים בין שימוש באמוטיקונים מערביים, כמו :-), לבין כאלה יפניים, כמו ^_^, והוא מעניין מבחינה סוציו-בלשנית, ומעניין לראות איך דוברי עברית מוצאים מסלולי ביניים בין השפעות בינלאומיות שונות שמשתלבות בתוך העברית האינטרנטית.

והפרק התשיעי, למרות שהוא עוסק ברובו בכל זאת בשפה, סובל מבעיה שאופיינית להרבה נסיונות לנתח את ההווה, ביחוד בסביבות טכנולוגיות חדשות: הצורך להסביר את עצמך כל הזמן. אין ספק שטוויטר ופורסקוור הם לא שירותים פופולריים מספיק כדי להניח שכל קוראי הספר יכירו את המונחים שלהם, החל מרטוויט ומנשן וכלה בפייק וצ’ק-אין. אבל בשביל לפנות לקהל הרחב, הפרק הזה נאלץ לבלות את רוב הזמן בלהסביר מונחים ורעיונות, להסביר מה זה שירותים מבוססי מיקום ומה היא הדינמיקה שנוצרה בטוויטר, למה אנשים פותחים פייק ומה המשמעות השונה של ריטוויט ידני לעומת ריטוויט מובנה. בין כל הדברים הללו ההתעסקות בשפה קצת נזנחת, וקשה להתעמק בשאלות הלשוניות המעניינות של חיים ב-140 תווים, או אילוצים טכנולוגיים של היפוך שורות בערבוב בין עברית ואנגלית. כי זה המגבלה של ספר פופולרי – הוא לא יכול להניח רקע (לאו דווקא אקדמי, אלא היכרות עם רשתות חברתיות), ותקוע עם להסביר את הבסיס, וחבל.

תווים מיוחדים הולכים לאיבוד בעריכה הגרפית. עמ’ 42.

לסיכום

בסופו של דבר, נהניתי מהספר, בעיקר מתחקירי העומק שלו (פרק שלוש). גם במקומות שלדעתי הוא פספס, זה היה בעיקר פספוס במיקוד, לא בתכנים. הדבר היחיד שבאמת הפריע לי היתה רמת העריכה הגרפית. הספר הכיל הרבה מאד סקרינשוטים מאתרים, ורובם היו באיכות נמוכה, מפוקסלים, בגוונים של אפור על אפור. ולפחות במקום אחד, בטבלה של סימני חלופיים לאותיות בעברית, נראה שההוצאה לאור לא שמה לב שחלק מהסימנים המיוחדים שעליהם מדבר הספר הלכו לאיבוד בעריכה, והפכו לריבועים. שוב, מרגיש כמו עריכה חובבנית, ומשהו שאפשר היה להמנע ממנו. אבל חוץ מזה – ספר מצוין, ותוספת מצוינת לארסנל המצומצם של ספרים בעברית על תרבות רשת.

מבין ההסתבכויות הציבוריות של פייסבוק במשך השנים, אני חושב שאחת הפחות צפויות היתה סביב הצללית, תמונת הפרופיל האוטומטית שמיוצרת לכל משתמש חדש, לפני העלאת תמונת פרופיל אישית. לא הסתבכות גדולה, זה נכון, אבל הנה כתבה על הנושא באתר Sociological Images מלפני כשנתיים, שעוררה קצת גלים באתרים אחרים שמוקדשים לסוציולוגיה, פמיניזם ונושאי חברה ומגדר:

When Facebook is charged with representing an individual, the avatar is white and male.  This is not random or accidental.

כוונת המשורר כאן היא שבפייסבוק יש הטייה מבנית, אולי אפילו לא מודעת, בנוגע למה זה “ברירת המחדל”. אם לא ציינו אחרת, ברירת המחדל הוא גבר, שעל פי סגנון השיער בצללית, הוא כנראה גבר לבן. לא שחסרים אנשים שחורים ואסייאתיים שעובדים בפייסבוק, לדעתי, אבל זה לא חלק מהמחשבה הדיפולטיבית של החברה של “מה זה משתמש ממוצע, לא מיוחד, בסיסי”. כמו שהיה כתוב באתר אחר, יש כאן קביעה נורמטיבית – גבר לבן זה הנורמה, כל השאר הם “אחר”. בשלב מאוחר יותר, שוב על פי האתר, הוסיפו פייסבוק צללית נוספת, נקבית, לנשים. לא רק זה, גם הצללית החדשה, על פניה, פחות מובהקת גזעית (או לפחות כך נדמה לי). די ברור שהשינוי הזה משקף שינוי תפיסה בתוך פייסבוק. לא עוד אתר היכרויות לסטודנטים בהרווארד ואוניברסיטאות אמריקאיות אחרות, מקומות שעודם מעוז של האליטות הלבנות, אלא אתר שמבין שהוא פונה יותר ויותר לעולם כולו.

עברו שנתיים, וגוגל נכנסו ברצינות, סוף סוף, לתחום הרשתות החברתיות. נראה שהם למדו הרבה מהטעויות של פייסבוק לאורך השנים, גם אם לא מכל טעויותיהם. אבל שתי נקודות זינקו לי לעין כשהתחלתי לשחק עם השירות.

הראשון הוא הצללית. האמת היא שלא ראיתי כמעט אנשים בלי תמונת פרופיל מותאמת אישית, אבל מקום אחד בו היא בולטת היא ב-Hangouts (או “זוּלה” בתרגום העברי), חדרי שיחות הוידאו, שם מוצגת הצללית בשניות הראשונות, לפני שהמצלמה מתחילה לשדר. והצללית של גוגל, בניגוד לזו של פייסבוק, מנסה להיות הרבה יותר אוניברסלית. או מולטי-קולטורלית. או משהו כזה.

השיער קצר יותר, ויכול להיות מקורזל או סתם קצר. השיער הקצר נראה גברי יחסית, אבל בהחלט יכול להיות גם נשי. ואכן, אותה צללית משמשת גם לנשים וגם לגברים, ויתכן שגם לאחרים, ובזאת ההבדל הנוסף ששמתי לב אליו בין גוגל ופייסבוק: אפשרויות המין.

בפייסבוק, שדה המין מכיל שתי אפשרויות: זכר ונקבה. דיכוטומיה פשוטה ונפוצה. אפשר להסתיר את השדה הזה מהפרופיל, אבל חייבים להזין אותו. בגוגל, לעומת זאת, הם הוסיפו אפשרות שלישית: Other. לא כאן ולא כאן, או סתם לא רוצה לציין. אבל מצד שני, השדה הוא שדה חובה: חייבים להזין אותו, וחייבים להציג אותו בפרופיל לכל גולש ומשתמש. לא כאן המקום להכנס לשאלה של למה דווקא שדה זה הפך לחובה בעוד שאר השדות הם שדות רשות, אבל ההשערה שלי, בקצרה, היא כלכלית: גוגל חיים ממכירת שטח פרסום, ופרסום ממוקד מפולח בעיקר על פי מין. שאלה מעניינת היא אילו פרסומות יקבלו בעלי המין השלישי בגוגל פלוס.

גוגל פלוס עוד לא בן שבוע, אבל הוא מלווה מיומו הראשון בהתעסקות עצמית אובססיבית, לפחות אצלי ואצל כמה כותבים אחרים, כמו שחר ואלי. מבחינתי, לפחות, זה מרתק.

בגלגול האחרון של השיחה המתפרסת, אלי מסתכל שוב על האינטראקציות החברתיות החדשות של גוגל פלוס, על הבדליהן הדקים מטוויטר ופייסבוק, ולא מבין למה אנשים מתרגשים כל כך מעלבונות חברתיים ומידע שדלף למעגלים הלא נכונים. שתי הנקודות הללו – אופי הקשר, וסינון התכנים על פי מעגלים – הן שתי בעיות שונות שאלי מתייחס אליהן, אבל לדעתי הן סובבות בעצם סביב אותה בעיה.

ראשית, סוגיית העלבונות. גוגל פלוס מאפשר לנו הרי להגדיר מעגלים חברתיים שונים, כשברירות המחדל כוללות מעגלים בשם “חברים”, “מכרים” ו-“אנשים שאני עוקב אחריהם”. רמות קרבה שונות. זה מוביל למצב שבו מי שמגלה שהוא רק במעגל ה-“מכרים” של אדם שהוא עצמו סיווג ב-“חברים”, עלול להיעלב. אבל האם באמת יש מקום להיעלב כאן, או שיש כאן רק מצב שבו

התאונות האלו נובעות בעיקר מתפיסות מיושנות שאנחנו עדיין נאחזים בהן בכל כוחנו למרות שהן כבר לא רלוונטיות כל כך היום

השני, סוגיית השיתוף. גוגל פלוס מאפשרת לפרסם הודעה מסוימת רק למעגלים מסוימים ולא לאחרים, אבל כצפוי, לקח בדיוק יומיים עד שיתגלה באג שמאפשר שיתוף בלתי מבוקר של סטטוסים. אבל אפילו אם לא היה הבאג, פרטיות אינה מובטחת. תמיד אפשר לעשות קופי-פייסט לסטטוס שלך. ואם לא קופי-פייסט, אז תמונת מסך. או כמו שאלי מסכם את זה:

מקום לנסות ולהתנגד לכך צריך ללמוד להשלים עם זה ובעיקר לחשוב פעמיים לפני כל דבר שאנחנו בוחרים לשתף עם העולם.

מה משותף, לדעתי, לשתי הטענות הללו? המשותף הוא שהן מקבלות את הטכנולוגיה כמות שהיא, כמצב נתון ובלתי ניתן לערעור. באינטרנט, אין פרטיות, והכל משותף. באינטרנט, הכללים החברתיים השתנו.

אבל למה לקבל את המצב הזה? למה הכללים חייבים להשתנות? האם אנשים רוצים כללים חדשים לאינטראקציות חברתיות? יש כאלה שרוצים, ללא ספק. הרבה מתרבות הרשת המקורית לוותה ברטוריקה מהפכנית של "עולם ישן נחריבה" והקמת נורמות חברתיות חדשות. אבל הרבה ביטים שחו באינטרנט מאז, ודור חדש עלה, דור שמבחינתו האינטרנט הוא לא עולם אחר, אלא חלק בלתי מנפרד מהחיים היומיומיים שלו, גם אלה שמחוץ לרשת. “תרבות סייבורג”, בה הוירטואלי והמוחשי חיים בכפיפה אחת. הם לא רוצים לשנות את הנורמות החברתיות שלהם בגלל שהמתכנתים של גוגל גדלו על “איים ברשת” של ברוס סטרלינג ועל ה-Declaration of Independence of Cyberspace של ג’ון פרי ברלו, והם רוצים ליצור עולם חדש ו’/או מופלא.

ולמה אנחנו צריכים להתרגל לנורמה שבה אין פרטיות, וכל דבר שנכתוב עלול לצוץ איפשהו? במקרה הזה, לא מדובר אפילו באידאולוגיות ישנות שמחזיקות מעמד בתקופתינו, שכן דווקא האידאולוגים והחוזים של שנות ה-80 וה-90 ראו בפרטיות אלמנט חשוב בחברת הסייבר המתהווה. כאן יש לנו מצב שבו אינטרסים מסחריים, שעושים את הכסף שלהם מפרסום ממוקד, מנסים להרגיל אנשים לחשוף את המידע שלהם לכל עבר, כך שהם יוכלו לעשות בו שימוש מסחרי. אין הרבה הצדקה אחרת לרמה של שיתוף פומבי שהרשתות החברתיות החדשות מעודדות. זה נטו אינטרס כלכלי, שמצדיק את עצמו בתירוצים של “העולם השתנה”, בתקווה שלא נראה שאף אחד מאיתנו בעצם לא ביקש ממנו להשתנות.

אני לא יודע אם אפשר לשנות את הכיוון החברתי הקיים שאלי מצביע עליו. יש הרבה אינטרסים בעלי עוצמה שעובדים על להפיץ ולשמר אותו. ואני גם לא אומר שכל סוג של שיתוף הוא רע, ושכל נורמה חברתית ישנה חייבת להשמר, חלילה. שינוי מדיום הוא הזדמנות מצוינת לרענן מסורות ישנות, והאילוצים הטכנולוגיים בהכרח משפיעים על האינטראקציות החברתיות שנעשות עליו. אבל לא כל דבר הוא אילוץ, ולא כל חידוש הוא לטובה, ומעל הכל, אנחנו לא חסרי אונים להשפיע. אולי. אני מקווה.

כחלק מההתעסקויות הבלתי פוסקות סביב גוגל פלוס, הרשת החברתית החדשה של גוגל, ממשיך שחר לנתח את ההבדלים בינה לבין רשתות אחרות שלנו, והבעיות החברתיות שהן טובות יותר או פחות בלפתור. בדיון סביב הפוסט בגוגל פלוס העלה אלי הטענה שטוויטר מתאימה יותר לספר בדיחות גלעד שליט/שואה בגלל אופי הקהילה שהתפתח בטוויטר בישראל. אבל לדעתי (כסטודנט STS ממושמע), אי אפשר להתעלם מההשפעה של המבנה הטכנולוגי של טוויטר על אופי הקהילה שהתפתחה בו. כמו ששחר כותב בפוסט שלו, הכל זה משחק של זהויות.

בכנס בדיון האחרון, של האגודה הישראלית למדע בדיוני ולפנטסיה, העברתי הרצאה על ז’אנר הסייברפאנק, שהיה אחד ההשפעות על התפתחות האינטרנט המוקדם, ועל השינויים שעברו על תרבות הרשת מאז. אחת הנקודות הבולטות היא משחק הזהויות, שאפיין כ”כ את הרשת בימיה המוקדמים, ותופס היום מקום קטן בהרבה בהתנהלות החברתית. אם פעם יכולנו בקלות ליצור לעצמנו זהות, קבועה או אד-הוקית, בהתהנהלות ברשת, אז היום אנחנו סוחבים אחרינו מטען הרבה יותר משמעותי של זהות. אפשר למצוא אותנו בחיפושים בגוגל. אפשר לראות את הקשרים החברתיים שלנו בפייסבוק, ולדעת עלינו הרבה מבלוגים, פורומים ורשתות חברתיות אחרות. הזהות שלנו באינטרנט הרבה יותר מוצקה ומחייבת.

אז טוויטר הוא עדיין תוצר של המאה ה-21 ו-Web 2.0, ולא של אנונימיות ה-MUDים וה-IRC. אנשים לרוב מציינים את השם המלא שלהם בטוויטר, שמים תמונה אמיתית. ויש אפילו טוויט-אפים ומפגשים אחרים בין המשתתפים. אבל עדיין, בניגוד לפייסבוק למשל, הזהות שלנו בטוויטר בנויה הרבה יותר על המילים שלנו, על כושר הביטוי ב-140 תווים אחר 140 תווים, באופן שמזכיר את העבר. זה נכון, אין כאן אנונימיות אמיתית. אבל העובדה שאנשים צריכים אקטיבית לחפש אותך ולמצוא אותך ולעקוב אחריך בשביל לשמוע מה אתה אומר יוצר תחושה (מזויפת, אמנם) של אינטימיות, של פרטיות, ושל רשות להתנהג בחופשיות ללא השלכות. גם העובדה שקשרים בטוויטר הם חד כיווניים מאפשרת לנו לנו להתנהג באופן חופשי יותר, בלי לחשוש מלסכן קשרים. לא אהבת? תאנפל. זה לא ישפיע על החברות בינינו בפייסבוק, שאמורה לשקף קשר “אמיתי” כלשהו.

זו הסיבה, לדעתי, שאני ארגיש יותר בנוח לספר בדיחת שואה בטוויטר מאשר בפייסבוק. כי בטוויטר אני “אבנר, שמספר בדיחות”, ואולי אני אצור חשבון טוויטר אחר ל-“אבנר, שמקשר לינקים טכנים למתכנתים”, כמו שעשיתי פעם (ונטשתי). אבל בפייסבוק, ובגוגל פלוס, אני “אבנר”, על כל זהויותי. וכאן נכנסת התוכנית המסתורית של שחר לפעולה, אבל בשביל זה נחכה לפוסט הבא שלו.