ארכיון התגית 'דיוויד בואי'

אפר 05 2013

הדיסטופיות של בואי, חלק ג’: שעשועים מלתוסיים

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

 

בואו נקפוץ שניה אחורה קצת, ל-1967. דיוויד בואי הצעיר מוציא אלבום אקלקטי, מעניין ומאד לא אחיד ברמתו. איפשהו לקראת סוף צד א’ אפשר למצוא שיר מוזר, לא ברור, שתקוע בין שני שירים עם מוזיקה נעימה, כמעט חלומית (אם כי המילים, כמו מרבית המילים באלבום, מכילות טוויסטים מפתיעים). השיר הוא We Are Hungry Men, והוא, כרונולוגית, הדיסטופיה הראשונה של בואי שאני נתקלתי בה. לרוע המזל, זה לא הופך אותה למקורית במיוחד.

השיר, כפי שתוכלו להתרשם, מתעסק בדיסטופיה ידועה ומוכרת, זו של פיצוץ אוכלוסין. השיר מתחיל בתשדיר חדשות המדווח על גודלן של הערים הגדולות, וממשיך בעלייתו של משיח (מילים שלו, כן? לא שלי) טוטליטרי ופאשיסטי שהוא היחיד שיכול להתמודד עם המצב – בעזרת עידוד הפלות בהמוניהן, רצח תינוקות, וקיצוב קפדני של חמצן לכל אזרח, לאור ניצול היתר של המשאב האוניברסלי הזה.

מצד אחד, הדימוי הזה של עולם הקורס תחת נטל הילודה ובני האדם הוא לא חדש. עוד המאה ה-18 פרסם תומאס מאלתוס מאמר על כך שילודה נוטה לגדול בקצב גדול יותר מאשר שהחברה מסוגלת לתמוך בה. הרעיון הזה, של “קטסטרופה מאלתוסית”, היה פופולרי במד”ב של אמצע המאה, ובמיוחד בספרו של הארי האריסון Make Room! Make Room!, שעוּבֹּד (כמה שנים טובות אחרי השיר) לסרט Soylent Green.

מאלתוס הסתכל על התהליך הזה כעל תוצאה טבעית של אופי האדם וכוחות הטבע. גם מרבית הסופרים שכתבו בנושא התמקדו בחברה האנושית שתתפתח תחת התנאים הללו. או בפתרונות הטכנולוגיים שיווצרו (כמו ה-Soylent Green, תחליף המזון הידוע). או בהתמודדות של אנשים עם הסיטואציה. אבל בואי, כמו שראינו בשני הפרקים הקודמים בסדרה, אוהב להתמקד דווקא באינדיבידואלים בולטים שצפים להם למעלה בסיטואציות הללו – בעיקר כדי לנצל אותן לרעה. ב-Saviour Machine מדובר אמנם במחשב שהוצב לשלוט בעולם, לא שעלה תוך ניצול המצוקה, אבל הרעיון הוא דומה. וב-Cygnet Committee אפשר לראות דמיון בולט, איך דמות בולטת וכריזמטית מנצלת את המצוקה והכאוס כדי להפוך לעריץ רצחני. מעניין מה זה אומר על בואי, או לפחות על איך הוא רואה את העולם. מעניין מה זה אומר על הממשל הבריטי בשנות ה-60.

אבל הבעיה של השיר היא שבמקביל לחזון הדיסטופי הרצחני, רצחני עוד יותר ממכונות-האהבה-הקטלניות של ה-Cygnet Committee, שאר השיר מצליח להיות… ובכן… מטופש. קריין החדשות בפתיח מקריא בקול צווחני ומלא פאניקה, וכולל בין לונדון, ניו יורק ופריז גם את “בילינגטון ספא”, מה שנשמע כמו עיירה בריטית קטנה (אבל שלא מצאתי אזכור לה, רק ל-“בילינגטון”). זה לא השיר ההומוריסטי היחיד שלו באלבום הזה – גם Rubber Band ו-Uncle Arthur סובלים מזה, אבל במקרה הזה יש את הפער הגדול ביותר בין התוכן וההומור. במקרים מסוימים, הגחכה כזו יכולה לעבוד. במקרה הזה – לא כל כך. לא נורא. רק בן 19 כאן, לבואי יקח עוד טיפה זמן להסגר על המשלב שלו.

אין תגובות

מרץ 03 2013

הדיסטופיות של בואי, חלק ב’: המושיע במכונה

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

קשה קצת לתפוס שרק שנה עברה בין האלבום הקודם של בואי לבין זה. האלבום הקודם, שלרוב נחשב הראשון של בואי, מרגיש מאד צעיר, מאד תמים. החל מבלדות נוגות כמו Letter to Hermione ו-An Occasional Dream ועד למסרים חברתיים נאיביים קצת, כמו God Knows I’m Good או ה-Cygnet Committee שעליו הרחבנו בפוסט הקודם.

אבל The Man Who Sold the World הוא אלבום שונה מאד. אפל מאד. החל מהסוריאליזם הפרוע של Width of a Circle, תחושת התא-המרופד-ומכות-החשמל של All The Madmen (שכמעט וזכה לפוסט כאן בסדרה) ועד Running Gun Blues הסטריינג’לאבי. כל האלבום הזה רחוק מאד מההיפיות של 1969, שנה

אבל השיר שהכי מתאים לאופי של הסדרה הזו, לדעתי, הוא דווקא שיר שש, Saviour Machine, שכששמעתי אותו (בנעורי) מיד זרק אותי אחורה (לילדותי). כשהייתי בכיתה ג’ (או אולי ו’?), היתה לנו מקראה עם סיפורים קצרים (בעברית? באנגלית?), וביניהם את הסיפור “כל הצרות שבעולם” של אייזיק אסימוב.

הרעיון הבסיסי של אסימוב נראה די פשוט, בימינו: עולם אוטופי בו אין פשע, מלחמה או מחסור בגלל שמולטיואק, המחשב המרכזי, מונע את כולם בזמן. אבל היחיד שלא מרוצה באוטופיה הזו היא מולטיואק עצמו, שנמאס לו לדאוג לאנושות, ורוצה לשים לזה קץ.

They called it the Prayer, its answer was law
Its logic stopped war, gave them food
How they adored till it cried in its boredom

אבל הגרסה של בואי הופכת את היוצרות כאן. גם כאן המחשב דואג לעולם. וגם כאן נמאס לו, והוא מתחיל להשתעמם. אבל בעוד אצל אסימוב השעמום הופך ליצר התאבדותי, כאן המחשב נהיה רצחני.

Please don't believe in me,
please disagree with me
Life is too easy,
a plague seems quite feasible now,
or maybe a war,
or I may kill you all

אסימוב נוקט כאן בקו אוטופי יחסית, כשהשאלה שלו היא “כשיש אוטופיה, מי בכל זאת יפגע”. אבל אצל בואי האוטופיה עצמה לא אפשרית בלי שהיא תתרסק. “You can’t stake your lives on a Saviour Machine”.

אבל מה שאני אוהב בכל זאת בתמונה הדיסטופית הזו של בואי, של אנושות שמשליכה את יהבה על מחשב (או מנהיג, או מה-שזה-לא-יהיה ברמה המטפורית) ודנה את עצמה כך לחורבן, זה שבכל זאת אפשר למצוא מסר מעניין, ואולי אפילו קונסטרוקטיבי:

Don't let me stay, don't let me stay
My logic says burn so send me away

תמיד אהבתי את זה שהמחשב יודע שהדחף הרצחני שלו לשלוח מגפות ושטפונות על האנושות הוא שלילי. הוא לא רוצה לפגוע באנושות, והוא קורא לבני האדם למרוד בו, ולקחת שליטה חזרה על גורלם. למען האמת, בעצם ההתעמרות בבני האדם, בכך שהוא מכריח אותם להפטר ממנו, המחשב בעצם ממשיך לדאוג לאנושות – זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות, הדבר שהוא תוכנת לעשות. בואי כופר כאן באפשרות של אוטופיה בכלל, שתמיד תקרוס אל תוך דיסטופיה.

הערות נוספות

  • השם של השיר, Saviour Machine, אומץ כשמה של להקת מטאל נוצרי שהוקמה ב-1989. הנושאים של שירי הלהקה, ע”פ ויקיפדיה, הם “מלחמה, מוות והתבוננות פנימית בראי ההתגלות האלוהית”.
  • “כל הצרות שבעולם” מופיע, משום מה, בעמוד הויקיפדיה “התאבדות”, תחת הכותרת “התאבדות בספרות”. רק אני מרגיש שיש כאן טעם לפגם?

3 תגובות

נוב 16 2012

היתרונות שבאנכרוניזם

ישבתי היום וצפיתי ב-Dave – סרט בן שעה שמורכב מרימיקס מורחב/מחרוזת של שירי דיוויד בואי, בליווי ספק-קליפ, ספק-סרט סוריאליסטי משהו. לא משנה. מה שמשנה הוא שאחד האלמנטים בסרט היה שחזור של עטיפות של תקליטים ושל סינגלים של בואי מכל השנים, ושם נתקלתי בעטיפה הבאה:

 

הסינגל הזה מכיל שני שירים שקצת מנותקים אחד מהשני. TVC 15, ה-A-side, נלקח מהאלבום Station to Station, אלבום מופת משנת 1976, רווי סמים (בעיקר קוקאין, כפי שאפשר לראות מהשורה הנהדרת “It’s not the side effect of the cocaine, I’m thinking that it must be love”) ואווירה מאני-דפרסיבית הנעה בין  תעשייתיות גרמנית ל-soul אמריקאי. TVC 15 הוא לא השיר הכי טוב באלבום, ועל פי האגדה נכתב בהשראת הזיית סמים פרנואידית של איגי פופ, אבל הוא ללא ספק משתלב יפה באלבום.

ה-B-side, לעומת זאת, הוא משהו אחר לגמרי. הוא נלקח מתוך האלבום Diamond Dogs, שיצא שנתיים קודם לכן, והיה פרוייקט שאפתני ליצור אלבום קונצפט בהשראת 1984 של אורוול. גם האלבום הזה אפלולי, אבל באופן שונה לחלוטין. לא לחינם בואי זכה לכינוי “הזיקית המוזיקלית” – הו החליף סגנונות באופן קבוע, ובתקופות מסוימות בין כל אלבום ואלבום. השנתיים בין ‘74 ו-‘76 היו מאד משמעותיות. ב-1974 בואי עדיין גר באנגליה ושמר על סגנון לבוש מושפע מתקופת זיגי סטרדאסט. ב-1976 בואי גר בלוס אנג’לס וחי, על פי אחת הביוגרפיות, במצב תמידי של פראנויה מבוססת קוקאין. אין שום קשר בין שתי התקופות הללו, ולשים את שני השירים ביחד על אותו סינגל זו צרימה מוזיקלית ממדרגה ראשונה.

…או לפחות ככה נוח לי לראות משנת 2012. נורא קל לחלק את בואי לתקופות דיסקרטיות ומובחנות. נקודות הציון שלי הן בעיקר אלבומי האולפן, שהם התוצר הראשי של בואי שנשמר להיום. דברים כמו סגנונות בהופעות חיות ותאריכי הוצאה של סינגלים – שהיו הרבה פעמים החלטה של חברות התקליטים בכלל – מתערבבים בבליל ההיסטוריה. אני מקבל את החוויה מפולטרת, נקייה מכל הזיזים החדים הללו. פילה של חוויה. מצד אחד, הפרספקטיבה ההיסטורית שלי מאפשרת לי לעשות הבחנות ברורות יותר, ואפילו הייתי אומר נכונות יותר. אבל אין ספק שהיא חוטאת קצת לדיוק ההיסטורי.

* * *

בשנת 2008, חברת הקומיקס Marvel (אף פעם אני לא מצליח להחליט איך לכתוב את זה בעברית. מארבל? מארוול?) התחילה אירוע עלילתי רחב היקף בשם Secret Invasion, שבו התגלה שבמשך שנים, הוחלפו דמויוות מפתח בעולם – ביניהם רבים מגיבורי העל הפופולריים – במשני צורה חייזריים, כחלק מהכנה ארוכת-שנים לפלישה ע”י גזע החייזרים. מסתבר ש-Marvel עבדו שנים על לשתול רמזים מטרימים בקומיקסים רבים, והם הגיעו לבשלות במיני-סדרה בת שמונת החלקים בשם Secret Invasion, כמו גם בהרבה סדרות קיימות, בין אפריל וספטמבר 2008. למה אני מספר לכם את זה? כי איכשהו התגלגלו לידי שמונת החוברות של הסדרה, והתחלתי לקרוא אותם, וקרה לי מה שקורה תמיד כשאני קורא חוברות קומיקס בודדות, לעומת כאלה שאוגדו לספרים שלמים: אני מסתכל על הפרסומות.

יש המון פרסומות בחוברות קומיקס. המון. כל עמוד רביעי בערך הוא פרסומת, והן לרוב מאד מושקעות. כשהייתי קטן וגרתי בקנדה הייתי (טוב, בעיקר אח שלי היה) קונה חוברות קומיקס, בשבוע שהן יצאו. הפרסומות אז היו בעיקר למשחקי נינטנדו, צעצועים, ודברים כאלה, שבנים אוהבים. בקומיקסים מ-2008, לעומת זאת, הפרסומות הן… ובכן… למשחקי וידאו, צעצועים, ודברים כאלה שבנים אוהבים. לא הרבה השתנה מהבחינה הזו. משהו מעניין הוא שיש המון פרסומות של צבא ארה”ב לשכנע נערים שיהיה מגניב להתגייס, והרבה tie-ins לסדרת הסרטים של Marvel שהתחילה אז רק להתחיל להזיז את גלגלי השיניים לעבר הפרוייקט שהוא ה-Avengers. וכמובן, הרבה פרסומות לטכנולוגיה. משחקי מחשב, טלפונים סלולריים.

וכאן, פתאום, היתה צרימה. נתקלתי בפרסומת למשחק מבוסס Iron Man למכשירי טלפון של מוטורולה, ואחרי מבט קצר ותוהה הבנתי מה צרם לי: לא היה מדובר במשחק למכשירי אנדרואיד, מכיוון שבאפריל 2008 עוד לא היו מכשירי אנדרואיד בשוק, והאייפון עוד לא תמך ממש באפליקציות, כך שמשחקים עוד לא היו מה שהם היום. לא, זה היה משחק שתוכנן למכשירי מוטורולה הפרימיטיבים יחסית, עם גרפיקה ישנה ו-gameplay מוגבל.

כל זה לא מפתיע. אנחנו לא זרים לקצב השינוי שעוובר על טכנולוגיה. אבל זה מאד צרם לי יחסית לקצב השינוי האיטי הרבה יותר שעבר על שאר הקומיקס. סגנון הציור הוא מודרני – הרבה יותר stylized ממה שגדלתי עליו, אבל לפחות לא הסגנון הרובּ-ליפילדי המזעזע שנהיה פופולרי בשלב כלשהו. הקומיקס מעניין, גם אם מכיל יותר מדי voice-overs דרמטיים על חשבון אקשן ויותר מדי דמויות, אבל הוא לא רע – והוא הזדקן הרבה, הרבה פחות מאשר הפרסומות שלו.

את Sandman של ניל גיימן קראתי כבר בצורת ספרים כרוכים ומאוגדים. הם יצירת קומיקס מרשימה ביותר, שמראה חשיבה קדימה, עלילה הדוקה וסגנון נהדר. אבל מה היה קורה אם הייתי קורא אותם בזמן אמת, כשיצאו? יש לי כמה חוברות בודדות של הסדרה, ולמרות שהן פחות מפוצצות בפרסומות מאשר ה-Secret Invasion, ואלה שיש הן בעיקר לספרים אחרים של DC Comics, זה עדיין מספק חוויה שונה. כמו לראות סרט מ-DVD לעומת לראות אותו בשידור בטלוויזיה, עם הפסקות לפרסומות. קשה יותר לייחס לזה חשיבות.

 

* * *

מה משותף לשני הסיפורים הללו? האנכרוניזם. הניתוק שלי, הקורא או השומע, מההקשר המקורי שהדברים חיו בו. לרוב יש הרבה דברים רעים להגיד על חוסר הבנת ההקשר, אבל לפעמים זה דברים טובים. זה מאפשר לעשרים עמודי קומיקס פעם בחודש (ועוד עשרה עמודי פרסומת) להפוך לספר, ליצירה. זה מאפשר להבין את התהליכים שעברו על בואי בלי הבלאגן שיצרה חברת התקליטים שהיתה צריכה למלא מקום על צד ב’ של תקליט. וזה בעיקר גורם לי לחשוב איזה יצירות מוצלחות אני מפספס כאן ועכשיו בגלל שהמדיום שבו הם חיים, בגלל הפורמט שבו הם בחרו, גרמו לי לזלזל בהם, או להתרחק מהם, או להתייאש מהם מהר מדי.

אין תגובות

אוק 24 2012

הדיסטופיות של בואי, חלק א’: ועדת הברבור

[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]

החלטתי להתחיל את הפרוייקט עם שיר שהיה, במשך שנים, השיר האהוב עלי של בואי. The Cygnet Committee, מהאלבום הראשון1, שתופס את בואי בדיוק בנקודת מעבר בין תקופה ההיפית/פולקית שליוותה אותו בסוף שנות ה-60, לאימפריית הארט-רוק/גלאם-רוק שאליה הוא נהפך.

השיר עצמו, מנקודת מבט של איש מפתח במהפכה היפית שכבשה את הארץ, אשר מבכה את חלקו במעשה, שבמקום להוביל לאוטופיה המובטחת, לגן-עדן עלי אדמות, התדרדר עוד תוך כדי המאבק לסוג חדש של אלימות, עיוות גרוטסקי של העקרונות עליהם הושתת המאבק. אחד הבתים מזקק את התהליך הזה:

אני מאמין בכוחו של הטוב

אני מאמין בשלטון האהבה

אאבק על הזכות לצדק

אהרוג לטובת המאבק על הזכות לצדק

והסיפור, שהתחיל ב-“אלה שדרישותיהם מלאו בשלום ושלווה/שקראו לעולם חדש, חופשי”, הופך מהר מאד ל-“כלי נשקינו היו לשונות הקוראות בזעם”, ועד ל-“מכונת האהבה מתגלגלת ברחובות הנטושים, קוצרת גברים ונשים, מחכה לפקודת הסיום אך לא שומעת יותר דבר”. מאוטופיה היפית של אהבה ושלום לכולם, למוות ורצח המוני בכסות של אידאולוגיה חיובית. אבל מה שממש הופך אותו לאפקטיבי, בעיני, זה הקול של בואי, עמוס רגש, שמתחיל את השיר מנקודת המבט האישית, ומסיים אותו גם עם זעקותיו לחיים, כשהמהפכה סוגרת מעגל, ואוכלת גם את יוזמיה. גולם, יוצרו, וזה.

יש גם כמה נקודות מעניינות של אינטרטקסטואליות עם שירים אחרים. ראשית, התכתבות מעניינת בבית באמצע השיר:

Stoned the poor on slogans such as
Wish You Could Hear
Love Is All We Need
Kick Out The Jams
Kick Out Your Mother
Cut Up Your Friend
Screw Up Your Brother or He'll Get You In the End

כאן שוב יש לנו את המהפך, מגולם ברפרנסים המוזיקליים. החל מהשיר ההיפי ביותר של הביטלס – All You Need Is Love ((שהוזמן, כך גיליתי זה עתה, ע”י ה-BBC להיות שיר היפי במוצהר, שיר עם מסר חיובי שכל העולם יבין) מ-1967, ומולו את Kick Out the Jams של ה-MC5 מ-1969, שיר רוק זועם, שהקדים קצת את הפאנק (שקבר סופית את ההיפים), שהפך להיות סמל של הצד המיליטנטי של תרבות הנגד של הסיקסטיז.

התכתבות נוספת, ומרתקת, יש עם השיר האחרון באלבום, Memory of a Free Festival, שהוא מציג את הצד השני של המטבע. בסוף שנות ה-60 בואי היה מארגן ימי אמנות פתוחים וגם פסטיבל חופשי אחד – Free Festival, שהתרחש באוגוסט 1969, ומשך אליו סצנה של אמנים, היפים ונשמות חופשיות באזור דרום לונדון. מצד אחד, Memory of a Free Festival הוא זכרון חיובי, אולי קצת צבוע בעצב נוסטלגי, אבל בהחלט אוהב, של הסצינה. ה-Cygnet Committee, שסוגר את צד א’ של התקליט, נותן את התמונה ההפוכה, שנכתבה (כך ע”פ הספר We Can Be Heroes, ספר מושמץ משהו על הסיפורים שמאחורי השירים) כתוצאה מהאכזבה של בואי מה-Art Lab שלו, שאנשים באו רק כדי לשמוע אותו שר, לא כדי ליצור בעצמם.

ולבסוף, השיר מתכתב עם ההיסטוריה שלו עצמו. השיר הזה התגלגל משיר מוקדם יותר, Lover to the Dawn, שבואי כתב בלהקת Feathers, בה היה חבר בסוף שנות ה-60. ויקיפדיה מתארת את השיר המקורי כ-“שיר בסגנון סיימון וגרפונקל”, מה שלא ממש שמעתי, אבל הוא ללא ספק היפי הרבה יותר, גם אם עדיין קצת עצוב. אבל בואי נפרד מהרמיוני פארת’ינגייל, חברת להקה וחברתו של בואי, והשיר מעולם לא התפרסם רשמית, והתגלגל לגרסה המרירה יותר שאנחנו מכירים.

לסיום, הנה פלייליסט של כל השירים שהוזכרו בפוסט הזה, ברצף. תהנו.

  1. כלומר, מה שלרוב נתפס בתור הראשון, Space Oddity, שיצא ב-1969. רק שהוא יצא ב-1969 תחת השם David Bowie באנגליה, או Man of Words/Man of Music בארה”ב. ונכשל. ונגנז. ואז יצא מחדש ב-1972, תחת השם Space Oddity, אחרי שזיגי סטארדסט הפך להצלחה מסחררת. ובלי קשר, בואי הוציא עוד אלבום תחת השם שלו, David Bowie, עוד ב-67. []

3 תגובות

אוק 23 2012

הדיסטופיות של בואי – הקדמה

בדיקה מהירה בארכיון מראה שדיוויד בואי סובל מתת-ייצוג בבלוג הזה, בטח ובטח כשמשווים לייצוג-היתר שלו במדף הדיסקים שלי1. זה מוזר, לאור החיבה שלי למוזיקה שלו ולמילים שלו, ולשעות הרבות שביליתי עם חוברת המילים של הדיסק בידיים. אני מתכוון לתקן את זה, ולעשות זאת בהתמקדות באחת התימות שחוזרות באופן די מובהק במילים של בואי לאורך השנים, אם כי בעיקר בשנות ה-70: דיסטופיות. עולמות עתידניים די נוראיים, ברובם, עם השראה ברורה של ספרות המדע הבדיוני של שנות ה-40 עד ה-70.

אני אנסה להקדיש פוסט שלם לכל אחד מהם, כי אני חושב שיש מספיק מה להגיד על כל אחד, וכי מגיע להם. אם אתם חושבים שיש עוד שיר שממש מתאים לתימה, אתם מוזמנים להציע, אבל קחו בחשבון שהוא כנראה נמצא אצלי כבר בתכנון. קחו גם בחשבון שאין לי כוונה להכליל את זיגי סטארדסט ברשימה הזו. האלבום הוא אולי יצירה פרה-אפוקליפטית נהדרת, אבל היא לא ממש מציירת עולם דיסטופי במיוחד.

כמו כן, התלבטות נוספת: אני מתכנן להוסיף לכל פוסט קישור יוטיובי לשיר עצמו, אבל אני לא יודע אם להמליץ לקוראים לנגן אותו בזמן הקריאה, או שעדיף לחכות עם השיר לסוף, ולהתרכז בו כראוי. אני נוטה לאפשרות הראשונה (אם כי בכל מקרה אני לא אעשה autoplay לשיר, כמובן), אבל זה, כמובן, נתון לשיקול הקורא.

הנה רשימת כל הפוסטים בסדרה שפורסמו בינתיים:

    1. שעשועים מלתוסיים

נ.ב.: ציינתי שאני לא אתייחס לזיגי סטארדסט בסדרה עצמה, אבל רציתי להזכיר בכל זאת את מופע הטריביוט של עידן אלתרמן והעכבישים מפלוטו לאלבום הזה. הייתי בהופעה באוזן-בר בת”א באוגוסט וההופעה היתה נהדרת. לא סתם לשמוע אלבום אהוב מנוגן לייב על הבמה, זו חוויה נהדרת להיות באולם עם עשרות אנשים שאוהבים את המוזיקה כמוך, שמכירים כל תו, ושצועקים יחד איתך “You’re not alone!” בשיא של Rock’n’Roll Suicide. הם עדיין מופיעים, אז מומלץ להתעדכן.

  1. גם הוירטואלי שבהרדיסק וגם, כן כן, במדף הדיסקים האמיתי שעדיין יש לי בסלון []

4 תגובות

מאי 10 2010

דיוקן האמן כגרסת כיסוי

דרך עונג שבת גיליתי את הביצוע הזה של דיוויד בואי ל-Five Years, ביצוע בהופעה חיה בתוכנית טלוויזיה ב-1975.

Five Years הוא אחד השירים האהובים עלי של בואי. שיר פרה-אפוקליפטי, מלא פחד ובלבול, שבואי מעביר יפה בביצוע הזה. אבל מה שתפס לי את העין, לא האוזן, זה המראה של בואי בקליפ המטושטש הזה. Five Years יצא ב-1972, באלבום של זיגי סטרדאסט, רק שלוש שנים לפני ההופעה הזו. אבל מבחינת בואי, שכונה לא פעם הזיקית של עולם הרוק, שלוש השנים האלה היו סוג של נצח. ב-1972 בואי עוד היה עמוק בתקופת הגלאם שלו, עם השיער האדום והשמלות והנצנצים. מאז הוא הספיק להספיד את זיגי בהופעת הפרידה בהאמרסמית’ ב-1973, ליצור פרסונה חדשה, דומה קצת, בתקליט Diamond Dogs, להתרחק בכלל מהגלאם ולעבור לארה”ב, להתאהב במוזיקת סול בפילדלפיה ולאמץ מראה חדש, מעונב ומרובה-בלורית לתקליט Young Americans, ואז, סביב Station to Station, להתחיל להסתובב בפריז וברלין, לאמץ את מראה ה-Thin White Duke האירופאי והמנוכר. ובשלב הזה הוא התראיין לתוכנית האירוח של דיינה שור – אחרי תקופת הגלאם, לפני תקופת ברלין האוונגרדית שלו, כשהוא מחליף סגנון מתקליט לתקליט ולא מוצא את עצמו מוזיקלית ואמנותית.

יש לי סימפטיה, כמו שאומרים, לאמנים שמבצעים גרסאות כיסוי של שירים ישנים שלהם. אני משתמש בכוונה בביטוי “גרסאות כיסוי”, כי אני לא מתכוון סתם לאמנים מזדקנים שמבצעים את הלהיטים הקלאסיים שלהם, ה-crowd pleasers, אלא לאמנים שהסגנון שלהם התשתנה עם השנים, והם מנסים לשיר את השירים הישנים כאילו הם כתבו אותם היום. הבילויים היו מכנים את עצמם “להקת הקאברים הכי טובה של הבילויים”, וקינג קרימזון, עוד להקה שהשתנתה מהקצה אל הקצה כל כמה שנים, הוציאה באמצע שנות ה-70 (באותה תקופה, בעצם) ביצועים נפלאים ל-21st Century Schizoid Man, הלהיט שלה מ-1969, ביצועים שמראים את השיפור הטכני והאמנותי שלהם.

הביצוע הזה, של בואי, הוא דוגמא מעניינת. הוא לא שונה באופן קיצוני מהביצוע המקורי, אבל עם מספיק הבדלים. במקום הדרמטיות הצעקנית של זיגי סטרדאסט יש לנו שירה שקטה, אם כי רגשנית. במקום התלבושות של תקופת הגלאם – ולפני התלבושות המגוחכות לא פחות של תקופת הארט-רוק הברלינאית – הוא לבוש בצורה מאופקת. באזור דקה 4:43 אפשר לשמוע השפעות של תקופת הסול של Young Americans. בכלליות, הביצוע מראה את בואי בצומת דרכים אמנותי, כמו רבות אחרות שהיו לו. והקאברים הללו, השירים המוקדמים יותר שטחנו ללא הכרה, עשרות פעמים, הם דרך מצוינת להבין את השינויים שעוברים עליו. את הדברים שמעניינים אותו בשלב הזה.

5 תגובות

אפר 20 2010

מוזיקה במרחב המודפס

אחד הדברים שאנשים אוהבים לבכּות עם גסיסתו האיטית של התקליט (והדיסק) והמעבר לקבצי MP3 הוא ה-album art, העטיפה הקדמית בעיקר, וה-liner notes שבפנים. אבל בנוסף לאלה, שמתי לב פתאום שחסרה לי העטיפה האחורית של הדיסק, עם רשימת השירים. בניגוד לעטיפה הקדמית, לרשימת השירים היה תפקיד מפתח בשמיעות הראשוניות של המוזיקה. אני שם דיסק חדש במערכת או באוטו ועולה שיר טוב, או מעניין, או רע, אז אני רוצה לדעת איזה שיר זה, איך קוראים לו, ואפילו מה אורכו, בעיקר אם הוא רע. המידע הזה מגיע מהעטיפה האחורית החשובה.

HeathenBackCover

אפשר לראות התקדמות בעיצוב העטיפה האחורית, חלקה של התעשייה וחלקה אישית שלי. בהתחלה הדיסקים שלי היו רוק קלאסי שהועבר לדיסקים, ביטלס ו-Doors והשאר, והעיצובים של העטיפות היו מינימליסטיים. מקדימה עיבוד של עטיפת התקליט, מאחורה לבן פשוט עם רשימת השירים. בהמשך יצאו יותר ויותר תקליטים ישירות ל-CD, וגם אני התחלתי לשמוע להקות צעירות וחדשות יותר, והעטיפה האחורית היתה חלק מעיצוב העטיפה בכלל. שמות השירים השתלבו בעיצוב, או שעוצבו בהשתלבות, ונהיו אלמנטים גראפיים משל עצמם. ועדיין, הם האלמנט בעטיפה כולה שעליו הסתכלתי הכי הרבה. והעיצוב הגראפי, ה-layout הוויזואלי, נהיה חלק מחווית ההקשבה שלי.

שמעתי היום את Heathen, אלבומו המצוין של דיוויד בואי מ-2001. שמתי את הדיסק ונכנסתי   להתקלח, ופתאום שמתי לב שהגיע שיר 3, Slip Away, שאני מאד אוהב. והמחשבה הראשונה שקפצה לי לראש היא “אה, השיר מצד ימין למעלה”. לעד, אני מניח, Slip Away יהיה השיר של צד ימין למעלה. כמו ש-Heathen (The Rays) יהיה השיר המוגדל למטה, או ש-5:15 The Angels Have Gone יהיה השיר שהמספר שלו בדיסק (9) מתערבב עם ה-5 שבתחילת השם.

HeathenBackCoverDetail

נ.ב.: אני מאד מאוכזב מ-Google Images (ואפילו מ-bing), שלא הצליחו למצוא לי תמונה של העטיפה האחורית של Heathen, וחייבו אותי להוציא את הדיסק ממרבצו המאובק ולסרוק את התמונה. תעריכו את זה!

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • תגובות אחרונות

  • עדכונים מטאמבלר

    • photo from Tumblr

      כשרבנים הולכים לאותב סוכנות מיתוג ושיווק של מועדונים ו-DJים.

    • photo from Tumblr

      שירות לציבור.
      רח’ רש"י, תל אביב, ינואר 2017.

    • photo from Tumblr

      רגע של לשון.
      רח’ בר גיורא, תל אביב, דצמבר 2016

  • לרישום בדואר

  • כלים

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • עמודים קבועים