[הפוסט הזה הוא חלק מפרוייקט הדיסטופיות של בואי. אפשר לראות את הרשימה המלאה של הפוסטים בעמוד ההקדמה של הפרוייקט]
בואו נקפוץ שניה אחורה קצת, ל-1967. דיוויד בואי הצעיר מוציא אלבום אקלקטי, מעניין ומאד לא אחיד ברמתו. איפשהו לקראת סוף צד א’ אפשר למצוא שיר מוזר, לא ברור, שתקוע בין שני שירים עם מוזיקה נעימה, כמעט חלומית (אם כי המילים, כמו מרבית המילים באלבום, מכילות טוויסטים מפתיעים). השיר הוא We Are Hungry Men, והוא, כרונולוגית, הדיסטופיה הראשונה של בואי שאני נתקלתי בה. לרוע המזל, זה לא הופך אותה למקורית במיוחד.
השיר, כפי שתוכלו להתרשם, מתעסק בדיסטופיה ידועה ומוכרת, זו של פיצוץ אוכלוסין. השיר מתחיל בתשדיר חדשות המדווח על גודלן של הערים הגדולות, וממשיך בעלייתו של משיח (מילים שלו, כן? לא שלי) טוטליטרי ופאשיסטי שהוא היחיד שיכול להתמודד עם המצב – בעזרת עידוד הפלות בהמוניהן, רצח תינוקות, וקיצוב קפדני של חמצן לכל אזרח, לאור ניצול היתר של המשאב האוניברסלי הזה.
מצד אחד, הדימוי הזה של עולם הקורס תחת נטל הילודה ובני האדם הוא לא חדש. עוד המאה ה-18 פרסם תומאס מאלתוס מאמר על כך שילודה נוטה לגדול בקצב גדול יותר מאשר שהחברה מסוגלת לתמוך בה. הרעיון הזה, של “קטסטרופה מאלתוסית”, היה פופולרי במד”ב של אמצע המאה, ובמיוחד בספרו של הארי האריסון Make Room! Make Room!, שעוּבֹּד (כמה שנים טובות אחרי השיר) לסרט Soylent Green.
מאלתוס הסתכל על התהליך הזה כעל תוצאה טבעית של אופי האדם וכוחות הטבע. גם מרבית הסופרים שכתבו בנושא התמקדו בחברה האנושית שתתפתח תחת התנאים הללו. או בפתרונות הטכנולוגיים שיווצרו (כמו ה-Soylent Green, תחליף המזון הידוע). או בהתמודדות של אנשים עם הסיטואציה. אבל בואי, כמו שראינו בשני הפרקים הקודמים בסדרה, אוהב להתמקד דווקא באינדיבידואלים בולטים שצפים להם למעלה בסיטואציות הללו – בעיקר כדי לנצל אותן לרעה. ב-Saviour Machine מדובר אמנם במחשב שהוצב לשלוט בעולם, לא שעלה תוך ניצול המצוקה, אבל הרעיון הוא דומה. וב-Cygnet Committee אפשר לראות דמיון בולט, איך דמות בולטת וכריזמטית מנצלת את המצוקה והכאוס כדי להפוך לעריץ רצחני. מעניין מה זה אומר על בואי, או לפחות על איך הוא רואה את העולם. מעניין מה זה אומר על הממשל הבריטי בשנות ה-60.
אבל הבעיה של השיר היא שבמקביל לחזון הדיסטופי הרצחני, רצחני עוד יותר ממכונות-האהבה-הקטלניות של ה-Cygnet Committee, שאר השיר מצליח להיות… ובכן… מטופש. קריין החדשות בפתיח מקריא בקול צווחני ומלא פאניקה, וכולל בין לונדון, ניו יורק ופריז גם את “בילינגטון ספא”, מה שנשמע כמו עיירה בריטית קטנה (אבל שלא מצאתי אזכור לה, רק ל-“בילינגטון”). זה לא השיר ההומוריסטי היחיד שלו באלבום הזה – גם Rubber Band ו-Uncle Arthur סובלים מזה, אבל במקרה הזה יש את הפער הגדול ביותר בין התוכן וההומור. במקרים מסוימים, הגחכה כזו יכולה לעבוד. במקרה הזה – לא כל כך. לא נורא. רק בן 19 כאן, לבואי יקח עוד טיפה זמן להסגר על המשלב שלו.