ארכיון התגית 'גרפיטי'

May 07 2015

סיורי גרפיטי: קווים לדמותם

הייתי בשלושה סיורי גרפיטי בשנים האחרונות. אחד בברלין, אחד בפראג, ואחד, לפני כמה שבועות, בתל-אביב, כמתנת יום הולדת מאישתי. אני מאד אוהב גרפיטי, והסיור בפלורנטין היה מאד מעניין, אבל בלי קשר לתוכן הסיור עצמו, היה מעניין לחשוב על ההבדלים בין שלושת הסיורים השונים שהייתי בהם.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

בסיור הראשון שלי, בברלין, המדריכה היתה אוסטרלית שגרה בברלין, שהיא חלק מהסצנה של אמני הרחוב, גם אם היא לא ציירת גרפיטי בעצמה. בפראג, המדריך היה יליד העיר, צייר גרפיטי לשעבר שהפסיק ועבר להתעסק בנושא באופן יותר מתבונן. בארץ, המדריכה היתה בוגרת תואר שני לתולדות האמנות, והסתכלה על הסצנה מבחוץ. לכל אחד מהם היתה זווית אחרת קצת להסתכל על הסצנה, מבפנים או מבחוץ. אידאלית, הייתי רוצה חוויה משולבת בכל סיור כזה, אבל זה לא ממש פרקטי.

מבחינת נושאי הסיור, גם נתקלתי בכמה דגשים שונים בסיורים השונים. האלמנט המרכזי בכולם, כמובן, הוא הגילוי – הסיורים לוקחים אותך ברחובות שאתה לא מכיר, או אם מדובר על העיר שלך ואתה מכיר את הרחוב, גורמים לך להרים את הראש בזמן הנכון, להסתכל בפינה הנכונה או סתם לפתוח את העיניים ולראות דברים שנמצאים סביבך כל יום.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

אלמנט נוסף שמעניין אותי הוא הסוציולוגיה של הגרפיטי. מי האנשים שמציירים אותו? למה? איך נראית המערכת החברתית שלהם? הם מכירים אחד את השני? הם עניים שהרחוב הוא ערוץ הביטוי שלהם, או אנשי מעמד ביניים שיוצאים מהבתים הנוחים שלהם בלילות? גם זה נושא שרוב הסיורים התייחסו אליו, אם כי חשוב לדעת את התשובה לנושא הראשון, של זהות המדריך, כדי לפרש את התשובות. מדריך שמגיע מתוך התחום עשוי להרגיש חלק מהאתוס, ויציג את הציירים כאמנים חדורי אידאולוגיה ותשוקה אמנותית. מדריך חיצוני עשוי לתת פרשנות ביקורתית יותר, אבל להכיר את האנשים פחות. יתכן שבגלל זה יצאתי עם הרגשה שבברלין ובפראג הגורמים הבולטים בסצנה חיים את האמנות שלהם, בתוך סקוואטים וסדנאות אמנים “אותנטיים”, בעוד בישראל ההרגשה היא של אמנים יותר מבוססים שרואים באמנות רחוב דרך להשפיע על העיר שלהם. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שלא, אבל עם זה יצאתי מהסיורים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

משהו שגם הופיע כמה פעמים זה נסיונות של המדריכים להסביריצירות, בניגוד ללנתח אותן. ניתוח זה לתת לי קונטקסט להבין את היצירה – למשל, לספר לי שהכתר בציור קיר שכאן למעלה הוא אלמנט עיצובי מסורתי ב-tagging, והשימוש בו בציור הזה מתכתב עם ההיסטוריה של הסגנון. זה נותן לי מידע, אבל משאיר לי את החוויה הפרשנית האישית. אבל הסברים זה להגיד לי ש-“ביצירה הזו האמן ניסה להביע את המתח המובנה שבין אמנות לבין מסחור”. אני לא רוצה שילעסו לי את זה. יתכן שאני אבין את זה ויתכן שלא ויתכן שאני אקח מזה משהו אחר לגמרי. אני לא צריך שיסבירו לי.

הסברים כאלה קיבלתי גם ממדריכים שהגיעו מתוך הסצנה עצמה וגם כאלה שבאו בריחוק אקדמי, אז אני לא יודע אם זה מאפיין סוגים שונים של מדריכים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

כל הסיורים שהייתי בהם היו, בסופו של דבר, מוצלחים.

ברלין: Alternative Berlin Tours

פראג: Alternative Prague Tours

תל אביב: הסיירת

תגובה אחת

Sep 19 2014

פינה קטנה ומקושקשת

יש פינה בתל-אביב, פינה קטנה בין רח’ זמנהוף ורח’ שולמית, שהיא אחת מפינות המוצלחות בעיר.

אין הרבה שם בפינה. קיר בטון, ספסל, עץ מעל. אבל איכשהו הקיר הזה, קיר בטון חלק ורחב, בלי מודעות או שלטים, הפך להיות אזור הנסיונות והיערכות של הרבה מאמני הגרפיטי (וסתם משרבטי הקירות) שבעיר. 

IMG_20140823_090955

מהזווית הזו הוא לא נראה מאד מרשים, אבל הוא ממשיך עוד משני הצדדים, ותמיד יש עליו משהו. לפעמים זה סתם tagging מעפן. לפעמים זה מישהו שרוצה לבדוק את הסטנסילים, ואפשר למצוא את אותה הדוגמה עשרים פעם, בצבעים שונים וכמויות ספריי שונות. משמאל שם, באדום, אפשר לראות שני חצילים של epk על רקע אדום זרחני. וכל כמה שבועות מישהו בא וצובע את הקיר מחדש באפור, וכל הסיפור מתחיל שוב, מההתחלה. מלא הפתעות.

2014-08-23 09.08.34

לפני כמה שבועות עברתי שם וראיתי את הגרפיטי הזה, תבנית פשוטה של “הייתי רוצה ______”, שכל השורות מולאו ע”י עוברי אורח ואנשים שהחליטו להוסיף את ההערות שלהם במקומות המיועדים. מה שהם רוצים נעו בין הבנאלי (שלום עולמי) לילדותי (המון סמים) לסוריאליסטי, ואני מאד נהיתי לראות את זה.

והנה, לסיום, עוד כמה פיסות גרפיטי מהאזור. לא כולן מהפינה הזו ספציפית, אבל ברדיוס קרוב, ומכולם נהניתי:

2014-09-06 17.06.29

2014-08-23 09.07.53

2014-08-23 09.08.01

2014-08-23 09.08.11

תגובה אחת

Dec 17 2011

השארת חותם

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

Ames72Lego

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי1 אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

עמוד פרסומות סגור

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

MerryCrisis

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, TheClawGraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי”). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.

  1. ויש גם קצת נציגות חוץ-תל אביבית, ספציפית של Broken Fingaz החיפאים []

3 תגובות

Nov 10 2011

גלגלי המהפכה

`שני דברים מעניינים קרו הקיץ בתל-אביב. הראשון, וללא ספק החשוב מבין השניים, הוא תנועת המחאה לצדק חברתי, ובמיוחד מאהל רוטשילד. אחד מעקרונות המחאה הוא הרצון של אזרחים לקחת חזרה את מה ששלהם, ואחד הייצוגים של העקרון הזה – סימבולי כמו גם פרקטי – זה בהשתלטות על מרחבים ציבוריים שהופקעו, דה-פקטו, ע”י גורמים פרטיים. זה יכול להיות שדרות רוטשילד, בית העם ומגוון מקומות אחרים.

דבר נוסף שקרה בחודשים האחרונים הוא השקת פרוייקט “תל-אופן” בעיר, פרוייקט שעליו כתבתי בהרחבה מספר פעמים, שבמסגרתו נפרסו עשרות עמדות להשכרת אופניים ברחבי העיר. בלי להכנס לנושא הבעיות שיש או אין עם הפרוייקט, הוא נותן לנו יופי של הזדמנות להסתכל על היחס של אנשים לרכוש משותף במרחב הציבורי.

הדבר הראשון שמבחינים בו, כמובן, הוא שמצב התחזוקה של האופניים לא בשמים, והחברה שמפעילה את השירות נמצאת במאבק סיזיפי לתקן ולתחBikeStationזק את האופניים, בעוד אנשים מתייחסים אליהם כמו אל ציוד חד פעמי. זה לא מפתיע, אם כי תמיד מתסכל.

אבל מה שיותר מעניין מזה, לדעתי, הוא האופן שבו אנשים מנסים להטביע חותם אישי על הרכוש הציבורי הזה, לאו דווקא להפקיע אותו לעצמם כמו להפוך אותו לציבורי יותר, ופחות שייך לגופים פרטיים (כמו FSM, מפעילת השירות) או כאלה שנתפסים כבעלי אינטרסים זרים לציבור (עיריית ת”א). המקום הראשון שראיתי את זה היה בעמדת ההשכרה בסוף שדרות רוטשילד, סמוך ללב המאהל, בתחילת חודש אוגוסט. כפי שאפשר לראות בתמונה למעלה, העמדה ספגה ריסוס גרפיטי ומדבקות, ואנשים רבים יראו אותה כ-“מלוכלכת” או “מושחתת”, אבל אני דווקא מאד אוהב את איך שהיא נראית. כל עוד הגרפיטי לא פוגע בתפקוד העמדה ומשאיר את המסך נקי, אני חושב שיש כאן משהו מאד יפה. הגרפיטי משלב את העמדה במרחב העירוני שבו היא נמצאת, נותן לה אופי ייחודי משאר העמדות, ועדיין משאיר אותה פונקציונאלית. אם זה היה אפשרי מבחינה לוגיסטית וטכנולוגית, הייתי מעדיף שהעמדות היו משולבות ממש בתוך הבניינים, כמו כספומטים, וככה מפריעים עוד פחות ומשתלבים עוד יותר.

Bike01

תופעה נפוצה נוספת היא הדבקת מדבקות או ריסוס כתובות על האופניים עצמם, וכאן אפשר לראות את הקשר הישיר ביותר עם תנועת המחאה של הקיץ. הסטיקרים הם כמעט כולם לשביתה הכללית, או לעצרת המיליון, או לצדק חברתי באשר הוא.

 

Bike02

לפעמים המסרים הם יותר ספציפיים – כמו הסטיקר האנטי-ליברמני שראיתי כבר על שני זוגות אופניים שונים, או סטיקר נגד ג’סטין ביבר שמתחבא שם מתחת. בכל המקרים אפשר להרכיב כאן מעין פרופיל של רוכב האופניים התל-אביבי, משתמש התל-אופן. הפרופיל הזה יהיה מוטעה, כמובן – אי אפשר לבנות פרופיל שימוש רק על פי מי שטורח להדביק מדבקות – אבל זה בכל זאת אומר משהו על האוכלוסייה בעיר. זה לא שחסרות בעיר כרזות הקוראות לצניעות נשים או מפרסמות ערבי תיקוני חצות (באמת שיש, תסתכלו ותראו), אבל לא נראה כאלה על האופניים, לדעתי. וגם לא “יש”ע זה כאן”1

 

Bike03

אבל הסטיקר החביב עלי הוא דווקא זה, הארמדילו החביב שבתמונה. אני יודע שהסטיקר הוא מסחרי, והוא של רשת של פאבים (די חביבים, האמת) בעיר, אבל בכל זאת אני אוהב אותו. אני אוהב אותו כי הוא קטן וחמוד ולא מתעקש על נוכחותו על כל האופניים. ואני אוהב אותו כי זוג האופניים הזה הוא במקרה נוח לי, במצב תחזוקה טוב (בינתיים) ולא עושה בעיות גם לאנשים גבוהים כמוני. ובעיקר אני אוהב איך מדבקה קטנטנה כזו מייחדת זוג אופניים, אחד מתוך אלף שמסתובבות בעיר לאחר שירדו מאותו פס יצור. הוא כבר לא מספר, הוא ארמדילו חופשי.

  1. הידעתם: באוניברסיטת בר-אילן מחלקים פלאייר בשם “יש”ע זה פאן”, עם מגוון פעולות כיפיות מעבר לקו הירוק. []

3 תגובות

Jan 29 2010

נאו-קולוניאליזם

בסוף שנות ה-90, הכלכלה באקוודור היתה על סף קריסה. אינפלצה מטורפת, אבטלה גואה – הכל. המצב היה קשה במיוחד לאינדיאנים, החיים מחוץ לערים הגדולות. הרבה מהם נאלצו למכור את האדמות שלהם לספקולנטים וחברות פיתוח גדולות ולהגר מהמדינה, בעיקר לארה”ב ולאירופה, רובם באופן לא-חוקי, ולחפש עבודה.

מאז הכלכלה האקוודורית התייצבה – ב-2000 הם ויתרו על המטבע המקומי ועברו להשתמש בדולר האמריקאי, ובשנים האחרונות גם האבטלה נשארת יציבה בכ-6% – אבל רבים מהאינדיאנים עדיין נשארו להם באירופה, והם שולחים הביתה כסף. באקוודור המשכורת הממוצעת היא $500 לחודש, והאינדיאנים רובם חיים מתחת לממוצע. אז הם נשארים באירופה ושולחים חזרה כסף, ועם הכסף הזה בני המשפחה קונים חזרה את האדמות שלהם, ומשפצים את הבתים המשותפים ואפילו בונים בתים חדשים.

אבל חוץ מכסף, מהגרי העבודה שולחים גם תמונות. תמונות של אירופה הקלאסית שבה הם מסתובבים ובה הם עובדים. תמונות של בתים בגרמניה עם גגות רעפים משופעים, ושל בתי כפר ספרדיים. והתמונות הללו מגיעות יחד עם הכסף, ומסמנות לאינדיאנים באקוודור את השפע של אירופה. רובם לא יכולים לקבל ויזה לאירופה, בעיקר בגלל כל המהגרים הלא-חוקיים, ולכן אירופה היא ארץ עשירה ואסורה, מרוחקת חצי-כדור מהם. אז הם לוקחים את התמונות הללו ובונים את הבתים שלהם בדוגמתם. אז הכפרים הקטנים בהרי האנדים, המונים מאות אנשים כל אחד, בנויים להם בדוגמת כפרים אירופאים. עם הרעפים, והגגות, והצריחים. והקולוניאליסטים האירופאים כבר לא צריכים בכלל לשלוח ספינות וכובשים לקצוות העולם. הם אפילו לא צריכים לשלוח נציגים של חברות, או להפיץ את התרבות שלהם. הם רק יושבים להם בבית באירופה העשירה ומחכים שעניי העולם יבואו אליהם לקבץ נדבות, לעשות את העבודות השחורות. ועם הכסף האירופאי, הם ישלחו חזרה גם את התרבות המערבית, ביוזמתם, בלי שום מאמץ מהצד של הקולוניאליסטים.

* * *

ואם כבר על האירופאים בדרום אמריקה דיברנו, העיר קוטַקאצ’י, כשעתיים צפונית מקיטו הבירה, בנויה כולה על תעשיית העור שלה. מעילי עור, נעלי עור, ארנקים וחגורות ממלאים את כל החנויות ברחוב הראשי. התעשייה צמחה, כך הסביר לנו המדריך, בשנות ה-40 המאוחרות וה-50, אחרי המלחמה, כשמהגרים מאירופה באו לשם והביאו את טכניקות עיבוד העור. מגרמניה, הם באו, מיד אחרי מלחמת העולם השניה. פתאום מוצרי העור נהיו הרבה פחות אטרקטיביים.

* * *

ואם כבר על הנאצים בדרום אמריקה דיברנו, את הכתובת הזו ראיתי על קיר באוטבאלו, העיר האינדיאנית הגדולה ביותר באקוודור, כ-50,000 איש ש-90% מהם אינדיאנים. הם פיספסו עם הכיוון של צלב הקרס, נראה לי, אבל הכוונה ברורה. מה שלא ברור לי זה מה הטריגר לכתובת הזו.

 

OtavaloNazis

11 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים