השארת חותם

באיחור אופנתי, הלכתי סוף סוף לתערוכת אמנות הרחוב בביתן הלנה רובינשטיין, שנמצא חמש דקות הליכה מהבית שלי, אבל כבר חודשיים אני מצליח לא למצוא את הזמן ללכת. וחבל. התערוכה נהדרת, ומומלצת בחום. רק עוד שבועיים עד שמפרקים אותה!

אחד הדברים המוצלחים בתערוכה היא עד כמה היא באמת מחוברת למה שקורה ברחובות – ועל קירות – תל אביב. לא הכרתי את השמות של רוב האמנים שמוצגים שם, אבל זה לא הפריע לי להכיר את היצירות שלהם. “אה, הוא זה שעשה את אנשי הלגו בכיכר דיזנגוף”. “או, ראיתי דברים של ההוא על הקיר בדרך לעבודה”. לאמנים שנבחרו יש נוכחות יום-יומית בעיר, החל מהחתימות של Know Hope ועד ל-Jesus ההפוך של זירו סנטס. זה מעניין לראות את היצירות הללו בפורמט של תערוכה, מורחבות, מוגדלות ויוצאות מגבולות הקיר, ועם טקסט מלווה ומסביר שנותן קצר הקשר. זו תערוכה שכתל-אביבי ((ויש גם קצת נציגות חוץ-תל אביבית, ספציפית של Broken Fingaz החיפאים)) אני הרגשתי שהיא מדברת אישית אלי, על המרחב העירוני שלי.

* * *

אני לא יודע בדיוק מתי זה קרה, כנראה לאורך השנה האחרונה, אבל עיריית תל אביב החליפה את רוב עמודי הפרסום ברחובות ובשדרות בעמודים חדשים, הכולאים את המודעות מאחורי מנעול, בריח וסורגי פרספקס שקופים. המטרה, אני מניח, היא להפוך את העמודים לכלי פרסום להודעות “רשמיות” של העיריה, של גופים ציבוריים, ושל מי שיש לו כסף, יש להניח, לשלם על פרסום. התוצאה, לעומת זאת, היא שאני הפסקתי להסתכל על עמודי הפרסום, כי כבר אין בהם שום דבר מעניין. לא הודעות על הופעות, לא שיעורים פרטיים בספרדית או קבוצות דיון מטפיזיות. זה נכון שההודעות שורדות עכשיו יותר מאשר יומיים לפני שהן מתכסות בכרזות אחרות, אבל מה זה עוזר, אם הן לא מעניינות מלכתחילה?

* * *

אחד האלמנטים המרכזיים בכל המחאות של החודשים האחרונים, בארץ ובחו”ל, הוא הנוכחות. נפרוס את האוהלים שלנו בשדרה, שיראו אותנו. אנחנו ה-99%. מי שלא נראה, לא קיים. אמנות רחוב היא חלק בלתי נפרד מזה, מלשים את הכח לעצב את העיר בידיים אחרות. ולוחות המודעות העירוניים הם דרך לקחת את הכח הזה, בדיוק כמו שמדבקות על אופניים הופכות אותו לרכוש ציבורי. גרפיטי הוא אמצעי העצמה.

אבל כמובן, זה מאד נחמד לדבר על “ביזוריות” ו-“דמוקרטיזציה של המרחב”, אבל בסופו של דבר, לא אני זה ששולט על המרחב. כמו שאין לי את הסמכות החוקית לשנות את המרחב באופן רשמי, אין לי גם את הכשרון האמנותי להשאיר חותם משמעותי על קירות העיר. אני לא צריך להיות נבחר ציבור או פקיד עירייה כדי להצטרף לשורותיהם של Klone או PixelsNinja, או אפילו של האמנים האנונימיים והפחות בולטים, אבל זה עדיין רק מחליף מחסום אחד באחר, גם אם אחד שפתוח עקרונית לכולם, אבל מסנן ע”פ כשרון טבעי, לא קריטריון מעשה ידי אדם.

אבל גם זה לא ממש נכון. יש קטגוריה שלמה של אמנות רחוב שלא דורשת הרבה מיומנות טכנית, וזה כל ז’אנר ה-sign busting. למיכאל זילברמן בבלוג הגרפיטי התל-אביב הנהדר שלו, GraffiTLV, יש דוגמאות אין-ספור למניפולציות שאנשים עושים לכיתוב “עם ישראל חי” שאפשר למצוא בכל פינה, החל מ-“עם ישראל סחי” וכלה ב-“עם ישראל מחטט בפחים” (והחביב עלי – “עם ישראל משחית גרפיטי"). יש גם דוגמאות נהדרות למשחקים על תמרורים (כמו זה בצד שמאל, שמצאתי בסיאטל לפני כמה שנים), או התמונות המפוקסלות של יוחאי מטוס ומיכל צדרבאום שמצאו את דרכם לשלטי רחובות בתל-אביב לפני כמה שנים. הפעולות הללו לא דורשות הרבה כשרון טכני או יכולת ציור. הם דורשים רעיון יצירתי, זה כן. והם דורשים יכולת מינימלית עם טוש או דבק או מדפסת צבעונית, כן. אבל יותר מכל, הם דורשים לעשות איזה סוויץ’ במוח שיאפשר לי להרגיש שאני יכול לצאת ולשנות משהו בסביבה. ואני לא שם. עדיין. אבל להסתכל על התערוכה הזו עורר בי שוב את החשק לנסות.