Feb 08 2012
Cyberterra Incognita
לפני כמה ימים התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה בשם “מותו של ההלך הדיגיטלי”, בו מספיד יבגני מורוזוב את האידאל, שכיכב בשנותיה הראשונות של האינטרנט, של המרחב הקיברנטי כמרחב של שיטוט יחידים בו מהלך לו הגולש העצל בין אתר לאתר, נושם את הארומות המיוחדות של כל עמוד HTML ומופתע מחדש מהפינות הנידחות של הרשת. אבל היום, אליבא דמורוזוב, אנחנו עובדים באופן שונה, באופן בו אנחנו טווים לנו רשת סביבנו, שליבה (לרוב) הרשת החברתית החביבה עלינו, כמו פייסבוק או טוויטר, או קורא RSS, ואנחנו מקבלים אלינו הביתה את התוכן, אחרי שהוא כבר עבר סינונים כדי לוודא שנקבל רק את מה שרצינו. אלמנט החוויה החדשנית אבד.
ומורוזוב, יש לציין, לא מחדש הרבה. עוד ב-2005, לפני שבע שנים(!), כשלושה דורות בשנות אינטרנט, כתב איתמר שאלתיאל כי חווית האינטרנט כבר לא מאופיינת ב-“גלישה” אלא בשוטטות באתרים המוכרים לך, ששמרת בבוקמרקס ושהגדרת כעמוד הבית ושאתה מרפרש כל כמה דקות. האינטרנט גדול-גדול, אבל אתה מסתובב בחלק קטן-קטן שלו.
אני חושב שיש הרבה אמת בטענות הללו, על שינוי אופי הגלישה ברשת, גם אם הן לא לגמרי מסבירות את מלוא החוויה האינטרנטית שלי ושל אחרים. אבל הלך הרוח ללא ספק השתנה, ואני חושב שאפשר לראות את זה בכמה נקודות קטנות וסימבוליות שמבטאות את ההבדל: שמות הדפדפנים.
הדפדפן הגרפי הראשון שאני זוכר את עצמי משתמש בו הוא נטסקייפ 2, או בשמו המלא Netscape Navigator. השם שלו, יחד עם הלוגו (המוצלוח) של הגה הספינה, מעורר בך אסוציאציות חזקות, הירואיות משהו, של מגלי ארצות עומדים על חרטום ספינתם, עיניהם שוזפות נופים אותם לא ראה בן-תרבות מימיו.
מיקרוסופט, בתורה, לא נשארה חייבת, ופצחה במלחמת הדפדפנים הגדולה עם Internet Explorer, הדפדפן שכבש את השוק, קבר את נטסקייפ, והפך בתורו לדינוזאור מאובן שמיקרוסופט עדיין מנסה לרענן ולחדש עם גרסה 10 הבאה עלינו לטובה. אבל אקספלורר מרגיש מיושן לא רק בגלל הטכנולוגיה שלו וחוסר התאימות לסטנדרטים מודרניים של פיתוח אתרים, אלא גם בגלל השם שלו. מה שבאמצע שנות ה-90 היה סמל נוצץ-עיניים למרחבי האינטרנט הבתוליים הפך בימינו לשם מסורבל ומייגע. 
המתחרים, בינתיים, מתהדרים בשמות קצרים וקליטים, ובעיקר אבסטרקטיים יותר: פיירפוקס לא משקף שום דבר חוץ מחמידות של הפנדות האדומות. כרום ואופרה לא אומרים ממש שום דבר (אם כי ראוי לציין שאופרה קיימת עוד מימי נטסקייפ), וספארי של אפל הוא בכלל מקרה מעניין, כי יש לו שם מודרני ומנותק, אבל מתהדר עדיין בלוגו של מצפן, המרמז על השורשים האוטופיסטים של הדפדפן – של שוק הדפדפנים כולו – כפותחים פתח לעולם חדש מופלא.
* * *
on 
on 
זה לא שהם לא ניסו. אתרים כמו פייסבוק ניסו מהרגע הראשון למקסם את ה-engagement, את הזמן שהמשתמש מבלה בתוך האתר. רוצה משחקים? נביא לך את המשחקים פנימה. רוצה סרטונים? נוודא שקישורים לסרטוני יוטיוב יוצגו ב-embed. רק אל תעזוב את הפיד. מהבחינה הזו הם הרבה יותר אפקטיביים מהפורטלים הישנים, שהיו תמיד מוציאים את הגולש החוצה.
כרום מנסה למעט בכרום, ולכן שמו הוא בדיחה על מטרתו.
כלומר, לפני כמה שבועות עשיתי משהו שאפילו אותו אני ממעט לעשות כבר ונכנסתי לפוסטים באחד הבלוגים שחוסים דרך אתר הניו יורקר. קראתי ונתקלתי בקישור מעניין אז לחצתי עליו ומשהו מאוד נדיר גרם לי לעבור גם לעמוד הבית של האתר ולחטט בו קצת.
אני חושב שזו היתה הפעם הראשונה מזה די הרבה שנים שבהן ממש התרגשתי והתלהבתי לגלות אתר חדש.
כל זה היה רק תירוץ כמובן כדי לתת כאן קישור ל-brainpickings המצויין.
אבל מה שיותר מעניין מבחינתי זה להשוות למה שקדם לנטסקייפ, כלומר ל-mosaic עם שם שמרמז לכיוונים שונים לחלוטין מאלה של המסע והניווט ברשת.
טוב, עכשיו יש לי פוסט משיק שאני צריך לכתוב מתישהו.
בנוגע ללוגו הפועם של נטסקייפ עם הכוכבים, שי שלח אותי אתמול לקרוא על המקורות ה-easter-eggיים של זה אצל ג’יימי זווינסקי.
אבל בנוגע למוזאיק, זה באמת מעניין, כי אני חושב שזה משקף מטאפורה עוד יותר מוקדמת מאשר דימוי גילוי הארצות. כשמוזאיק נכתב האינטרנט – או, יותר נכון, ה-WWW עדיין היה דבר מאד חדש. על פי דיווחים, בסוף 1993 היו כ-600 אתרי ווב, ומוזאיק התחיל להכתב שנה קודם לכן, כשעוד היו הרבה הרבה פחות. אני חושב שבתחילת 1993 אפשר היה לדמיין תוכנה שתציג לך, כפסיפס, את כל אתרי האינטרנט בכעין מארג צבעוני של מידע.
תוך שנה זה כבר תפח למימדי ענק ויצא מכל פרופורציה, והדימוי היה חייב להשתנות.
אביב – צודקת, אכן יש כאן את האלמנט ההרפקתני. אבל אפל, כמו אפל, לוקחים את זה יפה לחוויה הקולוניאליסטית. האינטרנט זה מקום מפחיד, תנו לנו להוביל אתכם בג’יפ ממוגן.
יכול להיות, אולי אפילו סביר להניח, שזה היה סוג של “הכנה למזגן” כי העבודה על הדפדפן כבר היתה השלבים מתקדמים וכי מיקרוסופט רצתה לייצר איזו תחושת המשכיות בין הסיור במחשב האישי לבין ההחלקה אל האינטרנט.
הדפדפן הפופולרי שקדם למוזאיק נקרא Viola. זה של טים ברנרז לי, שקדם לו, נקרא Nexus (במקור WorldWideWeb, אך השם שונה כדי להבדיל את התוכנה מהווב עצמה/ו).
אני חושב שהשם מוזאיק נבחר לא בגלל היכולות להציג פסיפס של “הרשת כולה” אלא בגלל תהליך הרינדור של אתרי HTML שהיה, במידה רבה, דומה למלאכה של הרכבת פסיפס.