ארכיון התגית 'פרסי הוגו'

Jul 04 2020

על רות ביידר גינסבורג, הלן לואיס ופרסי ההוגו

לפני כמה חודשים התפרסמו המועמדים לפרסי ההוגו, הפרס השנתי לספרות המד”ב והפנטזיה הטובה ביותר. מעיון ברשימה של הספרים המועמדים לפרס הספר הטוב ביותר עולה משהו מעניין – כל הספרים השנה נכתבו ע”י נשים: צ’רלי ג’יין אנדרס, טמסין מויר, ארקדי מרטין, שונן מגוויר ואליקס א. הארו. לא עשיתי סקירה מקיפה, אבל כן עברתי על רשימת המועמדים ב-20 השנים האחרונות, ואני די משוכנע שזה משהו שלא קרה עד כה בהיסטוריה של פרסי ההוגו.

Review: 2020 Hugo Award Finalists – The Short Stories | Pixelated Geek

זה לא לגמרי מפתיע. כבר דובר רבות על כך שבשבנים האחרונות יש פריחה עצומה של ספרות מד”ב ופנטזיה שנכתבת ע”י נשים, כמו גם ע”י לא-אמריקאים, לא-לבנים, להט”בים וקבוצות אחרות שבמשך עשורים לא זכתה לייצוג מלא ביצירות המד”ב הבולטות – אלה שמגיעות למועמדות להוגו – ובקרב הקהילות שבוחרות בהוגו. ועדיין, אני חושב שזה מאד מרשים לראות רשימה כזו, בעיקר כשבדיקה מהירה מראה שהפעם האחרונה שהיתה רשימה הפוכה – שמכילה רק ספרים שנכתבו ע”י גברים – לא היתה לפני כל כך הרבה זמן: שנת 2009, ולפניה גם 2008 ו-2006, אם כי כדי להגיע לשנים שבהם בעקביות יש העדר מוחלט של נשים, צריך לחזור עד לאמצע שנות ה-70.

ואיזו מחשבה עלתה בי לאור הרשימה החדשה הזו? שאני נכנס, כבר עכשיו, לכוננות ספיגה לוויכוחים עם

Ruth Bader Ginsburg - Wikipedia
רות ביידר גינסבורג

אנשים באינטרנט (באינטרנט ? ויכוחים? מי היה מאמין) לגבי הרשימה הזו, והאם היא “פוליטית”, והאם היא משקפת את מיטב הסיפורת של השנה, או שההצבעות לספרים הללו (שעברו סבב הצבעות ראשוני שהביאו אותם לחמישיה הפותחת) הן בגלל שהם נכתבו ע”י נשים. וכשאני כבר מתכונן נפשית לויכוחים הללו, אני נזכר בציטוט הזה של רות ביידר גינסבורג, שופטת בית המשפט העליון של ארצות הברית, מ-2012:

כששואלים אותי מתי יהיו מספיק נשים בבית המשפט העליון, ואני אומרת “כשכל התשע יהיו נשים”, אנשים מזועזעים. אבל כבר היו הרכבים של בית המשפט שהכילו רק גברים, ואף אחד לא חשב לשאול משהו בקשר לזה.

הציטוט שלה מצוין (גם אם פעמים רבות הוא מפורש לא נכון כקריאה למנות רק נשים לבית המשפט העליון) ומדגיש מאד יפה את מה שאפשר להגיד גם על רשימת המועמדות להוגו השנה: אי אפשר להגיד “רשימה של חמש נשים היא פוליטית” אבל לטעון שרשימה של חמישה גברים אינה פוליטית. טענה שרשימה של גברים בלבד היא “נייטרלית” מכילה בתוכה טענה פוליטית מאד מובהקת, אבל שקל מאד לאנשים לא לשים לב אליה, כי היא מסוג הטענות השקופות שמשמרות מצב קיים או תפיסה קיימת, ולכן קל לחשוב עליה כ-“נייטרלית” פוליטית. אבל כמובן שלשמר מצב קיים זו תפיסה פוליטית לא פחות מאשר הקריאה לשנות את המצב.

השאלה היא, כמובן, מתי זה כבר יפסיק להיות עניין. מתי אפשר יהיה להסתכל על הרכב שופטים או רשימת מועמדים ולא והתייחס בכלל להרכב המגדרי שלו. התשובה לזה, אני חושש, תגיע מתי שחוק לואיס יפסיק להיות רלבנטי. חוק לואיס, המיוחס לעיתונאית הבריטית הלן לואיס, גורס כי “התגובות לכל מאמר בנוגע לפמיניזם מצדיקות את הפמיניזם”. כשאף אחד לא יופתע מהרכב של תשע שופטות, אפשר יהיה להפסיק לשאוף להרכב של תשע שופטות. כשרשימה שמורכבת מחמש סופרות לא תגרור האשמות בפוליטיזציה, אפשר יהיה לדבר על כך שאין “צורך” ברשימה של חמש סופרות. עד אז?

Comments Off on על רות ביידר גינסבורג, הלן לואיס ופרסי ההוגו

Nov 04 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק ב’)

פוסט זה הוא חלק ב’ של סקירת הנובלטות שהיו מועמדות לפרס ההוגו 2014.

חלק א’ התפרסם כאן.

The Exchange Officers / Brad R. Torgersen

אחרי הסיפורים הקצרים של ההוגו הזה, ואחרי שתי הנובלטות הקודמות, הסיפור הזה בא לי קצת מוזר. הוא לא היה רע, אבל הוא גם לא ממש היה טוב. הוא היה קצת חסר אקשן וחסר ריגוש וחסר חידוש, וכל זה בגלל שהוא הרגיש כמו מד”ב, בלי ממש להיות מד”ב.

הסיפור מספר על פרוייקט צבאי אמריקאי לתפעול מרחוק של רובוטים, ועל שני קצינים שמועברים לפרוייקט ולומדים לאהוב את הרובוטים הענקיים שלהם, שנשלחים לחלל לעבוד בתחזוקה של תחנת חלל. ואז הסינים מתקיפים את תחנת חלל בשביל לגנוב את הטכנולוגיה. ואז הם מגינים עליה. הסוף.

הוא היה חסר ריגוש כי לא היה שם שום דבר שלא ראינו בעבר, בעולם של מד”ב צבאי ובכלל. הוא היה חסר ריגוש כי למרות הסצנות בהם הרובוטים הענקיים נאבקים באסטרונאוטים הסינים, אנחנו יודעים שדן ומאבי, שני הקצינים, בעצם נמצאים על כדור הארץ ולא נשקפת להם סכנה אמיתית. והוא לא ממש היה מד”ב, במידה דומה לסרט Gravity, כי הטכנולוגיה בסיפור לא מאד רחוקה ממה שאפשר לעשות היום.

למען האמת, מהיכרותי עם התקדמויות ברובוטיקה רפואית, אני בטוח שהחסם היחיד לרובוטים שהוצגו שם הוא כלכלי, או אולי קצת פיתוח טכנולוגיה להתגבר על איטיות הפידבק בתקשורת לתחנת חלל מרוחקת. וגם זה בקושי. גם הפחד מהשתלטות סינית על פיתוחים טכנולוגיים אמריקאיים הוא לא עתידני בשום צורה – אם כבר, הוא טיפה ריאקציונרי, כי סין כבר מזמן התחילה, במקביל לגניבות מאסיביות של קניין רוחני מערבי, להתקדם בכוחות עצמה.

התחושה שלי מהסיפור – שבהחלט לא היה כתוב רע – היא שהוא לא חידש לי, לא עניין אותי, לא ניסה לטעון טענה או להעביר מסר, ולא הצליח אפילו להלהיב אותי באקשן או בעלילה מעניינת. הוא היה… סתם סיפור, וכזה שהיה יכול להכתב בכל שלב ב-50 השנים האחרונות בלי שום שינוי. וזה לא אומר עליו דברים טובים.

The Truth of Fact, The Truth of Feeling / Ted Chiang

בקורס “מבוא להיסטוריה של הפילוסופיה של המדע” לפני אי אילו שנים קראתי מאמר נהדר של ג’ק גודי, אנתרופולוג בריטי, בשם What’s In a List, שפורסם בספרו Domestication of the Savage Mind, שבו הוא מדבר על ההשפעה של האוריינות והתפתחות הכתב על התהליכים הקוגניטיביים שעוברים במוחם של בני אדם. הכתב לא רק אפשר לאנשים לתעד את מילותיהם, הוא שינה את איך הם חושבים, פירק את המחשבות למילים דיסקרטיות, העביר את החשיבה למימדים אבסטרקטיים, ועוד.

אני לא אתפלא אם גם טד צ’יאנג קרא את הספר הזה של גודי, כי הסיפור הזה, אם אפשר לקרוא לו כך, הוא חקירה בנושא הזה של השפעת הטכנולוגיה (וכתיבה היא לגמרי טכנולוגיה) על הקוגניציה האנושית. צ’יאנג מציג שני מצבים מקבילים, הראשון הוא מיסיונר שמגיע לכפר באפריקה בשנות ה-40 של המאה ה-20 ומלמד נער צעיר לקרוא ולכתוב, ומראה איך הידע הזה מרחיק אותו ממנגנוני הבניית הידע של שאר הכפר שלו. במקביל, הסיפור מדבר על עתיד לא רחוק שבו אנשים מצלמים את כל חייהם מבעד לעיניהם, וטכנולוגיה חדשה, בשם Remem, מאפשרת להם “להזכר” בכל רגע בעברם ולהציג את הוידאו של ההתרחשויות, ובכך בעצם מייתרת את הצורך בזכרון האפיזודלי, החזותי, של בני האדם, ומוציאו אותו למנגנון חיצוני, אובייקטיבי ועמיד.

הבעיה שלי עם הסיפור של צ’יאנג היא לא בבחירת הנושא – להפך, זה נושא שמרתק אותי, וסיפורים בז’אנר הזה של הנוירו-מד”ב עם חקירה פנימה אל תוך המוח והקוגניציה האנושית נוטים להיות מעניינים.. הבעיה גם לא היתה בטכנולוגיה שצ’יאנג מציג – היא לא מופרכת, ובהחלט מספקת בשר מד”בי מעניין בשביל צלילה לנושא. לא, הבעיה היחידה שלי עם הסיפור היא שהוא לא סיפור. לא ממש, בכל מקרה.

הסיפור הראשי, על אדם שמתקין את ה-Remem ומגלה שהזכרונות שלו לא מאד אמינים, מסופר בגוף ראשון, אבל בגוף ראשון שעסוק כל הזמן ללעוס את הנושא בשבילנו. הגיבורפונה אל הקורא כל הזמן לדון בהשלכות של הזכרון האנושי ומה יקרה אם נפסיק לשכוח. עד שאנחנו מגיעים לקטע שבו קורה משהו, שבו Remem מראה לו שהזכרונות שלו מוטעים, עבר כבר 80% מהסיפור שבו הוא מדבר ללא לאות על המשמעויות הפילוסופיות של הזכרון. המשמעויות הללו אמורות לעלות מהטקסט, לא לצוף עליו. ואם זה לא מספיק, אז הסיפור המקביל, זה על השפעות הכתב באפריקה, הופך להיות כפוף גם הוא לברברת המאסיבית הזו כשהדמות המרכזית פתאום מסבירה שהיא זו שמספרת לנו, הקוראים, את מה שקרה שם עם הכתב, ומתנצל על כך שהוא שיחק קצת עם העובדות בשביל הסיפור.

החוויה הכוללת היא של מאמר. מאמר מעניין, אולי, אבל עדיין מאמר בנושא של היסטוריה ופילוסופיה של הטכנולוגיה. מאמר שמעביר את הנקודה שלו באמצעות המחזה דרמטית ובאמצעות השלכה עתידנית של הרעיונות שלו.

אני כבר כמה זמן אומר (ולא זוכר ממי שמעתי את זה) שמדע בדיוני הוא הזרוע הנסיונית של מדעי הרוח, שמאפשרת לנו לבנות הקשרים תרבותיים והיסטוריים עם טוויסט ולנסות לראות מה יקרה אז. זה מה שצ’יאנג עושה כאן. אני נהניתי לקרוא ונהניתי מהתוכן, אבל סיפור? זה לא ממש סיפור.

The Waiting Stars / Aliette de Bodard

לוקח לסיפור הזה קצת זמן להתפתח. עשרת אלפים מילה – בדיוק! – של שני סיפורים מנותקים שהקשר ביניהם לא מתחוור עד הסוף (ולי לפחות, לקח זמן לנחש). אבל הוא מתפתח יפה, והוא (בניגוד, שוב לסיפורים הקצרים) הוא מדע בדיוני בכל רמ”ח איבריו – חלליות עם מוח של אנשים, אימפריות גלאקטיות ומלחמות בין כוכבים.

אני מאד נהניתי מהסיפור, מהדמויות והרקע שלהן, מהמציאות הטכנולוגית והרמזים למאבקים פוליטיים ותרבותיים גדולים יותר. הבעיה היחידה שיש לי איתו, אם בכלל, זה שהוא מכיל יותר מדי אלמנטים. תרבות וייטנאמית עתידנית מצד אחד (הסופרת היא וייטנאמית-צרפיה), ואימפריה גלאקטית מצד שני, שההתייחסות אליה היא פעם כמרכז היקום והתרבות, ופעם כ-Outsiders, תלוי בנקודת המבט של הדמות הנוכחית. .

כל זה מעיד על עולם גדול ומעניין, שדה בודאר אכן כותבת כבר שנים:  כהיסטוריה אלטרנטיבית שמתחילה עם יישוב אמריקה בידי הסינים, חמישים שנה לפני קולומבוס, והלאה דרך המאות ה-18 עד ה-22.  זה נראה עולם מאד מעניין, אבל בסיפור קצר, זה קצת נותן הרגשה שהסופרת מנסה לדחוס אותו במורד הגרון שלנו. אבל מה שאפשר לקלוט ממנו נראה מוצלח, והסיפור עצמו הוא טוב מספיק בשביל שאני אחפש סיפורים אחרים שלה בעולם הזה.

Comments Off on הוגו 2014: הנובלטות (חלק ב’)

Nov 03 2014

הוגו 2014: הנובלטות (חלק א’)

פוסט זה הוא החלק השני של פרוייקט קריאת ההוגו שלי, שהתחלתי עם קריאת הסיפורים הקצרים שהיו מועמדים להוגו בשנת 2014. אחרי שסיימתי איתם, הגיע שעתן של הנובלטות – סיפורים בני 7,500 עד 17,500 מילה.

משיקולי אורך, הפוסט פוצל לשניים, וחלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים.

והנה המועמדים:

הזוכה: The Lady Astronaut of Mars / Mary Robinette Kowal

לפני שקראתי את הסיפור הזה, הזוכה בקטגוריה שלו, היו לי חשדות כי לזכיה שלו היה קשר לאותו דיון מתמשך בנוגע למגדר ולגזע, לאינקלוסיביות ואקסקלוסיביות שממלא את קהילות הז’אנר בשנים האחרנות (והנה דיון פייסבוק ארוך מדי ולא ממש מייצג, אבל מעניין). השם של הסיפור נשמע מגדרי, ולא קשה למצוא קשר בין זה לבין הזכיה. אבל לשמחתי, זה ממש לא המצב.

כשהתחלתי לקרוא את הסיפור הזה, התחלתי לפתח חשדות אחרים לגבי הסיבות לזכיה. יש משהו בסיפור שפונה באופן מודע ומובהק אל הקהילה המבוססת והותיקה של קוראי המדע הבדיוני ומצביעי ההוגו – משהו מאד נוסטלגי, מאד רטרו: אסטרונאוטים בשנות ה-50, עם מבט נוצץ לעבר החלל והעתיד המבטיח של התיישבות בכוכבי לכת אחרים. והיי, יש אפילו אזכור של ריי ברדבורי! על מאדים! זה בדיוק סוג ההתעסקות העצמית בתוך הז’אנר שאנשים אוהבים להתחפר בו. אבל לשמחתי, שוב, גם זה לא כל הסיפור.

המשכתי לקרוא, ורוב החשדות שלי נעלמו. ראיתי סיפור שהוא על אשה, כן. והוא נוסטלגי, כן. אבל בנוסף לכל זה הוא גם סיפור נהדר. סיפור מאד אנושי ומאד נוגע ללב, וסיפור שאי אפשר לקרוא אותו בלי להזיל דמעה. הוא משלב את כל זה עם עולם התוכן והשקפת העולם של מד”ב קלאסי, והתוצאה היא סיפור שללא ספק ראוי להוגו שבו הוא זכה.

Opera Vita Aeterna / Vox Day (Theodore Beale)

ווקס דיי היה מועמד מאד שנוי במחלוקת השנה. הוא נוצרי שמרן המתנגד לזכויות נשים (עד כדי “מעולם לא הוכחה שום תועלת מלתת לנשים זכות הצבעה”), שהסתבך עם אמירות וגזעניות (עד כדי לכנות סופרת מד”ב שחורה “סופרת משכילה אך חצי-פראית”) שבעקבותיהן הוא הודח מאיגוד סופרי המד”ב האמריקאי, ועכשיו הוא גם ממצב את עצמו בצד של אנשי גיימרגייט, באופן לא מפתיע. אבל הוא הוציא לא מעט ספרים, וצבר הרבה קוראים נאמנים שבזכותם הוא הגיע לרשימת הגמר של ההוגו. עצם המועמדות שלו, להרגשתם של רבים, קצת הכתים את הפרס והקהילה. זה אולי נראית לי תגובה קצת מוגזמת, אבל אי אפשר ללהתכחש לתחושת ההקלה הקולקטיבית כשמנין הקולות הראה שהוא הגיע למקום השישי. מתוך חמשת המועמדים. כלומר שיותר אנשים העדיפו שהפרס לא יגיע לאף אחד (בחירת “No award”) מאשר שיגיע אליו.

דווקא בגלל זה החלטתי כן לקרוא את הסיפור שלו, ואפילו לפתוח את פרוייקט קריאת ההוגו שלי איתו. אמנם באתי מראש עם קצת אנטי, אבל הייתי מוכן לתת לו צ’אנס. אחרי הכל, זה שהוא חרא של בן-אדם לא הופך אותו בהכרח לסופר נורא, לא?

הנובלטה שלו, “Opera Vita Aeterna” (משהו כמו “יצירות חיי נצח” בלטינית) היא איפשהו בין פנטזיה לבין תאולוגיה. בעולם פנטזיה דמוי-ימה”בי כלשהו (שהוא עולם שרבים מספריו מתרחשים בו, להבנתי) מגיע אלף מכשף (elf, כן?)לשעריו של מנזר דמוי-נוצרי כדי להתעמק בדברי האל, ומבלה את שארית הנובלטה בדיונים תאולוגיים על השְלמוּת האלוהית והאם לאלפים יש נשמות, ועם טיפה אקשן בסוף.

כסיפור פנטזיה, הוא לא מלהיב. לא קורה בו המון, ומה שיש מרגיש בעיקר כמו התלהבות מלאת שביעות רצון עצמית של מי שלמד קצת סכולסטיקה של ימי הביניים ורצה לשלב אותו בסיפור. יתכן שאם הייתי מכיר את שאר העולם הבדיוני שבו הסיפור הזה מתרחש הוא היה מעניין יותר. יכול להיות גם שאם הייתי יותר נפעם מגדולתו של האל, הייתי יותר מתרשם מהטריקים הרטוריים שבהם אלף עוצמתי מבין את קטנותנו מול האל. אולי. אבל לא נראה לי.

ומבחינת בעיות האישיות של דיי, הן לא היו מאד בולטות בסיפור, חוץ מאולי העדרן המוחלט של נשים (מה שמסתדר עם העובדה שהסיפור מתרחש במנזר, אבל גם זו, כמובן, בחירה), ואיזו הערה מטופשת בהתחלה, כשהאלף מתואר לראשונה: “שיערו היה ארוך, כשל אישה, אך לא היה בו שום דבר נשי: כל כולו שידר עוצמה ובטחון”. אבל כנראה אם זה היה סופר אחר, לא הייתי אפילו שם לב לזה. מה שכן, בבלוג שלו עצמו הוא לא בוחל בסופרלטיבים לעצמו – “מי שמעוניין במצוייניות במד”ב ופנטזיה מוזמן לקרוא את הסיפור” – והתבכיינות כל הרדיפה הפוליטית שלו – “כל מי שיבחר ב-no award מעלי יראה עד כמה התחום מושפע מהשמאל התקין-פוליטית ואנשים שמעוניינים במשטור מחשבות”.

בקיצור, התחושה הכללית מדיי היא של בלעכס. אם הסיפור היה ממש מוצלח, אפשר היה אולי לאזן את זה, או להצדיק, או לתת לו הנחות. אבל הוא פשוט לא מספיק מעניין או מוצלח בשביל זה.

[חלק ב’ יתפרסם בימים הקרובים]

תגובה אחת

Aug 31 2014

הוגו 2014: הסיפורים הקצרים

קצת לבושתי כחובב וקורא של מדע בדיוני ופנטזיה, אני ממש לא מעודכן בכתיבה העכשווית בתחום. אז החלטתי השנה, לכבוד זה שיצא לי בפעם הראשונה לבקר בוורלדקון ולצפות בהענקת פרסי ההוגו, להשקיע את המאמץ לקרוא אם כל המועמדים, בין אם בקטגוריית הסיפור הקצר, נובלטה, נובלה או הרומן. ובשביל להעלות את הסיכוי שאני באמת אעשה את זה, אני אנסה לכתוב כאן בבלוג ביקורות על כ-ו-ו-לם, ללא יוצאי דופן. לאו דווקא ביקורות ארוכות ומפורטות, אבל לכל הפחות התייחסות לכל אחד. ונתחיל עם הקלים ביותר לקריאה, הסיפורים הקצרים:

הזוכה: The Water That Falls On You From Nowhere / John

Chu

הסיפור הזוכה בפרס ההוגו השנה הוא באמת סיפור מאד חמוד. סיפור קטן, מינורי, על בחור אמריקאי ממוצא סיני שמתקשה לצאת מהארון מול הוריו, ועל ארוחת חג אצל אחותו אליה מצטרף גם בן זוגו. הוא סיפור נחמד מאד, אבל אם תשאלו אותי עכשיו “רגע, אבל איפה כאן הז’אנר? איפה המד”ב או הפנטזיה”, אז תדעו שגם אני שאלתי את זה. כלומר כן, יש אלמנט פנטסטי ברקע – אותם מים שנופלים עליך מכל מקום הם באמת מים. משהו קרה מתישהו בעבר, בעולם, וכשאנשים משקרים, או אומרים דברים שהם לא מתכוונים אליהם, אז מופיעים מים משום מקום ונשפכים עליהם. וכשהם אומרים דברים ממעמקי הלב, אז הם מתייבשים פתאום. אבל האלמנט הפנטסטי הזה, שנתן אולי נופך קצת מיוחד לסיפור, הרגיש בכל זאת די שולי. הסיפור לא היה משתנה משמעותית גם בלעדיו. בסה”כ אהבתי, ואולי הוא גם היה הסיפור, כסיפור, הכי טוב מבין המועמדים, אבל הוא לא ממש היה יצירת המד”ב או פנטזיה הכי טובה, כיצירת ז’אנר. וזה מעלה שאלה מעניינת על מה ההוגו היה רוצה להיות.

If You Were A Dinosaur, My Love / Rachel Swirsky

אולי הסיפור הקודם הרגיש כאילו הוא בקושי סיפור ז’אנר, אבל את הסיפור הזה, קצרצר אפילו יחסית לסיפורים קצרים, הייתי מצפה למצוא באנתולוגיה כללית של סיפורים קצרים, לאו דווקא במגזין כמו Apex שמתמקד במדע בדיוני.

שוב, אני לא אומר כאן שהוא לא מוצלח. אני מאד אהבתי אותו. אהבתי את השימוש בגוף שני, הפניה לבן הזוג החסר, השפה שמתגלגלת מפסקה לפסקה ללא עצירה. אני אהבתי את הסיפור. אבל לא הרגשתי שיש כאן ממש ז’אנר, אלא אם כל מטאפורה לא-ריאליסטית הופכת את היצירה ליצירת ז’אנר? אם, בתוך סיפור ריאליסטי, דמות תגיד “הלוואי ויכולתי להפוך לבלתי נראה. כמה טובים יותר היו חיי. הייתי יושב לי בשלווה בלי שיפריעו לי.  אנשים היו באים ומנסים לגלות את הסוד שלי, אבל הייתי מתחמק מהם בקלות. ” – האם פתאום מדובר ביצירת ז’אנר?

אני לא בטוח. ובכל קונטקסט שהוא לא פרסי ההוגו, זה גם לא ממש היה משנה. אבל כאן זה חוזר לשאלה מהסיפור הקודם. ברגע שהפרסים הם, בהגדרה, לסיפורים במסגרת הז’אנר, אולי מעניין לדעת מה גבולות המסגרת הזו.

The Ink Readers of Doi Saket / Thomas Olde Heuvelt

Selkie Stories Are For Losers / Sofia Samatar

בשלב הזה אני כבר אכתוב על שני הסיפורים האחרונים ביחד. לא בגלל שהם קצרים במיוחד (למרות ש-Selkie Stories די קצר) ולא כי הם גרועים במיוחד (הם לא, שניהם די סבבה), אלא כי כבר אין לי כוח לכתוב את אותו הדבר בפעם הרביעית, ואני אסתפק לכתוב אותו רק שלוש פעמים: גם שני הסיפורים האלה,, לפי רוב הקריטריונים שנראים לי, הם לא ממש בז’אנר. ואני מתחיל לתהות בקשר לזה.

הסיפור הראשון, The Ink Readers of Doi Saket, הוא סיפור אבסורדי ומשעשע, שאחד המגיבים באתר השווה לסגנון של פראצ’ט, ושמדבר על לוי קראתוננג, פסטבל המשאלות התאילנדי, כשהוא משחק יפה על המתח בין ישן וחדש, אמונות מסורתיות וקצת טכנולוגיה מודרנית בתאילנד של ימינו. השני, Selkie Stories Are For Losers, הוא סיפור אישי על אישה צעירה ואבודה, כשאגדות הסלקי הסקוטיות או איריות הישנות מהוות מטאפורה לנטישה, לחוסר התאמה, להיות כמו דג מחוץ למים.

בשני המקרים, האלמנט הפנטסטי שולי ו/או אגבי ו/או אלגורי. בין אם זו פרה המאי חונגחה, אלת הנהר, שמגיחה לרגע מהנהר ומפתיעה את סואה הנזיר, או אמה של הגיבורה נטולת השם של סמאטאר, שחזרה אל הים אחרי שמצאה את עורה מחדש. בשני המקרים אפשר לקרוא את הסיפורים באופן פנטסטי או לא פנטסטי באותה קלות. ובשני המקרים הפנטסטי משמש במקרה הטוב כתפאורה, לא כמנה העיקרית. השאלה, כמובן, היא אם יש בעיה עם זה?

איפה הז’אנר?

ברור לי שהפוסט הזה נקרא כביקורת, אולי אפילו כתוכחה. גם לעצמי, כשאני קורא מחדש את הטקסט, נראה שאני מתרעם, אולי אפילו מרגיש מרומה. אז דבר ראשון, אני רוצה להדגיש שאני לא ממש מוטרד. היו שנים שבהן לא קראתי דבר מלבד מד”ב ופנטזיה, אבל מזמן כבר הרשתי לעצמי לצאת מהגטו הוולנטרי שלי ולקרוא ספרות לא-ז’אנרית, ואני לא נפגעתי או השתעממתי או נפגעתי מהסיפורים הללו – להפך, אני בהחלט נהניתי מהם (בעיקר מ-The Water That Falls ומ-Selkie Stories, כנראה יש לי משהו עם דמויות אבודות ומבולבלות). אבל מה זה אומר על מצב הז’אנר כשכל ארבעת הסיפורים הקצרים בקושי מגרדים את גבולות הז’אנר?

הסבר אפשרי אחד הוא שיש כאן איזו קריצה למיינסטרים, קריצה ללגיטימציה מהקהל הספרותית הכללי. “תראו, אנחנו לא רק אלפים וחייזרים! יש לנו דמויות ואלגוריה ואנגסט!”. אני לא חושב שזה המצב. המד”ב כבר עבר תקופות כאלה עם הגל החדש של סוף שנות ה-60, ועם גלים חוזרים ונשנים, כל עשור בערך, של “סיפרות” של ספרות הז’אנר. אני לא חושב שזה המצב כאן, מה עוד שמהצצה בנובלות ובנובלטות (אליהן נגיע בקרוב), נראה שלא חסרות חלליות ומכשפים.

אם כבר, אני חושב שהבעיה הראשית השנה היא שפשוט לא היו מספיק סיפורים קצרים, טובים מספיק, שעמדו בקריטריונים השרירותיים שמפרידים בין סיפורים קצרים לנובלטות (עד 7,500 מילה, בהגדרות ההוגו). העובדה שהיו רק ארבעה מועמדים ולא חמישה השנה מחזקת את הסברה הזו. בקטגוריות מרובות המילים לא היו חסרים מועמדים, ויכול להיות שעם החופש שנותנים כתבי-עת מקוונים, בניגוד לנייר, מרשים לעצמם הכותבים להתפרש על יותר מילים, והעורכים בתורם גם מרפים קצת מהסכין, ולא קוצצים בבשר החי באותה מידה. מצד שני, זה רעיון שעלה לי עכשיו ואינו מגובה בבדיקות, במספרים ובנתונים (שאני אשמח אם מישהו שיש לו אותם יעדכן אותי).

זהו, אלה היו הסיפורים הקצרים של הוגו 2014. הצטרפו אלינו בימים הקרובים (בתקווה) לקטגוריה הבאה: נובלטות, בין 7,500 ל-17,500 מילה. אחלו לי בהצלחה.

2 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים