הדיסטופיות של בואי, חלק א’: ועדת הברבור

החלטתי להתחיל את הפרוייקט עם שיר שהיה, במשך שנים, השיר האהוב עלי של בואי. The Cygnet Committee, מהאלבום הראשון ((כלומר, מה שלרוב נתפס בתור הראשון, Space Oddity, שיצא ב-1969. רק שהוא יצא ב-1969 תחת השם David Bowie באנגליה, או Man of Words/Man of Music בארה”ב. ונכשל. ונגנז. ואז יצא מחדש ב-1972, תחת השם Space Oddity, אחרי שזיגי סטארדסט הפך להצלחה מסחררת. ובלי קשר, בואי הוציא עוד אלבום תחת השם שלו, David Bowie, עוד ב-67.)), שתופס את בואי בדיוק בנקודת מעבר בין תקופה ההיפית/פולקית שליוותה אותו בסוף שנות ה-60, לאימפריית הארט-רוק/גלאם-רוק שאליה הוא נהפך.

השיר עצמו, מנקודת מבט של איש מפתח במהפכה היפית שכבשה את הארץ, אשר מבכה את חלקו במעשה, שבמקום להוביל לאוטופיה המובטחת, לגן-עדן עלי אדמות, התדרדר עוד תוך כדי המאבק לסוג חדש של אלימות, עיוות גרוטסקי של העקרונות עליהם הושתת המאבק. אחד הבתים מזקק את התהליך הזה:

אני מאמין בכוחו של הטוב

אני מאמין בשלטון האהבה

אאבק על הזכות לצדק

אהרוג לטובת המאבק על הזכות לצדק

והסיפור, שהתחיל ב-“אלה שדרישותיהם מלאו בשלום ושלווה/שקראו לעולם חדש, חופשי”, הופך מהר מאד ל-“כלי נשקינו היו לשונות הקוראות בזעם”, ועד ל-“מכונת האהבה מתגלגלת ברחובות הנטושים, קוצרת גברים ונשים, מחכה לפקודת הסיום אך לא שומעת יותר דבר”. מאוטופיה היפית של אהבה ושלום לכולם, למוות ורצח המוני בכסות של אידאולוגיה חיובית. אבל מה שממש הופך אותו לאפקטיבי, בעיני, זה הקול של בואי, עמוס רגש, שמתחיל את השיר מנקודת המבט האישית, ומסיים אותו גם עם זעקותיו לחיים, כשהמהפכה סוגרת מעגל, ואוכלת גם את יוזמיה. גולם, יוצרו, וזה.

יש גם כמה נקודות מעניינות של אינטרטקסטואליות עם שירים אחרים. ראשית, התכתבות מעניינת בבית באמצע השיר:

Stoned the poor on slogans such as
Wish You Could Hear
Love Is All We Need
Kick Out The Jams
Kick Out Your Mother
Cut Up Your Friend
Screw Up Your Brother or He'll Get You In the End

כאן שוב יש לנו את המהפך, מגולם ברפרנסים המוזיקליים. החל מהשיר ההיפי ביותר של הביטלס – All You Need Is Love ((שהוזמן, כך גיליתי זה עתה, ע”י ה-BBC להיות שיר היפי במוצהר, שיר עם מסר חיובי שכל העולם יבין) מ-1967, ומולו את Kick Out the Jams של ה-MC5 מ-1969, שיר רוק זועם, שהקדים קצת את הפאנק (שקבר סופית את ההיפים), שהפך להיות סמל של הצד המיליטנטי של תרבות הנגד של הסיקסטיז.

התכתבות נוספת, ומרתקת, יש עם השיר האחרון באלבום, Memory of a Free Festival, שהוא מציג את הצד השני של המטבע. בסוף שנות ה-60 בואי היה מארגן ימי אמנות פתוחים וגם פסטיבל חופשי אחד – Free Festival, שהתרחש באוגוסט 1969, ומשך אליו סצנה של אמנים, היפים ונשמות חופשיות באזור דרום לונדון. מצד אחד, Memory of a Free Festival הוא זכרון חיובי, אולי קצת צבוע בעצב נוסטלגי, אבל בהחלט אוהב, של הסצינה. ה-Cygnet Committee, שסוגר את צד א’ של התקליט, נותן את התמונה ההפוכה, שנכתבה (כך ע”פ הספר We Can Be Heroes, ספר מושמץ משהו על הסיפורים שמאחורי השירים) כתוצאה מהאכזבה של בואי מה-Art Lab שלו, שאנשים באו רק כדי לשמוע אותו שר, לא כדי ליצור בעצמם.

ולבסוף, השיר מתכתב עם ההיסטוריה שלו עצמו. השיר הזה התגלגל משיר מוקדם יותר, Lover to the Dawn, שבואי כתב בלהקת Feathers, בה היה חבר בסוף שנות ה-60. ויקיפדיה מתארת את השיר המקורי כ-“שיר בסגנון סיימון וגרפונקל”, מה שלא ממש שמעתי, אבל הוא ללא ספק היפי הרבה יותר, גם אם עדיין קצת עצוב. אבל בואי נפרד מהרמיוני פארת’ינגייל, חברת להקה וחברתו של בואי, והשיר מעולם לא התפרסם רשמית, והתגלגל לגרסה המרירה יותר שאנחנו מכירים.

לסיום, הנה פלייליסט של כל השירים שהוזכרו בפוסט הזה, ברצף. תהנו.

[youlist pid="PL7VS7scI_t3FjlpgLrr_ks_wN7bwkQSI_" width="448" height="252"]