המרדף הטכנולוגי

פורסם ב:

קשה, קשה לכתוב מדע בדיוני שמתיישן טוב. קשה, כי כל טכנולוגיה עתידנית שתשבץ בסיפור שלך תהיה, תוך 10-15 שנה, או מיושנת עוד בטרם שהתפתחה, או מוקצנת ומופרכת ולא סבירה. ישנם מעטים שהצליחו לקלוע למשהו ארוך-טווח. cyberspace

לא חסרות דוגמאות להתיישנות הזו. למשל מרחבי הסייברספייס בנוירומנסר של ויליאם גיבסון, שאולי חזו חווית גלישה באינטרנט טוטאלית בהרבה ממה שיש היום, אבל הגלישה היתה במרחב של גופים גיאומטריים וקווי ניאון בוהקים, גרפיקה שנראתה מיושנת כבר ב-1999, 15 שנה אחרי שהספר פורסם.

זה בולט גם באחד מספריו של “דוק” סמית שקראתי בנעורי, שאני אפילו לא זוכר מה היה שמו ואם היה בסדרת ה-Lensmen או ה-Skylark, אי אז בשנות ה-40 או ה-50.  מה שנשאר לי בראש הוא הדימוי של צי חלליות בין-גלקטי שועט לו במרחבי החלל, והאדמירל מתקשר עם מפקדי החלליות האחרות באמצעות switchboard ענק, עשרות מטר רבוע, ומערך של מזכירות על כיסאות ממונעים שמחברות ומנתקות חוטים כדי לתקשר במרחבים הבין-כוכביים.

אבל הדוגמה שיושבת לי בראש, שבגללה כתבתי את הפוסט הזה, מגיעה מספר קצת חדש יותר. ב-1992 יצא Snow Crash, ספרו המופתי של ניל סטיבנסון, שמצליח לגעת בהרבה נקודות באופן יפה ומדויק בתרבות ההאקרים, אבל נופל בדיוק באותה האצה טכנולוגית:

“snow crash" is computer lingo. It means a system crash – a bug – at such a fundamental level that it frags the part of the computer that controls the electron beam in the monitor, making it spray wildly across the screen, turning the perfect gridwork of pixels into a gyrating blizzard.

התיאור הזה (ההדגשה שלי), הוא די חשוב לעלילת הספר, ולספק וירוס, ספק סם שהוא ה-Snow Crash האפונימי. והתיאור הזה, בטח לאנשים שבגילי ומעלה, גם מעלה בדיוק את התמונה הרצויה, של הפיקסלים השחורים והלבנים המרצדים. “שלג בטלוויזיה”. snow crash.

אבל מה עשתה לה הטכנולוגיה? רצה לה קדימה. תוך עשור מכתיבת הספר, מסכי ה-CRT הותיקים, עם קרן האלקטרונים שסטיבנסון מעלה באוב כ”כ באפקטיביות, התחילו להעלם. תוך 15 שנה, כבר אי אפשר היה לקנות מסכים שאינם מסכי ה-LCD הדקים, שלא יזהו קרן אלקטרונים אם היא תפגע בהם. ופתאום הפרט הטכנולוגי הקטן הזה, שהיה כ”כ מדויק וכ”כ נכון וכ”כ עזר לבנות את הפואנטה של הספר, נהיה אנכרוניסטי, והעלילה של הספר נהייתה לא רק עתיד קרוב, אלא retro-future, העתיד של העבר, ולא העתיד שממשיך הלאה את ההווה שלנו, הקוראים.

זה לא נורא, כן? יצירה נולדת במקום ובזמן שלה, וגם החזון העתידני שלה מעוגן שם. אבל זה עדיין חבל, קצת, לראות יצירה עדכנית הופכת להיות אנכרוניסטית. מצד שני, גם הזיהוי האוטומטי שלי של ה-snow crash, גם הוא נהיה קצת אנכרוניסטי.

מקסימום, אפשר לזייף אותו.


פורסם ב:

by

Comments

4 תגובות על “המרדף הטכנולוגי”

  1. תמונת פרופיל של נדב פרץ-וייסוידובסקי

    הפתרון היחיד הוא, כמובן, הפתרון של אסימוב (במוסד) והרברט: לשים את הסיפור שלך בעתיד הכל-כך רחוק, שהציביליזציה כבר הספיקה לקרוס ולקום חזרה, כך שאין אפשרות שטכנולוגיה תתיישן.

    1. תמונת פרופיל של אבנר שחר קשתן

      אני קורא עכשיו מחדש את המוסד, וזה מאד צורם לי. מחסנים עצומים מלאי מיקרופילמים!

  2. תמונת פרופיל של מאור
    מאור

    צר לי, אולם אני חולק עליך.
    אמנם מסכי הCRT פגו מהעולם אך מקרני לייזר שבים בעוצמה. אין להם בעיית פוקוס, אורך חיים, בהירות, ניגודיות, גודל מסך וקוטביות (לתלת מימד). ראה לדוגמה את RED שהכריזו על מקרן כזה, הראשון בהספק מסחרי וביתי למסכים ענקיים.

  3. תמונת פרופיל של אבנר שחר קשתן

    מאור – אבל איך זה קשור לדברים שכתבתי? מקרני הלייזר האלה אינם electron beams, הם אינם פועלים באותה צורה, והם לא יצרו את דוגמת השלג על המסך כאשר המידע הנמסר אליהם יזובל. למען האמת, חוץ מהעבודה שמדובר בקרני לייזר, בהקבלה לקרני האלקטרונים, אין שום קשר בין השניים.