גלגלי המהפכה

`שני דברים מעניינים קרו הקיץ בתל-אביב. הראשון, וללא ספק החשוב מבין השניים, הוא תנועת המחאה לצדק חברתי, ובמיוחד מאהל רוטשילד. אחד מעקרונות המחאה הוא הרצון של אזרחים לקחת חזרה את מה ששלהם, ואחד הייצוגים של העקרון הזה – סימבולי כמו גם פרקטי – זה בהשתלטות על מרחבים ציבוריים שהופקעו, דה-פקטו, ע”י גורמים פרטיים. זה יכול להיות שדרות רוטשילד, בית העם ומגוון מקומות אחרים.

דבר נוסף שקרה בחודשים האחרונים הוא השקת פרוייקט “תל-אופן” בעיר, פרוייקט שעליו כתבתי בהרחבה מספר פעמים, שבמסגרתו נפרסו עשרות עמדות להשכרת אופניים ברחבי העיר. בלי להכנס לנושא הבעיות שיש או אין עם הפרוייקט, הוא נותן לנו יופי של הזדמנות להסתכל על היחס של אנשים לרכוש משותף במרחב הציבורי.

הדבר הראשון שמבחינים בו, כמובן, הוא שמצב התחזוקה של האופניים לא בשמים, והחברה שמפעילה את השירות נמצאת במאבק סיזיפי לתקן ולתחזק את האופניים, בעוד אנשים מתייחסים אליהם כמו אל ציוד חד פעמי. זה לא מפתיע, אם כי תמיד מתסכל.

אבל מה שיותר מעניין מזה, לדעתי, הוא האופן שבו אנשים מנסים להטביע חותם אישי על הרכוש הציבורי הזה, לאו דווקא להפקיע אותו לעצמם כמו להפוך אותו לציבורי יותר, ופחות שייך לגופים פרטיים (כמו FSM, מפעילת השירות) או כאלה שנתפסים כבעלי אינטרסים זרים לציבור (עיריית ת”א). המקום הראשון שראיתי את זה היה בעמדת ההשכרה בסוף שדרות רוטשילד, סמוך ללב המאהל, בתחילת חודש אוגוסט. כפי שאפשר לראות בתמונה למעלה, העמדה ספגה ריסוס גרפיטי ומדבקות, ואנשים רבים יראו אותה כ-“מלוכלכת” או “מושחתת”, אבל אני דווקא מאד אוהב את איך שהיא נראית. כל עוד הגרפיטי לא פוגע בתפקוד העמדה ומשאיר את המסך נקי, אני חושב שיש כאן משהו מאד יפה. הגרפיטי משלב את העמדה במרחב העירוני שבו היא נמצאת, נותן לה אופי ייחודי משאר העמדות, ועדיין משאיר אותה פונקציונאלית. אם זה היה אפשרי מבחינה לוגיסטית וטכנולוגית, הייתי מעדיף שהעמדות היו משולבות ממש בתוך הבניינים, כמו כספומטים, וככה מפריעים עוד פחות ומשתלבים עוד יותר.

תופעה נפוצה נוספת היא הדבקת מדבקות או ריסוס כתובות על האופניים עצמם, וכאן אפשר לראות את הקשר הישיר ביותר עם תנועת המחאה של הקיץ. הסטיקרים הם כמעט כולם לשביתה הכללית, או לעצרת המיליון, או לצדק חברתי באשר הוא.

לפעמים המסרים הם יותר ספציפיים – כמו הסטיקר האנטי-ליברמני שראיתי כבר על שני זוגות אופניים שונים, או סטיקר נגד ג’סטין ביבר שמתחבא שם מתחת. בכל המקרים אפשר להרכיב כאן מעין פרופיל של רוכב האופניים התל-אביבי, משתמש התל-אופן. הפרופיל הזה יהיה מוטעה, כמובן – אי אפשר לבנות פרופיל שימוש רק על פי מי שטורח להדביק מדבקות – אבל זה בכל זאת אומר משהו על האוכלוסייה בעיר. זה לא שחסרות בעיר כרזות הקוראות לצניעות נשים או מפרסמות ערבי תיקוני חצות (באמת שיש, תסתכלו ותראו), אבל לא נראה כאלה על האופניים, לדעתי. וגם לא “יש”ע זה כאן” ((הידעתם: באוניברסיטת בר-אילן מחלקים פלאייר בשם “יש”ע זה פאן”, עם מגוון פעולות כיפיות מעבר לקו הירוק.))

אבל הסטיקר החביב עלי הוא דווקא זה, הארמדילו החביב שבתמונה. אני יודע שהסטיקר הוא מסחרי, והוא של רשת של פאבים (די חביבים, האמת) בעיר, אבל בכל זאת אני אוהב אותו. אני אוהב אותו כי הוא קטן וחמוד ולא מתעקש על נוכחותו על כל האופניים. ואני אוהב אותו כי זוג האופניים הזה הוא במקרה נוח לי, במצב תחזוקה טוב (בינתיים) ולא עושה בעיות גם לאנשים גבוהים כמוני. ובעיקר אני אוהב איך מדבקה קטנטנה כזו מייחדת זוג אופניים, אחד מתוך אלף שמסתובבות בעיר לאחר שירדו מאותו פס יצור. הוא כבר לא מספר, הוא ארמדילו חופשי.