May 06 2010

תחזיקו חזק

ל-Hold Steady יש רק אלבום אחד, בעצם, וזה לא דבר רע. או, לפחות, עד 2007 הם עשו רק אלבום אחד, שפשוט נמשך להם שלוש שנים ושלושה תקליטים. שלושת האלבומים הראשונים של הלהקה הניו-יורקית בעצם באים לספר את אותו סיפור, מזוויות שונות, ולכן גם הדמיון המוזיקלי ביניהם מתאים למבנה הזה. הספק-שירה, ספק-דקלום של קרייג פין נשמע מונוטוני ומשעמם בהתחלה, כי אתה מצפה לשירה מורכבת יותר, אבל מהר מאד הוא נהיה היפנוטי, ושואב אותך פנימה לעולם שעליו הוא מדבר באובססיביות.

העולם של שלושת האלבומים הראשונים שלהם נסוב סביב מינאפוליס – עיר גדולה, אבל לא גדולה מדי. באמצע ה-Mid west, עם תרבות, אבל לא משהו שיכול להתחרות בניו יורק או סן פרנסיסקו. ובעירוניות הבינונית, המשעממת הזו מסתובבים להם בני נוער משועממים ואבודים, ושלושת התקליטים הם בעצם אותו סיפור, עם אותן דמויות – שרלמיין, הולי, ושמות אחרים, של אנשים ומקומות, שחוזרים שוב ושוב משיר לשיר ומתקליט לתקליט עד שאתה כבר לא בטוח איפה שמעת את השם הזה, בשיר הנוכחי או איפשהו אחר, והם יוצרים להם מארג אנושי ועלילתי אחי200px-The-Hold-Steady-Almost-Killed-Meד.

התקליט הראשון, Almost Killed Me, עמוס כולו במה שבני נוער משועממים ואבודים עושים –  מוזיקה, מסיבות, קצת אלימות, אלכוהול וסמים קשים. המוזיקה, כאמור, רפטטיבית, אבל בצורה טובה. רוק גיטרות קלאסי, עם נגיעות של ספרינגסטין, שמלשים יפה את הסיפורים של פין, אשר למרות התוכן שלהם לא מתדרדרים לבכיינות Emo או לדרמטיות יתר. הרבה אזכורי תרבות-פופ, פחות אנגסט ויסורים. אופטימיות, אפילו. יש שמחת חיים, גם אם החיים האלה לא משהו.

200px-TheHoldSteadySeparationSunday אל תוך העיסה הזו זורק התקליט השני, Separation Sunday, אלמנט נוסף של נוער אבוד: הדת. לא ידעתי שגם בארה"ב משמשת הדת, בעיקר הנצרות הפונדמנטליסטית, אותו תפקיד של קליטת נוער במצוקה ו-“החזרתם בתשובה”. התקליט הזה, החביב עלי (והראשון ששמעתי), מעמת יפה את החזרה בתשובה עם חיי הסמים וההוללות, ומצליח לעשות את זה בלי להטיף – לא לכאן ולא לכאן. לא מדובר כאן ב-Christian rock, אבל הוא גם לא מציג את הדת כהרסנית או בעייתית במיוחד – רק כחסרת תועלת לאור הניכור האורבני.200px-THS_BAGIA

התקליט השלישי, Boys and Girls in America, שבה אותי מהשניה הראשונה שהקשבתי לו,  בחנות מוזיקה בבוסטון. זה היה חלק מטיול חוף-אל-חוף בארה”ב, וקראתי במהלכו את “בדרכים” של ג’ק קרואק. השיר הפותח של התקליט מתחיל בשורה “There are nights when I think Sal Paradise was right”. השיר מתחיל בדמות הראשית של הספר, ובהמשך מאזכר גם את ג’ון ברימן, משורר ביטניקי אחר. והתקליט כולו ממשיך עם אותן דמויות, פחות או יותר, אם כי האווירה כאן קלילה קצת יותר, והוא דן יותר במערכות היחסים של אותם בני נוער – לאור הדת (“She was a really cool kisser and she wasn’t all that strict of a Christian”) ולאור הסמים (“, You don’t have to deal with the dealers
let your boyfriend deal with the dealers, it only gets inconvenient when you wanna get high alone.”).

העובדה ששלושת התקליטים כיסו פחות או יותר את אותם הנושאים, אבל מזוויות אחרות, נתן לגיטימציה לאחידות המצלולית שלהם. גיטרות חשמליות בסיסיות, מאד straightforward, תופים נותנים קצב יציב ומוצלח ללהטטנות המילולית של קרייג פין. בשלישי אפשר לשמוע קצת יותר פסנתר, צליל קצת יותר מרוכך – אבל גם המילים הן כאלו, ואפשר להבין את זה. אבל אז מגיעים שני התקליטים הבאים, Stay Positive והחדש, Heaven Is Whenever, וקצת מוציאים את המיץ מהקונצפט.

Stay Positive מתחיל בנימה אחרת מהתקליטים הקודמים, עם מילים כמו “been that way all our whole lives, just work at the mill until you die”, נראה שפין עכשיו מתעל את ברוס ספרינגסטין באופן ישיר. הבעיה היא שהמשך התקליט פחות עקבי, כשחלק מהשירים הולכים על סגנון של התקליטים הקודמים (For The Cutters), חלק מגוונים יותר, אבל התקליט כולו לא מרגיש חלק מהטרילוגיה המקורית. וכשכבר אין לנו את הקו הנראטיבי המחבר, הקו המוזיקלי האחיד פתאום כבר לא מרגיש כמו בחירה אמנותית, אלא כחוסר יצירתיות, כמו להקה שתקועה במקום.

במקרה של Heaven is Whenever, אני אפילו לא יודע אם המילים מנסות להמשיך את המוטיב המקורי. זה בגלל שלא הצלחתי לשרוד שמיעה שלו, בינתיים. שוב, יש לנו את אותם אלמנטים מוזיקליים – התופים, הגיטרה, הדקלום של קרייג פין – אבל כל אלה נשמעים כמו ווקמן עם בטריות כמעט ריקות1. הכל קצת איטי מדי, קצת כבד מדי, ועייף מדי. וזה נשמע כאילו ללהקה עצמה קצת נמאס מעצמה, אבל היא לא יודעת איך להפסיק.

 

 

אני מאד אוהב את הטרילוגיה של ה-Hold Steady, כמו אפשר אולי להבין מהפוסט הזה, ומהאורך שלו. אני אוהב את המוזיקה, אני אוהב את המילים. אני אוהב את זה שהם לא מפחדים להזכיר את ג’ון ברימן ואת ויליאם באטלר ייטס במקביל לג’ו סטראמר ובילי ג’ואל, וזה לא מרגיש מאולץ או יומרני, לפחות לא לי. אני אוהב את האמריקאיות שלהם, המילים עמוסות האמריקנה והפופ-קלצ’ר. אני אוהב את היכולת של קרייג פין לשיר על אנשים עם בעיות, על fuck-ups רציניים, בלי להטיף ובלי לשפוט, אבל גם בלי להלל את ההרס העצמי. להביא סיפור, להגיד “ככה זה קרה, הייתי שם”, קצת כמו הגיבור חסר השם של סיפוריו של דיימון ראניון, שנמצא תמיד בכל מקום, והוא חלק מסצינת הגנגסטרים של ברודווי בתחילת המאה, אבל איכשהו הוא אף פעם לא ממש בלב העניינים. הוא מכיר את כולם וכולם מכירים אותו, אבל הסיפור אף פעם לא עליו. ככה גם פין משתלב בעולם שלו. אני חושב שיש מעט כותבי מילים לשירים, בטח ובטח בתחומי רוק הגיטרות, שהייתי משווה לראניון ולסופרים רציניים, אבל ההישג כאן של פין הוא מרשים ברמה הספרותית, לא רק המוזיקלית.

אבל לכן התקליטים האחרונים כל כך אכזבו אותי. לא כי אני מגיע כמעריץ שרוף שלא יכול להתמודד עם שינויים שהלהקה עושה במוזיקה שלה, אלא להפך – כמעריץ שרוף שרוצה שהם לא ישקעו להם ב-same old, same old, ויגוונו, ויחזרו להיות מעניינים. אני חושב שפין מיצה את הסיפור שהוא סיפר בהתחלה, אבל הוא לא ממש מצא סיפור חדש לספר.

  1. נו, איך אני עם רפרנסים רטרו-טכנולוגיים? אני תוהה אם יש בין קוראי אנשים שלא יודעים על איזה אפקט אני מדבר. []

2 תגובות

2 תגובות לפוסט “תחזיקו חזק”

  1. ShoegazerNo Gravatarבתאריך 06 May 2010 בשעה 22:02

    אהבתי, תודה . אכן מזכיר את ספרינגסטין

  2. […] אחרי קריאתם, ומעלים שם אבק? אני לי בטוח. גם השירים של ה-Hold Steady הם מאד סיפוריים, ושלושת האלבומים הראשונים שלהם היו רצף […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים