אני יושב ובוהה בבקבוק של שוקו יוטבתה, ומהופנט מה-F הגדולה שמודבקת עליו, הלוגו של פייסבוק שכולם כבר למדו להכיר. לא חסרים על הבקבוק פרטי קשר עם החברה – יש כתובת של האתר, ומספר טלפון, ואפילו כתובת דואר למי שתקוע בעבר, או רוצה לשלוח להם חבילת שי. אבל הסימון קשר הבולט ביותר הוא ה-F הזו של פייסבוק, והכיתוב שמתחתיה: “מצאו אותנו בפייסבוק”. בלי URL. בלי שם של קבוצה או הנחיות אחרות. רק “מצאו אותנו בפייסבוק”. ואז פתאום הבנתי.

פייסבוק הוא הקומפיוסרב החדש.

קומפיוסרב (CompuServe), למי שלא מכיר, היה שירות מקוון משנות ה-80 וה-90, לפני שהאינטרנט נכנס לכל בית. היית מתחבר אליו בחיוג ישיר, עם התוכנה המיוחדת, ושם היית יכול לדלג בין פורומים, צ’ט, דואר אלקטרוני, ושאר שירותים שהיום אנחנו רואים אותם בחלק בלתי נפרד מהאינטרנט. ההבדל הראשי הוא שהכל היה ריכוזי: הדואר היה של קומפיוסרב, הפורומים נוהלו על ידיהם. אפשר היה להתחבר רק עם התוכנה שלהם, ולשלם להם על הזמן שבילית מחובר – תשלום על פי שעה, לרוב. קומפיוסרב ושירותים דומים, כמו פרודיג’י, ג’יני ולימים גם America Online, היום AOL הידועים לשמצה, היה מעין אינטרנט סגור, מנוהל ומבוקר, בימים שרק מעטים התחברו לאינטרנט “האמיתי”, מעוז האנרכיסטים והחנונים הרציניים. חברות מעודכנות טכנולוגית היו פותחות פורומים בקומפיוסרב, ומשלבות בשלטי החוצות שלהם את שם הפורום: “Type GO COCACOLA in CompuServe!”. לחברות רבות, זו היתה הפעם הראשונה שהם הציעו שירות לקוחות או ערוץ שיווקי דרך מחשב, והיווה צעד חשוב שאפשר לשירותים מקוונים לצאת מהגטו הטכנולוגי ואל המיינסטרים התרבותי.

הדמיון בין השירותים המנוהלים הללו לפייסבוק של היום די בולטים. סביבה מנוהלת ואחידה, שמציעה כלים משותפים לכל עמודי החברות – זיהוי משתמש על פי חשבון הפייסבוק שלו, מנגנון תגובות/לייקים/שיתוף אחיד לכל ה-Pages, ואפשרות פשוטה למשתמשים לחפש ולמצוא את אותם גופים הפעילים בשירות, במקביל לשירותי דואר אלקטרוני וצ’ט. האוניברסליות של פייסבוק היא זו שמאפשרת ליוטבתה לכתוב “חפשו אותנו בפייסבוק” בלי לדאוג שהקהל שלה ילך לאיבוד בדרך. פייסבוק גם נכנסת לתחום השירותים הכספיים, עם ה-Facebook Credits שיאפשרו לה להוות ברוקר בין המשתמשים לבין כל שירות שמציעים הלקוחות המסחריים שלה לגולשים. קומפיוסרב, בהיותה גורם אחד, אחיד ומוכר, שימשה גם היא כ-Storefront למשתמשיה המסחריים, שרצו לספק שירותים בתשלום לגולשים אחרים.

מצד שני, פייסבוק גם למדה מההיסטוריה של קומפיוסרב. את הלקוחות התחילה קומפיוסרב לאבד כש-AOL התחילה להציע שירותים בתשלום חודשי, לא על פי שעה. בנוסף, ההתפתחות של האינטרנט המסחרי גרמו לה להפוך לסתם עוד ספק אינטרנט, כשהגופים המסחריים מעדיפים את השליטה על התכנים והעיצוב שיש להם באתרים משלהם, כמו גם האפשרות לפנות לקהל רחב יותר. פייסבוק, בהיותה שירות חינם, פחות פגיעה למתקפות כלכליות. את הבעיה שהגופים המסחריים מעדיפים לתחזק במקביל לעמוד בפייסבוק גם אתר משלהם, ממותג ובשליטם, פייסבוק פתרה באמצעות ה-Open Graph, היכולת לשלב כפתור לייק ומידע פייסבוקי גם באתרים חיצוניים.

אני לא מתיימר לנבא את הצלחתה או קריסתה של פייסבוק, ואין סיבה לחשוב שהמסלול שלה יהיה מקביל דווקא לזה של קומפיוסרב. אבל אפשר לראות בקומפיוסרב והשירותים המקבילים כגרסת בטא מקדימה לביות של הרשת, להפוך את ה-WWW האנרכיסטי והפתוח (שמזמן גם הוא כבר לא פרוע כשהיה) לגן סגור, או לפחות מפוקח ומסודר. קומפיוסרב מיצתה את הרלוונטיות שלה כי היא לא יכלה לתת מענה להתפוצצות התכנים והאפשרויות באינטרנט. פייסבוק, לעומת זאת, בנויה על האינטרנט, לא מנסה להחליף אותו, לפחות בינתיים. היא מהווה אי מהוגן בלב הים, אי שמספק מספיק שירותים למי שלא מתחשק לו לצאת לשחות.

לאו לאפורט הוא אחד האנשים האלה שקשה להגדיר מה בדיוק התואר שלהם. הוא עיתונאי וסופר, אבל ההגדרה הכי טובה שלו היא “אושיית אינטרנט”. מאותם אנשים שהשם שלהם מוזכר כל פעם שמחפשים אנשים, כמו כריס אנדרסון, ג’ף ג’רוויס וסת גודין, בחזית ההתעסקות בתרבות הרשת המתפתחת. לפעמים הם מזיינים את השכל, לפעמים יש להם הארות מעניינות, אבל השם שלהם תמיד נקשר בטכנולוגיות וטרנדים חדשים. איש עם הרבה קול והשפעה.

לכן מעניין היה לקרוא את הפוסט האחרון בבלוג שלו, Buzz Kill. לאפורט, עם 17,000 עוקבים בשירות Google Buzz, הופתע לגלות שבמשך שבועיים אף עדכון שלו בשירות לא התפרסם ולא הגיע לעוקבים. הוא עוד יותר הופתע לגלות שהוא לא שם לב. אף אחד לא העיר לו על זה שהוא נעלם, הוא לא הרגיש דממה מהצד השני. לאפורט מוצא בזה עדות די מרשיעה למיקרובלוגינג ומדיה חברתית, שבמקום לעודד שיחות, הוא מצא שכולם “עסוקים מדי בלצעוק מכדי להקשיב”. אבל אני דווקא חושב שהוא נתקל כאן במאפיין מעניין של המדיה החברתית, שלא משליך על הפוטנציאל שלה כמדיום לשיחה, וגם לא עליו באופן אישי.

* * *

כידוע, בתקשורת ההמונים הקלאסית, העיתון והרדיו והטלוויזיה, יחס התקשורת הוא יחיד-לרבים, וחד כיווני. אין דיאלוג. ההבטחה של המדיה החברתית היא להפוך כל שידור לשיחה, כל ידיעה לדיון. ובמקרים רבים הוא אכן עשה את זה – בבלוגים, בטוויטר, בתגובות על יוטיוב ובטראקבקים. יחיד-ליחיד ורבים-לרבים.

אבל כל הטכנולוגיה בעולם לא תאפשר למאה איש לתקשר אחד עם השני בו זמנית¹. זה פשוט יהיה בלאגן, עשרות קולות מתנגשים בו זמנית. לכן כשיש למישהו 17 אלף עוקבים, לא הוא ולא העוקבים באמת מצפים שכולם יהיה בדיאלוג. אם זה היה המצב, לאפורט היה נשבר מזמן אם היה צריך להקשיב לכל 17 אלף עוקביו. כשהוא כותב שהוא היה מאושר עם מספר העוקבים הזה, זה כי הוא השלים עם התקשורת החד-כיוונית שיש לו איתם. זה לא סותר את המהות של המדיה החברתית, שהרי חד-כיווניות יכולה לחיות בקלות כחלק מדו-כיווניות. אבל גם כל אחד מה-17 אלף האלה, שמודע לעובדה שהוא אחד מהקהל הדומם, לא יטרח לענות לכל דבר שלאפורט אומר, כי הוא יודע שהמילים שלו, הקטן, ילכו לאיבוד בשצף. המדיום נותן ללאפורט לדבר בקול רם אל העוקבים אחריו, אבל עוצמת הקול שלו מטביעה את קולם של העוקבים, שנכנסים בעצם באופן טבעי ואוטומטי לתבנית של תקשורת ההמונים. וגם לאפורט, כפי שהוא כותב, מצפה שהתקשורת תעבוד על פי אותם כללים של הפודקאסט שלו.

מה אנחנו רואים כאן? שהתקשורת החברתית רב-הכיוונית גמישה מספיק כדי להכיל בתוכה גם תקשורת חד-כיוונית מסורתית. יש לה ערך מוסף גם כאן: אם רוברט סקובל או איזו אושיית רשת אחרת עם עשרות אלפי עוקבים מגיבה ללאפורט, סביר להניח שהוא היה שם לב ומגיב, ובעצם אנחנו רואים שני “ערוצים” חד כיווניים משתפים פעולה באופן אד-הוקי. מעבר לכך, הרבה פעמים פניות של אותם 17 אלף הדוממים כן זוכות להתייחסות של המשדר החד-כיווני. אומנם האופי של השיחה כאן הוא יותר של “העלנו מאזין לשידור” מאשר יחס שוויוני, אבל עדיין יש הרבה יותר תקשורת בכיוון ההפוך שמחלחלת לערוץ, יעיל הרבה יותר מ-call-in radio או ממכתבים למערכת.

אינפוגרפיקה היא כלי מאד פופולרי, בשנים האחרונות, להקל על הקורא המסכן ולהגן עליו מהטקסט המאיים. העלייה של האינפוגרפיקה, לטוב ולרע, היא הסיבה שיש הצדקה לפינה הזו כאן. אבל לפעמים יש אינפוגרפיקות שפשוט מדהימות אותי. לא כי הם מרשימות במיוחד, וגם לא כי הן מטופשות או מטעות במיוחד. פשוט כי אלה אינפוגרפיקות שאין הצדקה לקיומן. אינפוגרפיקות שלא תורמות שום דבר מעבר למספרים שעומדים בבסיסן. אני לא הראשון שיצא כנגד האינפוגרפיקות המיותרות, כמובן, אבל היום נתקלתי בעוד אחת שעצבנה אותי: הסטטיסטיקות של פייסבוק.

הדבר הראשון שקפץ לי לעיניים, בתחילת התרשים, הוא זה:

מה יש לנו כאן? את הנתון היבש מהאתר של פייסבוק, ושני איורים. הראשון מסביר לנו, כנראה, ש-“משתמש” זה הדבר הזה עם הראש והשיער, למקרה שהתבלבלנו. השני הוא פשוט בלון דיבור קטן, משוכפל 130 פעם. כן, נפלאות הקופי-פייסט לעזרתנו! אם קשה לנו עם הקונצפט האבסטרקטי של “130”, אז פשוט נספור ריבועים כחולים קטנים עד שנבין! למידה דרך הרגליים, או במקרה הזה דרך העיניים. Wax on, wax off.  אין כאן שום אלמנט של השוואה ויזואלית, אז כל הגרפיקה הזו מיותרת לחלוטין.

מה הלאה?

כאן כבר יש טיפה יותר מידע – ההשוואה המספרית בין פייסבוק ומייספייס זוכה להבדלי גודל פרופורציונאליים. יפה. אבל חוץ מהבחירה השרירותית בחצאי-עיגול, שמקשים על ההבנה של הפרופורציות בין השניים, גם ההחלטה לסמל את מייספייס בצבע שחור על אפור, והחלוקה הפנימית של פייסבוק בין שני גוונים דומים של תכלת, דורשת מאיתנו לקרב את הראש למסך ולכווץ את העיניים בנסיון להבין מה לעזאזל אנחנו רואים.

עוד?

החלק החביב עלי. המשתמש הממוצע יוצר 90 פיסות תוכן בחודש, ומקושר ל-80 עמודים. הא! הנה מקום להשוואה! נשים את עיגול ה-80 בתוך ה-90, ונקבל הבהרה גרפית וברורה ש-80 אכן קטן מ-90, אבל רחוק מלהיות שווה לא. בלי ציניות, זו אכן הדגמה גרפית ראויה. אבל אבוי, מה הם משווים כאן? שתי פיסות מידע חסרות כל קשר אחת לשניה, שמצאו את עצמן צמודות זו לזו רק כי הן מופיעות זו אחר זו באתר פייסבוק, או בגלל שהמספרים שלהם קרובים אחד לשני, ברמה האינטואיטיבית. אבל אין לזה שום משמעות! אין כאן שום תובנה שהאינפוגרפיקה מעבירה. משתמשים רושמים יותר סטטוסים מאשר שהם מצטרפים לקבוצות? אז מה? אינפוגרפיקה לשם האינפוגרפיקה, בלי שום מטרה.

רוצים עוד? בטח שרוצים.

מפה. מפה זה מגניב. בואו ניקח את המידע הגאוגרפי ונציב אותו על מפה. אפשר לעשות יופי של ייצוגים גרפיים על מפות, כמו מפות חום  או פיזורים גיאוגרפיים. אבל זה לא מה שיש לנו כאן. יש לנו את אותה טבלת מספרים של פייסבוק, אבל עם חצים שמצביעים על המדינות הרלבנטיות. כ”כ קל היה לצבוע את המדינות באדום/צהוב/ירוק/אפור על פי הריכוז, או הכמות, וככה לקבל מידע גיאוגרפי ויזואלי על הפריסה והפופולריות. אבל לא, יש לנו כאן רק כלי עזר לאנשים שלא יודעים איפה נמצאת ספרד, כנראה בגלל שהמעצב של האינפוגרפיקה לא רצה להרוס את המוטיב הכחול-אפור היקר שלו עם צבעים אינפורמטיביים.

ולסיום, נקודה אחת חיובית:

כאן הגרף בעצם משרת  את העברת המידע: לקבל אמת מידה ויזואלית פרופורציונאלית של “אוכלוסיית” פייסבוק לעומת מדינות בעולם. השימוש בנאלי, אמנם, ודי מטעה – אין למשתמשי פייסבוק שום שיוך או הזדהות לאומית עם האתר, אחרי הכל, והם חופפים לאוכלוסיות במדינות האחרות – אבל לפחות יש כאן שימוש בכלי האינפוגרפיקה בשביל להעביר מידע. לפחות זה.

יש משהו מאד חינני בספר אקדמי שנאבק לאורך כל ההקדמה שלו, וגם בהמשך, בלהגדיר מה הנושא שעליו הוא כתוב. בעיקר כשזה ספר כמו Introduction to Cybercultures של דיויד בל, שמבהיר מספר פעמים שהוא לא ממש מגיע “מהשטח” אלא מסתכל קצת מבחוץ. ובכלל, כל נושא תרבות הסייבר כל כך צעיר שבאמת נורא קשה להגדיר בדיוק על מה אנחנו עומדים לדבר.

לכן אני אציין שמאד אהבתי הגדרה אחת שניתנת בפרק הראשון של הספר, המיוחסת לדני קבאלרו: “An environment saturated by electronic technology”. הסיבה שאני אוהב את ההגדרה הזו היא שהיא נמנעת מליפול למלכודת נפוצה של הגדרת תרבות סייבר, שאני רואה הרבה כשאני מסביר לאנשים שאני מתכוון ללכת ללמוד תרבות סייבר¹. אנשים אומרים “כן, זה מעניין התופעות התרבותיות והחברתיות שקורות שם, באינטרנט”. אבל הנקודה שמתפספסת היא שאין “שם”. הטכנלוגיות האלקטרוניות מקיפות אותנו מכל עבר, ומשפיעות על התרבות שלנו. שלנו, כאן. הן חלק בלתי נפרד מהתרבות הכללית שלנו. זה כבר לא תופעת שוליים של גיקים שמשחקים במחשב בלילות (אם כי זה עדיין קיים, ועדיין רלבנטי), אלא זה כל מה שכולנו עושים באימייל ובפייסבוק, ואיך אנחנו עושים קניות באתר של הסופר ומזמינים כרטיסים לטיסה. “תרבות הסייבר” היא כאן ועכשיו, בדיוק כמו “תרבות תוכניות הריאליטי” או “תרבות הכדורגל”. למרות שזה עדיין לא מובן מאליו להרבה אנשים.

אקלקטיקה אהובתי. זה מה שרשום שם למעלה, על רקע כבישי נברסקה מוקפי התירס¹. אקלקטיקה אהובתי זה שמו של הבלוג. זה מה שרשום לי בתיקיה עם הטיוטות וזה מה שכתוב (אם יש לי מזל) ברשימות לינקים של אנשים. אבל האם הכותרת של בלוג היא באמת השם האמיתי שלו? האם זה השם שבו אנשים משתמשים? האם אני מוצא את עצמי אומר “כתבתי פוסט חדש באקלקטיקה”, לעומת פשוט “כתבתי פוסט חדש בבלוג שלי”?

היו תקופות שכן הייתי צריך לציין את שמו של הבלוג. היו תקופות שתחזקתי שניים-שלושה בלוגים פעילים במקביל, אם כי ברוב המקרים תחומי העניין שלהם היו כל-כך שונים שכל הסבר היה קצת מיותר. אבל לפחות בתפיסה שלי, אקלקטיקה היא פשוט “הבלוג שלי”, בלי מיתוג חזק של השם.

זה לא כך לכל בלוג. “הסיפור האמיתי והמזעזע של” הוא מותג, אבל זה במידה רבה בגלל שהוא בלוג קבוצתי, שמכיל בנוסף לאיתמר שאלתיאל ומיטל שרון גם אנסמבל מכובד של כותבים אחרים. יוסי גורביץ הצליח לבנות את “החברים של ג’ורג’”, למרות שהוא הכותב הכמעט-יחיד.  הבלוגים של רועי ושל יפתח (שיסלחו לי על שאני כולל אותם בהצהרה בודדת) הם, לפחות במודעות שלי, פשוט הבלוגים של רועי ושל יפתח. באכסניית הבלוגים “במחשבה שניה”, רשימת הבלוגרים המכובדת מכילה לינק לכל אחד מהבלוגים – אבל הלינק הוא משם הכותב, ולא משם הבלוג, וזאת למרת שלרובם המכריע של הבלוגים שם יש שם, ואחדים מהם (כגון “ליבריסטאן” של דן בורנשטיין) ידועים דווקא בשם הבלוג.

* * *

אז מה הגורמים שיכולים לתרום למיתוג של בלוג, לעומת שיוך אישי? על בלוגים משותפים כבר דיברנו, ושם העניין ברור. אבל יש עוד כמה נקודות שעלו לי בראש. חלקן ברורות מאליהן. חלקן אולי לא נכונות. הייתי שמח להמשיך ולדון בנושא אם למישהו יש מה להוסיף.

1) שם הבלוג ב-URL. זה לא רק לקידום אתרים. כתובת הבלוג שלי היא blog.strawjackal.org. אין שם אזכור של “אקלקטיקה”, אפילו לא בתעתיק אנגלי כזה או אחר. זה פשוט “הבלוג שיושב תחת strawjackal”, שהוא הדומיין הכללי שלי. ה-URL של החברים של ג’ורג’, לעומת זאת, מכיל את המילים FriendsOfGeorge.

2) אופי האכסניה. “החברים של ג’ורג’” יושב תחת “ההם”, אכסניית בלוגים שמכילה עוד כמה פנינים, כמו “תודעה כוזבת”. האכסניה משדרת “כאן יושבים בלוגים רציניים, עם מסר ומה שלא יהיה”. בעל הבלוג לא חייב לראות את זה ככה, אבל הגישה לבלוג בדומיין רציני היא שונה מאשר בלוג תחת wordpress.com או BlogSpot, או אפילו ישראבלוג המושמץ, שמקשה על הקורא לקחת אותו ברצינות.

3) שם הכותב. זה לא ממש מובן באליו בבלוגוספירה, ששם הכותב של בלוג מסוים הוא ידוע. “ואן דר גראף אחותך” נכתב על ידי, ובכן, vandersister, שזהותה אולי ידועה לאי-אילו ברחבי האינטרנט, שלא לומר בפתח-תקווה, אבל נותרת עלומה לי ולקורא הממוצע. גם ב”תודעה כוזבת” לא מופיע שם הכותב בשום מקום, מה שמעודד את ההצמדות לשם הבלוג. כמובן שזה עובד גם להפך. כשרועי רוטמן בוחר בשם “Roee-geist” ומקים את הבלוג בכתובת roeerotman.wordpress.com, הוא מעודד אותנו לחשוב על הבלוג בתור “הבלוג של רועי”, לטוב ולרע.

4) ריבוי בלוגים. ערן כ”ץ מתחזק כיום שלושה בלוגים הידועים לי – “לטאת האמבט“‘ הבלוג האישי שלו השם דגש על מוזיקה, אבל לא רק. “על הספה“, בלוג על פסיכולוגיה, ו”אוכל זה טעים“, אותו הוא כותב עם אשתו, עידית נרקיס, המוקדש לנסיונותיהם הקולינריים. כל אחד מהם מאד מובחן ויחודי, ולכן אני לא יכול להגיד “קראתי את הפוסט האחרון אצל ערן” בלי לסייג את זה ב-”נו, אתה יודע, בלטאת האמבט”. בדומה לסעיף 1 לעיל, יש כאן ניתוק מהקשר הישיר, האחד-לאחד, בין בלוג לבין כותב.

זה מה שעלה לי בראש עד עכשיו. אם למישהו יש הארות והערות נוספות, אני אשמח לשמוע.

אום מאליק, בלוגר ופרשן לענייני, ובכן, טכנולוגיה ואינטרנט וכאלה מין, פרסם רשימת טיפים למי שמנהל את חייו המקצועיים מבתי קפה (ותודה ליוסי על הלינק):

When we started our little company, [we] would sit at my neighborhood Starbucks and co-work. That experience prompted us to start [our blog] about the dynamically shifting nature of work in the 21st century. My friend Greg Olsen called it “going bedouin”.

אני מזדהה עם הרבה מהסנטימנטים שברשימה של מאליק. הטריגר לפוסט שלו היה הצעד של רשת סטארבקס, שהתחילה השבוע לספק אינטרנט חינם בכל 11 אלף סניפיה בארה”ב (או בעולם כולו?). בארץ, עם זאת, אינטרנט חינם הוא הנורמה כבר כמה שנים, ויש כמה בתי קפה – הסטריטס, למשל, או קפה הלל ברוטשילד – שהפכו למרכזי עבודה לאומת הלפטופים התל-אביבית.

לכן אני בהחלט מסכים עם הרבה מהנקודות ברשימה. לדאוג להכיר את המלצרים קצת מעבר לרמת ההזמנה האנונימית, למשל, הופך את החוויה לנעימה יותר לכולם. גם ההמלצה לנהל את שיחות הטלפון מחוץ לחדר ולא לנהל פגישות עבודה גדולות מדי הן הגיוניות לחלוטין. עם חלק אני לא מסכים ברמה האישית – כמו ההמלצה על אוזניות מבטלות-רעשים – אבל אחרות, כמו לוודא שאתה משאיר טיפ גדול יותר מה-12% המקובלים, הם בהחלט דרך להביע הערכה לבית הקפה על האירוח הארוך.

אבל עם נקודה אחת של מאליק אני לא יכול להסכים:

Make the baristas involved in your venture – share your news and make them feel part of your struggle.

כאן אפשר לראות את אפקט ה-Silicon Valley Echo Chamber. הנטייה של אנשי הסטארטאפים של עמק הסיליקון, ועוד יותר מכך העיתונאים והבלוגרים של עמק הסיליקון, לחשוב שהם מרכז העולם. אני לא חושב שרוב האנשים באמת יתענינו בהתפתחויות האחרונות במיזם האינטרנט שלך, שאתה בטוח שישנה את העולם אבל בסופו של דבר בסך הכל יהיה עוד מוצר, מגניב אולי, בעולם הטכנו-צרכנות החדש. לדבר עם המלצרים על המיזם שלך נראה לי מקביל למישהו ששולף את התמונות של הילדים שלו בכל הזדמנות. אנשים יחייכו, אבל בפנים יחשבו שאתה טרחן.

אבל מצד שני, יכול להיות שאפקט ה-echo chamber חזק מספיק. יכול להיות שבעמק הסיליקון, שם מאליק גר, כל מלצר ובאריסטה גם מנסה להקים סטארטאפ מחדר השינה, כמו שבלוס אנג’לס כל מלצר הוא שחקן או תסריטאי שמחכה להזדמנות הגדולה. ואולי הם באמת רוצים לדעת, ורושמים הערות בשביל היום שהם יורידו את הסינר מוכתם-הקפה ויעברו לשבת בצידה השני של מכונת האספרסו.

יפתח הזכיר לי היום את סימן האירוניה, אחד מסימני הפיסוק המלבבים עליהם כתבתי בעבר, חלק מסט של סימני פיסוק אקספרימנטליים שניסו לצוף לתוך התודעה הציבורית מאז סוף המאה ה-19, וכולל סימנים גם להבעת ספק, התמרמרות או הסכמה.

למה הם לא תפסו? מאותה סיבה, אני חושב, שאנשים לא אוהבים שמסבירים להם בדיחות. אחד העקרונות החשובים בכתיבה יצירתית הוא המימזיס – אל תגיד לקורא מה הוא צריך להרגיש, אלא תשתמש בתיאורים וכלים לשוניים כדי להעביר לו את התחושה שאתה רוצה להעביר. Show, don’t tell.

באותה מידה, סימני הפיסוק הללו נתפסו כדיאגסיס – הסבר לקוראים על מה הם אמורים להבין, בלי להשתמש בשפה עצמה כדי להעביר את זה. רק פרוזה עצלנית במיוחד תדרש לסימנים הללו, וחבל לעודד את העצלנות הזו. ובכתיבה אחרת? אקדמית, עיתונאית? שם אנחנו פחות נדרשים לסימנים הללוט פשוט כי הם באים לתאר תחושות, ולא אירועים.

“אבל אבנר”, זעק אלי יפתח בהתרגשות, בעודו מטיל ספק בטיעוני, “מה בנוגע למסנג’רים למיניהם והסמיילים שלהם? ואנשים שבכל זאת כן מסבירים את הבדיחות שלהם?” שאל בהתנצחות¹. ואני חייב להודות שיש משהו בדבריו.

עם כל המבכים על מותה של המילה הכתובה, היא זוכה לתפוצה חסרת היקף בעשור האחרון – הרבה יותר מאשר בתקופה שלפני התקשורת הקולית והחזותית. אנשים כותבים יותר מכתבים, מסרים במסנג’ר, פוסטים בבלוג והודעות טקסט מאשר בכל זמן אחר בהיסטוריה. אמנם אלו אינם יצירות אמנות, אבל זו בדיוק הנקודה – הם אינם יצירות אמנות. הם לא מחויבים למימזיס ולפרוזה אלגנטית. הם אמצעי תקשורת יומיומית שמנסים להעביר את המסר שלהם בצורה היעילה והאופטימלית, במגבלות התפיסה והשפה. לכן קמו האמוטיקונים, והקיצורים, וה-LOL בסוף כל משפט, בין אם מצחיק או לא. כי אנשים לא רוצים להעביר אירוניה, או זעם, או הסכמה באופן סובטילי ומספק – הם רוצים פשוט להעביר את הסנטימנטים. ולכן, כמאמר יפתח (והפעם המילים הן באמת שלו) “המסומן זקוק למסמן, אבל המסמן הזה לא תפס”.

ולכן צריך להעלות את המודעות לסימן האירוניה ולאחיו. וצריך שיותר פונטים יציגו אותם, ושיותר מקלדות יתמכו בהם, ושיותר אנשים, מעל הכל, יבינו אותם. הצורך קיים. הבו את ה- לעם.

1. טכנית, אני לא באמת יודע אם ככה הוא שאל או זעק, כי דיברנו במסנג’ר².
2. טכנית, אלה לא ממש המילים שהוא השתמש בהן במסנג’ר, כי שכתבתי אותו כדי שיתאים לסגנון הפרוזה האידיוסינקרטי שלי. אבל זה בסדר, כי לא מדובר כאן ביפתח האמיתי, אלא ביפתח, הדמות הפיקטיבית בבלוג שלי.

שמתי לב למשהו מוזר אתמול, בזמן ששמעתי רכילות סביב איזה מייל שמישהו שלח למישהו אחר. התברר לי שבעוד אין לי בעיה להקשיב לרכילות, ברגע שמציעים לי לראות את המייל המקורי, במקום לשמוע סיפורים, יש לי רתיעה פתאומית. פתאום זה כבר לא רכילות, זה לחטט לאנשים בתיבת הדואר. פתאום זה חדירה לפרטיות.

אבל זה הרי טפשי, כי מדובר באחד מהצדדים של השיחה המקורית. וזה טפשי, כי בימינו כל-כך הרבה תכתובות נעשות באימייל או במסנג’רים כאלו ואחרים, והזמינות של הטקסט המקורי כל כך גבוהה שצריך מאמץ מיוחד כדי לא לעשות פשוט forward למלל המקורי. וזה טפשי כי אני בעצם מתעקש לקבל כאן גרסא חלקית, מוטה ומגמתית.

אני מנסה להבין מאיפה מגיעה ההתנגדות הזו שלי. אולי אני סומך על המרכל שיסנן לי דברים מביכים במיוחד? אולי אני שומר על העמדת פנים של חוסר-חיטוט ככה? אולי זה בכלל קטע של זכויות יוצרים, ואני לא רוצה להעתיק את המקור אבל אין לי בעיה עם יצירה נגזרת?

עזרו לי, ילדים! צבעו את הנוירוזות של אבנר בצבעים עליזים, ורק את הבסיס להפרעת האישיות שלו השאירו בלבן!

והפטישיזציה של הספרים ממשיכה ללא לאות. אם כבר התייחסנו לאותם אנשים שאומרים שהקינדל לעולם לא יתפוס מכיוון שאנשים אוהבים את מגע הספר ביד, אז עכשיו אפשר למצוא אנשים נוספים שנאחזים בעבר ומנסים למצוא לזה הצדקות והוכחות.

ג’יימס וולקוט, כתב ועורך במגזין Vanity Fair הותיק, פרסם טור השבוע שבו הוא מבכה על אנשים שיושבים ברכבת התחתית וקוראים ספרים על קינדל, או אפילו (ישמור השם!) על האייפון שלהם. למה? כי הספר ביד (ומעמד הדיסקים או התקליטים בבית) הוא חלק מהדימוי שלנו. כמו נוצות הטווס, אנחנו מסמנים בעזרת הספרים מי אנחנו, מבססים דמיון או שונות עם האחר.

וולקוט לא טועה – כל אחד יזדהה עם ההנהון והחיוך שעולים על הפנים כשאתה רואה מישהו יושב על ספסל וקורא ספר אהוב, או שומע להקה חביבה זולגת דרך אוזניות של שכן לאוטובוס. אבל וולקוט מבלבל כאן בין העיקר והטפל, בין המסמן והמסומן, בין הפֶטיש, העצם המוחשי, לבין המשמעות הסימבולית שלו.

וולקוט מביא דוגמה מהסרט Diner בה זוג נשאב למריבה על מיון תקליטים למגירות, כשדמותו של דניאל שטרן מזדעקת על עצם המחשבה של לשים תקליט של צ’ארלי פארקר במגירה של הרוק’נ’רול. אליבא דוולקוט, בימינו הם יצטרכו למצוא דברים פרוזאים יותר לריב עליהם. וולקוט כאן לא מבין שהתקליט והמגירה הם לא העניין העניין הוא חוסר התקשורת בין הזוג, העובדה שהם חיים בעולמות שונים ולא חולקים את אותם ערכים ותחומי עניין. אותה סצנה בימינו היתה יכולה להיות על זה שהיא המירה את קבצי ה-FLAC האיכותיים שלו ל-MP3 ירוד וזה יעביר בדיוק את אותה תחושה, בלי אובדן המשמעות שוולקוט כ”כ חושש ממנו.

מה שוולקוט מפספס הוא שהצורך להפגין את התרבות שלנו לא השתנה, הוא פשוט העביר את עצמו למרחב החברתי החדש. אני יכול להסתכל על פרופיל ה-Last.fm של מישהו ולדעת בפרטי פרטים מה הוא שומע. אני יכול להכנס לפרופיל בפייסבוק של מישהי ולראות מה הספרים החביבים עליה, ואפילו לראות מה היא קוראת כרגע ומה היא חשבה על הספר. בטוויטר נהיה אופנתי לפרסם קישורים לשירים מומלצים דרך שירותים כמו blip.fm או twt.fm. אנשים מתקהלים סביב טעם במוזיקה או בספרים בדיוק כמו במדיום הפיזי, ואפילו הרבה יותר – אני יכול ללכת לפורום של קוראי דאגלס קופלנד או בילי קולינס ולהתחבר מיד עם אנשים על בסיס ההעדפות הספרותיות שלנו, ולא על סמך זה שבמקרה היינו על אותה רכבת, ושלפנו במקרה את הספר הנכון ברגע הנכון.

וולקוט אפילו מתייחס לעובדה שאפשר לפרסם העדפות מוזיקליות – אפילו פלייליסטים ומיקסטייפים ספציפים – באינטרנט. אבל כאן הוא ממש חוטא בטמטום מוחלט, כשהוא מייחס לבלוגרים באשר הם הצמדות לטרנדים מוזיקליים ספציפים, כאילו אפשר למצוא מכנה משותף כלשהו בטעם המוזיקלי של בלוגרים שונים. “Any shuffle list that doesn’t include the Ting Tings appears underdressed”, הוא כותב, ומפגין צרות אופקים של מישהו שכנראה קורא רק בלוגים שמתארחים תחת אותו אתר ובוחר את כותביו ע”פ ההשתייכות התרבותית שלהם.

ולסיכום, כאילו בשביל להדגיש עד כמה הוא פספס את הנקודה, וולקוט מושך בכתפיו בהכנעה ואומר “טוב, אז הדור הבא פשוט יבחר דברים אחרים להחזיק ביד ועל המדפים כדי להציג פרסונה ייחודית – הוא שוב מציג פיקסציה סביב חפצים, כאילו בשבילו הכריכה של הספר היא לב העניין, לא המילים של הסופר. הוא לא מצליח לחשוב על עתיד שבה אנשים עדיין קוראים ספרים, אבל לא בצורה שהוא קורא אותם.

בסופו של דבר, זה בעיקר עצוב לראות איך דור של מורדים ופורצי דרך מתמסד והופך להיות מקובע בדיוק  כמו הדור שלפניו. וולקוט התחיל את דרכו העיתונאית בשנות ה-70 ב-Village Voice הניו-יורקי והנחשב, שהיה אז מעוז ה-counter culture. הוא כתב על פאנק ועל פאנקיסטים, היה (יש להניח) חתרני ואנטי ממסדי – והיום הוא בוכה שאנשים לא עומדים בתור להסתכל על הספרים והדיסקים שהוא קונה. כריסטופר ווינגרטן, מבקר מוזיקה ב-Village Voice וב-Rolling Stone, עלה לבמה בכנס 140characters המוקדש לטוויטר ונתן נאום על למה הבלוגרים הורגים את המוזיקה, את תת-התרבות של המוזיקה ובעיקר את הג’וב שלו כמבקר מוזיקה. גם הוא מבלבל בין הצורה – עיתון מוזיקה מחתרתי יותר או פחות – לבין המהות – היכולת לקבל מידע על מוזיקה שלא מופיעה במצעדי הפזמונים או בחנויות הגדולות. הוא לא מבין שהעובדה שכבר אין כריסטופר ווינגרטן אחד שמקבל כסף לספר לנו על להקות חדשות וטובות לא אומר שמוסד ההמלצות, או מוסד המוזיקה כולו, הולך לאבדון – הוא פשוט מוצא לעצמו ביטוי חדש שמנותק מהפטישיזציה של נייר העיתון, של כריכת הספר או של לחשושי הויניל של התקליט.

איך אני אוהב, כל פעם שחסרה לאיזה עיתון כותרת סנסציונית, טענות של “הבלוג מת!, יחי הלייפסטרימיניג!”, או הטוויטר, או המתחרה התורן על תואר “הדבר המעניין שקורה עכשיו באינטרנט”. רוברט סקובל הוא דוגמא קלאסית לבלוגר בולט ומשפיע שזינק על תופעת הטוויטר/פרנדפיד/מה שלא יהיה, ושש להספיד את הבלוג, או לפחות לנסות לבדוק אם אפשר בלעדיו.

הבעיה עם השאלה “האם הלייפסטרימים מחליף את הבלוגים” היא שהיא מקבילה לשאלה “האם הטלפון מחליף את הטקסט”.

ברור שלא. ברור שאני אבחר בטלפון כשאני רוצה לנהל שיחה, אבל אכתוב ספר (או מאמר, או בלוג) כשאני רוצה לדון בנושא כלשהוא. מסיבות שלא קשורות לשום דבר חוץ מההיסטוריה של הטכנולוגיה, פעם היו כותבים גם מאמרים וגם מכתבים בכתב. כשבא הטלפון, פתאום אפשר היה לנהל שיחות גם לא בכתב, אבל זה לא אומר שאין יותר מקום לכתב.

כנ”ל במקרה הזה. הבלוגים נולדו, כידוע, כדי לאפשר לאנשים לשים תמונות של החתול שלהם באינטרנט. אבל מהר מאד זה התפצל לבלוגים על אנשים – החל מילדות בנות 14 בלייבג’ורנל ועד לסלבריטאֵי-חנונים כמו ויל ויטון – לעומת בלוגים של אנשים – בלוגים על טכנולוגיה, על פוליטיקה, או על כל נושא אחר. ואין שום קשר בין שני הדברים הללו, חוץ מהעובדה שהם במקרה חלקו טכנולוגיית פרסום והפצה.

ולכן אין פלא שכשהלייפסטרימינג התחיל לתפוס תאוצה הוא התחיל להחליף את הסוג הראשון של הבלוגים, היומנים האישיים. הוא מתאים יותר לסוג הזה של כתיבה. הוא מאפשר רזולוציה גבוהה יותר של תיעוד, ויותר קל להגיב. אין פלא ש-Livejournal, אחד ממעוזות הבלוגים-כיומנים-אישיים, דעך עם עלייתם של פייסבוק ופרנדפיד ואחיהם. אבל זה לא אומר שבלוגים שבאים לדבר על נושאים, במקום על אנשים, בהכרח יפגעו מהם – בדיוק כמו שעדיין פורסמו ספרים גם כשכבר פחות כתבו מכתבים.

חשוב להבדיל בין פלטפורמה טכנולוגית – בלוגים – לבין התוכן.  האם הלייפסטרימינג יהרגו סוג מסוים של בלוג? כן, בהחלט, וזה כי הלייפסטרימינג יותר מתאים לסוג מסוים של self-publishing באינטרנט. אבל האם הייתי כותב את הפוסט הזה בטוויטר? לא נראה לי.