ארכיון לחודש February, 2012

Feb 17 2012

גוגל+ – הרשת החברתית שלא מכירה אותך

ניסיתי, באמת שניסיתי לתת לגוגל+ צ’אנס. היו לה הרבה יתרונות טכניים ורעיוניים (שפייסבוק מיהרה להעתיק) וכמו ש-xkcd כתבו, היא בעיקר הזדמנות להתחיל מחדש. אבל בימים האחרונים גוגל הצליחו לשכנע אותי שאין להם סיכוי של ממש להצליח עם הרשת החברתית שלהם. ועד כמה שזה כבר נהיה קלישאה, הסיבה היא שהם פשוט לא מבינים את כל הקטע החברתי הזה.

לפני כמה שבועות גוגל השיקה בג+ את What’s Hot, שירות שמביא לך, בנוסף לרצף ההודעות הרגיל של האנשים שבמעגלים שלך, גם הודעות פופולריות במיוחד, שזכו להרבה שיתופים, תגובות ו-+1ים. בהתחלה מדובר היה בלינק בצד העמוד, ומאוחר יותר ההודעות החמות השתלבו גם בסוף של הפיד עצמו, אחרי שנגמרו ההודעות ה-“אמיתיות”. ואז, לפני יומיים, הם החליטו שזה לא מספיק, והתחילו לשלב את ההודעות באמצע הפיד.

וכאן כבר זה התחיל לעצבן. לא רק העובדה שהם מחליטים על דעתם, בלי לשאול אותי, למלא לי את הפיד בהודעות אקראיות. לא רק שהם עושים, כמו פייסבוק, שינויים מהותיים במבנה של השירות בלי הרבה מחשבה על ההשלכות. אבל הם גם שתלו לי בפיד הודעות שאין ביניהן וביני שום קשר ושום עניין, מה שהופך אותו להפך המוחלט מהמהות של פיד ברשת חברתית, וכפי שתיאר את זה אורי, וגרם לי לחשוב – זה ההפך המוחלט מ-“חברתי”.

 

image

 

כתבתי קצת, ואלי כתב יותר, על שקיעת המודל של המשוטט הדיגיטלי. במקום חווית גלישה שמבוססת על שיטוט, עברנו לחוויה שמבוססת על אוצרוּת חברתית (social curatorship), שבו אנחנו בונים לנו את רשימת החברים, או המעגלים, ונותנים להם את הכח להחליט מה אנחנו נראה. איזה תמונות, סרטונים וקישורים יופיעו בפיד שלנו. אם אנחנו לא מרוצים, אנחנו יכולים להשתיק, להעלים או להוריד מרשימת החברים את מי שמביא תוכן לא מעניין.

זה מה שחשבתי לעצמי, שלשום, כשפתאום ראיתי סרטון כדורסל מופיע לי בפיד – ועוד בהודעה השניה, לפני דפדוף. “מי מהחברים שלי שיתף את זה?”, תהיתי. ואז גיליתי שאף אחד מהם, אלא זה היה ויק גונדוטרה, סמנכ”ל בכיר בגוגל ואחראי על גוגל+ ורשתות חברתיות. הוא אחד האנשים המקושרים ביותר בג+, ולכן הסרטון קיבל הרבה יחס – ולכן הוא נדחף לי לפיד. אחרי זה זה כבר היה תמונות יום הולדת של פריס הילטון, ואני הבנתי שיש לנו בעיה.

כי הבעיה כאן היא לא זה שדוחפים לי הודעות שלא בחרתי לתוך הפיד. מנגנוני המלצות וגילוי תוכן חדש הם דברים חשובים, גם אם היה מקום לעשות את זה opt-in ולא לדחוף את זה לכולם (למרות שלפחות יש אפשרות ל-opt-out, להוריד את הפיצ’ר). מה שהפריע לי הוא שעם כל המידע שיש לגוגל עלי, דרך מכשיר האנדרואיד שלי, הג’ימייל שלי, המעגלים החברתיים שהגדרתי והאנשים שהם שולחים לחטט לי בזבל, הם עדיין לא חשבו לתת המלצות שמותאמות אלי אישית, לתחומי העניין שלי או של החברים שלי. הם פשוט דחפו את ההודעות הכי פופולריות ברשת לכולם. תסתכלו בעצמכם על ההודעות שיש שם: בדיחות מתכנתים, צילומים בסין, מסרים מעוררי השראה ותמונות של חתולים.

אוצרוּת חברתית? אל תצחיקו אותי. לא אתם ולא החברים שלכם לא יחליטו מה אתם תראו. אנחנו גוגל, אנחנו נחליט.

7 תגובות

Feb 12 2012

יומן צריכה: מהגורן ומהגפן, מהסופרפארם ומהטבע מרקט

מזמן לא פרסמתי יומן צריכה, איזה פוסט תמונות משיטוטי במרכולי עירנו. אבל איכשהו היום הצלחתי לצבור כמות נאה שלה, נאה מספיק להצדיק פוסט, ואפילו כזה בן שני חלקים. הראשון: הסופר-פארם! נכנסתי בתמימותי לקנות סבון וסכיני גילוח, ויצאתי עם מאגר טראומות קטן.

אפור הוא השחור החדשיומן צריכה 02

בעודי בוהה באדישות במדף הצבע לשיער, תהיתי למה לדוגמן על הקופסה יש אפור בשיער. אפור מרשים וסמכותי, אמנם, אבל לא מדובר כאן בצבע שנועד להסתיר בדיוק את זה?

אז זהו, שלא. מדובר בצבע שיער שמשאיר חלק מהאפור, בשביל לשמור על הארשת המכובדת של גבר מאפיר. וזה גרם לי לתהות – למה לטרוח, בכלל?

image

סבון לערפדיםיומן צריכה 03

את בקבוק הסבון הזה לא הצלחתי למצוא בכלל בחנות, רק את תווית המחיר שלו. ככל הנראה הרעיון השיווקי של סבון אהבה(?) בתוספת נצנצים(!) היה מפתה מדי בשביל לקוחות הסופרפארם, ואלה הסתערו עליו וסיימו את המלאי עוד טרם הגיעותי.

אגב, בדקתי – זה לא היה במדף של הקונדומים ועזרי המין, בניגוד להבטחה של השם.

הנרתיק המעיק

תמונות של המבצע הזה מסתובבות להן באינטרנט כבר כמה ימים, אבל היום נתקלתי בתופעה באופן אישי בפעם הראשונה.

image

זה יהיה מוגזם לצפות שכפל המשמעות כאן חלף מעל ראשיהם של הקופירייטרים ומנהליהם, כך שמדובר כאן פשוט בחוסר טעם מזעזע.

ומה שבעיקר עבר לי בראש זה “מה, הם משתמשים בסבון האהבה בתוספת נצנצים?”

איך לדבר עם ילדיך על דגימות שתן”יומן צריכה 01

יש כל כך הרבה דברים דפוקים במוצר הזה, שקשה לי אפילו להתחיל. יש את הרטוריקה המאיימת והמפחידה, שגורמת להורים להרגיש שאם הם יתקמצנו על 119.99 שקלים, הם יאפשרו לילדים שלהם להתדרדר לסמים. יש את התהיה של איך, בדיוק, אתה יכול לקבל מהילד שלך דגימת שתן בלי להעביר את הבית למשהו שמזכיר משטר צבאי. למה מישהו חשב שדווקא HOPE הוא שם הגיוני לבדיקת סמים. ויש, כמובן, את התהיה איך ואליום, מכל הדברים, נכנס דווקא הוא לפקודת הסמים המסוכנים.


בשלב הזה כבר יצאתי מהסופרפארם, אבל בדרך הביתה עצרתי בעדן טבע מרקט. אני לא קונה שם בדרך כלל, אבל עצרתי בכל זאת לחפש קורנפלקס, ועל הדרך בדקתי את מדפי החטיפים שלהם. היתרון בחנויות האורגניות הללו הוא שהן משווקות הרבה מותגים שאין ברשתות השיווק הרגילות, ואז מוצאים מיני הפתעות כאלה:

ביסלי ללא ביסלייומן צריכה 07

את הפֶטיש שלי לצורות השונות של ביסלי אתם אמורים כבר להכיר. כאן מדובר בחטיף תמוה (של חברת “משובח”, לא פחות!) שקולע בצורות בשניים מתוך שלושת הטעמים, בעוד חטיף הפיצה הכחול דומה יותר לצורה של ביסלי פלאפל. אבל הוא מעלה כאן חוסר סטנדרטיזציה אחר – הצבעים. שיוכי הצבעים פחות חזקים מאשר הצורות, אבל עדיין, ירוק לבצל? כחול לפיצה? קשה לי עם זה. בונוס: החטיף אמור להיות נטול גלוטן, מה שנראה לי תמוה. אבל לא קניתי, אז אין לי איך לבדוק.

צ’אנקי במבהיומן צריכה 08

מישהו יכול לעזור לי כאן, ולהגיד לי מה המשמעות של המונח “שובב”? כי אני יכול להבין חטיפים טעימים, אני יכול להבין חטיפים מזינים. אני יכול להבין חטיפים אורגניים ואפילו חטיפים בטעם קונוסים טבעיים. אבל אני לא יודע מה זה חטיף שובב. גם את החטיף הזה לא טרחתי לקנות. גם כי אני לא יודע אם אני אוהב חטיפים שובבים, אבל בעיקר בגלל שאני לא ממש אוהב במבה.

חטיף מהסרטים

יומן צריכה 06

אין לי הרבה מה להגיד על החטיף הזה, שהוא לא אורגני (ובינינו, ראיתי אותו עוד בסופרפארם, קודם לכן). אבל כל מי שראה את Mallrats של קווין סמית’ ידע בדיוק מה הבעיה שלי עם החטיף הזה.

(לא אני לא מתכוון להוסיף קישור. חפשו בעצמכם)

2 תגובות

Feb 08 2012

Cyberterra Incognita

לפני כמה ימים התפרסם בניו יורק טיימס טור דעה בשם “מותו של ההלך הדיגיטלי”, בו מספיד יבגני מורוזוב את האידאל, שכיכב בשנותיה הראשונות של האינטרנט, של המרחב הקיברנטי כמרחב של שיטוט יחידים בו מהלך לו הגולש העצל בין אתר לאתר, נושם את הארומות המיוחדות של כל עמוד HTML ומופתע מחדש מהפינות הנידחות של הרשת. אבל היום, אליבא דמורוזוב, אנחנו עובדים באופן שונה, באופן בו אנחנו טווים לנו רשת סביבנו, שליבה (לרוב) הרשת החברתית החביבה עלינו, כמו פייסבוק או טוויטר, או קורא RSS, ואנחנו מקבלים אלינו הביתה את התוכן, אחרי שהוא כבר עבר סינונים כדי לוודא שנקבל רק את מה שרצינו. אלמנט החוויה החדשנית אבד.

ומורוזוב, יש לציין, לא מחדש הרבה. עוד ב-2005, לפני שבע שנים(!), כשלושה דורות בשנות אינטרנט, כתב איתמר שאלתיאל כי חווית האינטרנט כבר לא מאופיינת ב-“גלישה” אלא בשוטטות באתרים המוכרים לך, ששמרת בבוקמרקס ושהגדרת כעמוד הבית ושאתה מרפרש כל כמה דקות. האינטרנט גדול-גדול, אבל אתה מסתובב בחלק קטן-קטן שלו.

אני חושב שיש הרבה אמת בטענות הללו, על שינוי אופי הגלישה ברשת, גם אם הן לא לגמרי מסבירות את מלוא החוויה האינטרנטית שלי ושל אחרים. אבל הלך הרוח ללא ספק השתנה, ואני חושב שאפשר לראות את זה בכמה נקודות קטנות וסימבוליות שמבטאות את ההבדל: שמות הדפדפנים.

הדפדפן הגרפי הראשון שאני זוכר את עצמי משתמש בו הוא נטסקייפ 2, או בשמו המלא Netscape Navigator. השם שלו, יחד עם הלוגו (המוצלוח) של הגה הספינה, מעורר בך אסוציאציות חזקות, הירואיות משהו, של מגלי ארצות עומדים על חרטום ספינתם, עיניהם שוזפות נופים אותם לא ראה בן-תרבות מימיו. 

מיקרוסופט, בתורה, לא נשארה חייבת, ופצחה במלחמת הדפדפנים הגדולה עם Internet Explorer, הדפדפן שכבש את השוק, קבר את נטסקייפ, והפך בתורו לדינוזאור מאובן שמיקרוסופט עדיין מנסה לרענן ולחדש עם גרסה 10 הבאה עלינו לטובה. אבל אקספלורר מרגיש מיושן לא רק בגלל הטכנולוגיה שלו וחוסר התאימות לסטנדרטים מודרניים של פיתוח אתרים, אלא גם בגלל השם שלו. מה שבאמצע שנות ה-90 היה סמל נוצץ-עיניים למרחבי האינטרנט הבתוליים הפך בימינו לשם מסורבל ומייגע.

המתחרים, בינתיים, מתהדרים בשמות קצרים וקליטים, ובעיקר אבסטרקטיים יותר: פיירפוקס לא משקף שום דבר חוץ מחמידות של הפנדות האדומות. כרום ואופרה לא אומרים ממש שום דבר (אם כי ראוי לציין שאופרה קיימת עוד מימי נטסקייפ), וספארי של אפל הוא בכלל מקרה מעניין, כי יש לו שם מודרני ומנותק, אבל מתהדר עדיין בלוגו של מצפן, המרמז על השורשים האוטופיסטים של הדפדפן – של שוק הדפדפנים כולו – כפותחים פתח לעולם חדש מופלא.

19 תגובות

Feb 05 2012

שקיעת האימפריה הרומית בראי מחלות הנפש

כל דיסיפלינה באשר היא צריכה שפה משותפת. מומחים בכל תחום חייבים עולם מושגים משותף שבעזרתו אפשר להעביר ידע צבור באופן תמציתי ויעיל, ושמאפשר לסנכרן חוויות אישיות ושונות לצורה אחידה המובנת ע”י כולם. בתחום בריאות הנפש, השפה הזו מוגדרת ע”י ה-DSM, המדריך הסטטיסטי לאבחון מחלות נפש, המפורסם ע”י איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי. ה-DSM מאפשר לפסיכיאטארים, פסיכולוגים, גורמי ממשל ורגולציה, חברות ביטוח ויצרניות תרופות לדבר בשפה משותפת.

אפשר לכתוב ספרים שלמים על נושא ה-DSM ומדריכים דומים, כמו המקבילה הרפואית שלו, ה-ה-ICD (International Classification of Diseases) שמפרסם ארגון הבריאות העולמי של האו”ם ומספק סטנדרטיזציה של מחלות בכל העולם. יש הרבה מה להגיד על הפוליטיקה שנכנסת למדריכים כאלו, שיכולים במחי קטגוריה להפוך מה שפעם היה סתם אידיוסינקרטיות למחלת נפש, משהו שדורש טיפול, וחשוב מזה – משהו שנושא עמו תווית של “משוגע”. אבל לא לזה התכנסנו היום1.

מה שבאתי לדבר עליו הוא המהדורה העתידית של ה-DSM, החמישית, אשר צפויה לצאת בשנת 2013. ואפילו לא באתי לדבר על הספר, אלא להתעכב רק על מבנה השם של המהדורה, ועל ההבדל בינו לבין השם של מהדורות הישנות.

המהדורה הנוכחית, הרביעית, התפרסמה ב-1994 ועודכנה בשנת 2000. היא מכונה DSM-IV, וממשיכה מסורת בת 50 שנה של זיהוי מהדורת ה-DSM על פי הספרה הלטינית שלה. המהדורה החמישית, לעומת זאת, שינתה את הנורמה, וצפויה להתפרסם תחת השם DSM-5. לפי ויקיפדיה, גם היא היתה אמורה להתפרסם במקור תחת הספרה הרומאית, ועדיין אפשר למצוא מאות אלפי מאמרים שמשתמשים בנוסח הישן, אבל השם הרשמי הוא עדיין DSM-5, והאתר לא מכיל התייחסות רשמית, שמצאתי, לשינוי השם.

אז למה שינו את השם, ועוד שינוי כזה מינורי? אני לא יודע, אבל אני יכול לנסות לנחש. במשך מאות שנים, לטינית היתה השפה המועדפת על מלומדים בכל רחבי אירופה, וההשפעה שלה, החל מהאימפריה הרומית אל תוך הכנסיה ומשם אל מנגנוני האקדמיה והמדע, היתה עצומה. במשך מאות שנים לדבר לטינית היה סימן להשכלה מקיפה, ולכן אין פלא שמונחים רבים בעולם הרפואה, כמו גם רפואת הנפש, עדיין מבוססים על לטינית. אבל בעשורים האחרונים יש טרנד של דה-לטיניזציה של מוסדות ידע רבים, באדקמיה וגם ברפואה. האנגלית, וספציפית האנגלית האמריקאית, היא כבר מזמן השפה של המשכילים בכל הדיסיפלינות החדשות כמו הנדסה ומחשבים, ואפשר לראות קריאות לזנוח את הלטינית המבלבלת בתחומים כמו רפואה, בוטניקה, ואולי גם משפטים, אבל לא מצאתי סימוכין לזה.

אז נכון, אפשר למצוא תלונות על כך שהלטינית והיוונית יורדות מתכנית הלימודים עוד מלפני 80 שנה. ונכון שה-ICD, המקבילה הגופנית של ה-DSM, משתמשת בספרות ערביות כבר מהמהדורה הראשונה בשנת 1900 (אז עדיין ראשי התיבות ייצגו את המשפט המורבידי יותר International List of Causes of Death). אבל ההרגשה שלי היא שבאמת ירדה קרנה של הלטינית, עם השענותה על מקורות סמכות עתיקים, בתור חותמת האיכות וההשכלה בחברה המערבית. אם זה טוב או רע, זה כבר באמת מעבר לפוסט הזה להגיד.

  1. ומי שכן רוצה לקרוא על זה מנקודת מבט אקדמית, אני ממליץ על הספר Sorting Things Out של ג’פרי באוקר וסוזן לי סטאר, ספר שקראתי לקורס באוניברסיטה לאחרונה, ומספק ניתוחים מעניינים של ה-ICD []

3 תגובות

Feb 04 2012

יומן צריכה: יאללה, ביסלי, יאללה

אחח, ביסלי, ביסלי. אחד המותגים המוצלחים והותיקים בשוק. למה אתם מתעקשים להרוס אותו, אסם? מה הוא עשה לכם רע?

כבר כתבתי על ביסלי בעבר, כי אני חושב שהוא דוגמה נפלאה לבנייה של מותג. יש לך מגוון של טעמים ככה שאנשים שונים יכולים לאהוב ביסלי גם אם הטעם שלהם שונה. יש להם צורות שונות, מה שמוסיף playfulness לחטיף, מאפשר לך לבנות מהם דברים (גלגלי פיצה מחוברים בצירי פלאפל, למשל). וכמובן, בצק מטוגן עם מונוסודיום גלוטומט, בשביל ההתמכרות. ועד כמה שאני חושב שהטעמים החדשים שמגיעים חדשות לבקרים הם חסרי יחוד או עניין יחסית לטעמים המקוריים (או לטעמים האבודים המיתולוגיים, שום-בצל וטאקו), הם עושים עבודה נהדרת בלשמור עניין במוצר. אני יודע על עצמי לספר שאני לא יכול לעמוד בפני איזוטופים חדשים של מוצרים קיימים. קוקה קולה וניל? פסק זמן לימון? אוזני המן במילוי כבש? Bring it on!

אבל אז מה באים אסם ועושים לי? את זה הם עושים:

2012-02-03 17.44.36

 

ספין-אוף. הם עשו ספין-אוף לביסלי, סדרה חדשה, מקבילה, של חטיפים מלוחים תחת השם “ביסלי יאללה”, עם אותן שתי דמויות מעצבנות מהסדרה הראשית. ובשלושה טעמים – “חריף”, “ברביקיו אמריקאי” (אמריקאי? באמת?) וכמובן, “טבעי”, שהוא כנראה אמור להיות בטעם של חיטה. עדיף, עדיין, על טעם של קונוס. רכשתי את שלושתם, ואני יכול להעיד על משיכת כתפיים קולקטיבית שנרשמה בקרב הטועמים. החריף לא חריף, הברביקיו לא אמריקאי (אבל מזכיר קצת את הביסלי ברביקיו הרגיל), והטבעי? ובכן, יש לו טעם מובהק של בצק מטוגן ומונוסודיום גלוטומט. כמו שסבתא היתה מכינה.

אבל הדבר הנוראי באמת שהם עשו כאן זה לזרוק לפח את התרומה הבולטת של הביסלי לשוק החטיפים הישראלי, והוא השפה העיצובית של החטיף. גריל הוא בצורת פוזילי מסולסל, בצל הוא טבעות. גם מותגי הבית של רשתות השיווק ידעו לא לשחק עם זה, פן יבלבלו את הלקוח המתוסכל שמזמן איבד אמון בשם של החטיף, ומזהה אותו ע”פ צבע האריזה וצורתו. אבל תראו איך נראים הביסלי יאללה החדשים:

2012-02-03 18.11.22

אתם יכולים לזהות מה כאן הטבעי, מה החריף ומה הברביקיו אמריקאי? כמובן שאתם לא. אי אפשר. כולם נראים אותו הדבר, חוץ מהחריף, שהוא קצת כהה יותר (שני העליונים משמאל). בשביל היכולת התיאורטית לטבול את הביסלי בדיפ, הם זרקו לפח ארבעים שנה של בידול!

אני מבין למה חברה תיקח מותג מוצלח ותשתמש בו למוצרים אחרים. עלית עשתה את זה עם פסק זמן בהצלחה לא מבוטלת. אבל כאן לא ברור מה ההבדל בין הביסליים החוורים הללו לבין המקור. לבלוג זה לא נותר אלא לפסוק: שערוריה!

4 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים