May 07 2015

סיורי גרפיטי: קווים לדמותם

הייתי בשלושה סיורי גרפיטי בשנים האחרונות. אחד בברלין, אחד בפראג, ואחד, לפני כמה שבועות, בתל-אביב, כמתנת יום הולדת מאישתי. אני מאד אוהב גרפיטי, והסיור בפלורנטין היה מאד מעניין, אבל בלי קשר לתוכן הסיור עצמו, היה מעניין לחשוב על ההבדלים בין שלושת הסיורים השונים שהייתי בהם.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

בסיור הראשון שלי, בברלין, המדריכה היתה אוסטרלית שגרה בברלין, שהיא חלק מהסצנה של אמני הרחוב, גם אם היא לא ציירת גרפיטי בעצמה. בפראג, המדריך היה יליד העיר, צייר גרפיטי לשעבר שהפסיק ועבר להתעסק בנושא באופן יותר מתבונן. בארץ, המדריכה היתה בוגרת תואר שני לתולדות האמנות, והסתכלה על הסצנה מבחוץ. לכל אחד מהם היתה זווית אחרת קצת להסתכל על הסצנה, מבפנים או מבחוץ. אידאלית, הייתי רוצה חוויה משולבת בכל סיור כזה, אבל זה לא ממש פרקטי.

מבחינת נושאי הסיור, גם נתקלתי בכמה דגשים שונים בסיורים השונים. האלמנט המרכזי בכולם, כמובן, הוא הגילוי – הסיורים לוקחים אותך ברחובות שאתה לא מכיר, או אם מדובר על העיר שלך ואתה מכיר את הרחוב, גורמים לך להרים את הראש בזמן הנכון, להסתכל בפינה הנכונה או סתם לפתוח את העיניים ולראות דברים שנמצאים סביבך כל יום.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

אלמנט נוסף שמעניין אותי הוא הסוציולוגיה של הגרפיטי. מי האנשים שמציירים אותו? למה? איך נראית המערכת החברתית שלהם? הם מכירים אחד את השני? הם עניים שהרחוב הוא ערוץ הביטוי שלהם, או אנשי מעמד ביניים שיוצאים מהבתים הנוחים שלהם בלילות? גם זה נושא שרוב הסיורים התייחסו אליו, אם כי חשוב לדעת את התשובה לנושא הראשון, של זהות המדריך, כדי לפרש את התשובות. מדריך שמגיע מתוך התחום עשוי להרגיש חלק מהאתוס, ויציג את הציירים כאמנים חדורי אידאולוגיה ותשוקה אמנותית. מדריך חיצוני עשוי לתת פרשנות ביקורתית יותר, אבל להכיר את האנשים פחות. יתכן שבגלל זה יצאתי עם הרגשה שבברלין ובפראג הגורמים הבולטים בסצנה חיים את האמנות שלהם, בתוך סקוואטים וסדנאות אמנים “אותנטיים”, בעוד בישראל ההרגשה היא של אמנים יותר מבוססים שרואים באמנות רחוב דרך להשפיע על העיר שלהם. יכול להיות שזה נכון, יכול להיות שלא, אבל עם זה יצאתי מהסיורים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

משהו שגם הופיע כמה פעמים זה נסיונות של המדריכים להסביריצירות, בניגוד ללנתח אותן. ניתוח זה לתת לי קונטקסט להבין את היצירה – למשל, לספר לי שהכתר בציור קיר שכאן למעלה הוא אלמנט עיצובי מסורתי ב-tagging, והשימוש בו בציור הזה מתכתב עם ההיסטוריה של הסגנון. זה נותן לי מידע, אבל משאיר לי את החוויה הפרשנית האישית. אבל הסברים זה להגיד לי ש-“ביצירה הזו האמן ניסה להביע את המתח המובנה שבין אמנות לבין מסחור”. אני לא רוצה שילעסו לי את זה. יתכן שאני אבין את זה ויתכן שלא ויתכן שאני אקח מזה משהו אחר לגמרי. אני לא צריך שיסבירו לי.

הסברים כאלה קיבלתי גם ממדריכים שהגיעו מתוך הסצנה עצמה וגם כאלה שבאו בריחוק אקדמי, אז אני לא יודע אם זה מאפיין סוגים שונים של מדריכים.

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

פלורנטין, מרץ 2015. צילום: ליאת שחר קשתן

כל הסיורים שהייתי בהם היו, בסופו של דבר, מוצלחים.

ברלין: Alternative Berlin Tours

פראג: Alternative Prague Tours

תל אביב: הסיירת

תגובה אחת

תגובה אחת לפוסט “סיורי גרפיטי: קווים לדמותם”

  1. עופרNo Gravatarבתאריך 07 May 2015 בשעה 19:57

    האם יכול להיות שזה נובע מכך שהסיורים האלו, בניגוד לשיעורי אמנות, מופנים לקהל מאוד רחב שיש לו פחות סבלנות לניתוח ויותר מחפש את הסיפור?

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים