סוד הקסם האיטלקי

ניהלתי השבוע שיחה קצת יוצאת דופן עם נהג מונית. לבחור, בגילי פלוס מינוס, היה מגאסון בילדותו, אותו חיקוי נינטנדו, ועד היום הוא זוכר בחיבה יתרה את השעות שהיה מבלה בלשחק סופר מריו מול הטלוויזיה. זה כשלעצמו לא מפתיע, כי היסטריית הרטרו סביב משחקי מריו המקוריים, בלי קשר לאימפריית הזכיונות המטורפת של נינטנדו סביבו, היא בשיאה. אבל מה שיפה לראות הוא שלא מדובר כאן סתם בתופעת אינטרנט שמנציחה את עצמה, בועת-ממים ללא הצדקה. הבחור לחלוטין לא היה מודע לרימייקים, רימיקסים, הומאז’ים אמנותיים וטרנד ה-8ביט שפופולרי כרגע בחוגים מסוימים. הוא פשוט ממש אהב את סופר מריו. מספיק בשביל שיוכל לזמזם, גם 20 שנה אחרי, את מוזיקה הרקע של המשחק.

הם ידעו מה הם עושים שם, נינטנדו. מריו זכה במעמדו בזכות, ולא בחסד. ולא בגלל הבחירה בו כמאסקוט של החברה ולא בגלל Dr. Mario ושאר משחקי-זבל עד אין סוף. פשוט יש בו משהו, בשרברב האיטלקי הזה.