Dec 28 2009

שלוש מחשבות על הופעות

הגעתי למסקנה שאני תמיד צריך לאמץ איזו להקה צעירה. זה נורא נחמד שיש לך להקה כזו שאתה יכול לעקוב אחריה, ללכת לכל ההופעות שלה, גם אם הן מחוץ לעיר. לחגוג איתה את ימי ההולדת של הגיטריסט או המתופף. לזהות פרצופים מוכרים בקהל מפעם לפעם, גם אם אתה אף פעם לא מדבר איתם. זה גם עוזר אם הם להקה טובה, אבל זה לא חובה, העיקר שתהיה לך להקה משלך, כמו קבוצת כדורגל, שאתה יכול להתלהב ממנה גם אם אף אחד אחר לא אוהב אותה, ולהגן עליה מול אחרים. בזמנו היה לנו את אגרול, בתקופת הקאברים שלהם. ואת בינתיים, עד שאלון עבר לחו”ל. אבל רוב הזמן אני מזניח באופן מחפיר את העובדה שאני גר מטר מהאוזן-בר ורבע שעה מהלבונטין, ולא שומע מספיק להקות חדשות. זה תמיד כיף להיות חלק מקהילה קטנה כזו, אפילו אם ברור שזה לא ישרוד לעד. לכן אני תמיד שמח למצוא לי להקה חדשה ומוצלחת לאמץ.

* * *

בגדול, אני אוהב רוק מתקדם. אני אומנם כבר כמעט לא שומע פרוג, בטח שלא דברים חדשים, אבל שנים רבות זה היה הסגנון החביב עלי, קינג קרימזון וג’נסיס וג’נטל ג’יאנט ואפילו אמרסון לייק ופאלמר. אבל לפרוג, ובעיקר להקות פרוג חדשות, יש נטייה לשקוע לתוך הטכניקה ולאבד את הכיף שבמוזיקה. הם עושים מוזיקה למוזיקאים, שנהנים ממעברי האקורדים המורכבים וההברקות הטכניות בזמן שאני משתעמם. אין לי ויכוח על יכולותיהם כנגנים, רק על העניין שביצירה. וגם כשהמוזיקה שלהם לא משעממת (ואני חלילה לא אומר שכל דבר שנוגע בפרוג הוא משעמם), המוזיקה של הפרוגרים נוטה להיות מורכבת יותר, מתלהבת פחות. יותר נוטה לנענוע ראש בהערכה מאשר לקפיצות מלאות התלהבות.

לכן זה מעניין כשלהקת טובה ופרוגית, יותר או פחות, מנגנת שיר רוק פשוט יותר,straightforward. אולי איזה קאבר אירוני, או סתם נוסטלגי. ופתאום הכשרון הטכני המפותח מקבל לידיים לא איזה מאפה פילו אוורירי או תבשיל מעודן, אלא נתח בשר עסיסי, עוד על העצם, ופתאום לא רק הידיים של הגיטריסט רצות להן על צוואר הגיטרה, אלא כל הגוף שלו מתחיל לקפוץ, והידיים של המתופף הופכות לטשטוש לבן, והבסיסט מחליף את ה-counterpoint המורכב בקו בס פשוט יותר אבל שמהדהד לך בכלוב הצלעות, ואתה מתחיל לתהות למה הם לא יכולים להכניס כל-כך הרבה התלהבות גם לשירים הרגילים שלהם.

טוב, לפעמים הם יכולים.

* * *

אני גם אוהב להקות שיש להם שני זמרים ראשיים. לא כל שיר מתאים לכל סגנון שירה, ואם יש שני זמרים, זה כמו להוסיף עוד כלי נגינה להרכב. זה פותח אפשרויות. גם הרמוניות קוליות מעניינות יותר, וגם פוטנציאל לשירי סולו מותאמים אישית. ואם יש זמר וזמרת אז בכלל יש לנו מנעד רחב של אפשרויות.

* * *

הפשרות היא להקה ממש נחמדה. נגיעות של פרוג בלי שיהיה יותר מדי מזה. מדי פעם איזה קאבר נוסטלגי. גיטריסט מצוין שחגג אתמול יום הולדת. נגן סוזאפון על הבמה במקום גיטרה בס. שני זמרים ראשיים. שווה.

7 תגובות

7 תגובות לפוסט “שלוש מחשבות על הופעות”

  1. rolyNo Gravatarבתאריך 28 Dec 2009 בשעה 18:16

    לא שיש בעיה עם הפשרות (ממש ממש לא). אבל אם בא לך לאמץ עוד להקה (פרוג? יש. שני זמרים? יש) לך על סטבניטז:
    http://www.myspace.com/stubnitzmusic
     
    עצרו מלהופיע בינתיים, אם אתה מעוניין אני אעדכן לכשיחזרו מנורבגיה או איפה שלא יהיו..

  2. דורהNo Gravatarבתאריך 28 Dec 2009 בשעה 19:12

    איזה כיף שאהבת אותם, הם שולטים לגמרי. אם כי קבוצת הכדורגל שלי, כפי שהגדרת כל כך יפה, היא חיה מילר.
    אה, ויש גם בעיה עם לאמץ להקה צעירה — לפעמים אתה מרגיש כמו מל מ”פלייט אוף דה קונקורדס”.

  3. tamar_tamarNo Gravatarבתאריך 28 Dec 2009 בשעה 21:40

    ככל שאני קוראת אותך יותר, אני מחבבת אותך יותר. זה לגמרי לא רע.
    ואת כל זה אני עוד אומרת כחובבת פרוג.

  4. ShoegazerNo Gravatarבתאריך 28 Dec 2009 בשעה 22:16

    קודם כל זה יפה האג’נדה עם להקת הבית . אני חושבת שיש בזה הרבה אהבה וגם מעיד עליך כבנאדם חיובי ותורם לחברה :)
    לגבי פרוג -אני מבינה מה אתה אומר.לשמחתי יש לי יכולת די מדהימה לא לפרק מוזיקה לגורמיה ,גם כשמדובר בפרוג. יתכן וזה נובע מהעובדה שאין לי הבנה מוזיקולוגית מאד מעמיקה אבל יש לי כנראה אוזן טובה וזה עודר <strong>לי </strong>להישאר בנאדם חיובי ולתרום לחברה.
    נכחתי בהופעה של גונג פה בארץ לפני כחודשיים – היא היתה מצויינת בעיניי וגם משמחת -הרגשתי שם בדיוק את החדווה ופחות את האינטלקט או הוירטואוזיות.
    נהנתי מהפוסט.תודה.

  5. פאזיNo Gravatarבתאריך 29 Dec 2009 בשעה 18:04

    לבלונד רדהד, בתקופת האמצע הטובה שלהם (כלומר, לא בהתחלה הבוסרית ולא בפופ המלודי שהם עושים היום) היו קטעים עם השפעות פרוגיות. לא משהו מובהק, אבל בהחלט שירים עם מבנים מורכבים מהרגיל – וכבונוס, ללא המיתולוגיה הילדותית (לטעמי) הבלתי נמנעת בליריקה הנלוות. וכמובן, זמר וזמרת, אף שהם לרוב לא שרים יחדיו.
    בדוק את מלודי אוף דאמג’ד למונס המופתי שלהם.

  6. יונתןNo Gravatarבתאריך 31 Dec 2009 בשעה 22:09

    להוסקר דו היו שני זמרים, שגם שרו די שונה. הם, כמובן, רחוקים מאוד מפרוג (אם כי כנראה הוציאו את אלבום הקונספט הראשון של הפאנק – Zen Arcade המופתי).

  7. […] הפשרות כבר כתבתי כאן בעבר, אבל מאז ההתלהבות הראשונית הספקתי ללכת להמון הופעות […]

כתובת טרקבק | RSS תגובות

השארת תגובה

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים