מגדל קלפים

אחת הסוגיות שעומדות לעלות בדיון הציבורי בימים הבאים, שוב, היא כליאתם של מפעילי אתר ה-Pirates Bay. אני כבר יכול לראות את שני המחנות: מצד אחד, אנשי אסכולת ה-“פשע זה פשע, גניבה זו גניבה” שידגישו את העובדה שמפעילי האתר גרפו הכנסות מפרסומות על חשבון עמלם של יוצרי התוכן. והם צודקים.

ומהצד השני יעמדו אנשים שיצעקו שה-MPAA וה-RIAA, ארגוני זכויות היוצרים הבולטים במאבק הזה, הם חלאות לא קטנות. ואנשים שמשתפים קבצים הם לא רק אוכלי-חינם, אלא גם אנשים שמאסו במגבלות הבלתי סבירות שהמדיום המיושן מציב עליהם – כשהם קונים דיסק שמתקין תועבות על המחשב רק בשביל למנוע ממך להפוך אותו ל-MP3ים לנוחותך, ותנאי שימוש שאוסרים עליך אפילו ליצור גיבוי לשימוש פרטי, אז הם מתחילים לחפש פתרונות שמתאימים יותר לחיים שלהם – חיים שבהם שומעים מוזיקה גם בבית וגם ב-iPod וגם באוטו וגם בעבודה. הם פנו לאתרי שיתוף הקבצים לא רק בשביל לא לשלם, אלא גם כדי לקבל את חווית השימוש המתאימה להם. גם העתקות ביתיות של מוזיקה נחשבו מכה לתעשיית המוזיקה, אבל הדרישה של הקהל ליכולת להקליט שברה את השוק, שלמד לחיות עם זה.

אם iTunes הראה משהו, זה שאנשים כן מוכנים לשלם עבור מוזיקה, אם הם מקבלים אותה בצורה נוחה שמתאימה לחיים שלהם – כקבצים בודדים שהם יכולים להעתיק, ולשמוע בבית וגם בחוץ, ואפילו בלי DRM בימינו. אז זה עדיין לא פתרון מושלם, וסובל מאחיזת-החנק של אפל, אבל הם מראים את הכיוון היחיד שאולפני המוזיקה יכולים להצליח בו. בלי קשר למה יעלה בגורלם של הפיראטים השבדים, סגירת האתר שלהם לא ישנה בכהוא-זה את כמות ההעתקות של המוזיקה ברשת. לכל הפחות יהיו כמה שבועות שהאתרים האחרים יתרחבו לקבל את העומס. אבל רק כשאפשר יהיה לקנות סרטים ומוזיקה באינטרנט, בקלות ובפשטות, בצורה לא מגבילה, מכל מקום בעולם¹ – אז נראה התפתחות.

***

אבל זה לא רק כסף, ולא רק נוחות. הצעירים שמובילים את השינוי החברתי והתרבותי לא יסתפקו רק בשינוי הפורמט של המוזיקה, או אופן שידורו. הם גדלים לתוך חברה דיגיטלית שבאה עם דרישות גבוהות יותר מאשר סתם זמינות של הרכוש שלה. הם מצפים לקחת את השיר הזה שהם קנו ולהשתמש בו ברגע לסרטון שהם צילמו והעלו ל-YouTube. הם רוצים לעשות רמיקסים ו-mashups לתכנים, בין אם אמנותיים או אינפורמטיביים. הם מובילים מהפכה במהות הקניין הרוחני שלא תעצור רק בזכות לשמוע את המוזיקה בכל מקום. גולשי ומפעילי ה-PiratesBay, מעלי הסדרות ל-YouTube והשירים ל-MuxTape אולי לא פעלו ממניעים אלטרואיסטים אבל הם עזרו להשריש את התפיסה שקניין רוחני לא כולל שליטה על ההפצה של היצירות שלך, ושיצירת derivative works היא חלק בלתי נפרד מהשימוש בכל מידע. והמהפכה הזו גדולה הרבה יותר, כי היא יכולה לקעקע לחלוטין את המעמד החברתי, אמנותי וכלכלי של ה-Recording Artist. בלי להכנס לתוך עתיד זכויות היוצרים (שזה נושא גדול וראוי, שגדולים וראויים ממני כתבו עלי, ושדורש עדיין מחשבה רבה מצידי) זו דוגמא לשינוי תפיסתי מהותי של מוסדות חברתיים מבוססים, שהחברה מבוססת האינפורמציה שלנו פשוט לא תשאיר על כנה.

אבל לא רק מערכת הקניין הרוחני תשתנה מן היסוד. מערכת אחר מערכת, מוסד אחר מוסד מוצאים את עצמם תחת מתקפה ושינוי.

עיתונים, שניסו לשלם מס שפתיים למודל החדש ע”י מתן אפשרות לתגובות וטוקבקים, גילו שזה לא מספיק. עיתוני נייר נסגרים, והעיתונים המקוונים מתחילים לתת יותר ויותר במה לתוכן גולשים – אבל לא עילגות טוקבקיסטית, אלא Citizen Journalism רציני יותר. מהצד השני, בלוגים עיתונאיים מתחילים להתארגן כדי לאפשר מימון של עיתונאות רצינית.

חוקי הסוב-יודיצה, שבאים להגביל את חשיפת המידע על משפט בעודו נערך, קורסים תחת כמות המידע אליו נחשפים כל המעורבים – שופטים, מושבעים וכל השאר – וגם המידע שהם מייצרים. עוד לפני עשור התחילו אנשים לחשוב שהטכנולוגיות החדשות לא מאפשרות פיקוח, ושכללי הסוב-יודיצה לא ישרדו לאורך זמן. בינתיים אנשים פשוט מועפים מחבר המושבעים אם הם עונים להודעה בבלקברי שלהם.

אני לא יודע איפה זה יגמר. אני רק רואה שזה מתחיל.

1. ראוי לציין שהצלחתי לקנות מוזיקה באופן חוקי באתר 7Digital הבריטי, למרות שהוא מוגבל רק לתושבי בריטניה, ע”י תשלום ב-PayPal שעוקף את בדיקת-המיקום. מומלץ!