Warning: count(): Parameter must be an array or an object that implements Countable in /homepages/45/d270899679/htdocs/wp/wp-includes/post-template.php on line 293

Feb 22 2009

מה קורה?

אניל דש, בלוגר וכותב על תרבות אינטרנט, חזר לו מחופשה בת מספר שבועות שבמהלכה היה מנותק מכל ערוצי התקשורת, כולל אינטרנט וטלוויזיה. כשחזר, שאל את 9000 האנשים שעוקבים אחריו בטוויטר שאלה פשוטה – “מה הדבר האחד שקרה שכדאי לי להתעדכן בו”. התשובה שקיבל מרוב העונים? כלום. כלום לא קרה. שום דבר מעניין.

הפרשנות של דש לעניין היא שרוב המידע שאנחנו צורכים ביום-יום הוא חסר ערך. מבדר, אולי. משעשע. אבל חסר ערך לאורך זמן. לא קורים כל-כך הרבה דברים. אני, לעומת זאת, חושב שדש כאן חוטא קצת לחשיבות של הדברים הקטנים.

התרבות שלנו, בטח ובטח של אנשים כמו דש והקוראים שלו, מורכבת מהרבה מאד ערוצי מידע מקבילים. תוכניות טלוויזיה, ידיעות בחדשות, בלוגים, סרטוני YouTube, ממים משוטטים, סיפורים של חברים. כל אחד הוא כמו RSS Aggregator, מרכז עשרות ומאות ערוצי תקשורת ובורר מתוכם את התוכן התרבותי שלו. עברה לה התקופה של ערוץ טלוויזיה אחד, שלושה עיתונים, ארבע תחנות רדיו. כשכולם ספגו את אותה תרבות, אותו monoculture לאומי משותף. אני יודע שאפילו עם אנשים שאני חולק איתם עניינים משותפים רבים, אני יכול לקוות ללא יותר מ-90% התאמה של התוכן התרבותי הנצרך שלנו. תמיד יהיו לי כמה בלוגים, או תקליטים, או חדשות, שאני צרכתי ומישהו אחר לא.

אז בהנתן שאנחנו כבר ככה חיים בתרבות מגוונת ומפוצלת, ואני גם ככה לא יכול להניח שבן-שיחתי קרא את כל מה שאני קראתי וראה את כל מה שאני ראיתי, אני יכול לוותר על חודש של תרבות בלי להרגיש מחויב להשלים כל פסיק וכל רגע. אלא אם קרו דברים בנושאים שאני מתעניין בהם במיוחד, סביר להניח שאני יכול לתת לרסיסי התרבות של אותם שבועות לשקוע לתוך הקלחת הגועשת שהיא התרבות המשותפת בלי לאבד את המקום שלי בשיח הציבורי.

3 תגובות

3 תגובות לפוסט “מה קורה?”

  1. אידיוסינקרטיתNo Gravatarבתאריך 22 Feb 2009 בשעה 16:00

    אני חושבת (כמו שכתבו חלק מהעונים אצלו) שחלק מהבעיה היא שמהניסוח שלו השתמע שצריכים לבחור דבר אחד – ופשוט אין דבר אחד שמתנשא מעל האחרים בצורה כזאת שלאנשים יהיה ברור שהוא חייב להתחיל בו. לא פרצה מלחמת עולם, לא מתו 5000 אנשים בפיגוע טרור, לא גילו חיים תבוניים בשום מקום בייקום. הדברים הם לא בהכרח חולפים או חסרי חשיבות, הם פשוט שגרתיים.

    בעיה נוספת וקשורה, שגם קשורה למה שאתה כתבת, היא הכלליות של ההקשר. אם הוא היה שואל את השאלה בקבוצה שיש לה משהו משותף, אנשים היו חושבים בהקשר מסוים ואז היה קופץ להם לראש משהו “חשוב”. אוהדי הפועל היו מעדכנים אוהד הפועל בחצי גמר הגביע. בפרלמנט השכונתי היו מדברים על הבחירות.  אבל בלי הקשר קשה להשוות בין החשיבות של פריטים  ולהבחין בפריטים בולטים.

    אם הניסוח של הבקשה לא היה מאלץ אנשים לבחור את הדבר היחיד הראוי להשתמרות, ומצד שני היה מאיץ בהם כן לנסות ולחשוב על משהו שהיה להם חשוב, מעניין, שווה קריאה – אני בטוחה שהוא היה מקבל תשובות אחרות.

  2. אוטרפהNo Gravatarבתאריך 01 Mar 2009 בשעה 00:58

    אבנג’, יקירי, 90% זה מ-ל-א. זה ‘תלפים רבים. זה “היו-בחירות-נפלו-גראדים-התפוצץ-עוד-רוזנשטיין-שנת-בצורת-עוד-שנייה-דפש-מוד”. ברור שתמיד תוכל להשלים התרחשות נקודתית כלשהי (או אפילו כזו שפוצחת בהשתלשלות רבת ימים) במשפט אינפורמטיבי אחד, אבל זה נשמע יותר כאילו שדש דנן ניסה לרכז איזו סטטיסטיקה על מדרג הנושאים מעוררי העניין בקרב קוראיו, בהנחה שהם מייצגים פלח אוכלוסייה כלשהו.

    That said, נראה לי שהסיבה שאנחנו תולשים את עצמנו יותר מדי מזרם האינפורמציה הבלתי פוסק היא כי אנחנו חוששים לייצר תקדים, חוששים שזה ימצא חן בעינינינו יותר מדי וגרוע מכך – חוששים שאם אנחנו מסוגלים להסתדר בלי העולם למשך שבוע-חודשיים — תאר לך למשך כמה זמן העולם יכול להסתדר בלעדינו.

  3. אוטרפהNo Gravatarבתאריך 01 Mar 2009 בשעה 01:00

    ארג בגיגית. כוונתי לומר “הסיבה שאנחנו *לא* תולשים את עצמנו”… וגו’. כמובן.

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים