ארכיון התגית 'רפואה'

Feb 05 2012

שקיעת האימפריה הרומית בראי מחלות הנפש

כל דיסיפלינה באשר היא צריכה שפה משותפת. מומחים בכל תחום חייבים עולם מושגים משותף שבעזרתו אפשר להעביר ידע צבור באופן תמציתי ויעיל, ושמאפשר לסנכרן חוויות אישיות ושונות לצורה אחידה המובנת ע”י כולם. בתחום בריאות הנפש, השפה הזו מוגדרת ע”י ה-DSM, המדריך הסטטיסטי לאבחון מחלות נפש, המפורסם ע”י איגוד הפסיכיאטרים האמריקאי. ה-DSM מאפשר לפסיכיאטארים, פסיכולוגים, גורמי ממשל ורגולציה, חברות ביטוח ויצרניות תרופות לדבר בשפה משותפת.

אפשר לכתוב ספרים שלמים על נושא ה-DSM ומדריכים דומים, כמו המקבילה הרפואית שלו, ה-ה-ICD (International Classification of Diseases) שמפרסם ארגון הבריאות העולמי של האו”ם ומספק סטנדרטיזציה של מחלות בכל העולם. יש הרבה מה להגיד על הפוליטיקה שנכנסת למדריכים כאלו, שיכולים במחי קטגוריה להפוך מה שפעם היה סתם אידיוסינקרטיות למחלת נפש, משהו שדורש טיפול, וחשוב מזה – משהו שנושא עמו תווית של “משוגע”. אבל לא לזה התכנסנו היום1.

מה שבאתי לדבר עליו הוא המהדורה העתידית של ה-DSM, החמישית, אשר צפויה לצאת בשנת 2013. ואפילו לא באתי לדבר על הספר, אלא להתעכב רק על מבנה השם של המהדורה, ועל ההבדל בינו לבין השם של מהדורות הישנות.

המהדורה הנוכחית, הרביעית, התפרסמה ב-1994 ועודכנה בשנת 2000. היא מכונה DSM-IV, וממשיכה מסורת בת 50 שנה של זיהוי מהדורת ה-DSM על פי הספרה הלטינית שלה. המהדורה החמישית, לעומת זאת, שינתה את הנורמה, וצפויה להתפרסם תחת השם DSM-5. לפי ויקיפדיה, גם היא היתה אמורה להתפרסם במקור תחת הספרה הרומאית, ועדיין אפשר למצוא מאות אלפי מאמרים שמשתמשים בנוסח הישן, אבל השם הרשמי הוא עדיין DSM-5, והאתר לא מכיל התייחסות רשמית, שמצאתי, לשינוי השם.

אז למה שינו את השם, ועוד שינוי כזה מינורי? אני לא יודע, אבל אני יכול לנסות לנחש. במשך מאות שנים, לטינית היתה השפה המועדפת על מלומדים בכל רחבי אירופה, וההשפעה שלה, החל מהאימפריה הרומית אל תוך הכנסיה ומשם אל מנגנוני האקדמיה והמדע, היתה עצומה. במשך מאות שנים לדבר לטינית היה סימן להשכלה מקיפה, ולכן אין פלא שמונחים רבים בעולם הרפואה, כמו גם רפואת הנפש, עדיין מבוססים על לטינית. אבל בעשורים האחרונים יש טרנד של דה-לטיניזציה של מוסדות ידע רבים, באדקמיה וגם ברפואה. האנגלית, וספציפית האנגלית האמריקאית, היא כבר מזמן השפה של המשכילים בכל הדיסיפלינות החדשות כמו הנדסה ומחשבים, ואפשר לראות קריאות לזנוח את הלטינית המבלבלת בתחומים כמו רפואה, בוטניקה, ואולי גם משפטים, אבל לא מצאתי סימוכין לזה.

אז נכון, אפשר למצוא תלונות על כך שהלטינית והיוונית יורדות מתכנית הלימודים עוד מלפני 80 שנה. ונכון שה-ICD, המקבילה הגופנית של ה-DSM, משתמשת בספרות ערביות כבר מהמהדורה הראשונה בשנת 1900 (אז עדיין ראשי התיבות ייצגו את המשפט המורבידי יותר International List of Causes of Death). אבל ההרגשה שלי היא שבאמת ירדה קרנה של הלטינית, עם השענותה על מקורות סמכות עתיקים, בתור חותמת האיכות וההשכלה בחברה המערבית. אם זה טוב או רע, זה כבר באמת מעבר לפוסט הזה להגיד.

  1. ומי שכן רוצה לקרוא על זה מנקודת מבט אקדמית, אני ממליץ על הספר Sorting Things Out של ג’פרי באוקר וסוזן לי סטאר, ספר שקראתי לקורס באוניברסיטה לאחרונה, ומספק ניתוחים מעניינים של ה-ICD []

3 תגובות

Aug 03 2009

יריקה בפרצוף

מגיע לו רופא לעבודה, בבית החולים. הוא עייף, כי הוא בקושי הספיק לישון בין משמרת למשמרת, כי התקנים לרופאים בבתי חולים בישראל נקבעו בשנות השישים, ולא עודכנו לאוכלוסיה הנוכחית. אבל הוא בא לעבודה. הוא בא לטפל בחולים. אולי הוא רופא צעיר, עדיין חדור תחושת שליחות, רוצה לעזור לאחיו האדם. אולי הוא רופא ותיק – מריר, מתוסכל משנים של משכורות עלובות ואיומים על חייו מחולים שמרגישים שמגיע להם יותר. זה לא ממש משנה. הוא מגיע לעבודה, רופא ישראלי, בשביל לעזור לאנשים.

וחוטף יריקה בפנים. לא סתם יריקה – לא, ליריקות הוא כבר רגיל. כאן כבר עלינו מדרגה. “מֶנגלה!”, הם צועקים ברחובות. “הוא עושה ניסויים על ילדים!”. וזה לא משנה אם הרופא הוא דור שלישי לניצולי שואה, או שהוריו בילו את שנות החמישים במעברות לעולי מרוקו, או שעלה מרוסיה בשנות ה-90. קריאות “מנגלה” הן תופסות לכולם, ולא רק בישראל. אין כמעט רוע שמתקרב לשם הזה, שהפך לשם דבר לחוסר אנושיות, לרשע האולטימטיבי. אין משהו שיכול לפגוע יותר ברופא שבא כל בוקר, בין אם בשמחה או במרירות, בהתלהבות או באפאתיות, אבל בא כל בוקר לעזור לאנשים.

אבל בכל זאת יש משהו אחד שבכל זאת גרוע יותר. כשיעקב ליצמן, סגן שר הבריאות – סגן שר בשם בלבד, כי אין ממש שר מעליו  – ליצמן, שהוא בעצם הבוס של הרופאים כולם, בכל בתי החולים הציבוריים, איפה שהרופא הלא-כל-כך-תיאורטי שלנו עובד – ליצמן בא לאותו המון שעומד מחוץ לבית החולים וקורא “מנגלה”, שמאיים על חייהם של רופאים – לא באוויר, אלא בשיחות טלפון מאיימות באישון לילה. ליצמן בא לאותו המון שעומד מול עובדיו, רופאיו, ולא עומד מולו. לא. הוא שולף מכיסו מאות אלפי שקלים ושם אותם כערבות לאותה אם לילד המורעב. וזה לא משנה אם היא הרעיבה או לא הרעיבה – את זה אני אשאיר למשטרה ובית המשפט להכריע. מה שמשנה הוא שמאחוריה התייצב המון אלים, שעלה על בתי החולים ובפיו שטנה ושנאה ורעל ורצח. מול ההמון הזה התייצב ליצמן, ובכספו אמר את דברו.

ומה אמור להבין אותו רופא לא כל-כך תיאורטי? כשהבוס שלו, סגן-השר-במעמד-של-שר שלו, מוציא ממיטב כספו – הרבה יותר ממשכורת שנתית של רופא ממוצע – כדי לתמוך ולהגן על המאשימים אותו בזוועות? איך הוא יכול לראות את זה כמשהו חוץ מיריקה בפנים לממסד הרפואי כולו, ולרופאים אישית?

12 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים