ארכיון התגית 'קולנוע'

May 03 2020

ולמה שלא יהיו קוסמים בחלל, בעצם?

אחת המסורות הגיקיות ארוכות השנים ביותר שאני מכיר, בכנסים, במסיבות ובאינטרנט, היא הוויכוח הקבוע, החוזר, העקר – האם “מלחמת הכוכבים” (או סטאר וורז, בלעז) היא סדרת סרטי מדע בדיוני או פנטזיה. “ברור שמדע בדיוני”, יגיד הראשון. “יש שם חלליות! ורובוטים! ורובי לייזר!”. “מה פתאום”, תגיד בת הפלוגתא, לרוב בשביעות רצון קלה של מי שפיצחה את הקוד וראתה עמוק יותר לקרבי הסרטים. “יש שם קוסמים, גם אם בשם אחר, ונבואה עתיקה על הנער התמים, נצר לשושלת המכשפים, שיקום על אימפריית הרשע ויביס אותה. אלה ללא ספק סרטי פנטזיה”.

כמה פעמים נכחתי כבר בדיון הזה? כל כך הרבה עד שמצאתי את עצמי מכין הרצאה קצרה, לקראת יציאת הסרט “הכח מתעורר”, מס’ 7 בסדרה, שבה אני מנסה לעשות סדר בשאלה הזו. ואז יצא לי להעביר את ההרצאה שוב בהקשר חברתי אחר. ואז שוב. ואז, במסיבת פורים אחת, שש פעמים נוספות במצבים שונים של שכרות. אז כן, השתתפתי בדיון הזה מספיק פעמים – על במה, בשיחה, בטוויטר – כדי שאחליט שהגיע הזמן שאכתוב את מסקנותיי כאן בבלוג.

הטענה הראשונה היא שסטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני. וזו טענה נכונה. יש בו חלליות ורובי לייזר, יש אימפריה גלקטית ורובוטים. אי אפשר להתכחש לכך שכל אלה הם טרופים (tropes) של ז’אנר המדע הבדיוני, ותת-הז’אנר של space opera, ספציפית. אפשר לדבר על ההשפעה של סטאר וורז על סרטי מדע בדיוני אחרים, על ספרים וסופרי מדע בדיוני – כל הדברים שאפשר לחשוב עליהם כשאומרים שסרט הוא בז’אנר מסוים. סטאר וורז הוא סרט מדע בדיוני.

הטענה השניה היא שסטאר וורז הוא סרט פנטזיה. וזו טענה נכונה. יש בו אבירים-נזירים ממסדר עתיק בעלי כוחות מיסטיים לא ברורים הנלחמים עם חרבות. יש בו נבואה עתיקה על כך שיום אחד יגיע זה אשר הקסם מתגלם בבשרו, אשר יוביל את כוחות האור למלחמה בכוחות החושך, יביס את אימפריית הרשע האפלה ויציל את העולם. אי אפשר להתווכח לכך שכל אלה הם טרופים של ז’אנר הפנטזיה, ותת-הז’אנר של epic fantasy, ספציפית. סטאר וורז הוא סרט פנטזיה.

אחת התשובות המעצבנות לכל שאלה היא “גם וגם”, או “תלוי”, או איזו תשובה לא מתחייבת בסגנון הזה. ועל פניו, זו עומדת להיות התשובה שלי – סטאר וורז זה גם מד”ב וגם פנטזיה – אבל האמירה שלי היא יותר חזקה מ-“גם וגם” פשוט, לדעתי, וגם רחבה יותר מאשר אמירה על סרטי סטאר וורז בלבד. והאמירה היא זו:

יצירה ספרותית לא נמצאת אינהרנטית “בתוך” ז’אנר מסוים. הגדרה בז’אנר היא לא קלאסיפיקציה אקסקלוסיבית שקובעת שיצירה יכולה להיות או X או Y, או בדוחק באיזה מרחב גבולי שלוקח קצת מכאן וקצת מכאן ולא באמת באף אחד מהם. ז’אנר, מבחינתי, זו תווית שמוצמדת ליצירה בשלב הכתיבה, הקריאה או הניתוח בשביל לתת ערך מוסף כלשהו לדיון, לשיחה שמתרחשת סביב היצירה הזו.

כלומר סטאר וורז היא יצירת מד”ב ככל שמעניין אותנו לדבר עליה כיצירת מד”ב – לדבר על האספקטים המד”ביים שלה, על ההשפעה שלה על הז’אנר או על השימוש היא עושה בטרופים של מד”ב, בעיקר בבניית

Peralta GIFs | Tenor

העולם ואפיונו, בעיצוב הויזואלי או, ובכן, בכותרת. והיא יצירת פנטזיה ככל שמעניין אותנו לדבר עליה ככזו, על הדימיון במוטיבים הנראטיביים שלה לספרות פנטזיה.

באופן דומה, אני אוהב לדבר על ספרי “הדרקונים של פרן” של אן מק’קאפרי כיצירות מד”ב. למרות שהן מסווגות אוטומטיות אצל רוב מי ששומע עליהן כפנטזיה בגלל שהן מתרחשות בעולם דמוי-ימה”בי עם דרקונים, הן מד”ביות באופן מובהק כפי שאפשר לראות בפוסט המקושר. אבל באותה מידה אני יכול לעצור ולדבר עליהן בהקשר של ספרות דרקונים, שמקשר אותן לעולם של פנטזיה, וגם זה יהיה בסדר.

אני לא אומר שצריך לבטל את כל התוויות, לשלב את כל מדפי הספרים בבתים ובחנויות הספרים ולשאוף לחזון אוטופי ללא הגדרות, חלילה. להפך, אני חושב שצריך יותר הגדרות, פשוט פחות קשיחות, אקסקלוסיביות ומחייבות. כשהוצאת ספרים מוציאה ספר, היא צריכה להחליט איך היא אורזת ומשווקת את הספר: להגדיר ספר כ-“מותחן” או “מדע בדיוני” עוזר לשווק ולמכור אותו לקהל שמחפש מותחנים וספרי מד”ב, וזה לא משנה שמותחן יכול להיות מד”בי וספר מד”ב יכול להיות מותחן, פנטזיה יכולה להיות רומנטית וטלנובלה יכולה להיות בחלל.

Jane the Virgin' “Chapter 92” recap: How Xio and Ro got their ...

גם כשסופרת כותבת ספר, ההגדרה של הז’אנר בהחלט חשובה. היא עוזרת לכתוב על פי (או בהפרה של) הקונבנציות הכתובות והבלתי כתובות של הז’אנר, לקשר אותו עם התייחסויות ליצירות קודמות, ולתת לסופרת סט של כלים תוך-ז’אנריים (במקביל לכלים הכלליים, חוצי הז’אנר) בזמן הכתיבה.

אבל אפשר להגדיר ספר כדבר אחד כשהוא נכתב ומשווק, דבר אחר כשהוא נקרא, ומשהו שלישי כשכותבים עליו פוסט בבלוג או הרצאה באייקון. הדיון, השיחה סביב הדבר, היא ההקשר שבו הז’אנר משנה, ובשביל זה לא חייבים שהיצירה תהיה בז’אנר. היא צריכה להיות בז’אנר לצורך ההרצאה, לצורך הפוסט, לצורך הדיון בטוויטר. לא צריך יותר מזה.

3 תגובות

Sep 16 2016

נוקדנות תרגומית, בייבי

בפינת הנוקדנות התקופתית שלנו, נבחר להתעצבן על משהו שרבים אוהבים לשנוא: תרגומים של שמות סרטים. או, במקרה שלנו, אי-תרגום שמות:

יש לנו כאן סרט עם שם מאד ברור, מאד straightforward באנגלית – Bridget Jones’s Baby – שניתן היה גם לתרגם אותו בקלות לעברית – “תינוקה של ברידג’ט ג’ונס”. לא סתם שזה ברור, קליט ויושב טוב בעברית, זה גם מתכתב עם שמות של סרטי עבר, כמו “תינוקה של רוזמרי” (אם כי אולי זה לא בדיוק הז’אנר שאליו הם מכוונים).

לעומת זאת, השם הנבחר נשמע כאילו מישהו עילג מנסה לדבר באנגלית. כי מה לעשות ש-S הבעלות באנגלית, כשהיא באה אחרי מילה שנגמרת ב-S, היא אחד הפינות הפונולוגיות הבעייתיות באנגלית. יש כאן צליל שחשוב להבנה, אבל שלא נהגה בכלל, ושניתן לכתוב אותו בכמה דרכים שונות (גם Jones’s וגם Jones’). אבל בכתיב העברי, הניואנס הזה הולך לאיבוד, ואנחנו נשארים עם סרט שהוא יותר “Million Dollar Baby”, כלומר נראה בה-“בייבי” הוא כינוי לברידג’ט ג’ונס עצמה, לא לתינוק/ת.

אז המפיצים הישראלים לקחו את אחד המקרים באנגלית שבה תעתוק מצלולי של השם יגרום באופן מפורש לאיבוד מידע, והחליטו דווקא כאן לתעתק מצלולית את השם.

יופי.

6 תגובות

Apr 24 2014

למה שמתי את הכסף שלי על צלילה חופשית

לפני כמעט בדיוק שנה פרסמתי כאן פוסט על “הרועה האחרון”, סרט פנטזיה ישראלי שהיה אז בשלבי גיוס כסף במודל של מימון-המון. פרוייקט המימון ההוא הצליח (הרבה מעבר לסכום המינימום) וגם יצא לפועל, ויצא ממנו אחלה סרט, שהוקרן בפסטיבל אייקון שנה שעברה, ושוב בכנס עולמות השנה, וגם יצא ב-DVD במהרה בימינו אמן (בכפוף ללו”ז של פסטיבלים בינלאומיים וכאלה).

אבל הסרט לא היה מושלם. הוא לא היה מושלם מכיוון שלא משנה כמה החבר’ה שמאחוריו מוכשרים (והם מוכשרים, וגילוי נאות – הרבה מהם גם חברים שלי), ולא משנה כמה זמן ישקיעו האנשים הלאה, שעושים את הסרט כולו בהתנדבות ושיש להם עבודות וחיים וילדים, עדיין יש דברים שדורשים כסף. יש ציוד צילום טוב יותר, ויותר זמן בחדרי עריכה, ופחות פשרות שצריך לעשות.

זו הסיבה שאני השקעתי כסף בצלילה חופשית, הסרט החדש של אותה הקבוצה – הפעם לא סרט פנטזיה, אלא מדע בדיוני. כי אני סומך על האנשים שם, ואני ממש שמח שרותם ברוכין כותבת את התסריט, אבל אני יודע שכסף הוא קריטי להוציא סרט שיתן לתסריט הזה ולאנשים האלה להראות כמו שמגיע להם להראות.

אז כן, קמפיין המימון כבר הגיע לרף המינימום של 20 אלף ש”ח. והוא אפילו הגיע ל-stretch goal הראשון של 30 אלף. אבל כל שקל נוסף שיכנס יאפשר להם לעשות את הסרט טוב יותר, ומלוטש יותר, ומקצועי יותר. בקיצור, סרט שאני הייתי רוצה לראות, אבל גם בכלל, סרט שהייתי רוצה שיהיה – יותר סרטי מד”ב ישראלים שעשויים כהלכה.

אז זו הסיבה שאני שמתי ממיטב כספי על הסרט, וזו הסיבה שאני ממליץ גם להשקיע בהם, אפילו שהם כבר עברו את רף המינימום. כי בשביל איכות צריך להשקיע.

4 תגובות

May 04 2011

פופקורן ומחלת ים

אנחנו חיים בשנים קשות מאד לתעשיית הקולנועים. לא תעשיית הקולנוע, לא, היא דווקא חיה טוב, בניגוד לנבואות החורבן שלה, וממשיכה להרוויח מיליארדים מהמשכונים וסרטי קיץ מטופשים. אבל תעשיית הקולנועים סובלת קצת יותר. כמו תעשיית משחקי הוידאו שחטפה מכה אנושה מעלייתן של הקונסולות בשנות ה-90, כך גם הקולנועים סובלים מהזמינות הבלתי נסבלת של סרטים בבית, ממסכים גדולים וכונני בלו-ריי וסטרימינג מהיר ואפילו טלוויזיות תלת-ממד, שמאפשרות לחוות את הגימיק המיותר של הקולנוע גם כגימיק מיותר בבית. ואפילו פופקורן אפשר להכין בקלות בבית.

אז כמו שה-arcades של משחקי הוידאו התחילו ללכת על מכונות גדולות ומורכבות יותר, מאופנועי פלסטיק למשחקי מירוץ ועד רובי ציד משודרגים, ככה גם תעשיית הקולנוע נשאבת לפתרונות טכנולוגיים גרנדיוזיים שיגרמו לצופים לעזוב את הפלזמות ולבוא לאולמות. ההפלצה האחרונה היא ה-D Box Motion Code, מושב קולנוע דינאמי שזז בהתאם לפקודות שמסונכרנות עם הסרט שמוצג באולם. טבילת האש ההוליוודית שלו תהיה כנראה בקיץ, עם המותחן העל-טבעי של ג’יי ג’יי אברמס, Super 8. המושב יסתובב ויתנענע מצד לצד בהתאם, אני מניח, לרגעים מבהילים במיוחד בסרט. כמו רכבת הרים בלונה-פארק, אברמס מאמין שהסוד לתחושת פחד מוצלחת נעוץ בתעלות האוזן הפנימית, והקולנועים מקווים שאם הם לא הצליחו למשוך צופים עם סרטים טובים, אולי הם יצליחו עם מחלת ים.

אפשר להבין מהטון שלי שאני לא מאד נלהב מההתפתחות הזו. וזה נכון. הסיבה היא שהם נגועים בטעות (הנפוצה) שאפשר לפתור כל בעיה על ידי לזרוק עליה טכנולוגיה. אנשים לא הפסיקו ללכת לקולנוע ((אם הם באמת הפסיקו. אני מניח כאן הנחות שלא בדקתי. קשה מהנתונים הללו להבין אם יש ירידה, בלי נתונים על הגידול באוכלוסיה) ) רק בגלל שהחוויה לא היתה דינאמית, או מרשימה, או גדולה מספיק. זו מחשבה מאד נאיבית, ונובעת מזה שפתרון טכנולוגי הוא לרוב הפתרון שהכי קל לחשוב עליו, גם אם הוא מתעלם מהבעיות האמיתיות: שהשינוי בהרגלי הצפיה הוא שינוי חברתי, ואם רוצים להתייחס אליו ולשנות את המגמה, צריך להשתמש בכלים חברתיים. צריך לראיין אנשים ולשאול אותם מה  יגרום להם לבוא לקולנוע. צריך לשים דגש – בקמפייני פרסום כמו גם בשדרוגים לקולנועים – על דברים ייחודיים: ההליכה לקולנוע כאקט חברתי, צפיה קבוצתית, דייט רומנטי. כל פתרון טכנולוגי ימצא את עצמו מהר מאד משתכפל גם לקולנוע הביתי, כמו התלת-ממד והפופקורן, והקולנועים ישארו פשוט עם הרבה מאד מחלת ים ובלי צופים.

5 תגובות

Jun 04 2010

ערפדים עליך, שמשון

לפני כמה ימים ראיתי את הסרט “סוד קבור”, סרט חובבים ישראלי שהופק ע”י קבוצת אבק. אני לא מתכוון לכתוב ביקורת מלאה על הסרט – יש מה להגיד עליו, לטוב ולרע – אבל אני כן רוצה להתמקד בנקודה אחת שעלתה בראשי אחרי שראיתי אותו.

* * *

הז’אנר של הפנטזיה-בת-זמננו זוכה לעדנה במיינסטרים בשנים האחרונות – מההצלחה של הארי פוטר בספרים ובקולנוע ועד באפי ו-Twilight ומורשת הערפדים המיוסרים של אן רייס, שהכניסו את כל הסגנון של ה-urban fantasy וה-paranormal romance עמוק לתודעה התרבותית, גם מחוץ לקהל חובבי הפנטזיה. הז’אנר אומץ על ידי המיינסטרים, ותוצר לוואי של ההצלחה הוא מספר הפרוייקטים הטלוויזיוניים שבאים לרכב על ההצלחה, בין השאר גם בארץ, בעברית. אבל מהמעט שראיתי מהסדרות הללו, הן סובלות ממחסור חמור במרכיב אחד: ישראליות.

המקורות התרבותיים של הסדרות הללו, Twilight ובאפי, משלבים שני ז’אנרים, ז’אנר האימה העל-טבעית, וז’אנר סרטי התיכון והקולג’ האמריקאיים. הסדרות הישראליות בחרו, ממגוון סיבות, לאמץ את מוסכמות הז’אנר כמו שהן, בלי להתאים אותן למציאות הישראלית. וזה צורם. זה צורם כי זה לא מרגיש טבעי לראות צעירים ישראלים דוברי עברית יושבים בדיינר אמריקאי, לומדים בקומפלקסים אמריקאיים עם חגיגות וטקסים כמו בבתי ספר אמריקאיים, ולובשים חליפות ועניבות כמו בבתי ספר פרטיים אמריקאיים. התוצאה של הבחירות העיצוביות, ביחד עם הכתיבה והמשחק הגרועים, היא חוסר אמינות מוחלטת של הסיטואציה.

* * *

לכן אני נהניתי מ-“סוד קבור”. הוא לא היה כתוב מאד טוב, אמנם, והשחקנים לא היו משהו בכלל. אבל זה בסדר, כי הוא סרט חובבים. מושקע, אבל עדיין סרט חובבים. הם עוד ישתפרו. אבל הסרט מבסס את עצמו באופן מובהק בהוויה הישראלית. הוא מקשר, באמצעות יומן אבוד, בין תלמיד תיכון תל-אביבי לבין סבו, שברח מהנאצים בפולין הכבושה ומצא את דרכו לארץ ישראל. הוא משלב אלמנטים של הז’אנר הפנטסטי – סוד שנקבר לפני עשרות שנים במערה נידחת – עם הוויה ישראלית, כשהגיבור יוצא לטיול השנתי של השכבה בהרי ירושלים כדי לנצל את ההזדמנות ולנסות למצוא את הסוד הקבור של סביו. הדינאמיקות של הדמויות מוכרות ואמינות, גם אם לא משוחקות במקצועיות – מלכי הכיתה, קצת ערסים ומשחקים כדורגל. הרוסיה הגותית, הרוסי הבלאקר עם חולצת איירון מיידן – כולם ארכטיפים מוכרים מהנוף התרבותי הישראלי. המיקומים גם הם מוכרים – משדרות רוטשילד ועד חוף הים, ובמיוחד השימוש המבריק באתר פחות מוכר, האנדרטה בכיכר היל בצפון העיר, ושילובו באופן מהותי בעלילה.

בקיצור, נראה שהיתה כאן כוונה, לא לקחת את הז’אנר האמריקאי ולתרגם אותו לעברית, אלא לקחת את ההוויה המוכרת לכותבים (שהם כולם בשנות ה-20 המוקדמות לחייהם, למיטב ידיעתי, וחווית התיכון עוד טריה) ולהוסיף עליה רבדים פנטסטיים המתאימים לה.

אני אשמח ללכת לראות את הסרט הבא שלהם.

5 תגובות

  • הודעות אחרונות

  • לרישום בדואר

  • תגיות ונושאים

  • מהעבר

  • Meta

  • עמודים קבועים